פלוני נ. משרד הביטחון/מתאם הפעולות בשטחים

2 בבית המשפט העליון עע"מ 59659-02-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט יוסף אלרון כבוד השופט אלכס שטיין המערערים: 1. פלוני 2. פלוני 3. פלוני נגד המשיבה: מתאם פעולות הממשלה בשטחים – ועדת מאוימים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופט א' יקואל, סג"נ) מיום 20.2.2025 בעת"מ 76836-07-24 בשם המערערים: עו"ד רועי שרמן פסק-דין השופט דוד מינץ: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופט א' יקואל, סג"נ) מיום 20.2.2025 בעת"מ 76836-07-24, אשר דחה את עתירת המערערים בה התבקש להורות למשיבה (להלן: ועדת המאוימים או הוועדה) להנפיק להם היתרי שהייה מתחדשים בישראל מטעמי מאוימות. הרקע לערעור המערערים פנו לראשונה לוועדה בשנת 2016, בטענה למאוימות מצד מוסדות הרשות הפלסטינית וגורמים נוספים בשל חשד כי סייעו לישראל בהסגרת מחבל שביצע רצח על רקע לאומני. עניינם נבחן מספר פעמים על ידי הוועדה ונציגיה, וביום 6.3.2018 ניתנה החלטה לפיה טענות המערערים כלליות ובלתי מבוססות, והן אינן מצדיקות מתן היתרי שהייה בישראל. החלטה זו התבססה בין היתר על עמדת גורמי הביטחון. עתירה שהוגשה נגד החלטה זו נדחתה ביום 6.2.2019, תוך שנקבע כי על המערערים לחזור לשטחי הרשות הפלסטינית בתוך 14 יום (עת"מ 45160-05-18). חרף זאת, בעודם מצויים בישראל הגישו המערערים ביום 29.7.2019 בקשה נוספת לוועדה בטענה למאוימות. בבקשה נטען כי חלו התפתחויות חדשות המקימות עילה למאוימות, ובעיקר כי בני משפחתם עברו מסכת עינויים במסגרת ניסיון הרשות הפלסטינית לאתרם; וכי הוגש נגדם כתב אישום חדש בגין שיתוף פעולה עם האויב, דבר שעלול להביא לעונש מאסר עולם המלווה בהתעללות ואכזריות. במענה לכך השיבו נציגי הוועדה למערערים כי לא ניתן לגבש מסקנה על בסיס החומר שהעבירו, כי על פי המידע המצוי בידי הוועדה המערערים לא היו קשורים למערכת הביטחון הישראלית וכי ככל הנראה עובדת היותם מבוקשים על ידי הרשויות נובעת מבריחתם בעת שהיו תחת חקירה. בעקבות זאת הגישו המערערים עתירה נוספת לבית המשפט המחוזי, שנמחקה בהסכמה ביום 17.11.2020 תוך שהוסכם כי לא יינקטו פעולות הרחקה נגד המערערים במשך 7 ימים וכי הם יגישו בקשה חדשה לוועדת המאוימים הכוללת חוסרים שונים עליהם הצביעה הוועדה (עת"מ 29426-11-19). במסגרת עתירות נוספות שהגישו ונמחקו על ידי בית המשפט המחוזי, הוארכה תקופת מניעת ההרחקה מישראל ונקבע כי הוועדה תימנע מהרחקתם עד למתן החלטה בעניינם (עת"מ 59449-11-20; עת"מ 55391-02-21). בהמשך לכך התברר עניינם של המערערים לפני הוועדה פעם נוספת, ובסופו של דבר לאחר כשלוש שנים ניתנה ביום 21.5.2024 החלטה בה נדחתה בקשתם למתן היתרי שהייה. בהחלטה צוין כי טענת המאוימות מתבססת על טענה כי המערערים סייעו לגורמי הביטחון בהקשרים שונים, אולם חוות דעת גורמי הביטחון מפריכה טענה זו. לפיכך אין מקום לייחס את האלימות הנטענת או את ההליכים המתנהלים כלפיהם ככל שהתקיימו, למאוימות המאפשרת את הפעלת סמכויות הוועדה. לצד זאת, נוכח שהייתם הארוכה של המערערים בישראל, ניתנה להם תקופת התארגנות בת חודש. אלא ששוב נמנעו המערערים מלעמוד במועדים שנקבעו להם ובחלוף למעלה מחודשיים, בעודם מצויים בישראל, הגישו ביום 30.7.2024 עתירה לבית המשפט המחוזי נגד החלטת הוועדה, ולצדה בקשה למתן צו ביניים. בעתירה נטען בין היתר כי המערערים זכאים להיות מוכרזים כמאוימים והדבר עולה בבירור מהחלטת מנגנוני הרשות הפלסטינית בה זומנו לחקירה בחשד לשיתוף פעולה עם ישראל, כמו גם מכתב האישום החמור שהוגש נגדם; כי הוועדה לא סתרה את התשתית הנטענת על ידם, וחזקה שהעובדות שהציגו נכונות; וכי החלטת הוועדה, שפירושה גירושם למקום בו נשקפת סכנה ודאית לחייהם, נעדרת סבירות והגינות, ואף לוקה בהנמקתה. ביום 7.8.2024 ניתן צו ביניים האוסר על הרחקת המערערים מישראל עד להכרעה בעתירה, וביום 8.1.2025 הוגשה תגובת הוועדה לעתירה. הוועדה עמדה על השתלשלות העניינים הארוכה שהתנהלה בעניין המערערים, וטענה כי משעה שלא פרשו בעתירתם את מלוא התשתית הרלוונטית – דינה להידחות על הסף. כן נטען כי דין העתירה להידחות גם לגופה, וזאת בשים לב לעמדת גורמי הביטחון לפיה אין ברשותם מידע על אודות מאוימות כלפי המערערים; ולעמדת משטרת ישראל בדבר קיומו של רישום פלילי לגבי כל המערערים. לכך הוסיפה הוועדה כי קיים תיעוד של ניסיונות רבים של המערערים להיכנס ולצאת מישראל במרוצת השנים דרך מעברים שונים, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם טענתם בדבר מאוימות הנשקפת להם בשטחי הרשות החל משנת 2016. בכל הנוגע למערער 1, קיים אף תיעוד המלמד כי הוא עבר במעבר אלנבי בשנת 2022 וכי בשלהי אותה שנה הונפק לו דרכון, ופעולות אלה מצריכות מגע עם הרשויות הפלסטיניות. ביום 20.2.2025 התקיים דיון במעמד הצדדים בו חזרו על טיעוניהם מזה ומזה. נוסף על כך טענו המערערים כי הגעתם למעברים השונים נעשתה לצורך מפגשים עם בני משפחתם ובנוכחות חיילים. בתום הדיון דחה בית המשפט המחוזי את העתירה. נקבע כי התנהלותם רוויית המעברים של המערערים אינה מתיישבת עם טענתם בדבר המאוימות הנשקפת להם. באשר לטענה שנשמעה לראשונה בדיון, לפיה המערערים לא חצו את האזורים בהם שוהים חיילים, נקבע כי אין מקום לערוך בירור עובדתי לגביה וכי החזקה הנגזרת מדוח המעברים שהציגה הוועדה פועלת לחובת המערערים. כן נקבע כי טענת המאוימות מתבססת על אירועים שהתרחשו לפני כשלוש שנים. אמנם התארכות ההליכים נגרמה בעטיה של הוועדה, אולם אין לקבל טענות מאוימות בלתי עדכניות שאף ייתכן שהפכו תיאורטיות. בנוסף כל המערערים נגועים בעשיית דין עצמי, שעה שההחלטה מושא העתירה קבעה שעליהם לעזוב את ישראל בתוך 30 ימים אך הם לא עשו כן. נוכח כל האמור דחה בית המשפט את העתירה, תוך שקבע כי צו הביניים יעמוד בתוקפו עד ליום 6.3.2025 על מנת לאפשר למערערים זמן התארגנות. מכאן הערעור שלפנינו, בו חזרו המערערים על טענותיהם והוסיפו כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי בדמות ביטול הסעד הארעי שניתן להם לאחר שנים רבות, היא תוצאה קשה שחוש הצדק אינו יכול להשלים עמה. זאת בפרט נוכח הסכנה הנשקפת למערערים במקרה שיחזרו לשטחי הרשות הפלסטינית, הנובעת ממעורבותם בהסגרת מחבל שביצע פיגוע בישראל. בית המשפט התייחס בפסק דינו אך ורק לטענת הוועדה בנוגע להגעתם למעברים, ונמנע מלהתייחס לשלל הטענות בעתירה ולסכנה הקונקרטית הנשקפת לחייהם. דיון והכרעה לאחר עיון בערעור על נספחיו החלטתי לדחותו בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 החלה בענייננו מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. טענתם המרכזית של המערערים היא כי נשקפת להם סכנה מצד מוסדות הרשות הפלסטינית על רקע מעורבותם בהסגרתו של מחבל שביצע פיגוע בישראל. אלא שטענה זו נבחנה על ידי ועדת המאוימים מספר פעמים, תוך הסתייעות בגורמי הביטחון, ולא נמצא לה תימוכין. טענה זו אף נסתרת מהתנהלותם של המערערים, כפי שזו משתקפת מדוח המעברים שהגישה הוועדה לבית המשפט המחוזי, המצביעה על כך שהם אינם חוששים ממגע עם גורמי הרשות הפלסטינית. לכך יש להוסיף כי מתגובת הוועדה לפני בית המשפט המחוזי עולה שלכל המערערים רישום פלילי בעבירות של כניסה לישראל שלא כחוק, ולמערערים 2-1 רישום פלילי בעבירות נוספות לרבות הפרעה לשוטר במילוי תפקידו (לקריטריונים הנבחנים על ידי ועדת המאוימים, ראו: בג"ץ 3322/11 פלוני נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה 5 (18.5.2011); עע"מ 5676/24 פלוני נ' מדינת ישראל – משרד הבטחון, פסקה 7 (16.7.2024) (להלן: עניין פלוני)). בנסיבות אלה, לא נפל כל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר דחה את עתירתם בנוגע למתן היתרי שהייה בישראל מטעמי מאוימות. למותר לציין כי אין בעובדה שהמערערים שוהים בישראל מזה תקופה ארוכה – חלקה ללא היתר – כדי להצדיק מתן היתרי שהייה מטעמי מאוימות (וראו בהקשר זה: עניין פלוני, פסקה 8; עע"מ 3819/24 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים ועדת מאוימים, פסקה 19 (5.8.2024)). אדרבה, עובדה זו מצביעה על חוסר תום לבם של המערערים וניצולם לרעה של הליכי משפט. די בכך כדי לדחות את הערעור. ובשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם. הערעור דנן הוא אחד מיני ערעורים רבים המוגשים לבית משפט זה על ידי בא-כוח המערערים בנושאי מאוימות. לערעורים אלה נלוות דרך קבע שתי בקשות: בקשה למתן סעד זמני המונע את הרחקת המערערים מישראל עד להכרעה בערעור, ובקשה למתן פטור מתשלום אגרה ומהפקדת ערובה. במצב דברים שכזה מועברת הבקשה למתן סעד זמני לטיפול גורם שיפוטי באופן מיידי, עוד טרם הכרעה בבקשת הפטור, ובמקרים רבים אף ניתן למערערים סעד זמני המונע את הרחקתם מישראל לתקופת הערעור. ברם, מעיון בבקשות הפטור המוגשות על ידי בא-כוח המערערים באותם ערעורים עולה כי הן נושאות ככלל נוסח גנרי ואופי כללי, וחוזרות על עצמן באופן דומה למדי בהליכים אחרים המוגשים על ידו. אותן בקשות, המבוססות על טענה לחוסר יכולת כלכלית, מוגשות ככלל ללא כל אסמכתא המבססת חוסר יכולת כאמור, וכל שנלווה להן הוא תצהיר – גנרי גם כן – שבמקרים רבים (כבענייננו) כלל אינו חתום על ידי המערערים עצמם וממילא אינו מאומת כדין. בקשות מעין אלו אינן עומדות ולוּ בדוחק בתנאים למתן פטור מתשלום אגרה ומהפקדת ערובה (וראו: ערג"ץ 510/23 יברוב נ' מדינת ישראל, פסקה 2 (22.1.2023); ער"א 4549/21 יפרח נ' אלון, פסקה 4 (30.6.2021)), ובהיעדר תשלום האגרה והפקדת הערובה הערעור כלל לא היה קם לתחייה, וממילא לא היו ניתנים בו סעדים זמניים כלשהם. על כן, ועל מנת להימנע מניצול לרעה של אופן הטיפול בהליך, מכאן ולהבא – היה ויוגשו ערעורים מסוג זה, ראוי שבקשות לפטור מאגרה וערובה הנלוות להם תידונה באופן מיידי עוד טרם העברת הבקשה למתן סעד זמני לדיון לפני שופט – ובמקרים המתאימים אף תידחנה בלא צורך בתשובה. בכך גם יהיה כדי לקדם את השאיפה לשלול את התמריץ לנקיטת הליכים משפטיים שעניינם "קניית זמן" לשהות בישראל בחסות הסעדים הזמניים הניתנים במסגרתם (ראו: עניין פלוני, פסקה 8). כאמור, הערעור נדחה. המערערים יישאו בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 2,500 ש"ח. ניתן היום, כ"ח שבט תשפ"ה (26 פברואר 2025). דוד מינץ שופט יוסף אלרון שופט אלכס שטיין שופט