עו"ד אילן סלע נ. עיריית עכו

2 בבית המשפט העליון עע"מ 29697-09-24 לפני: כבוד השופט יוסף אלרון כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט יחיאל כשר המערער: עו"ד אילן סלע נגד המשיבה: עיריית עכו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 10.7.2024 בת"צ 34564-09-23 שניתן על ידי סגן הנשיא, כבוד השופט רון סוקול תאריך הישיבה: כ"ו בחשוון התשפ"ה (27 נובמבר 2024) בשם המערער: בעצמו בשם המשיבה: עו"ד דביר ליבוביץ; עו"ד טל זכריה פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (סגן הנשיא, כב' השופט רון סוקול) בת"צ 34564-09-23 מיום 10.7.2024, במסגרתו נדחתה בקשה לאישור תובענה כייצוגית שהגיש המערער. מהטעמים שיפורטו להלן דין הערעור להידחות בלא צורך בתשובה, וזאת בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר דין האזרחי, התשע"ט-2018. רקע והשתלשלות העניינים ביום 14.9.2023 הגיש המערער בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד המשיבה, עיריית עכו (להלן: המשיבה), לפי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות). עניינה של בקשת האישור בטענה כי המשיבה שינתה בניגוד לדין את שיטת המדידה של שטח הנכסים לצורך הטלת חיובי ארנונה (להלן: שיטת החישוב), וכפועל יוצא מכך גבתה מיסים ביתר. על פי המתואר בבקשת האישור, המערער, עורך דין במקצועו שהגיש את בקשת האישור ומשמש גם כבא-הכוח המייצג, הוא הבעלים של דירה בבניין מגורים חדש המצוי בשטחי המשיבה. לטענתו, לאחר סיום בניית הבניין ולאחר שקיבל את החזקה בדירה בחודש מרץ 2022, המשיבה שלחה לו דרישת תשלום ארנונה אשר חושבה על פי שטח דירתו בלבד. בהמשך, בחישוב הארנונה לחודשים נובמבר-דצמבר 2022, המשיבה כללה בשומת הארנונה גם את חלקו היחסי של המערער בשטחים המשותפים; ובשומת הארנונה עבור החודשים מאי-יוני 2023 המשיבה חישבה את השטחים המשותפים מחדש, כך שהחיוב בארנונה גדל והוחל רטרואקטיבית לשנת 2023. לנוכח האמור פנה המערער אל המשיבה במכתב שבמסגרתו הלין על הגדלת שיעור חיובו בארנונה, ולאחר שזו דחתה את טענותיו, הוגשה בקשת האישור. בבקשת האישור נטען כי לאחר שנהגה במשך עשרות שנים לעשות שימוש בשיטת חישוב המכונה "ברוטו", אשר אינה כוללת חיוב בגין שטחים משותפים, המשיבה עברה שלא כדין לשיטת חישוב המכונה "ברוטו ברוטו", אשר כוללת חיוב בגין כל מעטפת הבניין, ובכלל זה גם השטחים המשותפים. לתמיכה בטענה זו המערער צירף לבקשת האישור חלקים מצווי ארנונה של המשיבה לשנת 1987 ולשנת 2022, מהם ניתן ללמוד, לגישתו, כי החישוב נעשה לפי שיטת ה"ברוטו", ולא לפי שיטת "ברוטו ברוטו". עוד צורפו חלקים מפרוטוקולי ישיבת מועצת המשיבה לאישור צווי הארנונה לשנים 2022 ו-2023, אשר לטענת המערער מעידים על כך שהמשיבה לא ביקשה לשנות משיטת החישוב הנוהגת. לצד זאת, נטענו טענות חמורות ביחס להתנהלות ישיבות המועצה ואי-סדרים שהתקיימו בהן. לנוכח האמור, המערער סבר כי עניינו מתאים לבירור במסגרת הליך תובענה ייצוגית. ביום 10.1.2024 השיבה המשיבה לבקשת האישור, וטענה, בין השאר, כי שיטת החישוב הקבועה שלה, מאז ומתמיד, היא שיטת "ברוטו ברוטו". עוד נטען כי פרשנות המבקש ביחס לצווי הארנונה שגויה, וכי אין בכך שצווי הארנונה "שותקים" ביחס לחיוב בגין השטחים המשותפים, כדי לפטור מחיובי ארנונה בגינם. המשיבה הוסיפה וטענה כי יש לדחות את בקשת האישור מן הטעם שהמערער בחר להשיג על חיובי הארנונה באמצעות הליך תובענה ייצוגית, חלף ההליך הסטטוטורי הקבוע בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר). בנסיבות אלה סברה המשיבה כי בקשת האישור אינה עומדת בתנאים לאישור התובענה כייצוגית. למען שלמות התמונה, יצוין כי ביום 15.3.2023 הגישה המשיבה עתירה בה היא טוענת כי על שר הפנים לאפשר לה לשנות את צו הארנונה באופן שיביא להפחתת חיובי הארנונה בגין השטחים המשותפים (בג"ץ 2172/23 עיריית עכו נ' שר הפנים). עתירה זו עודנה תלויה ועומדת. פסק דינו של בית המשפט קמא ביום 10.7.2024 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, במסגרתו נדחתה בקשת האישור (להלן: פסק הדין). בראשית הדברים, בית המשפט דן בטענת המערער כי צו הארנונה של המשיבה לשנת 2023 (להלן: הצו) אינו מטיל חיוב בארנונה עבור השטחים המשותפים. בעניין זה נמצא כי הגם שהצו אינו מונה במפורש את השטחים המשותפים ככאלה החייבים בארנונה, ניתן למצוא לכך עוגן לשוני בביטוי "כל שטח בנוי או מקורה אחר" המופיע בסעיף 1(ט) לצו. לצד זאת, נקבע כי השימוש במונח "ברוטו" בהוראות מדידת השטחים שנקבעו בצו אינו בהכרח מעיד על כך שהשטחים החייבים בארנונה אינם כוללים את השטחים המשותפים בבניין. זאת, מאחר שמונח זה ודומיו ("ברוטו ברוטו", "נטו", "נטו נטו") אינם "הגדרות סטטוטוריות", ומטרתם היא אך "להקל על הבנת שיטות המדידה השונות" (פסקה 23 לפסק הדין). על יסוד האמור, בית המשפט קמא קבע כי הצו מטיל חובת ארנונה גם על שטחי מחסנים ביתיים וגם על החלק היחסי בשטחים המשותפים. מכאן עבר בית המשפט קמא לבחון אם המשיבה סטתה משיטת החישוב שבה נהגה, בניגוד ל"דיני ההקפאה". בית המשפט קמא דחה את טענות המערער בהקשר זה, ומצא כי מטיעוני המשיבה, מהמסמכים שצורפו לתשובת המשיבה לבקשת האישור, ומפרוטוקולי דיוני מועצת העיר, עולה כי "מאז ומעולם" המשיבה חייבה בארנונה בגין השטחים המשותפים, וכי למעשה היא נמנעה מלשנות זאת בשל דיני ההקפאה. כן התייחס בית המשפט קמא לטענות המערער בדבר שינויים נוספים שבוצעו בצו הארנונה, אך הבהיר כי מאחר שאלו לא נזכרו בבקשת האישור, ומשחלפה התקופה שבמסגרתה ניתן היה להעלותן בהתאם להלכה שנקבעה בעע"מ 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ (28.12.2014) (להלן: עניין אי.בי.סי), הרי שאין מקום לקבל את טענות המערער בעניין זה. לצד האמור, בית המשפט קמא עמד על היחס שבין המסלולים השונים העומדים לרשות נישום המבקש להשיג על שומת ארנונה, וציין כי יש קושי לברר את טענות המערער במסגרת הליך של תובענה ייצוגית. הובהר כי בהתאם להלכה שנקבעה בעע"מ 6993/15 עיריית תל אביב יפו נ' אספיאדה בע"מ (16.8.2016), ובפסקי הדין שניתנו בעקבותיה, כאשר המחלוקות בין הצדדים עוסקות בשאלות עובדתיות ומשפטיות כאחד, יש להעדיף את המסלול המנהלי המעוגן בחוק הערר (להלן: המסלול המנהלי); ואילו, כאשר המחלוקת היא משפטית בלבד, ניתן לבררה גם במסגרת של הליך תובענה ייצוגית. ביחס למקרה דנן נקבע כי לא רק שלא מתעוררות שאלות משפטיות עקרוניות המצדיקות את בירור המחלוקת בהליך של תובענה ייצוגית, אלא שכדי להכריע בבקשת האישור אף נדרש לערוך בירור עובדתי אשר מקומו להיעשות לפני גורמי המקצוע במסגרת המסלול המנהלי. בטרם סיום, בית המשפט קמא התייחס לקושי לאשר את ניהול התובענה כייצוגית שעה שהמערער מבקש לשמש הן כתובע ייצוגי והן כבא-הכוח הייצוגי. על רקע האמור, ובשים לב להתנהלות המערער לאורך ההליך, ציין בית המשפט קמא כי ספק אם בקשת האישור עומדת בתנאים הקבועים בסעיפים 8(א)(3)-(4) לחוק תובענות ייצוגיות. לאור כל האמור, נדחתה בקשת האישור, תוך חיוב המערער בהוצאות המשיבה בסך של 10,000 ש"ח. על הכרעה זו הוגש הערעור שלפנינו. הערעור וההליכים בבית משפט זה במסגרת הערעור טוען המערער כי שגה בית המשפט קמא משלא אישר את ניהול התובענה כייצוגית. בתוך כך נטען, בעיקרו של דבר, כי בית המשפט קמא שגה בקביעתו לפיה ניתן לפרש את שתיקת הצו באופן המתיר למשיבה לחייב בתשלום ארנונה בגין השטחים המשותפים. זאת ועוד, לעמדת המערער בית המשפט קמא התעלם מפגמים חמורים אשר נפלו בהליך אישור הצו, ואשר מצדיקים את ביטולו. עוד נטען כי בית המשפט קמא שגה ביישום פסק הדין בעניין אי.בי.סי, שכן בענייננו מדובר באי-חוקיות חמורה המצדיקה את בחינת הטענות חרף השיהוי. באופן דומה, המערער סבור כי שגה בית המשפט קמא בקביעתו כי המסלול המנהלי הוא האכסניה המתאימה לבירור טענותיו. לבסוף, המערער טוען כי עד לשלב אישור בקשת האישור אין ניגוד עניינים בינו לבין חברי הקבוצה, וכי ממילא ישנו עו"ד מייצג אחר בתיק לפי הרישום במערכת "נט המשפט". ביום 27.11.2024 קיימתי דיון קדם ערעור בתיק, בו חזר המערער על עיקר טענותיו, תוך שימת דגש על טענתו כי בעבר לא נהגה המשיבה לכלול את השטחים המשותפים בחישוב שטח הדירה לצורכי ארנונה. מן העבר השני, המשיבה חזרה וטענה כי חיוב הארנונה בוצע מאז ומעולם בשיטת חישוב "ברוטו ברוטו". כמו כן, הדגישה המשיבה את הקושי הטמון בכך שהמערער משמש הן כתובע ייצוגי והן כבא-כוח מייצג. בתום הדיון, לאחר ששוקפו למערער הקשיים בערעורו, המלצתי לו שלא לעמוד על הערעור (ראו החלטתי מיום 27.11.2024). ביום 3.12.2024 הגיש המערער את התייחסותו להצעה האמורה, וציין כי ככל שבית משפט זה לא ישנה את דעתו בשים לב לנימוקים נוספים שפורטו בה, הוא ימשוך את הערעור. לאחר עיון בהתייחסות המערער ומשדעתי נותרה כשהייתה התבקש המערער בהחלטתי מיום 3.12.2024 למסור בשנית את עמדתו ביחס להצעתי. ביום 8.12.2024 הגיש המערער התייחסות נוספת, המתמקדת בהבדלים שבין ההוראות ביחס לארנונה למגורים במה שכינה "הצו הקפוא לשנת 1986" (להלן: צו הארנונה 1986) לבין ההוראות המקבילות בצווי הארנונה של השנים האחרונות (2023-2022). במסגרת הודעתו ביקש המערער כי בכל מקרה בית משפט לא יתייחס במסגרת פסק הדין לפרשנות צו הארנונה, שכן "הערעור נסוב רק על אי חוקיותו ואי תחולת הילכת ABC" (שם, בעמ' 2). דיון והכרעה לאחר עיון בערעור על נספחיו, שמיעת טיעוני הצדדים בעל־פה במסגרת קדם ערעור, ועיון בהודעות המערער מיום 3.12.2024 ומיום 8.12.2024, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבה בכתב לערעור, וזאת בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר דין האזרחי, התשע"ט-2018. כבר בפתח הדברים, יודגש כי חלק ניכר מטענותיו של המערער מופנות נגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, ובראשון, הקביעה לפיה המשיבה נוהגת "מאז ומעולם" לחייב בארנונה בגין השטחים המשותפים. כידוע, אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית (ראו, מני רבים: עע"מ 3956/19 אל-נל ייבוא ושיווק בע"מ נ' משרד הכלכלה והתעשייה, פסקה 29 (16.2.2020); עע"מ 5137/24 נאקאש נ' אליאס, פסקה 20 (8.12.2024)), ולא מצאתי כי המקרה דנן מצדיק סטייה מעיקרון זה. טענות המערער זכו להתייחסות מפורטת בפסק דינו של בית המשפט קמא, אשר מצא, על סמך ראיות הצדדים, ובכלל זה הפרוטוקולים של דיוני מועצת המשיבה, כי היא "חייבה מאז ומעולם שטחים משותפים בארנונה וכי רק בשל דיני ההקפאה נמנעה מלבטל את החיוב" (פסקה 32 לפסק הדין). בערעור לא מוצגת הנמקה של ממש המצדיקה סטייה מקביעה זו, ולמצער מהמסקנה כי זו שיטת החישוב לפיה נוהגת המשיבה מזה שנים רבות. זוהי, אם כן, נקודת המוצא גם לענייננו. למעלה מהדרוש יצוין כי קביעת בית המשפט קמא עולה בקנה אחד עם עמדת המשיבה בבג"ץ 2172/23, שהוגש כמובהר על מנת לאפשר למשיבה לשנות את שיטת החישוב בה היא נוהגת. במסגרת עתירה זו, הנתמכת בתצהיר גזבר המשיבה, נטען כי בעכו נהוגה מזה כארבעה עשורים שיטת "ברוטו ברוטו". עוד מובהר בעתירה כי השינוי שחל במהלך השנים אינו בשיטת החישוב בה נוהגת המשיבה, אלא בהיקף השטחים המשותפים, וזאת כתוצאה מהתעדכנות סטנדרט הבנייה בעיר (על פי הנטען, בעבר היוו השטחים המשותפים כ-5%-8% משטח הדירה, ואילו בבנייה החדשה הם מהווים 30%-40% משטח הדירה). ודוק, גם אם נניח לטובת המערער כי בעבר הרחוק לא הקפידה המשיבה לנהוג לפי שיטת החישוב של "ברוטו ברוטו", ואף שייתכן כי צווי הארנונה מהשנים האחרונות מנוסחים אחרת מצו הארנונה 1986 עליו מסתמך המערער, אין בכך כל רבותא. כך, שכן בעניין אי.בי.סי בית משפט זה קבע כי כאשר מוגשת עתירה הנוגעת לפגם מושרש שנפל בצו ארנונה בחלוף למעלה משבע שנים ממועד התקנתו קמה חזקה לפיה העתירה לוקה בשיהוי אובייקטיבי, אשר מצדיק את דחיית העתירה על הסף (שם, בפסקה 50. ליישום הלכה זו במקרים נוספים ראו: עע"מ 3108/14 אלביט מערכות סאיקלון בע"מ נ' המועצה האזורית מטה אשר, פסקאות 29-20 (19.8.2015); עע"מ 8138/21 בראונשטיין נ' עיריית כפר יונה, פסקאות 42-37 (23.7.2023)). אכן, כפי שציין המערער, מדובר בחזקה הניתנת לסתירה, אך בדומה לבית המשפט קמא אף אני סבור כי המערער לא עמד בנטל להראות כי המקרה דנן מצדיק סטייה מהכלל האמור. טענותיו של המערער לפיהן מדובר בשיטת חישוב שהופיעה באופן מעשי רק בשנים האחרונות, ובהתאם לא "השתרשה" לאורך השנים, נבחנו על ידי בית המשפט קמא ונדחו במסגרת פסק הדין. אף אני לא השתכנעתי כי יש בידי המערער ראיות ממשיות לשימוש בשיטת חישוב אחרת, בוודאי שלא בעשורים האחרונים. בהינתן האמור, אין צורך לבחון לגופן את טענותיו של המערער בדבר נוסח צו הארנונה 1986, ואי-חוקיותם של צווי הארנונה המאוחרים שלשיטתו סטו ממנו. בנוסף לאמור, אציין בקצרה כי טענותיו של המערער ביחס לפגמים אחרים בצווי הארנונה לא נתמכו בתשתית ראייתית של ממש. במסגרת הערעור התייחס המערער לפגמים רבים אשר נפלו, לגישתו, בהליך התקנת הצווים, הכוללים, בין היתר, הסתרה של מידע חיוני בישיבות המועצה; ואיומים על חברי המועצה. אלא שטענות אלה, המייחסות לגורמי המשיבה מעשים חמורים ואף פליליים, לא נתמכו אף בראשית ראיה (עע"מ 6733/07 פסגת השינה בע"מ נ' משרד האוצר, פסקה 6 (10.12.2008)), ודומה כי מוטב היה שלא היו נטענות כלל. במצב דברים זה, אינני רואה צורך להתייחס לשאלה אם ניתן לבחון טענות מסוג זה במסגרת תובענה ייצוגית, או שמא נדרש לבררן במסגרת עתירה מנהלית (ודוק, לעניין טענות אלה ההליך הרלוונטי בוודאי אינו המסלול המנהלי). בטרם סיום, אבקש להתייחס גם לקושי הטמון בכך שהמערער משמש במקביל הן כתובע ייצוגי והן כבא-כוח מייצג. כפי שציינתי בעבר: "לנוכח התפקידים השונים המוטלים על התובע המייצג מזה, ובא הכוח המייצג מזה, אין לאפשר ניהול תובענה ייצוגית בידי אדם אחד, המחזיק בידיו את שני התפקידים הללו" (ע"א 1582/20 חלפון נ' שמן משאבי נפט וגז בע"מ, פסקה 49 (29.12.2021); ראו גם: ע"א 4599/20 ירון נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 5 (1.12.2021); ע"א 8790/21 כהן נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פסקה 11 (3.4.2023)). הקושי האמור אף מתחדד בענייננו שעה שבית המשפט קמא התרשם כי לאור התנהלותו של המערער ספק אם מתקיימים התנאים הקבועים בסעיפים 8(א)(3) ו-8(א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות. התרשמות זו, לה אף אני שותף בשים לב להתנהלותו של המערער בהליך דנן, מהווה גם היא טעם נוסף לדחיית הערעור על כל ראשיו. סוף דבר: דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין המערער יישא בהוצאות המשיבה בסך של 25,000 ש"ח. ניתן היום, ו' אדר תשפ"ה (06 מרץ 2025). יוסף אלרון שופט עופר גרוסקופף שופט יחיאל כשר שופט