פלוני נ. מתאם פעולות הממשלה בשטחים

בית המשפט העליון עע"מ 3819/24 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט יוסף אלרון כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ המערערים: 1. פלוני 2. פלוני 3. פלוני 4. פלוני 5. פלוני 6. פלוני 7. פלוני 8. פלוני 9. פלוני 10. פלוני נגד המשיבים: 1. מתאם פעולות הממשלה בשטחים – ועדת מאוימים 3. מדינת ישראל – משרד הביטחון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט א' יקואל) מיום 2.5.2024 בעת"מ 50249-02-24 בשם המערערים: עו"ד רועי שרמן בשם המשיבים: עו"ד אופיר גבעתי פסק-דין השופט ד' מינץ: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט א' יקואל) מיום 2.5.2024 בעת"מ 50249-02-24, בו נדחתה עתירת המערערים נגד החלטת מרכזת משיבה 1, הוועדה לבחינת טענות בדבר מאוימות על רקע שיתוף פעולה עם ישראל (להלן: ועדת המאוימים, הוועדה או המשיבה) שלא להעלות את עניינם של המערערים לדיון בוועדה. הרקע לערעור המערערים, תושבי חברון, הם כולם בני משפחה אחת אשר הגישו מספר בקשות לוועדה במשך השנים להכיר בהם כמאוימים. כבר בשנת 2005 דנה הוועדה בבקשתו של מערער 1 (להלן: המערער) לקבלת היתרי שהייה זמניים בישראל, ובקשתו זו התקבלה. אולם בחלוף למעלה מעשור, בשלהי שנת 2016 לאחר שדנה הוועדה מחדש בעניינו, הורתה על הפסקת מתן היתר שהייה עבורו לאחר שנמצא כי הערכת המסוכנות כלפיו אינה תקפה עוד וכי גם התנהלותו אינה מצביעה על חשש לחייו באזור מגוריו. בחלוף מספר שנים נוספות, במהלך שנת 2023 הגישו המערער ושני אחיו (מערערים 7 ו-8) ובני משפחותיהם (ביניהם יתר המערערים) בקשה לוועדה להכיר בהם כמאוימים. הבקשה נסובה בעיקר על טענתם כי הם מאוימים על רקע שיתוף פעולה של המערער עם גורמי הביטחון הישראליים; וכי הם נאלצו להגיע לישראל לאחר אירוע של אלימות כלפיהם ופגיעה קשה בנכסיהם במקום מגוריהם הקודם. לאחר תחקורם, קבעה הוועדה ביום 19.10.2023 כי על פי עמדת גורמי הביטחון לא קיימות אינדיקציות עדכניות למאוימות כלפי המערערים וכי מהמערער אף נשקפת מסוכנות. כן צוין כי האירוע אותו ציינו המערערים נעוץ בסכסוך משפחות ואינו מצדיק הכרה בהם כמאוימים. נגד החלטה זו הגישו המערערים עתירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"מ 55207-10-23; להלן: העתירה הקודמת), וביום 19.11.2023 ניתן פסק דין הנותן תוקף להסכמות הצדדים לפיהן המערערים יעזבו את ישראל עד ליום 5.1.2024, תוך שכל צד שומר על מלוא זכויותיו וטענותיו. ברם, המערערים לא יצאו מהארץ עד המועד האמור, ובהמשך, ביום 20.12.2023 הגישו לוועדה בקשה חדשה לקבלת היתרי שהייה זמניים, המתבססת על אירועים חדשים ועדכניים. בבקשה נטען כי האיומים כלפיהם נוצרו על רקע טענות מצד אנשי הביטחון הפלסטיני וגורמי חמאס כי המערערים שיתפו פעולה עם ישראל ביחס לפעילותם של אנשי חמאס לאחר 7.10.2023. כן נטען כי נגד המערערים הוצא "גזר דין מוות" על ידי הרשות הפלסטינית וכי מערערת 9 הותקפה בזמן שנכנסה לשטחי הרשות במטרה לבקר את אמה החולה. ביום 17.1.2024 נערך תחקור למערער ולמערערים 4 ו-9. מתיעוד תחקור המערער עלה כי הוא הכחיש מכל וכל את העובדות שפורטו בבקשה על פיהן הוא שיתף פעולה עם ישראל. בנוסף ציין בתחקורו כי אין בידיו מסמכים בנוגע לטענת מערערת 9 כי הואשמה בסיוע לישראל, שכן בא-כוחו הורה לו למחוק מסמכים אלו ממכשיר הטלפון הנייד שלו. ביום 17.1.2024 נדחתה הבקשה לקבלת היתר שהייה זמני על ידי קצינת המאוימים. בסמוך לאחר שנדחתה הבקשה, הגישו המערערים ערר למרכזת הוועדה. ביום 21.1.2024 ניתן מענה מטעם המרכזת בו צוין בין היתר כי תחקור המערערים העלה תמיהות קשות לגבי גרסתם והתנהלותם; כי נמצא פער משמעותי בין האמור בבקשה לבין גרסת המערער בתחקורו; וכי העָרֶב שנתן התחייבות ליציאת המערערים מהארץ לא התייצב לתחקור על אף שזומן אליו. על רקע האמור התבקשו הבהרות והשלמות מטעם המערערים בטרם השלמת הטיפול. לאחר שהוגשו מספר פניות נוספות, ביום 18.2.2024 נמסר למערערים כי לא ניתן על ידם מענה לשאלות שונות שהועברו אליהם עד לאותו מועד וכי לא נמצא לנכון לזמנם לתחקור נוסף. לאחר פניה נוספת מטעם המערערים נאמר להם ביום 21.2.2024 כי עניינם לא יובא שוב להחלטת הוועדה. עוד באותו היום הוגשה העתירה מושא הליך זה לבית המשפט לעניינים מנהליים (כאשר יצוין כי בין לבין הוגשו עתירות נוספות – עת"מ 8386-01-24 ו-עת"מ 50315-01-24 – אשר נמחקו בהיותן מוקדמות). בעתירה נטען כי ההחלטה שלא להעלות את עניינם של המערערים לבחינה נוספת על ידי הוועדה, בהתייחס לאירועים החדשים שקרו מאז ניתנה ההחלטה הקודמת, אינה סבירה באורח קיצוני. לעמדתם הם הניחו תשתית עובדתית מוצקה ומבוססת להוכחת טענתם כי הם נתונים לאיומים חמורים וקשים בשטחי הרשות הפלסטינית. המשיבה טענה מנגד כי המערערים לא הרימו את הנטל הרובץ לפתחם להוכחת הטענה כי הם מאוימים, כאשר עלו פערים משמעותיים בין הנטען על ידם בתחקירים לבין טענותיהם בעתירה. המערער אף הכחיש בתחקורו שיתוף פעולה עם גורמים מטעם ישראל, וכלל ללא הוזכרה בתחקורים עובדת קיומו של גזר הדין של הרשות הפלסטינית כנטען על ידם. כן נטען כי המסמכים שצורפו על ידי המערערים מעוררים תהיות, וכי לא הומצא אישור מקורי מבית החולים לביסוס הטענה לתקיפתה של מערערת 9. זאת כאשר התרשמות קצינת המאוימים מפציעותיה הנטענות לא תאמה את שנאמר בהקשר זה על ידי המערערים. בנוסף צוין כי בידי גורמי הביטחון מידע המלמד על כך ששהייתם של המערערים בישראל מהווה סכנה ביטחונית. ביום 9.4.2024 התקיים דיון בעתירה, כאשר לדיון לא זומן מתורגמן לעברית. המערער, אשר נקרא להעיד ונשאל שאלות שונות ביחס לדברים שנטען כי נאמרו על ידו בתחקיר, טען כי אינו מבין כלל את השפה העברית. לאחר סיועו של מתורגמן אשר התייצב במהלך הדיון, הכחיש המערער את הדברים שנטען כי מסר בתחקורו. על רקע טענותיו כי הוא אינו מבין כלל את השפה העברית, ובהינתן שהתחקור נעשה ללא מתורגמן, ניתן בסוף הדיון פסק דין בו נקבע כי "למען הסדר הטוב", ומבלי לטעת מסמרות או לכבול את שיקול דעת הרשות, ייערך למערער תחקור חדש בשפה הערבית (להלן: פסק הדין הראשון). ביום 16.4.2024 הגישה המשיבה בקשה לביטול פסק הדין הראשון. לבקשה צורפה הודעה מוקלטת ששלח המערער לקצינת המאוימים לאחר מתן הפסק, ממנה עולה באופן חד-משמעי כי המערער דובר עברית רהוטה. בית המשפט התבקש לבטל את פסק הדין הראשון ולהורות על דחיית העתירה, על רקע ההטעיה החמורה ובשל העובדה שהתחקור שנערך למערער בשפה העברית נעשה כדין לאחר שנוכחה קצינת המאוימים כי הוא מדבר היטב את השפה ומבלי שביקש תרגום. לאחר דיון שהתקיים בבקשה, ולאחר שהועבר לידי בית המשפט חומר חסוי בקשר לטענת המשיבה כי שהייתם של המבקשים בישראל מהווה סכנה ביטחונית, ניתן ביום 8.5.2024 פסק דין שבו התקבלה הבקשה לביטול פסק הדין הראשון והעתירה נדחתה לגופה. ראשית נקבע כי ההודעה המוקלטת מהווה ראיה חדשה שיש בכוחה לשנות את פסק הדין הראשון שניתן, אשר התבסס על ההנחה שהמערער אינו מבין כלל את השפה העברית באופן המצדיק לערוך לו תחקור חדש בשפה הערבית. המערער ובא-כוחו העידו תחת אזהרה כי המערער אינו מבין את השפה העברית על אף שהתברר שהדבר רחוק מן האמת, ונקבע שיש ליתן לעובדה זו משקל גם לעניין דחיית העתירה, בשל היעדר ניקיון כפיים וחוסר תום לב. לגופו של עניין נקבע כי לא נפל פגם בהחלטת מרכזת הוועדה שלא להעלות את עניינם של המערערים להמשך בירור לפני הוועדה, כאשר מדובר בהחלטה סבירה ומתבקשת בנסיבות העניין. עניינם של המערערים נבחן ונדון כבר ביום 19.10.2023 ונמצא שאין מקום להכיר בהם כמאוימים, כאשר בגדרי העתירה הקודמת הם אף הסכימו לעזוב את ישראל. הטענות החדשות שהעלו המערערים לאחר שניתן פסק הדין בעתירה הקודמת, אינן עולות בקנה אחד עם הגרסאות שהעלו בתחקוריהם ועם התרשמותה המקצועית של קצינת המאוימים. גם אם ניתן היה להבין את דבריו של המערער בתחקורו באופן שונה מזה שהמשיבה טוענת לו, לא הוצגו כל תימוכין לעצם קיומם של איומים כלפי המערערים והמערערים עצמם כלל לא הזכירו בתחקורם את קיומו של גזר דין מוות נגדם. בקשות מטעם הוועדה לקבלת הסברים והשלמות בהתייחס למסמכים השונים שהוצגו ושהועלו לגביהם תהיות שונות לא נענו באופן מספק. לכך גם מצטרפת העובדה שכלל האירועים שהוזכרו בבקשתם החדשה לוועדה אירעו לאחר שהמערערים החליפו ייצוג משפטי, ושלפי דברי המערערים עצמם אסמכתאות נמחקו ממכשירי הטלפונים הניידים שלהם, בהוראת בא-כוחם. בשולי הדברים צוין כי גם הוצג חומר מסווג התומך בטענה כי דווקא שהותם של המערערים בישראל מהווה סכנה ביטחונית. על כן, העתירה נדחתה ונקבע כי הסעד הזמני שניתן למערערים בתחילת ההליך יעמוד בתוקפו עד ליום 9.5.2024 לצרכי התארגנות. על פסק הדין הוגש הערעור לבית משפט זה ולצדו בקשה למתן סעד זמני. המערערים טוענים כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט היא תוצאה קשה שאינה יכולה לעמוד לאור הסכנה הנשקפת להם אם יחזרו לשטחי הרשות הפלסטינית, במיוחד על רקע העובדה שבמשך תקופה ארוכה הם חסו תחת סעד ארעי שגם ניתן בעבר בהסכמת המשיבה. לטענתם לא היה מקום שבית המשפט יורה על ביטול פסק הדין הראשון, והם יצאו חוצץ נגד הטענה כי בית המשפט הוטעה לחשוב שהמערער אינו דובר עברית. המערער אכן אינו דובר עברית ברמה גבוהה ואין בהודעה המוקלטת כדי להוכיח אחרת. תחקור המערער נעשה שלא כדין, כאשר קצינת המאוימים תיעדה את התחקור באופן שאינו תקין מבלי שנערך פרוטוקול מסודר, וכאשר האמור על ידה בתיעוד התחקור על פיו המערער הכחיש את הנסיבות המגבשות את האיומים הוא חסר היגיון פנימי. בית המשפט צריך היה לזמן את קצינת האיומים לעדות על מנת לברר את נסיבות התחקור והתיעוד. כמו כן לא היה מקום להורות על ביטול פסק הדין הראשון בהתייחס לנסיבות הקשורות למערער בלבד, בעוד שהעתירה נסובה על עניינם של המערערים כולם. בנוסף, שבו המערערים ופירטו את המסמכים אשר לטענתם מבססים את טענתם להיותם מאוימים בשל שיתוף פעולה המיוחס להם עם ישראל, כשהם חזרו וטענו כי בהתחשב בנסיבות העניין, ההחלטה שלא להביא את עניינם לפני הוועדה היא החלטה פסולה ובלתי סבירה. כמו כן מדובר בהחלטה בלתי מנומקת שאינה יכולה לעמוד, ושניתן בה דגש להתרשמות קצינת המאוימים על פני בחינת הראיות שהוגשו, אותן היה על הוועדה לבחון בחפץ לב וברצינות הראויה. המשיבים טענו (בתגובתם לבקשה למתן עיכוב ביצוע) כי לא נפל כל דופי בהחלטה שלא להעלות את עניינם של המערערים לוועדה, לאחר שהיא כבר דנה בעניינם חודשים ספורים קודם לכן. המערערים לא עמדו בנטל הרובץ לפתחם להוכחת טענה בדבר מאוימות נוכח הפערים המשמעותיים בין הנטען בתחקורם לבין הנטען בבקשתם ובעתירתם בבית המשפט המחוזי, מבלי שהוצגו אסמכתאות מספקות להוכחת טענותיהם ומבלי שניתן מענה לתהיות שונות העולות מעיון במסמכים שהוגשו. כמו כן המערערים לא הוכיחו כל נזק שעלול להיגרם להם אם ישובו לשטחי הרשות הפלסטינית. זאת בהיעדר כל אינדיקציה אמיתית להיותם מאוימים, כאשר בידי גורמי הביטחון אף מצוי מידע המלמד על כך ששהייתם מהווה סכנה ביטחונית. דיון והכרעה לאחר עיון בכתבי הטענות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות על הסף, בהתאם לתקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר חלה בענייננו מכוחה של תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. לוועדה המיומנות, המומחיות והניסיון המקצועי בכל הנוגע לבחינת טענות למאוימות, ונתון לה שיקול דעת רחב בתחום מומחיותה המשליך גם על היקף ההתערבות בהחלטותיה (בג"ץ 6179/14 פלוני נ' ועדת מאוימים (20.1.2015); בג"ץ 5007/17 פלוני נ' משרד הביטחון, פסקה 19 (26.3.2018); עע"מ 5676/24 פלוני נ' מדינת ישראל – משרד הבטחון, פסקה 6 (16.7.2024) (להלן: עע"מ 5676/24)). על הפונה מוטל הנטל לבסס את טענתו כי נשקפת לו סכנת חיים, כאשר בגדר השיקולים שעל הוועדה לשקול, שיקול זה אינו עומד לבדו, אלא יש גם לבחון האם נשקפת מסוכנות משהייתו של הפונה בישראל (ראו למשל: בג"ץ 11090/07 פלוני נ' שר הבטחון, פסקה ד (6.4.2008); בג"ץ 3734/14 פלוני נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה יז (17.11.2015)). במקרה זה, כאמור לעיל, ועדת המאוימים דנה בעניינם של המערערים ביום 19.10.2023 ומצאה כי אין מקום להכיר בהם כמאוימים. בעתירה שהגישו על החלטה זו ניתן פסק דין שנתן תוקף להסכמת הצדדים לעזיבת המערערים את הארץ. כחודש ימים לאחר מכן הוגשה הבקשה שבמוקד ערעור זה, בה העלו המערערים שלל טענות חדשות המתייחסות לעובדות חדשות. בקשתם החדשה והנסיבות שהצדיקו לטענת המערערים את בחינת עניינם מחדש לא נתמכו במסמכים מקוריים, לא עלו בקנה אחד עם התחקורים שנערכו להם וגם פניות הוועדה לקבלת השלמות והסברים לא נענו באופן מספק. כפי שצוין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, במצב דברים זה ההחלטה שלא להעלות את עניינם של המערערים לוועדה, הינה החלטה סבירה ואף מתבקשת. גם השיקול שעניינו המסוכנות הנשקפת מהמערערים לפי עמדת גורמי הביטחון, אשר נתמך לעמדת המשיבה בחומר חסוי שגם הוצג לפני בית המשפט המחוזי, הינו רלוונטי לעניין. טענות המערערים, אשר האריכו בדברים, בין היתר בעניין ביטול פסק הדין הראשון, ונסיבות תחקור המערער בשפה העברית, אין בהן כדי לשנות ממסקנה זו. כפי שצוין בפסק הדין הסופי, גם אם ניתן להבין את הדברים שנאמרו על ידי המערער בתחקורו בנוגע לשיתוף הפעולה עם ישראל באופן שונה מזה שהובן על ידי קצינת המאוימים, עדיין קיימים פערים משמעותיים בין התחקורים לבין גרסת המערערים בבקשתם. כמו כן, בניגוד לטענת המערערים בערעור כי עשו כל שנדרש מהם לעשות, התהיות בקשר למסמכים שצורפו לא קיבלו כל מענה. כמו כן, אין לקבל את טענת המערערים כי אין להשלים עם הרחקתם מישראל בשל כך שבמשך תקופה ארוכה הם שהו בישראל בחסות סעדים זמניים שניתנו להם בהליכים השונים שהם נקטו, וזאת אף בהסכמת המשיבה. העובדה שהמערערים חזרו ונקטו בהליכים שונים (חלקם מוקדמים) שבהם ניתנו להם סעדים זמניים למען שמירת המצב הקיים, אין בה כדי לבסס כל עילה להתערבות בשיקול הדעת המקצועי של הוועדה. וזאת בלשון המעטה. אם בכלל, ניסיונות "משיכת הזמן" על ידי המערערים באמצעות נקיטת הליכי סרק מוקדמים והגשת בקשות לצווי ביניים המותירים אותם בישראל – וזאת אף לאחר מתן פסק דין שנתן תוקף להסכמתם לצאת מישראל – הוא המעורר קושי (וראו גם: עע"מ 5676/24, פסקה 8). נוכח כל האמור, לא נפל כל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בו הורה על דחיית העתירה, וזאת אף מבלי להידרש להתנהלותם הבעייתית של המערערים בהליך לפני בית המשפט המחוזי עובר למתן פסק הדין הראשון. הערעור נדחה אפוא. צו הארעי שניתן על ידי המונע הרחקתם של המערערים מישראל יעמוד בתוקפו עד ליום 28.8.2024. הרבה לפנים משורת הדין, לא יינתן צו להוצאות. ניתן היום, א' אב תשפ"ד (05 אוגוסט 2024). דוד מינץ, שופט יוסף אלרון, שופט גילה כנפי-שטייניץ, שופטת