פלוני נ. מתאם פעולות הממשלה בשטחים

3 בבית המשפט העליון עע"מ 61650-11-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ המערערים: פלוני ו-5 אח' נגד המשיבים: 1. מתאם פעולות הממשלה בשטחים – ועדת המאוימים 2. מדינת ישראל – משרד הביטחון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט א' צור) מיום 13.11.2025 בעת"מ 33893-09-25 בשם המערערים: עו"ד מרדכי מהגרפטה פסק-דין השופט דוד מינץ: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופט א' צור) מיום 13.11.2025 בעת"מ 33893-09-25, שבו נדחתה עתירתם של המערערים נגד החלטת מרכזת הוועדה לבחינת הטענות בדבר מאוימות על רקע שיתוף פעולה עם ישראל (להלן: ועדת המאוימים או הוועדה). בהחלטת מרכזת הוועדה נדחה הערר שהגישו המערערים על החלטת קצין המאוימים לדחות את בקשתם למתן היתרי שהייה זמניים בישראל. בד בבד עם הגשת הערעור הגישו המערערים בקשה למתן סעד זמני למניעת הרחקתם מתחומי ישראל עד להכרעה בערעור. הרקע לערעור המערערים הם בני משפחה אחת: מערער 1 הוא אביהם של מערערים 3 ו-6; מערערים 2, 4 ו-5 הם אחים והם אחייניו של מערער 1. ביום 28.1.2025 פנו המערערים לוועדה בבקשה לקבל היתרי שהייה זמניים בישראל בטענה כי הם מאוימים בתחומי הרשות הפלסטינית (להלן: הרשות). זאת, בשל כתבי אישום שהוגשו נגדם המייחסים להם עבירות שיתוף פעולה עם מנגנוני הביטחון בישראל וניסיון למכור קרקעות ליהודים בשטחי הרשות. בהמשך לכך זומנו מערערים 3-1 לתחקורים אצל קצין המאוימים שנערכו ביום 25.3.2025, ובסופם החליט קצין המאוימים לדחות את פנייתם. על החלטות אלה הגישו המערערים ערר ביום 8.4.2025, וביום 28.8.2025 דחתה מרכזת הוועדה את הערר. נקבע כי לא הונחה תשתית עובדתית מספקת לגבי הטענות לשיתוף הפעולה עם גורמי הביטחון בישראל ומכירת הקרקעות ליהודים; כי הוצגו מסמכים שנחזים להיות לא אותנטיים; וכי עלו סתירות מהותיות בתחקורים, בפרט של מערערים 2-1. בגרסת מערער 2 עלו סתירות הן לגבי כניסתו לשטחי האזור הן לגבי ציון תאריכי המאוימות הנטענת, וטענתו לכליאתו בכלא ביריחו למשך מספר חודשים בשנת 2023 בו גם נחבלו, נעדרת ראיה אובייקטיבית להוכחתה. בגרסת מערער 1 עלתה סתירה בין טענתו למאוימות שהחלה בחודש ספטמבר 2023 לבין העובדה כי בחודש יולי 2024 הוא עבר במעבר אלנבי, דבר המצריך יצירת קשר עם גורמי הרשות. על ההחלטה האמורה הוגשה עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, בה נטען בעיקרו של דבר כי החלטת מרכזת הוועדה בערר והחלטות קצין המאוימים שקדמו לה – שגויות; כי הן ניתנו תוך התעלמות מהתשתית העובדתית הרלוונטית לעניינם; וכי הן ניתנו בחוסר סמכות ובניגוד לנוהל טיפול בטוענים למאוימות על רקע חשד לשיתוף פעולה בטחוני עם גורמי ביטחון ישראליים ו/או מכירת קרקעות לישראלים (להלן: הנוהל). זאת שכן בהתאם לנוהל רק ראש מפקדת התיאום והקישור (להלן: ראש המת"ק) מוסמך לאשר או לדחות בקשות להיתר שהייה זמני, ואילו בענייננו הן קצין המאוימים והן מרכזת הוועדה מצויים בדרגה נמוכה יותר מראש המת"ק. עוד נטען כי מרכזת הוועדה דחתה את הערר בהסתמך על הנמקות הנוגעות למערערים 2-1 בלבד, מבלי לבחון את הטענות לעומק. המשיבים טענו כי דין העתירה להידחות על הסף ולחלופין לגופה. נטען כי אין עילה להתערבות בהחלטה לדחות את הערר, שכן ועדת המאוימים היא הגורם המקצועי המוסמך לבחון טענת למאוימות, והיקף ההתערבות בשיקול דעתה הוא מצומצם. בנוסף הפנו המשיבים לפלט המעברים של מערער 1 שלפיו הוא אינו נמנע מהגעה למעבר אלנבי המחייב מגע עם גורמי הרשות, ולסתירות שעלו מהתחקורים שנערכו למערערים 2-1. בפסק דינו מיום 13.11.2025 דחה בית המשפט את העתירה. נקבע כי המערערים לא הניחו תשתית ראייתית מינימלית לביסוס טענת המאוימות. באשר לעילת המאוימות שעניינה מכר קרקעות, עילה זו לא הועלתה בתחקורים וטפסי הבקשה שהוגשו חסרים פירוט מהותי בעניין זה כגון מיקומן המדויק של החלקות. באשר לעילה שעניינה שיתוף פעולה עם גורמי ביטחון בישראל, הטענות בעניין זה לא נתמכו במידע ולוּ מינימלי, ולא די בהעלאת טענות בעלמא על אודות סכנה הנשקפת לחייהם. לכך יש להוסיף כי בגרסאות המערערים עלו סתירות מהותיות. כך למשל נמצאו סתירות בדבריהם של מערערים 2-1 בנוגע למועד היווצרות המאוימות. כמו כן נמצאה סתירה בין טענת מערער 1 שלפיה המאוימות מונעת ממנו לשוב לשטחי הרשות הפלסטינית, לבין העובדה העולה מדו"ח המעברים שלפיה מאז היווצרות המאוימות הנטענת הוא עבר מספר פעמים במעבר אלנבי המצריך מגע עם גורמי הרשות הפלסטינית. בעניין זה קבע בית המשפט כי לא נמצא טעם לפגם בכך שהוועדה בחרה לדון בסתירות שעלו בגרסאות מערערים 2-1 ולהסיק מהן מסקנות בנוגע לכלל המערערים, שכן מהתחקורים עולה כי הטענה למאוימות של כלל המערערים התבססה על מאוימות שנשקפת למערערים 2-1. עוד קבע בית המשפט כי המערערים הגישו את בקשתם למתן היתר שהייה זמני רק בשנת 2025, שעה שנטען כי הם מאוימים החל משנת 2023, ועובדה זו מעוררת טעם לפגם ואף עולה כדי חוסר ניקיון כפיים. בנוסף נדחו טענות המערערים בנוגע לפגמים במישור הסמכות. נקבע כי הנוהל אינו קובע שמרכזת הוועדה צריכה להיות בעלת דרגה צבאית מסוימת, וכי היא פעלה כראוי ועל פי הדין. לבסוף נקבע כי בשים לב לפסיקת בית משפט זה בנוגע לחשש מפני ניצול לרעה של ההליך המשפטי בעתירות מאוימים, כמו גם להתנהלות המערערים, יש להשית עליהם הוצאות בסך של 5,000 ש"ח. מכאן לערעור שלפנינו בו חזרו המערערים על הטענות שהעלו לפני בית המשפט המחוזי, והוסיפו, בין היתר, כי שגה בית המשפט כשדחה את טענתם לחוסר סמכות מרכזת הוועדה; כי פסק הדין התבסס על הנחה שגויה לפיה הוועדה היא שקיבלה את ההחלטה, בעוד שבפועל ההחלטה התקבלה על ידי מרכזת הוועדה לבדה; כי בית המשפט דחה את טענת המערערים ללא הסתמכות מספקת על התשתית הראייתית שהונחה לפניו; וכי הלכה למעשה בית המשפט החליף את שיקול דעתם של הגורמים המקצועיים בשיקול דעתו שלו שעה שבחן בעצמו מסמכים שהוגשו לעיונו כגון דו"ח המעברים, מבלי שהונחו קודם לכן לפני הוועדה. בנוסף נטען כי ממצאיו של בית המשפט אינם עולים בקנה אחד עם אינדיקציות קונקרטיות בדבר איום ממשי לחיי המערערים ועם תשתית ראייתית מבוססת לכך שהם משתפי פעולה עם גורמי ביטחון בישראל. דיון והכרעה לאחר עיון בערעור על נספחיו ובבקשה למתן סעד זמני, דין הערעור להידחות בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה בענייננו מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. אפתח ואומר כי לא מצאתי ממש בטענות המערערים במישור הסמכות. עיון בעמודי הנוהל שצורפו לעתירה לפני בית המשפט המחוזי מעלה כי המערערים מבססים את טענותיהם בהקשר זה על נוסח בלתי מעודכן. נוסחו הנוכחי והעדכני של הנוהל (מחודש מאי 2024), קובע מפורשות כי החלטה בבקשה למתן היתר שהייה זמני בשל מאוימות תינתן על ידי קצין המאוימים (סעיף 7(א)(6) לנוהל), וכי ערר על החלטה של קצין המאוימים יידון על ידי מרכז הוועדה (סעיף 7(א)(9) לנוהל, המסמיך אותו גם לדחות ערר על הסף). די אפוא בכך כדי לדחות את טענות המערערים בהקשר זה. ובאשר לטענות לגופן. מרכזת הוועדה דחתה את הערר נוכח הסתירות שעלו בתחקורים של מערערים 2-1, בין היתר בנוגע למועד היווצרות המאוימות; למועד החבלות שנגרמו להם לטענתם בעקבות רדיפתם וכליאתם; ולהשלכות המאוימות הנטענת על אפשרותם להיכנס לשטחי הרשות הפלסטינית. מדובר בסתירות בנושאים מהותיים ביותר, אשר לא ניתן להן כל הסבר בהליך לפני בית המשפט המחוזי או בערעור שלפנינו. לכך מתווספת התרשמותה של מרכזת הוועדה כי המסמכים שהועברו על ידי המערערים נחזים להיות לא אותנטיים (וראו בהקשר זה: עע"מ 63520-07-25‏ פלוני נ' מתאם פעולות המדינה בשטחים ועדת מאוימים, פסקה 7 (6.8.2025)), וקביעתה כי מכירת הקרקעות ליהודים לא נתמכה במסמך כלשהו. בנוסף, לא נפל פגם בכך שבית המשפט נדרש לדו"ח המעברים של מערער 1, ולמותר לציין כי העובדה שמערער זה עבר במעבר אלנבי בתקופת המאוימות הנטענת עמדה גם לנגד עיניה של מרכזת הוועדה (כמפורט בפסקה 8 להחלטתה). נוכח כל האמור, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בו נדחתה עתירת המערערים על החלטת מרכזת הוועדה אינו מגלה כל עילה להתערבותנו. הערעור נדחה. ניתן היום, י"ט כסלו תשפ"ו (09 דצמבר 2025). דוד מינץ שופט אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת