חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] (התשמ"ב-1982)
חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (הידוע בכינויו "החסד"פ") הוא החוק המרכזי המגדיר את "כללי המשחק" של ההליך הפלילי במדינת ישראל. החוק קובע את הכללים הפרוצדורליים לפיהם מתנהל המשפט הפלילי, החל משלב הגשת כתב האישום על ידי המדינה, דרך שלבי המעצר, בירור האשמה, הצגת הראיות, ועד להכרעת הדין, גזר הדין והליכי הערעור.
החוק חל על כל הגורמים המעורבים בהליך הפלילי: בתי המשפט, רשויות התביעה (הפרקליטות והתביעה המשטרתית), ונאשמים בביצוע עבירות פליליות.
בפסיקת בתי המשפט נדונים בהרחבה מספר היבטים מרכזיים הנוגעים ליישומו של החוק:
1. זכות העיון בחומרי חקירה (סעיף 74 לחוק): פסיקה ענפה עוסקת בשאלה אילו מסמכים וראיות שנאספו על ידי המשטרה נחשבים "חומר חקירה" שחובה להעבירו להגנה. בתי המשפט נדרשים לאזן בין זכות הנאשם למשפט הוגן לבין הגנה על פרטיותם של מתלוננים ועדים.
2. הגנה מן הצדק וביטול כתבי אישום: פסיקות רבות בוחנות טענות לפיהן הגשת כתב האישום או ניהולו עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית (למשל, במקרים של אכיפה בררנית או שיהוי קיצוני בהגשת האישום), דבר העשוי להוביל לביטול ההליך.
3. תיקון פגמים פרוצדורליים: בתי המשפט נדרשים להכריע מתי פגם טכני או דיוני שנפל במהלך המשפט פגע באופן ממשי בהגנת הנאשם ומצדיק את פסילת ההליך, ומתי מדובר בפגם שאינו גורם לעיוות דין וניתן לתיקון.
המידע המוצג הוא כללי ואינו מהווה ייעוץ משפטי.
פסקי דין שאזכרו את החוק (2060)
ברק מנדל נ. מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על הרשעה בהעדר התייצבות בטענה כי כתב האישום לא היה מפורט דיו.
מדינת ישראל נ. שעלאן אשרף
בקשת המדינה להאריך את מעצרם של המשיבים בשלושה חודשים מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי.