פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"ר 51881-08-24
לפני:
כבוד השופט דוד מינץ
המערערים:
1. עזבון המנוח יוסף אחמד יוסף שבאט
2. עיזבון המנוחה אמינה שבאט
3. עיזבון המנוח חוסין יוסף שבאט
4. עיזבון המנוח חמד יוסף שבאט
5. עיזבון המנוח מוחמד יוסף שבאט
6. עיזבון המנוח עורסאן יוסף שבאט
7. עיזבון המנוח סאלח יוסף שבאט
8. עיזבון המנוחה חגלה יוסף עובמאן
9. ספיה יוסף שבאט
נגד
המשיבה:
רשות מקרקעי ישראל
ערעור על החלטת הרשמת ל' משאלי שלומאי מיום 3.6.2024 בבש"א 4263/24
בשם המערערים:
עו"ד איימן אבורייא
בשם המשיבה:
עו"ד עומרי מנור
פסק-דין
לפנַי ערעור על החלטת הרשמת ל' משאלי שלומאי מיום 3.6.2024 בבש"א 4263/24, בה נדחתה בקשת המערערים להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ס' ג'יוסי) מיום 27.12.2023 בת"א 66409-03-15.
הרקע לערעור
עניינו של ההליך שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי בתביעה לפיצויי הפקעה שהגישו המערערים נגד המשיבה, רשות מקרקעי ישראל. במסגרת פסק הדין קבע בית המשפט, בין היתר, כי הפיצוי למערערים עבור אבדן דמי חכירה יחושב עד למועד הגשת התביעה, וזאת בהתאם לפסיקת בית משפט זה בע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר (7.7.2022) (להלן: עניין טבר). בתוך כך דחתה בקשת המערערים כי בית המשפט ישהה את מתן פסק דינו עד להכרעה בעתירה לדיון נוסף שהוגשה לגבי פסק הדין שניתן בעניין טבר.
באותו היום בו ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, התקבלה העתירה לדיון נוסף על פסק הדין בעניין טבר ונקבע כי חישוב הפיצוי עבור אבדן דמי החכירה ייעשה עד למועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית, ולא עד למועד הגשת התביעה (דנ"א 5676/22 עזבון המנוח עלי בדוי חיאדרה ז"ל נ' מדינת ישראל (27.12.2023) (להלן: עניין חיאדרה)).
בחלוף כחמישה חודשים ממתן פסקי הדין האמורים, ביום 23.5.2024 פנו המערערים לבית משפט זה בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעיקר נטען כי סיכויי הערעור גבוהים מאוד בשים לב לסתירה המהותית בין פסק דינו של בית המשפט המחוזי לפסק הדין בעניין חיאדרה, וכי יש לתת לכך משקל מכריע בבחינת הבקשה. עוד נטען כי בשל הטעות הברורה שנפלה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, סבר בא-כוח המערערים כי המשיבה תפעל בהתאם לאמור בעניין חיאדרה מבלי שידרשו לנקוט בהליך ערעורי על פסק הדין, ולכן לא הוגש ערעור במועד. בא-כוח המערערים אף פנה למשיבה בניסיון להגיע להסכמות ברוח ההלכה שנקבעה בעניין חיאדרה, אולם חרף חובתה לנהוג באופן הגון, המשיבה סירבה לכך.
המשיבה התנגדה לבקשה. לטענתה בא-כוח המערערים פנה אליה לראשונה רק בחודש מרץ, כחודש לאחר חלוף המועד להגשת ערעור על פסק הדין, וכבר במועד זה נמסר לו כי המועד להגשת ערעור חלף. חרף האמור, רק לאחר תקופה נוספת בת למעלה מחודש הוגשה הבקשה להארכת מועד. המערערים לא סיפקו כל הסבר לשיהוי בפנייתם למשיבה או בהגשת הבקשה להארכת מועד. הם גם לא הוכיחו כי קיים "טעם מיוחד" המצדיק להיענות לבקשתם, וכל בקשתם נסמכת על "תמימותו" של בא-כוחם אשר סבר כי לא יהיה צורך בהגשת ערעור על פסק הדין, טיעון שאינו מגבש טעם מיוחד. בנוסף טענה המשיבה כי גם אם היה מוכח טעם מיוחד, יש לדחות את הבקשה בשל כך שהיענות לה עשויה לגרום לפגיעה בשוויון בין בעלי דין בהליכים אחרים דומים, אשר ההחלטה בעניינם התקבלה בטרם ניתן פסק הדין בעניין חיאדרה. כמו כן, הדבר עלול להוביל ל"הצפה" של בית המשפט בבקשות לפתיחת הליכים שניתנו בהם פסקי דין חלוטים זה מכבר.
בהחלטתה מיום 3.6.2024 דחתה הרשמת את בקשת המערערים בקבעה כי הבקשה אינה מצביעה על "טעם מיוחד" לאיחור הניכר בהגשתה. נקבע כי טענות המערערים נטענו בכלליות, כי הם לא הבהירו מדוע התמהמהו בהגשת הבקשה גם לאחר שקיבלו את תשובת המשיבה, וכי בכל מקרה אין בכך כדי להסביר את מלוא האיחור בנקיטת ההליך.
מכאן הערעור שלפנַי, בו נטען כי בניגוד להחלטת הרשמת, המערערים לא התמהמהו בהגשת הבקשה, אלא פעלו מיד לאחר שקיבלו את תשובת המשיבה אשר סירבה להגיע עמם להסכמות; כי המענה מטעם המשיבה התקבל רק לאחר שחלף המועד האחרון להגשת ערעור; כי החלטת הרשמת מנוגדת להלכה הנוהגת בבקשות להארכת מועד; וכי בהחלטה לא ניתן משקל לפגיעה החמורה שתיגרם למערערים אם לא יתאפשר להם להשיג על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נוסף על האמור חזרו המערערים על טענותיהם בבקשת הארכה.
בתשובתה לערעור, בעיקר חזרה המשיבה על טענותיה בתשובה לבקשה להארכת מועד. בנוסף הדגישה המשיבה כי בא-כוח המערערים פנה אליה לראשונה רק ביום 17.3.2024, לאחר שחלף המועד האחרון להגשת ערעור.
דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים ובחינת מכלול נסיבות המקרה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.
הארכת מועד להגשת ערעור מותנית בקיומם של "טעמים מיוחדים" (תקנה 176(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). שאלת קיומם של טעמים מיוחדים כאמור נבחנת לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, תוך מתן משקל בין היתר לטעם לאיחור, למשכו, למהות ההליך, לסיכוייו הלכאוריים ולמידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על סופיות הדיון (רע"א 7940/23 כהן נ' מימון, פסקה 12 (9.11.2023); רע"א 2295/21 סליטה נ' גל מהנדסים אי.אן.ג'י. בע"מ, פסקה 12 (5.10.2021); ער"א 1785/21 ס.א.ד.ר חברה לעבודות בניין בע"מ נ' אלמיר יזום והנדבה בע"מ, פסקה 4 (17.3.2021)). יישום שיקולים אלה על המקרה דנן מוביל למסקנה כי יש מקום להאריך את המועד להגשת ערעור המערערים.
לא נעלם מעיני כי מדובר באיחור לא מבוטל, שעה שבקשת הארכה הוגשה בחלוף כשלושה חודשים מהמועד האחרון להגשת ערעור על פסק הדין. חרף האמור, לא ניתן לבטל במחי יד את טענות המערערים בנוגע לטעם שביסוד איחור זה. כמו כן, לא ניתן להתעלם מהעובדה שעל פניו סיכויי הערעור בענייננו לא מבוטלים. זאת נוכח מתן פסק הדין בעניין חיאדרה, במסגרתו שונתה הקביעה בעניין טבר בדבר אופן חישוב הפיצוי שעל בסיסה חושבו הפיצויים שנפסקו לזכות המערערים על ידי בית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה התגבש טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד (וראו בעניין זה: בש"מ 6229/11 דון-יחיא נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה, פסקה 10 (10.1.2012); והשוו: ער"א 7272/21 א.א אביבה אלזמי בע"מ נ' מיסוי מקרקעין חיפה, פסקה 10 (8.12.2021); ער"א 2470/22 מדינת ישראל נ' פלונית (30.5.2022)).
המשיבה טענה כאמור כי אף בהנחה שמתקיים טעם מיוחד אין מקום להאריך את המועד להגשת הערעור, שכן יהיה בכך לפגוע בשוויון בין מתדיינים או להצפת בית המשפט בבקשות דומות. ברם המשיבה לא הצביעה ולוּ על מקרה אחד שבו ניתן על ידי בית משפט מחוזי פסק דין אשר טרם הפך חלוט במועד מתן פסק הדין בעניין חיאדרה, ולא הוגש עליו ערעור. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי יש בטענה זו כדי להכריע את הכף.
הערעור מתקבל אפוא, במובן זה שבקשת המערערים להארכת מועד מתקבלת, והם רשאים להגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי עד ליום 4.11.2024. המשיבה תישא בהוצאות המערערים בסך של 3,000 ש"ח.
ניתן היום, י"ג תשרי תשפ"ה (15 אוקטובר 2024).
דוד מינץ
שופט