פלוני נ. מדינת ישראל- משרד הבטחון

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 5676/24 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט י' אלרון כבוד השופטת י' וילנר המערערים: 1. פלוני 2. פלוני 3. פלוני 4. פלוני 5. פלוני 6. פלוני נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל - משרד הבטחון 2. מדינת ישראל - שירות הבטחון הכללי 3. ראש המנהלה הבטחונית לסיוע 4. ועדת המאויימים 5. משרד הפנים בקשה למתן סעד זמני וערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, מיום 30.6.2024 בעת"מ 34943-02-24, שניתן על-ידי השופטת ה' עובדיה בשם המערערים: עו"ד עינב וקנין חימי פסק-דין השופט נ' סולברג: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 30.6.2024, בעת"מ 34943-02-24 (השופטת ה' עובדיה). בפסק הדין, נדחתה עתירת המערערים, ונקבע כי אין מקום להתערבות בהחלטות הוועדה לבחינת הטענות בדבר מאוימות על רקע שיתוף פעולה עם ישראל (להלן: הוועדה או ועדת המאוימים), מיום 10.1.2024, שלפיהן אין ליתן למערערים היתרי שהייה בישראל. המערערת 5 היא אשתו של אדם אשר נטען כי סייע לכוחות הביטחון הישראליים בתקופות מסוימות, ואשר אינו צד לערעור דנן (בעניינו מתקיים הליך נפרד, שעודנו מתנהל, לפני הוועדה); המערערים 4-1 ו-6, הם ילדיהם המשותפים של בני הזוג, כולם בגירים. כלל המערערים שוהים בישראל משך כ-20 שנה. מזה מספר שנים (המספר המדויק משתנה מעט בין המערערים השונים), מנהלים המערערים שלל הליכים – לפני הוועדה, לפני בית המשפט לעניינים מינהליים ולפני בית משפט זה – בבקשה שיוכרו כמאויימים, ויזכו להיתרי שהיה בישראל. במהלך תקופה זו, החליטה הוועדה מספר פעמים על דחיית בקשות המערערים – הן לסעדים זמניים, הן לסעדים קבועים – כאשר כל אחת מההחלטות הותקפה על-ידי המערערים בערכאות משפטיות. בעתירותיהם ובערעוריהם – לא זכו המערערים בהיתרים המיוחלים; לכל היותר, הורו בתי המשפט על בחינה נוספת של עניינם על-ידי הוועדה. עם זאת, במסגרת ההליכים המשפטיים, ניתנו למערערים שלל סעדים זמניים, בדמות עיכובי גירוש או זמני התארגנות, שמכוחם הם עודם שוהים בישראל ומוסיפים לנהל את הליכי בקשת ההיתרים. פִּרקה האחרון של השתלשלות ההליכים, הרלבנטי לדנן, הוא החלטות הוועדה, מיום 10.1.2024, שבהן נדחו בקשות המערערים, וניתנה להם תקופת התארגנות בת חצי שנה, טרם ידרשו לשוב לשטחי האזור. עתירה שהגישו המבקשים נגד ההחלטות, לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים – נדחתה, בפסק דין מיום 30.6.2024. מכאן הערעור שלפנינו, שבא בצוותא-חדא עם "בקשה דחופה ובהולה למתן סעד זמני". לאחר שעיינתי בערעור, על נספחיו, ובחנתי את ההחלטות שעליהן מבקשים המערערים להשיג, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להידחות, ללא צורך בתשובה מאת המשיבים; זאת, בהתאם לסמכותי המעוגנת בתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר חלה בענייננו מכוחה של תקנה 28 לתקנות בית המשפט לעניינים מינהליים, התשס"א-2000. כפי שציינתי לא מכבר, בכגון דא, די בהנמקה תמציתית, שבגדרה יובהר מדוע הערעור חסר סיכוי להתקבל (רע"א 2127/24 עיריית חברון נ' שר הביטחון, פסקה 5 (28.3.2024); וראו גם: עע"מ 8790/23 חדד נ' משרד החינוך מדינת ישראל, פסקה 7 (9.4.2024)). אגש אפוא לכך. ועדת המאוימים היא בת-סמכא בכל הנוגע להכרעה בדבר מאוימות הנשקפת למאן דהוא בשל היציאה מישראל; לה המיומנות והניסיון המקצועי הנדרש לשם כך. בהתאם, שיקול דעת הוועדה – רחב, ולא בנקל יתערב בו בית המשפט (בג"ץ 3897/12 פלוני נ' מתאם הפעולות הממשלה בשטחים, פסקה ד (18.10.2015)). בפרט רלבנטית לנדון דידן, קביעת בית משפט זה שלפיה מקום בו ועדת המאוימים "דנה ושבה ודנה בעניינו של [מבקש], ובעל הסמכות שב וקיבל פעם אחר פעם החלטה", הרי שתידרש "'מסה קריטית' מיוחדת כדי שבית המשפט יתערב בהכרעות הועדה" (בג"ץ 2608/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה י (25.7.2013)). איני מוצא בערעור טעמים המצדיקים את התערבותנו בשיקול דעת הוועדה, שהכרעותיה הניחו גם את דעת בית המשפט המחוזי; ודאי לא טעמי התערבות העולים כדי 'מסה קריטית', כפי הנדרש בשים לב לריבוי ההליכים שבהם נבחנו ונדונו טענות וראיות המערערים, שאותן הם שבו ופרסו גם בערעור דנן. שתיים הן הסכנות שאותן נדרשת הוועדה להעריך, לצורך החלטותיה: האחת היא מידת הסכנה שנשקפת למבקש שעניינו נדון לפניה, אם ילקחו מידיו היתרי השהיה; השניה היא הסכנה לציבור בישראל, כתוצאה משהות המבקש בארץ (בג"ץ 203/11 פלוני נ' ועדת המאוימים, פסקה י (9.10.2011)). עִתִים ששתי ההערכות 'מתנבאות בסגנון אחד', ומטות לכיוון זהה; עִתִים שנדרשת הוועדה לאזן ביניהן, אף להכריע מי מהשתיים תגבר. בעניין דנן, מסקנותיה של הוועדה, לגבי שתי ההערכות, ברורות ותואמות: אשר לטענת הסיכון הנשקף למערערים – לא נמצאו אינדיקציות מספקות לסכנה כאמור, היה וישללו מן המערערים היתרי השהייה. זאת, ראשית, נוכח עמדות גורמי הביטחון, שלפיהן המערערים לא עבדו עמם מעולם, ואין כל מידע המצביע על מאוימות או חשד בשיתוף פעולה עם ישראל, כלפי מי מהם. אכן, גם בהליך דנן טענות המערערים בהקשרים אלה – נטענו בעלמא, ללא ביסוס כדבעי. כך גם בהינתן שלמצער המערערים 1, 3 ו-5 לא נמנעו מכניסה לשטחי האזור – עניין שיש בו כדי לפגוע בטענותיהם, באשר לסכנה שאליה הם נחשפים עם הגעתם לשטח זה (בג"ץ 11090/07 פלוני נ' שר הבטחון, פסקה ד (6.4.2008) (להלן: עניין שר הבטחון); בג"ץ 4857/07 פלוני נ' משטרת ישראל, פסקה 6 (8.10.2007)). אשר לסיכון הנשקף לציבור בישראל, עקב שהות המערערים בארץ – כפי שפורט בהחלטות הוועדה, על-פי עמדת גורמי הביטחון, בשהייתם של המערערים 4-1 בישראל גלומה מסוכנות לציבור הישראלי, נוכח פעילות פלילית, ואף ביטחונית (לגבי שיקול זה ראו עניין שר הבטחון, פסקה ד). הוי אומר: בענייננו הכרעות עובדה מובהקות שאותן קבעה הוועדה, בתחומי סמכותה, על רקע ההמלצות שהעבירו לידיה גורמי הביטחון – הן שהובילו לקביעתה, שחזרה ונשנתה, כי אין מקום להֵעתר לבקשת המערערים. כאמור, לא עלה בידי המערערים להרים את הנטל הנדרש על מנת להביאנו להתערבות בקביעות אלה, ועל כן איני רואה לעשות כן. טרם סיום אציין חשש, שעליו הזדמן לי להצביע בעבר: פעמים לא מעטות, הליכים בענייני מאוימות הריהם, הלכה למעשה, ניסיונות 'משיכת' זמן, בחסות ההליכים המשפטיים והסעדים הזמניים אשר ניתנים במסגרתם (ראו: בג"ץ 8654/17 פלוני נ' משרד הפנים, סניף נצרת, פסקה 5 (4.1.2018); בג"ץ 4108/17 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים, פסקה 7 (7.3.2019) (להלן: עניין מתפ"ש); בג"ץ 7514/17 פלוני נ' משרד הביטחון, פסקה 7 (29.1.2018)). מבלי לקבוע כי אלה הם פני הדברים גם באשר להליך הנוכחי, אף בגדרו עולה חשש מעין זה; ומכל מקום, נראה שהצלחת המערערים 'להיאחז בארץ' מזה זמן רב (כ-7 שנים עבור חלקם) – יש בה כדי להוכיח ממשותו של החשש המתואר, בין אם זו היתה מטרת המערערים מעיקרא, בין אם לאו. "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב" (תלמוד בבלי, קידושין נו, ב); עלינו לייעל את הטיפול במקרים מן הסוג שעל הפרק, על מנת לסתום את הפרצה, ולשלול את התמריץ לנקיטת הליכים משפטיים שעניינם 'קניית זמן' – התנהלות שבה כשלעצמה יש כדי לשלול מתן סעד מן הצדק (בג"ץ 6208/17 פלוני נ' משרד הפנים – וועדת המאוימים, פסקה 9 (3.1.2018)); אף כדי להצדיק פסיקת הוצאות, במקרים המתאימים (עניין מתפ"ש, פסקה 8). אציע אפוא לחברַי כי נדחה את הערעור; ממילא, תידחה גם הבקשה למתן סעד זמני. מאחר שלא נתבקשה תשובה, ומטעם זה בלבד, אציע שלא נעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת י' וילנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג. ניתן היום, ‏י' בתמוז התשפ"ד (‏16.7.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 24056760_O01.docx אמ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il