פלוני נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים מנהליים עע"ם 2836-03-26 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ המערערים: 1. פלוני 2. פלוני 3. פלוני 4. פלוני 5. פלוני נגד המשיבה: מתאם פעולות הממשלה בשטחים – ועדת מאוימים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' סג"נ א' יקואל ז"ל) בעת"ם 63916-01-26 מיום 22.2.2026 בשם המערערים: עו"ד האשם מסארוה; עו"ד סלוא מסארוה כנעאן בשם המשיבה: עו"ד אסתי אוחנה פסק-דין הנשיא יצחק עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (סג"נ א' יקואל ז"ל) בעת"ם 63916-01-26 מיום 22.2.2026, במסגרתו נדחתה על הסף עתירת המערערים נגד החלטת המשיבה, ועדת מאוימים, שלפיה אין מקום להכיר בהם כמאוימים (להלן: הוועדה או ועדת המאוימים). 1. המערערים הם חמישה אחים מהרשות הפלסטינית. ביום 3.4.2025 פנו המערערים לוועדת המאוימים בבקשה לקבלת היתרי שהייה בישראל, זאת בשל טענות למאוימות הנובעות מכך שהמערערים 5-4 הם בגדר סייענים ומשתפי פעולה עם לוחם בצה"ל. על רקע זאת נטען כי המערערים 3-1 אף הם מאוימים. בהמשך לכך תוחקר המערער 3, מתחקורו עלה כי אינו מאוים, ולאחר קבלת עמדת גורמי הביטחון הוחלט ביום 10.7.2025 לדחות את בקשתו לקבל היתר שהייה בישראל. 2. על רקע זאת הגישו המערערים ביום 27.7.2025 עתירה מינהלית (עת"ם 70647-07-25). לאחר שהוועדה הגישה בקשה למחיקת העתירה מחמת אי מיצוי הליכים, התבקשו המערערים להבהיר אם הם עומדים על עתירתם. משלא הוגשה הבהרה כנדרש, ניתן ביום 7.9.2025 פסק דין (סג"נ א' יקואל) המורה על מחיקת העתירה. 3. קודם לכן, ביום 13.8.2025 בוצע תחקור גם למערערים 5-4, במסגרתו טענו השניים כי הם מתגוררים בישראל ונכנסים ויוצאים ממנה לסירוגין. מעבר לכך, בתחקור נכח קצין צה"ל שמסר כי אינו מכיר שהשניים מאוימים או בעלי רקע בעייתי. בתום התחקור נמסר למערערים כי בקשתם להיתר שהייה נדחתה. בסמוך לכך, הגישו המערערים לוועדת המאוימים ערר על החלטה זו. הערר נדחה בהחלטה מיום 18.1.2026 (להלן: החלטת הערר). בהחלטת הערר צוין כי עיון בתחקור המערערים 5-4 ובפניות מטעם המערערים מעלה כי הם שהו באזור יהודה ושומרון גם לאחר תחילת תקופת המאוימות. נתון זה, כך נקבע, מעורר קושי בקבלת טענת המאוימות. עוד צוין כי השוואת סיפורם של המערערים בין התחקור ובין בקשתם מעלה סתירות מהותיות. כך, למשל ביחס למועד תחילת המאוימות. עוד הודגש בהקשר זה כי ממילא הפנייה לוועדה הוגשה חודשים רבים לאחר ראשית המאוימות הנטענת. מעבר לכך, הוועדה ציינה כי יצרה קשר עם הגורם שלכאורה הפעיל את המערערים 5-4, באמצעות מספר הטלפון שמסרו, וכי הגורם שלל מכל וכל את הטענה שהשניים הופעלו על ידו. באופן דומה צוין כי גם הקצין עמו הגיעו המערערים 5-4 לתחקור לא הכיר טענות למאוימות כלפיהם. 4. על רקע דברים אלה, הגישו המערערים ביום 20.1.2026 את העתירה שבמוקד הערעור שלפנינו, במסגרתה טענו כי הם מצויים תחת סכנת חיים ממשית ומידית. המערערים טענו כי הם מאוימים על ידי גורמים שונים ברשות הפלסטינית – חמאס, פת"ח, המשטרה, תנדים והרשות הפלסטינית עצמה באמצעות אנשיה וכוחותיה הסמויים – בשל סיועם הישיר לצה"ל ולכוחות הביטחון הישראליים. בתוך כך המערערים טענו כי אמנם המערערים 5-4 התייצבו לתחקור בשל פנייתם, אך בפועל נערך תחקור למערער 4 בלבד. נטען כי החלטת הוועדה ניתנה מבלי לבדוק ולברר את מצבם של המערערים באופן קפדני. לאחר הגשת העתירה הגישו המערערים בקשה לסעד זמני שלפיו לא ינקטו צעדים להרחקתם מתחומי המדינה עד להכרעה בעתירה. 5. בהחלטתו מיום 25.1.2026 קבע בית המשפט כי לא נמצא מקום למתן צו במעמד צד אחד טרם קבלת תגובת הוועדה (להלן: ההחלטה מיום 25.1.2026). בהקשר זה צוין המתנה עד לקבלת תגובת הוועדה אינה צפויה לגרום למערערים לנזק חמור. זאת, בשים לב לחלוף הזמן הרב מאז פנייתם לוועדה, במהלכו ואף קודם לכן הם שהו בארץ ללא צו תואם. 6. הוועדה הגישה בקשה לסילוק העתירה על הסף. בראש ובראשונה טענה כי יש להורות כן עקב "עשיית דין עצמי" מצד המערערים. זאת, שכן מפניותיהם לוועדה ומטפסי התחקור עולה כי מקצתם שוהים במדינה ללא היתר שהייה. עוד נטען כי יש לדחות את העתירה לגופה, שכן החלטת הערר התבססה על כלל הראיות שבתחקורים ובמסמכים, וכן על בירורים עם גורמים שלישיים, מהם עלה כי המכלול אינו מבסס מאוימות על רקע חשד לשיתוף פעולה עם ישראל. כמו כן, הוועדה ציינה כי לא ברור על מה נסמכת טענת המערערים כי המערער 5 לא תוחקר, זאת בהינתן טופס התחקור בעניינו. עוד הודגש בהקשר זה כי מבירור שנערך עם המתחקרת עלה כי המערערים 5-4 תוחקרו בנפרד, כאשר ניתנה לכל אחד מהם הזדמנות לטעון את טענותיו. 7. בית המשפט הורה למערערים להגיב לבקשת הסילוק עד ליום 15.2.2026. בהמשך הגישו המערערים בקשת ארכה להגשת התייחסותם, כך שזו תוגש תוך 30 יום מהמועד שנקבע, זאת בשל עומס חריג במשרד באת-כוחם וכן לקראת חודש הרמדאן. בהחלטה מיום 16.2.2026 דחה בית המשפט את בקשת הארכה. בית המשפט הטעים את קביעתו בכך שהארכה המבוקשת לא מתיישבת עם סוג ההליך הדחוף מטבעו, ועם הבקשה לסילוק על הסף. משכך נדרשו המערערים להגיש את התייחסותם עד ליום 19.2.2026. 8. משלא הוגשה התייחסות המערערים במועד שנקבע, דחה בית המשפט את העתירה בפסק דינו מיום 22.2.2026. בית המשפט קבע כי בהיעדר התייחסות מטעם המערערים, אין לו אלא לקבל את הבקשה לסילוק על הסף מנימוקיה וכן חייב את המערערים בהוצאות הוועדה בסך של 2,500 ש"ח. עוד באותו היום הגישו המערערים בקשה לביטול פסק הדין וכן בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 25.1.2026. לצד זאת הוגשה גם הבקשה לעיון חוזר, במסגרתה נטען לשינוי נסיבות מהותי בשל תקרית אלימות שהתרחשה ביום 18.2.2026, בה הותקף המערער 5 על ידי אנשי הרשות הפלסטינית ואף נורה על ידם. 9. אף באותו היום דחה בית המשפט את הבקשה לעיון חוזר תוך שהבהיר שמקומן של טענות המערערים ביחס לנסיבות חדשות שהתרחשו לאחר הגשת העתירה הוא בראש ובראשונה לפני ועדת המאוימים. בתוך כך הודגש שאין לקבל תוצאה שבה בית המשפט ידון לראשונה במצב דברים נטען, חלף הרשות המינהלית. 10. מכאן הערעור שלפנינו, במסגרתו נתבקשנו להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי וכן בהחלטתו בבקשה לעיון חוזר. המערערים טוענים בעיקרם של דברים כי הם מאוימים על ידי מספר גורמים ברשות הפלסטינית. זאת על רקע העובדה שהמערערים 5-4 פעלו באופן ישיר עם קצין צה"ל, תוך שהם נעזרו בשלושת האחים הנוספים, המערערים 3-1, וקשרו קשר לצורך מסירת מידע מודיעיני ופעלו כסייענים לצה"ל ולכוחות הביטחון. לביסוס טענותיהם צירפו המערערים מסמכים שונים בשפה הערבית, הנחזים להיות מסמכים רשמיים, מהם עולה בין היתר כי המערערים מואשמים ברשות הפלסטינית בבגידה. כך, למשל, צורף מסמך הנחזה להיות "כתב אישום" כנגד המערערים וכן מסמך הנחזה כ"פסק דין" בעניינם. המערערים מוסיפים וטוענים כי ביום 18.2.2026 אנשי הרשות הפלסטינית ניסו להתנקש במערער 5, ירו בו ולאחר שהתמוטט ארצה ציינו בפניו כי יגיעו לכל האחים שלו. בהקשר זה טוענים המערערים כי שגה בית המשפט עת דחה את הבקשה לעיון חוזר בקבעו כי מדובר בנסיבות חדשות. לטענתם, עסקינן באירועים נמשכים, שכן אף קודם לכן, ביום 18.7.2025, נקלע המערער 4 לתקרית במהלכה ניסה להימלט עם רכבו מגורמים שעקבו אחריו ובסופה רכבו התהפך והוא נפגע. עוד טוענים המערערים כי בית המשפט נעתר לבקשת הסילוק מבלי להתייחס לטענותיהם. כמו כן, המערערים סבורים שנפלו פגמים מינהליים המצריכים את התערבותנו בהחלטת הוועדה. כך, למשל, טוענים המערערים כי נמסרה להם תשובה כללית, לא מפורטת שאינה מתייחסת לעמדותיהם של גורמי הביטחון. המערערים שבים וטוענים כי התחקור בוצע רק למערער 4, וכי לחיילות שנכחו בתחקור ניתנה הוראה שאם יישאלו בנדון, יהיה עליהן לציין כי התקיים תחקור גם למערער 5. עוד נטען כי במעמד התחקור הקצינה המתחקרת לא התייחסה למסמכים ולאסמכתאות המעידים על המאוימות והסכנה בה נתונים המערערים. מעבר לכך, נטען כי בפרוטוקול התחקור של המערער 4 צוינו פרטים שכלל לא נמסרו על ידו, כגון שכרו ועבודתו. מכאן טוענים המערערים כי פרוטוקול התחקור נערך למראית עין בלבד, וכי עיון בפרוטוקול התחקור שלכאורה נערך למערער 5 מלמד כי מדובר בפרוטוקול זהה לזה שנערך למערער 4, ורק שונו בו הפרטים האישיים. כמו כן, המערערים טוענים שהגורמים שמולם פעלו נדהמו מן הקביעה בהחלטת הערר, שלפיה אותם גורמים שללו את הטענה שהמערערים 5-4 פעלו מטעמם. לבסוף, טוענים המערערים כי אף שגה בית המשפט בחיובם בהוצאות בסך של 2,500 ש"ח שאין באפשרותם לשאת. לצד הערעור, הגישו המערערים גם בקשה לסעד זמני שימנע את הרחקתם מהמדינה. 11. הוועדה מתנגדת לבקשה למתן סעד זמני ומטעמי יעילות הדיון היא סבורה שיש אף להורות על סילוק הערעור על הסף. ועדת המאוימים מצביעה על כך שהמערערים נמנעו מלהגיש את תגובתם לבקשת הסילוק, ולכן בית המשפט הורה על דחיית העתירה מנימוקי הבקשה. לגופם של דברים מפנה הוועדה להחלטת ועדת הערר, כשלשיטתה זו מדברת בעד עצמה. הוועדה מפנה לכך שמתחקורם של המערערים 5-4 עולה כי הם לא נמנעו מלשהות בתחומי הרשות הפלסטינית לאחר קיומה של המאוימות הנטענת בעניינם, ואף העידו כי הם מבקרים באופן תדיר את משפחתם הנמצאת בשטחי הרשות. עוד מציינת ועדת המאוימים כי לא ברור מדוע המערערים פנו לוועדה רק בשנת 2025, שכן מהמסמכים שצורפו לפנייתם עולה כי המאוימות שלכאורה על הפרק החלה מספר שנים קודם לכן. לבסוף, בכל הנוגע לבקשה לעיון חוזר ולנסיבות המתוארות בה, טוענת ועדת המאוימים כי לא מוצו הליכים בעניינן. 12. בהתאם להחלטתי מיום 30.4.2026, נדרשה ועדת המאוימים להתייחס למסמכים שצורפו על ידי המערערים לערעורם ונחזים להיות מסמכים רשמיים של גורמים שונים ברשות הפלסטינית. בהתייחסותה מיום 10.5.2026 טוענת הוועדה כי עיון במסמכים ובתרגומים שצורפו מעלה חשד בדבר מהימנותם. עוד מצביעה הוועדה על כך שהמסמכים הנחזים להיות "כתב אישום" או "פסק דין" בעניינם של המערערים, אינם עולים בקנה אחד עם טענותיהם, ובכל מקרה, סוגיה זו לא אוזכרה בפנייתם לוועדת המאוימים. 13. לאחר עיון בערעור ובבקשה לסילוק הערעור על נספחיהם וכן בהתייחסות המשלימה מטעם הוועדה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וכך אמליץ לחבריי שייעשה. זאת בהתאם לתקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 החלה בענייננו מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. משכך ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשה לסעד זמני ולהכריע בה. 14. תחילה נזכיר כי המערערים נדרשו להגיש את התייחסותם לבקשת הסילוק מטעם ועדת המאוימים – בקשת הסילוק הוגשה ביום 10.2.2026, ולאחר שניתנה למערערים ארכה נקבע כי עליהם להשיב לה עד ליום 19.2.2026, אך הם לא עשו כן. בנסיבות אלה, ומשלא הועמדה תשתית להתמודדות עם טענות הסף, דחה בית המשפט את העתירה. אף אם ניתן היה לדחות את העתירה ביתר פירוט, לא ראיתי לנכון להתערב בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. 15. נקודת המוצא לדיון מצויה בכך שלוועדת המאוימים נתון שיקול דעת רחב בבחינת טענות מאוימות, לנוכח מומחיותה וניסיונה המקצועי, והדבר משליך על היקף ההתערבות בהחלטותיה (ראו מיני רבים: עע"ם 47092-02-26 פלוני נ' מדינת ישראל –משרד הביטחון, פסקה 6 ‏(‏19.2.2026‏)‏‏; עע"ם 3819/24 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים – ועדת מאוימים, פסקה 15 ‏(‏5.8.2024‏)‏‏; עע"ם 5676/24 פלוני נ' מדינת ישראל – משרד הבטחון, פסקה 6 (16.7.2024)). לא מצאתי כי המקרה שלפנינו מצדיק את התערבותנו בשיקול הדעת של הוועדה. כזכור, המערערים טוענים שנשקפת להם סכנה מצד מוסדות שונים ברשות הפלסטינית, על רקע שיתוף פעולה של המערערים 5-4 עם גורמים בצה"ל. טענה זו נבחנה על ידי ועדת המאוימים ולא נמצאו לה תימוכין. בהקשר זה הוועדה ציינה בהחלטת הערר כי "הוועדה יצרה קשר עם מספר הטלפון שניתן על ידי המבקשים [המערערים – י"ע], והטענה כי המבקשים הופעלו על ידו נשללה מכל וכל. ובדומה, אף הקצין איתו הגיעו המבקשים לא הכיר טענות על מאויימות כלפי המבקשים" (פסקה 5 להחלטת הערר). מעבר לכך, ועדת המאוימים ציינה כי עלו סתירות מהותיות בגרסת המערערים וכן חוסר הלימה בין תאריכי המסמכים שצורפו לפנייתם ובין אופן התנהלותם. לכך מתווספת העובדה כי כפי שעולה מהתייחסות הוועדה מיום 10.5.2026, מקצת המסמכים שצורפו על ידי המערערים נחזים כלא אותנטיים (ראו למשל, עע"ם 61650-11-25 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים ועדת המאוימים, פסקה 8 ‏(‏9.12.2025‏)‏‏), וממילא חלקם אף לא אוזכרו בפניית המערערים לוועדה. כמו כן, מתחקורם של המערערים 5-4 מיום 13.8.2025 עולה כי השניים נוהגים לבקר את בני משפחתם שגרים בשטחי הרשות הפלסטינית – במסמכי התחקור נכתב ביחס לכל אחד מהמערערים כי הוא "מבקרם בכפר בו מתגוררים ונכנס דרך אזור ירושלים, עושה זאת בתדירות גבוה[ה]" (ראו בעמ' 83 ו-90 לנספח 5 לבקשה לסילוק הערעור). דומה כי התנהלות מעין זו מעוררת קושי בדבר טענת המאוימות ואינה מתיישבת עם החשש עליו הצביעו המערערים (ראו: עע"ם 73459-06-25 פלוני נ' משרד הביטחון ועדת המאוימים, מנהלת התיאום והקישור, פסקאות 5-4 ‏(‏28.10.2025‏)‏‏; עע"ם 59659-02-25 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים – ועדת מאוימים, פסקה 10 ‏(26.2.2025‏)‏‏). מטעמים אלה, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת הערר או בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. 16. טרם סיום יצוין כי לא נעלמו מעיניי טענות המערערים בבקשה לעיון חוזר, טענות בדבר תקיפתו של המערער 5 על ידי אנשי הרשות הפלסטינית. ואולם, טענות בדבר שינוי נסיבות, שלשיטת המערערים מצדיק בחינה מחודשת של עניינם, מחייבות מיצוי הליכים תחילה בפני ועדת המאוימים (עע"ם 13329-12-25 פלוני נ' משרד הביטחון, פסקה 4 ‏(6.1.2026‏)‏‏). על כן בדין דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיון חוזר. 17. הערעור נדחה אפוא ועמו הבקשה למתן סעד זמני. בנסיבות העניין לא ראיתי להורות על צו להוצאות. מובהר, ומבלי לנקוט עמדה, כי אין בדחיית הערעור כדי למנוע מהמערערים מלהגיש בקשה מחודשת לוועדה, הנסמכת על הנסיבות החדשות עליהן עמדו, תוך צירוף המסמכים הרלוונטיים שטרם הונחו לפניה. ניתן היום, כ"ז אייר תשפ"ו (14 מאי 2026). יצחק עמית נשיא עופר גרוסקופף שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת