נאיף עבד אלרחמן מחמד עבאס נ. המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית

בבית המשפט העליון עע"מ 81607-05-26 לפני: כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט יחיאל כשר המערער: נאיף עבד אלרחמן מחמד עבאס נגד המשיבים: 1. המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית 2. ראש המינהל האזרחי בגדה המערבית 3. מועצת התכנון העליונה בגדה המערבית 4. ועדת המשנה לפיקוח בגדה המערבית ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט ר' וינוגרד), מיום 14.5.2026, ב-עת"מ 21642-01-26. בשם המערער: עו"ד צבי אבני פסק-דין השופט יחיאל כשר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט ר' וינוגרד), מיום 14.5.2026, ב-עת"מ 21642-01-26. בפסק הדין נושא הערעור, נדחתה עתירה מנהלית שהגיש המערער על החלטת המשיבה 3 אשר דחתה, ביום 23.12.2025, ערר שהגיש המערער על החלטת המשיבה 4, ועדת המשנה לפיקוח בגדה המערבית (להלן: ועדת המשנה), מיום 22.8.2023, שלא לקבל את בקשתו למתן היתר בניה מס' 1700/91/22 (להלן: הבקשה למתן היתר בנייה) להסדרה בדיעבד של הבינוי מושא בב"ח ח' 116/22 (להלן: המבנה). רקע הדברים ביום 23.5.2022 הוצא צו הפסקת עבודה לגבי המבנה. בצו הפסקת העבודה נכתב כי נכון למועד הוצאתו הינו מתייחס ל-"מבנה שתי קומות בשלבי בניה בגודל של כ-150 מ"ר". ביום 7.7.2022 נחתם על-ידי ועדת המשנה צו סופי להפסקת עבודה ולהריסה (מס' 621594), לרבות בנוגע למבנה. הצו נמסר לבנו של המערער. על רקע זה, ביום 9.6.2022 הגיש המערער את הבקשה למתן היתר בנייה, שעניינה בהסדרת בנייתם של שלושה מבנים שנבנו בשטח, בדיעבד, לרבות המבנה. שטח הבנייה הכולל אשר ביקש המערער ליתן לו היתר בנייה בדיעבד, עמד על 836 מ"ר. זאת, חרף העובדה שאין חולק כי לפי התכנית החלה על המקרקעין הרלוונטיים, ניתן לאשר בנייה של מבנה אחד בלבד בשטח של עד 150 מ"ר. ביום 22.8.2023 ניתנה החלטת ועדת המשנה, אשר דחתה את הבקשה למתן היתר בנייה. במסגרת ההחלטה, קבעה ועדת המשנה, בין היתר, כי שלושת המבנים, לרבות המבנה, הוקמו ללא תכנית מפורטת מאושרת; כי הבינוי המבוקש חורג מהוראות התכנית החלה במקום (כאמור לעיל); כי הבינוי מרוחק מריכוזי בנייה מוסדרים; וכן כי המערער לא קיבל הסכמות מכלל בעלי העניין במקרקעין הרלוונטיים. על כן, קבעה ועדת המשנה כי דין הבקשה להידחות, וכן כי מאחר שהבינוי נושא הבקשה נבנה ללא היתר בנייה כדין, יש להפסיק את העבודות בשטח, ולהרוס את שנבנה בתוך 30 ימים. על החלטת ועדת המשנה, הגיש המערער ערר למשיבה 3, אשר עניינו בהחלטה להורות על הריסת המבנה בלבד (ולא בעניינם של שני המבנים האחרים שהוקמו בשטח). ביום 23.12.2025 ניתנה החלטת המשיבה 3, המורה על דחיית הערר. בהחלטתה, חזרה המשיבה 3 על טעמיה של ועדת המשנה, והוסיפה כי המבנה הוקם בשטח שייעודו חקלאי; כי נמדד רק חלק (קטן) מתוך המקרקעין הרלוונטיים, דבר העולה כדי פגם תכנוני אשר מוביל לכך שמדובר בביצוע חלוקה בפועל של החלקה ללא קבלת אישור כדין לכך; וכן כי שטח הבניה של המבנה, כשלעצמו, חורג משטח הבנייה המותר בחלקה כולה. בהקשר זה, הדגישה המשיבה 3 בהחלטתה כי: "מבדיקה שערכה הוועדה באמצעות מערכת ה-GIS ומתיעודים שהונחו בפני הוועדה, ניתן לראות כי מבנה המגורים היחיד [המבנה– י' כ'] לבדו בשטח של כ-400 מ"ר (200 מ"ר כל קומה)", וזאת חרף העובדה שצוינה לעיל כי בהתאם לתכנית ניתן לאשר 150 מ"ר בלבד. על יסוד הטעמים האמורים, דחתה המשיבה 3 את הערר, ונתנה למערער ארכה בת 14 יום לקיום צו ההריסה. על החלטת המשיבה 3 הגיש המערער עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, היא העתירה בה ניתן פסק הדין נושא הערעור שבפנינו (עת"מ 21642-01-26). ביום 14.5.2026, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופט ר' וינוגרד) בעתירה המנהלית, ובו הורה על דחייתה. במסגרת פסק הדין, עמד בית המשפט המחוזי על כך שמהחלטת המשיבה 3 עולה כי המערער ביצע עשיית דין עצמית, בכך שהמשיך בביצוע הבנייה לאחר שהוצאו בעניינו צווים המורים על הפסקתה. האמור לעיל בא לידי ביטוי בכך שלאחר מועד הוצאת הצווים, הוסיף המערער למבנה נושא הערעור לבדו, בינוי בשטח של כ-250 מ"ר, זאת בנוסף לשטח הבטון הנרחב שיצק מחוץ למבנה. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט המחוזי כי די בעשיית הדין העצמית שביצע המערער כדי להצדיק את דחיית העתירה על הסף. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי בהתאם לפסיקת בית משפט זה, התנהלותו של המערער עולה גם לכדי חוסר ניקיון כפיים מובהק וחמור, אשר מצדיק גם הוא את דחיית העתירה על הסף. לגופם של דברים, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיבים. זאת, בהיותה מושתתת על שיקולים תכנוניים מובהקים, המצויים בתחום שיקול דעתם של המשיבים, אשר אין להתערב בהם אלא במקומות בהם התקיימו עילות מנהליות מובהקות המצדיקות התערבות, אשר לא קיימות במקרה דנן. על כן, דחה בית המשפט המחוזי את העתירה, וחייב את העותר בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ש"ח. לשם שלמות התמונה יצוין כי, ביום 18.5.2026, ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי (השופט ר' וינוגרד), במסגרתה ניתן צו לעיכוב ביצוע זמני של פסק דינו עד ליום 25.5.2026, כדי לאפשר הגשת ערעור לבית משפט זה. הערעור שבפנינו ביום 28.5.2026 הגיש המערער, לבית משפט זה, ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. זאת, חרף העובדה כי במועד זה כבר פקע הצו הזמני לעיכוב ביצוע שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי. במסגרת הערעור, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא אימץ את הגרסה העובדתית שהוצגה מטעמו, לפיה הבינוי במועד מסירת צו הפסקת העבודה היה נרחב יותר משקבע בית המשפט המחוזי (ומכאן, לפי הנטען, שהבינוי לאחר צו הפסקת העבודה היה צנוע משנקבע). גרסה זו מבוססת על כך שבנו של המערער מסר כי במועד מסירת צו הפסקת העבודה, הקומה הראשונה במבנה הייתה בנויה, הקומה השנייה הייתה כבר מקורה וכן כי לא נבנתה קומה שלישית, הכל בניגוד לקביעותיו של בית המשפט המחוזי. על כן, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי דין העתירה להידחות מחמת עשיית דין עצמית. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהתעלם מכך שאין המדובר בנסיבות דנן בהפרות "מאז'וריות" (בהסתמך על הגרסה העובדתית מפי בנו של המערער כאמור לעיל), וכן מהקשיים העומדים, לפי הנטען, בפני אדם המבקש היתר בנייה בשטחי יהודה ושומרון בהשוואה לשטחי מדינת ישראל. לגוף הדברים, נטען כי החלטות המשיבים 3 ו-4 התקבלו בשרירותיות, באופן המנוגד לכללי המשפט הבינלאומי וכן תוך אפליה לרעה של פלסטינים המבקשים לקבל היתר בנייה בשטחי C, כבמקרה דנן. לבסוף, עותר המערער לביטול ההוצאות שהשית עליו בית המשפט המחוזי, לטענתו שלא בצדק. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בערעור, באתי לכלל מסקנה כי דינו להידחות על הסף, אף ללא צורך בתשובה מאת המשיבים. זאת, על יסוד סמכותנו לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (אשר חלה על הערעור דנן בהתאם לתקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000), וכך אציע לחבריי כי נפסוק. בדומה לבית המשפט המחוזי, אף אני סבור כי דין הערעור להידחות על הסף מחמת עשיית דין עצמית על-ידי המערער. לא אחת נקבע בפסיקת בית משפט זה כי: "חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית-משפט או אם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם, דהיינו: בית-משפט לא יושיט סעד למי שבמקביל לפניה לבית-המשפט עושה דין לעצמו ומבקש להעמיד את זולתו בפני עובדות מוגמרות" (ראו, מני רבים: עע"מ 39479-11-25 סוכר נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, פסקה 18 לפסק דינו של המשנה לנשיא נ' סולברג (10.2.2026); עע"מ 57761-07-25 אבו עליא נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש, פסקה 9 לפסק דינו של המשנה לנשיא נ' סולברג (13.11.2025)). ודוק: בנסיבות דנן מדובר במי שהמשיך בבנייה הבלתי חוקית לאחר שניתן צו הפסקת עבודה. כשאלו הן הנסיבות, מצטרף אני לאמור בפסיקה שצוטטה לעיל. המערער טוען כי לא בוצעה עשיית דין עצמית על-ידו, וזאת על יסוד הגרסה העובדתית הנסמכת על דברי בנו, לפיה: "כאשר קיבל את צו הפסקת העובדה, הקומה הראשונה היתה בנויה ומאוכלסת והקומה השניה היתה כבר מקורה, בעלת גג ועד עתה היא לא בנויה מבפנים וכי הם לא בנו קומה שלישית אלא חדר שירות קטן". ואולם, לאחר שבית המשפט המחוזי עיין בראיות שהובאו בפניו, לרבות בתמונות שצירפו המשיבים מתוך תיק הבנייה הבלתי חוקית, לגבי המבנה, הוא מצא לקבל את קביעות המשיבים לעניין היקף וקצב התקדמות הבנייה במבנה. כך, קבע בית המשפט המחוזי, כקביעה עובדתית, כי לאחר הוצאת צו הפסקת העבודה וכן צו ההריסה למבנה (ביום 23.5.2022 וביום 7.7.2022, בהתאמה), התקדמה בשלבים בניית המבנה, תוך שבמהלך השנים 2024-2022 הוספה למבנה קומה נוספת, נבנה מעליה גג והוכשרה לצד המבנה חצר רחבה. בקביעה עובדתית זו אינני מוצא כל הצדקה להתערב במסגרת הערעור דנן. כידוע, אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים העובדתיים אותם קבעה הערכאה הדיונית (ראו, מני רבים: עע"מ 29697-09-24 עו"ד אילן סלע נ' עיריית עכו, פסקה 12 (6.3.2025); ע"א 2901/22 מיקוד שמירה אבטחה שירותים וניקיון בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 8 לפסק דינו של השופט י' עמית (18.6.2023)). ואמנם, לא הוצג בפניי כל טעם משכנע שיש בו כדי להצדיק חריגה מכלל זה בנסיבות המקרה דנן. מעבר לצורך, אציין כי עיון בתמונות אשר צורפו לתשובה שהגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי, ובהיעדר כל ראיה אחרת מטעם המערער אשר יש בה כדי לסתור את העולה מתמונות אלה (לרבות כל ראיה לתמיכה בגרסה העובדתית שנטען כי נמסרה על-ידי בנו של המערער), מלמד שהקביעות העובדתיות אותן קבע בית המשפט המחוזי לעניין ביצוע הבנייה לאחר מסירת הצו להפסקת עבודה, נטועות היטב בעובדותיו של המקרה, ואין כל הצדקה להתערב בהן גם לגופו של עניין. בהקשר זה, ראוי להפנות גם להבדל שבין תיאור המבנה כפי שצוין על-גבי צו הפסקת העבודה (מיום 23.5.2022) לבין תיאור המבנה בהחלטתה של המשיבה 3 (מיום 23.12.2025): בצו צוין כי שטח המבנה הוא כ-150 מ"ר, בעוד שבהחלטתה של המשיבה 3 צוין ששטח המבנה עומד על כ-400 מ"ר (200 מ"ר כל קומה), ודומה כי הדברים מדברים בעד עצמם. העובדות מלמדות אפוא כי המערער בנה ללא היתר וניתן לו צו הפסקת עבודה, וחרף הצו המשיך המערער בבנייה הבלתי חוקית, תוך שהוא מבקש להכשיר, בדיעבד, את הבנייה כולה. כאמור, כשאלו הן הנסיבות, גם לדעתי דין העתירה להידחות על הסף, מחמת ביצוע עשיית דין עצמית. ודוק: לעניין זה, אין לקבל את טענת המערער כי מדובר ב-"תוספות מינוריות" בלבד, אשר בנייתן אינה מצדיקה לקבוע כי המערער עשה דין לעצמו, או את טענתו כי עומדים בפניו קשיים כאלו ואחרים על מנת להכשיר את הבנייה שביצע. זאת, מאחר והממצא החשוב לבחינת חומרתה של עשיית הדין העצמית שביצע המערער הוא זה שהמערער המשיך בבנייה לאחר שהוצאו למבנה צו הפסקת העבודה וצו ההריסה, ואף לאחר שהגיש המערער את הבקשה למתן היתר, בדיעבד, לבנייה שביצע. לטעמי, די בכך על מנת לדחות את הערעור שבפנינו. מעבר לצורך, אציין כי להשקפתי היה מקום לדחות את הערעור גם לגופו של עניין. זאת, בהתחשב בכך שטענותיו של המערער, בעיקרן, מופנות כלפי שיקול הדעת המקצועי של רשויות התכנון המוסמכות. ואולם, כידוע, כלל הוא כי בית משפט זה לא יעמיד את שיקול דעתו תחת שיקול הדעת המקצועי של רשויות התכנון, וכן כי התערבותו של בית משפט זה בהחלטות רשויות התכנון תיעשה במשורה ורק בהתקיים עילות מובהקות המצדיקות התערבות על-פי כללי המשפט המנהלי (ראו, לדוגמה: עע"מ 74686-12-24 חסאן נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש, פסקה 10 והאסמכתאות הנזכרות שם (2.3.2025)). במקרה דנן, החלטת ועדת המשנה, אשר אושררה בהחלטתה של המשיבה 3 מיום 23.12.2025, מבוססת על מכלול שיקולים תכנוניים, כמפורט לעיל, אשר בהצטברותם נקבע כי יש לדחות את בקשת המערער למתן היתר בניה, בדיעבד, להכשרת הבנייה שבוצעה בלא היתר. אינני סבור כי יש כל הצדקה להתערבותנו בהחלטות אלו. לעניין טענת האפליה שהעלה המערער – סבורני כי אין כל מקום לדון בה. זאת, מאחר ואינה מתייחסת כלל ואינה יכולה להכשיר בנייה בלתי חוקית של מי שהפר ברגל גסה וביודעין, כאמור לעיל, צו הפסקת עבודה שהוצא כלפי בנייה שביצע, ובכך עשה דין לעצמו. טענה לפיה בנסיבות אלו אכיפת הדין נעשית תוך אפליה פסולה הינה טענה הנטענת בעלמא. לבסוף, דין הערעור על ההוצאות שנפסקו לחובת המערער בבית המשפט המחוזי להידחות אף הוא. כידוע, בפסיקת בית משפט זה נקבע כי לערכאה הדיונית ניתן שיקול דעת רחב, ואף רחב מאוד, בפסיקת הוצאות כנגד בעל הדין שהפסיד בדינו, וכן כי רק במקרים חריגים ערכאת הערעור תתערב בפסיקת הוצאות (ראו, למשל: עע"מ 2044/23 כהן נ' משרד הפנים, פסקה 4 (8.1.2026)). בהתאם לכך, נקבע כי "סטיה מכלל אי-ההתערבות האמור, תתבצע רק 'במקרים נדירים וקיצוניים', שבהם 'נפלה טעות משפטית או שנתגלה פגם או פסול בשיקול הדעת בעת שקילתה של שאלת ההוצאות'" (ראו: עע"מ 42353-11-25 כהנא נ' מועצה אזורית לב השרון, פסקה 5 (14.12.2025)). המקרה דנן איננו עומד באמת מידה מצמצמת זו, ולו בקירוב. סוף דבר: דין הערעור להידחות, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע שהתבקשה בצדו. בנסיבות העניין, ומשלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ג סיוון תשפ"ו (08 יוני 2026). אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת יחיאל כשר שופט