יוני כהנא נ. מ. א. לב השרון

בבית המשפט העליון עע"מ 42353-11-25 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט חאלד כבוב המערערים: יוני כהנא ו-46 אחרים נגד המשיבים: 1. מועצה אזורית לב השרון 2. משרד החינוך 3. הסתדרות המורים בישראל 4. מדינת ישראל ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 17.8.2025, בעת"מ 78334-07-25, שניתן על-ידי השופט ע' עאסי בשם המערערים: עו"ד אלה בן-דור פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: ערעור על הוצאות המשפט שנקבעו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, שניתן ביום 17.8.2025, בעת"מ 78334-07-25 (השופט ע' עאסי). ביום 29.7.2025, הגישו המערערים, קבוצה של 47 הורים אשר מתגוררים בתחום השיפוט של המשיבה 1, מועצת אזורית לב השרון, עתירה מינהלית נגד המועצה. זאת, בעקבות החלטת המועצה על ביטולו של יום החינוך הארוך במוסדות החינוך שבאחריותה. ביום 17.8.2025, ניתן פסק דין שבגדרו העתירה התקבלה, ונקבע כי המועצה תשלם למערערים הוצאות משפט בסך של 20,000 ₪. בו-ביום, הגישו המערערים בקשה "לפסיקת הוצאותיהם הריאליות בהליך", בטענה כי ההוצאות שנפסקו מרוחקות מרחק רב מן ההוצאות שהוציאו המערערים בהליך. בקשה זו – נדחתה, בהחלטה מיום 5.9.2025, שבה נקבע כי "שיעור ההוצאות שנפסק [מ]הווה חלק מפסק הדין. אין מדובר בהשמטה מקרית או טעות קולמוס. לכן הדרך להשיג בעניין היא באמצעות הליך ערעורי כדין". מכאן הערעור שלפנינו. בערעור נטען, כי הגם ש"על דרך הכלל ערכאת הערעור לא תתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בנושא הוצאות משפט", עסקינן עתה ביוצא מן הכלל. כך, שכן "בתיק זה היה צריך לפסוק ל[מערערים] הוצאות ריאליות", אלא ש"לסכום שנפסק אין זיקה כלשהי לסך ההוצאות הריאליות", עד כי מדובר בקביעת הוצאות שנעשתה "בניגוד לדין". הצדקה נוספת להתערבות בשיעור ההוצאות שנפסק, מוצאים המערערים בביקורת שמתח בית המשפט המחוזי על התנהלות המועצה, כך שהיה מקום אפילו לפסיקת "הוצאות לדוגמה, בשל התנהלותה הפסולה של הרשות". לאחר עיון, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – דחיה, אף ללא צורך בתגובה מאת המשיבים. זאת, בהתאם לסמכות בית המשפט שנקבעה בתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר חלה בענייננו מכוח הוראתה של תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. דברים ידועים, שבהם מכירים גם המערערים, הם ש"בתי משפט שלערעור מתייחסים במורת רוח לערעורים העוסקים אך ורק בסוגיית ההוצאות שהשיתה הערכאה הדיונית. לא אחת נקבע כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות [...]. עמדה זו של ערכאת הערעור נובעת מכך שלערכאה הדיונית ניתן שיקול דעת רחב ואף רחב מאוד בשאלה מה סכום ההוצאות ושכר הטרחה שיושת על בעל הדין שהפסיד בדינו [...]. העניין פשוט וברור: הערכאה הדיונית היא זו שבפניה נשמע ההליך, והיא זו המודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין וליתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות" (ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, 395 (2006)). סטיה מכלל אי-ההתערבות האמור, תתבצע רק "במקרים נדירים וקיצוניים", שבהם "נפלה טעות משפטית או שנתגלה פגם או פסול בשיקול הדעת בעת שקילתה של שאלת ההוצאות" (עע"מ 1369/06 הלביץ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חדרה, פ"ד סב(4) 634, 673 (2008)); כן ראו: ע"א 378/78 קלינגר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד לג(1) 509, 510 (1979); רע"א 2507/24 לבון נ' שרון, פסקה 10 ‏(‏14.4.2024‏)).‏ בהינתן אמת המידה המתוארת, לא השתכנעתי כי יש מקום להתערבותנו בשיעור ההוצאות שנקבע. חיוב ההוצאות שבו עסקינן, 20,000 ₪, בהתייחס לעתירה שפסק הדין בה ניתן פחות מחודש-ימים לאחר הגשתה – מרוחק מרחק ניכר מגדרי פגם או פסול מהותיים בשיקול דעת הערכאה הדיונית. למעשה, מדובר בסכום המצוי באזורי הסכומים אשר נפסקים בבית המשפט, ובהם גם בית משפט זה, דבר יום ביומו, באשר למקרים דומים לזה שלפנינו. כך, אף אם מדובר בסכום אשר קיים פער בינו לבין הסכום שהוציאו המערערים בפועל, לצורך ניהול העתירה (לסקירה תיאורית של דרך פסיקת ההוצאות בבתי המשפט, וליחסן אל הוצאותיהם הריאליים של הצדדים, ראו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ד 2950-2948 (2017)). אשר על כן, אפילו הייתי סבור כי היה מקום לפסיקת הוצאות בשיעור גבוה יותר – ואיני נדרש לחוות דעתי על כך – אין מדובר במקרה שבו קמה הצדקה לחריגה מדרך הכלל, ולהתערבותה של ערכאת הערעור בשיעור ההוצאות שנקבע. הערעור נדחה אפוא בזאת. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ד כסלו תשפ"ו (14 דצמבר 2025). נעם סולברג משנה לנשיא אלכס שטיין שופט חאלד כבוב שופט