דורית גרינשפון נ. אייל בן הרוש

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"ר 59841-08-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ המערערים: 1. דורית גרינשפון 2. דוד גרינשפון 3. טל מורן נגד המשיבים: 1. אייל בן הרוש 2. אייל יעוצים ב.ה. בע"מ 3. בנק לאומי לישראל בע"מ ערעור על החלטת הרשמת מ' יהב בהמנ"א 30284-06-25 מיום 13.8.2025 בשם המערערים: עו"ד יעקב בורובסקי פסק-דין השופט דוד מינץ: ערעור על החלטת הרשמת מ' יהב בהמנ"א 30284-06-25 מיום 13.8.2025, בה נדחתה בקשת המערערים להארכת מועד להגשת הליך ערעורי על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ש' מנדלבום) בה"פ 45260-01-17 מיום 27.3.2017. הרקע לערעור מערערים 2-1 הם בני זוג חרשים-אילמים. ביום 19.1.2017 הגישו יחד עם מערער 3, אחיה של מערערת 1 (להלן: האח), תביעה לבית המשפט המחוזי נגד המשיבים, למתן פסק דין הצהרתי המורה בין היתר על בטלות הסכמי מכר ושכירות שנחתמו עם משיב 1 בשנת 2012 לגבי דירה בחיפה (להלן: הדירה). בתום דיון הוכחות שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי ביום 27.3.2017, הציגו באי-כוח הצדדים לבית המשפט הסכמות עקרוניות אליהן הגיעו, ובכללן כי התביעה תידחה ללא צו הוצאות; כי המשיב יהיה רשאי לרשום את הזכויות בדירה על שמו; כי המערערים ימשיכו להתגורר בדירה במשך 12 חודשים בתמורה לדמי שכירות, כאשר במהלך תקופה זו יהיו רשאים לרכוש את הדירה בסכום של 650,000 ש"ח; וכי ככל שלא יעלה בידם לגייס את מלוא סכום התמורה האמורה, יפנו את הדירה בתום אותה תקופה (להלן: ההסכמות). בהמשך לכך צוין בפרוטוקול כי בית המשפט הסביר למערערים 2-1 את עיקרי ההסכמות באיטיות בסיועו של האח, שנעזר בין היתר בשפת הסימנים, והם אישרו בפניו כי הם מבינים את הוראותיהן. כלל הצדדים אף אישרו בחתימתם את ההסכמות, ועל רקע האמור ניתן להן תוקף של פסק דין (להלן: פסק הדין בתביעה הראשונה). בחלוף כשנה, במהלכה לא מימשו המערערים את זכותם לרכוש את הדירה ואף לא פינו אותה, נקט המשיב בהליכי הוצאה לפועל לפינויים מהדירה. על רקע זה הגישו המערערים ביום 13.8.2019 תביעה נוספת לבית המשפט המחוזי, בה ביקשו לבטל את פסק הדין בתביעה הראשונה (ת"א 27906-08-19; להלן: תביעת הביטול). בתביעה זו נטען, בתמצית, כי ההסכמות גובשו מבלי שהמערערים ידעו שהמשיב פועל במרמה באופן שיטתי. ביום 15.3.2021 דחה בית המשפט המחוזי את תביעת הביטול בקבעו כי המערערים לא הצליחו לבסס עילה לביטול ההסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין (להלן: פסק הדין בתביעת הביטול). ערעור שהגישו המערערים לבית משפט זה נדחה ביום 8.12.2022, לאחר שקיבלו את המלצת בית המשפט ומשכו את ערעורם (ע"א 3628/21; להלן: פסק הדין בערעור); ובקשה לביטול פסק הדין בערעור נדחתה אף היא ביום 14.12.2022. בחלוף כשנתיים וחצי, ביום 12.6.2025 הגישו המערערים בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי על פסק הדין בתביעה הראשונה. בבקשה נטען כי בדיונים שהתנהלו בעניינם בכלל ההליכים המשפטיים שניהלו לא נכח מתורגמן משפטי מוסמך לשפת הסימנים. על כן הם לא הבינו את מורכבות ההסכמות ואת משמעויות פסק הדין בתביעה הראשונה, ואף לא את הסכמתם למשוך את ערעורם על פסק הדין בתביעת הביטול. רק כאשר הגיעו גורמי הוצאה לפועל לביתם לצורך פינויים, בעקבות הליכים שנקט המשיב לפינויים בחודש ינואר 2023, הם הסתייעו במתורגמן ובאמצעותו התחוורו להם משמעויות ההליכים שניהלו. המערערים הוסיפו כי הם סובלים מקשיים תפקודיים וקוגניטיביים כמו גם פערים בהבנת הנקרא ובכישורי החיים, ואלה העצימו את חוסר הבנתם. נוכח כל האמור נטען כי קיים טעם מיוחד המצדיק את מתן הארכה המבוקשת. ביום 13.8.2025 דחתה הרשמת את הבקשה. נקבע כי טענות המערערים בנוגע לפסק הדין בתביעה הראשונה נבחנו כבר בעבר ונדונו לגופן הן בתביעת הביטול, הן בערעור עליה, והן בבקשה לביטול פסק הדין בערעור. בנסיבות אלה, אין לקבל את טענתם לפיה משמעות ההליכים המשפטיים התבררה להם לראשונה בחודש ינואר 2023, בפרט כאשר הם אלה שיזמו את ההליכים ויוצגו בהם על ידי עורכי דין. עוד ציינה הרשמת כי אף אם הייתה מניחה לטובת המערערים שמשמעות ההליכים התבררה להם רק באותו מועד נטען לפני כשנתיים, הם לא סיפקו הסבר המניח את הדעת מדוע לא פעלו להגשת בקשתם בסמוך לאותו מועד. לבסוף צוין כי בהינתן העובדה שטענות המערערים באשר לפסק הדין בתביעה הראשונה נבחנו כבר מספר פעמים, גם סיכויי ההליך אינם מטים את הכף לעבר היעתרות לבקשה. בשים לב לכל האמור, כמו גם לעובדה שפסק הדין בתביעה הראשונה ניתן לפני למעלה מ-8 שנים ולאינטרס ההסתמכות לגבי סופיותו, לא ביססו המערערים טעם מיוחד למתן הארכה המבוקשת ובקשתם נדחתה. מכאן הערעור שלפנַי. לטענת המערערים, שגתה הרשמת בקבעה כי טענותיהם נבחנו בעבר. אף שטענותיהם בנוגע לפסק הדין בתביעה הראשונה נדונו בהליכים קודמים, סוגיית היעדרו של מתורגמן משפטי מוסמך לא זכתה לבחינה, ודי בה כדי להצדיק בחינה מחודשת של כלל תוצאות ההליכים הקודמים. בעניין זה נטען כי היעדרו של מתורגמן לשפת הסימנים מייצר חזקה לפיה לא הבינו את משמעות ההליכים, ועל כן הדבר מקים טעם מיוחד להארכת המועד. כן נטען כי רק לאחרונה, בחלוף 7 שנים ממועד פסק הדין בתביעה הראשונה, הבהיר להם המתורגמן אליו פנו את משמעות ההליכים. בנסיבות אלו, בהן האיחור בהגשת ההליך נעוץ בסיבות שאינן תלויות בהם, לא היה מקום לזקוף אותו לחובתם. הודגש כי המערערים כלל לא השתהו אלא פנו באופן מיידי לערכאות משפטיות אחרות טרם פנייתם לבית משפט זה, אך פניותיהם נדחו. לבסוף נטען כי שגתה הרשמת עת דחתה את בקשתם על בסיס שיקולי הסתמכות המשיב על סופיות הדיון וסיכויי ההליך. דיון והכרעה לאחר עיון בערעור על נספחיו הגעתי לכלל מסקנה כי דינו להידחות. לרשמת בית המשפט נתון שיקול דעת רחב בעניינים מעין אלו, וערכאת הערעור לא תתערב בו אלא במקרים חריגים (ראו לדוגמה לאחרונה: ע"ר 39838-05-25 חזיזה נ' מדינת ישראל (21.5.2025); רע"א 28360-11-24 קרש נ' אבו סנינה (7.1.2025)). לא מצאתי כי מקרה זה נמנה על המקרים החריגים המצדיקים התערבות. על המבקש הארכת מועד לנקיטת הליך להצביע על טעם מיוחד המצדיק את מתן הארכה המבוקשת (תקנה 176(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; וראו למשל: ע"ר 51881-08-24 עזבון המנוח יוסף אחמד יוסף שבאט נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 9 (15.10.2024)). בענייננו, טענת המערערים היא כי בהיעדר מתורגמן מוסמך בהליכים המשפטיים שניהלו הם לא הבינו את משמעות תוצאותיהם, והדבר הובהר להם רק "לאחרונה" ו"בחלוף 7 שנים ממועד מתן פסק הדין של הפשרה" בעקבות פנייתם למתורגמן מוסמך, לאחר שנציגי הוצאה לפועל הגיעו לפנותם מהדירה. ברם, טענות אלה נטענו בעלמא, מבלי שהובהר מתי הגיעו נציגי הוצאה לפועל לביתם ומתי פנו המערערים לאותו מתורגמן מוסמך וגילו לטענתם את משמעות תוצאות ההליכים המשפטיים. הקושי הטמון בכך מתעצם בשים לב לעובדה שבקשתם להארכת מועד הוגשה בחלוף למעלה מ-8 שנים ממועד מתן פסק הדין בתביעה הראשונה, היינו למעלה משנה מהמועד בו גילו לטענתם על משמעותו, ולאחר נקיטת שורה ארוכה של הליכים משפטיים אחרים בהם הם היו מיוצגים כדת וכדין. די בכך כדי להצדיק את דחיית בקשתם, וזאת אף מבלי להידרש לעובדה שבאותם הליכים הועלו מטעם המערערים טענות בנוגע למשמעות פסק הדין בתביעה הראשונה ולהשלכות הטמונות בו על זכויותיהם. גם טענת המערערים כי לאחר שנודעה להם משמעות ההליכים לאשורה פנו תחילה לערכאות משפטיות אחרות, אין בה כדי לסייע להם. ככל שמדובר בהליכים הנזכרים בסעיפים 11-10 לבקשתם להארכת מועד, הרי שמדובר על פניו בהליכים שהוגשו כבר בשנת 2023. ככל שהכוונה היא לפניות אחרות שהוגשו מטעמם, הרי שלא רק שהדבר כלל לא הועלה לפני הרשמת, וכידוע ערעור על החלטת רשמת אינו מהווה אכסניה לביצוע "מקצה שיפורים" (וראו למשל: ע"ר 76622-01-25 פלוני נ' פלונית (9.2.2025); ע"ר 14273-12-24 חגיגי נ' אינסל (17.12.2024)); אלא שגם לגופו של עניין אין בכך כדי להצדיק את השיהוי בהגשת הבקשה, בפרט שעה שהמערערים מיוצגים על ידי עורך דין. בשולי הדברים אוסיף כי לא נפל פגם בכך שהרשמת נתנה בהחלטתה משקל להסתמכות המשיב על סופיות הדיון ולסיכויי ההליך הלכאוריים, שכן נקבע לא אחת כי מדובר בשיקולים שיש להביאם בחשבון במסגרת הכרעה בבקשה להארכת מועד (וראו מיני רבים: רע"א 7940/23 כהן נ' מימון, פסקה 12 (9.11.2023); בש"א 3958/19 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול")‏, פסקה 4 (27.6.2019); בש"מ 6039/18 בצלאל נ' הוועדה המחוזית לתכנון ירושלים, פסקה 7 (17.10.2018); בש"א 954/11 הוליס תעשיות בע"מ נ' מדינת ישראל – רשות המיסים, פסקה 8 (14.3.2011)). הערעור נדחה. ניתן היום, י"א אלול תשפ"ה (04 ספטמבר 2025). דוד מינץ שופט