תימור מור נ. פרקליטות מחוז חיפה - פלילי

4 בבית המשפט העליון ער"פ 24052-03-26 לפני: כבוד השופט דוד מינץ המערער: מור תימור נגד המשיבים: 1. עורסאן יאסין 2. האדי נעמני 3. עדנאן מהנא 4. סלים אבו רעד 5. גיהאן אבו רעד ערעור על החלטת הרשמת מ' יהב בהמנ"פ 55280-01-26 מיום 1.3.2026 בשם המערער: בעצמו פסק-דין ערעור על החלטת הרשמת מ' יהב בהמנ"פ 55280-01-26 מיום 1.3.2026, בה נדחתה בקשת המערער להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה בק"פ 67591-02-24 מיום 21.12.2025, בה נדחתה בקשת פסלות מותב, ולחלופין לקבוע כי הערעור הוגש במועדו. יצוין כי החלטת הפסלות שעליה מבוקש לערער ניתנה במסגרת הליך של קובלנה פלילית שהגישו המערער ואמו נגד המשיבים. 1. דין הערעור להידחות. לרשמת בית המשפט נתון שיקול דעת רחב בעניינים מעין אלו, וערכאת הערעור לא תתערב בו אלא במקרים חריגים (ראו מיני רבים: ע"ר 39838-05-25 חזיזה נ' מדינת ישראל (21.5.2025); ע"ר 59841-08-25 גרינשפון נ' בן הרוש, פסקה 6 (4.9.2025); ער"א 4125/23 פלוני נ' פלונית (19.6.2023)). מקרה זה אינו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים התערבות. כפי שקבעה הרשמת, המועד הקבוע בדין להגשת ערעור על החלטת הפסלות חלף, ולא הוצג על ידי המערער טעם ממשי המניח את הדעת המצדיק את הארכתו (לתנאים להארכת מועד ראו: ער"פ 42914-02-25 פלוני נ' מדינת ישראל ‏(‏6.3.2025‏);‏ ער"פ 5932/22 קריכלי נ' מדינת ישראל, פסקה 5 ‏(‏13.9.2022‏) (להלן: עניין קריכלי)). 2. המערער העלה בערעורו שלל טענות כלפי החלטת הרשמת, אולם באף אחת מהן לא מצאתי ממש. 3. כך, המערער טען כי כלל לא ניתנה החלטה מהותית בבקשת הפסלות שהגיש לערכאה הדיונית, ועל כן לא ניתן לומר שהערעור הוגש באיחור. אמנם, הבקשה לא נדונה לגופו של עניין, ואולם היא נדחתה ב-3 החלטות שיפוטיות שונות (מיום 30.11.2025, מיום 7.12.2025 ומיום 21.12.2025), מפאת העובדה שבהליך העיקרי כבר ניתן פסק דין ובכך לא נפל כל פגם. גם למותר לציין כי אם אכן היה ממש בטענה זו, הרי שיש בה משום חרב פיפיות שכן בהיעדר החלטה בבקשת הפסלות, ממילא לא ניתן היה להגיש ערעור לבית משפט זה. 4. המערער גם הלין על כך שהרשמת בחנה את האיחור למול ההחלטה הראשונה שניתנה בנדון מיום 30.11.2025, אשר לטענתו הייתה החלטה חלקית בלבד בבקשת הפסלות ואילו החלטה סופית בבקשה ניתנה רק ביום 21.12.2025. ברם לא רק שאין כל ממש בניסיון לטעון כי ביום 30.11.2025 טרם הוכרעה הבקשה, אלא שהרשמת הלכה לקראת המערער והניחה לטובתו כי ההחלטה הרלוונטית לצורך מניין המועדים היא אכן ההחלטה מיום 21.12.2025. הרשמת אף הניחה בהחלטתה כי המועד שבו הומצאה החלטה זו למערער היה יום 9.1.2026, ומצאה כי גם ממועד זה דבק איחור בהגשת הערעור. לפיכך אף בטענות המערער לעניין חישוב המועדים על ידי הרשמת, אין כל ממש. 5. עוד הלין המערער בערעורו כי הרשמת לא נדרשה בהחלטתה לשאלת סיכויי הערעור. ברם שיקול זה אינו אלא אחד מיני מספר שיקולים הרלוונטיים להארכת מועד, וככלל אין בשיקול זה כשלעצמו כדי להצדיק הארכת מועד (וראו והשוו: ער"פ 5230/21 פורוש נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (8.8.2021); ע"ר 51881-08-24 עזבון המנוח יוסף אחמד יוסף שבאט נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 10 ‏(‏15.10.2024‏); בש"מ 6229/11 דון – יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה, פסקה 10 (‏10.1.2012)). קל וחומר שכך הם פני הדברים במקרה דנן, וזאת לא רק בשים לב למשוכה המשמעותית הניצבת לפני בעל דין המעלה טענה לפסלות שופט (וראו לדוגמא: עניין קריכלי, פסקה 7; ער"א 4307/22 יהב נ' נתן שבת, פסקה 2 (5.7.2022); ער"א 3222/22 אלון נ' רפפורט, פסקה 5 (24.5.2022)), אלא גם בשים לב לכך שמדובר בבקשת פסלות שהוגשה לאחר שניתן פסק דין בהליך ואגב בקשה לביטולו שנדחתה (וראו לעניין הגשת בקשות פסלות לאחר מתן פסק דין: עפ"ס 21233-07-25 ש. כהן הנדסה בע"מ נ' עיריית אשדוד ‏(31.7.2025‏); ע"א 6487/20 קרגו אריזה לוג'יסטיק בע"מ נ' גמאטרוניק תעשיות אלקטרוניות בע"מ, פסקה 7 ‏(‏8.12.2020‏)). 6. נוסף על כך טען המערער כי מדובר באיחור זניח בלבד של מספר ימים, כי הוא טעה בתום לב וכי הוא בלתי מיוצג. ברם לא זו בלבד שהמערער הגיש את הערעור ביום 17.1.2026, בחלוף 28 ימים מיום מתן ההחלטה, היינו באיחור של 23 ימים, אלא שגם איחור של יום הוא איחור לכל דבר, בפרט בערעורי פסלות שופט בהליכים פליליים שממילא משך הזמן להגשתם הוא חמישה ימים בלבד (סעיף 147(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; ראו בהקשר זה: עניין קריכלי, פסקאות 5 ו-7; ער"מ 5279/21 ד"ר טבעוני אדריכלים בע"מ נ' מועצה מקומית כפר מנדא, פסקאות 11-10 (26.8.2021); ער"פ 5025/22 חלף נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה זבולון, פסקה 4 ‏(31.7.2022)). כמו כן, העובדה שהמערער פעל בתום לב ושהוא בלתי מיוצג אינה מגבשת טעם ממשי המניח את הדעת לאיחור (ראו והשוו: ער"פ 5897/21 בנזכריה נ' מדינת ישראל, פסקה 6 ‏(2.9.2021‏); בש"פ 1179/14 ארזון נ' מדינת ישראל, פסקה 2 (25.3.2014‏); בש"פ 2905/07 אלסידיה נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (‏7.6.2007‏); ע"פ 6955/15 בלאו נ' עיריית חיפה, פסקה 9 ‏(16.6.2016‏); בש"פ 8497/19 פודים נ' ועדת האתיקה במחוז ירושלים של לשכת עורכי הדין, פסקה 12 (31.12.2019‏)). 7. ולבסוף טען המערער כי יש להעדיף את בירור ההליך לגופו על פני דחייתו מטעמים פרוצדורליים. ברם סד הזמנים הקבוע בדין להגשת ערעור בכלל וערעור פסלות בפרט אינו אך מסגרת פורמלית אלא כלי למימוש תכליות מהותיות, ואין להקל בו ראש (וראו: עניין קריכלי, פסקה 5; בש"א 2399/11 זנגריה נ' זנגריה ‏(30.3.2011‏)). 8. בשולי הדברים יוער כי בניגוד לטענת המערער, הרשמת לא קבעה בהחלטתה דבר בנוגע למסלול הדיוני הנכון להעלאת טענות המערער, ואף לא לתוכנן של בקשות פסלות. התייחסותה בהקשר זה לא הייתה אלא תיאור של החלטות בית משפט השלום. הא ותו לו. הערעור נדחה אפוא. ניתן היום, ז' ניסן תשפ"ו (25 מרץ 2026). דוד מינץ שופט