מחמוד יוסף מוחמד סוכר נ. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית -

9 בבית המשפט העליון עע"מ 39479-11-25 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן המערער: מחמוד יוסף מוחמד סוכר נגד המשיבים: 1. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש 2. לשכת התכנון המרכזית איו"ש 3. המועצה העליונה לתכנון ובניה ביו"ש 4. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה 5. היחידה המרכזית לפיקוח ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 9.11.2025, בעת"מ 58614-05-25, שניתן על-ידי השופט א' אברבנאל בשם המערער: עו"ד סאיד קאסם בשם המשיבים: עו"ד מיה ציפין פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 9.11.2025, בעת"מ 58614-05-25 (השופט א' אברבנאל). בפסק הדין, נדחתה עתירתו של המערער נגד החלטות המשיבים שלא לעכב את הליכי אכיפתם של 4 צווי הריסה שהוּצאו למבנים חקלאיים המצויים בהחזקתו. רקע בתמצית ענייננו ב-4 מבנים חקלאיים, באזור טול כרם. המבנים הוקמו ללא היתר, ראשיתם של הליכי האכיפה לגביהם – לפני כ-20 שנה. תחילה, ביום 5.2.2007, נמסרו 4 צווי הפסקת עבודה, שלפיהם נדרש העותר להפסיק את עבודות הבניה בכל אחד מן המבנים, בהתאם לסעיפים 38(1) ו-(3) לחוק תכנון ערים כפרים ובנינים מס' 79 לשנת 1966 (להלן: חוק התכנון הירדני). זמן קצר לאחר מכן, ביום 22.2.2007, התקיים דיון לפני ועדת המשנה לפיקוח של מועצת התכנון העליונה במינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון (להלן: ועדת המשנה לפיקוח). בסיומו, הוחלט על הוצאת 4 צווים סופיים להפסקת עבודה ולהריסה בנוגע לכל אחד מן המבנים, ואלו נמסרו לב"כ המערער בתום הדיון (להלן: צווי ההריסה). עוד נקבע בהחלטת ועדת המשנה לפיקוח, כי תינתן למערער ארכה של 30 ימים, "לצורך השבת המצב לקדמותו ולכל פעולה אחרת". ביום 12.4.2007 הגיש המערער בקשה להיתר בניה בדיעבד, לשם הכשרת המבנים; הבקשה – נדחתה. זאת, כאמור בהחלטת ועדת המשנה לפיקוח מיום 31.5.2007, "בשל הנימוקים התכנוניים והקרקעיים שהוצגו בפני הוועדה, וכן היות שעל פי הנתונים שהוצגו על ידי לשכת התכנון, הבניה המבוקשת אינה עומדת בדרישות התכנית החלה בשטח". אי לכך, הובהר כי צווי ההריסה נותרים בתוקפם, וניתנה למערער ארכה של 30 ימים לשם הגשת ערר, או לצעד אחר שימצא לנכון. בהמשך, גם בקשה לאישור תכנית מפורטת שהגיש המערער – נדחתה, מנימוקים תכנוניים שפורטו בהחלטת ועדת המשנה לפיקוח מיום 18.1.2009. החלטה זו, האחרונה, נמסרה למערער ביום 8.2.2009, ואף בה הובהר כי צווי ההריסה שהוּצאו – בעינם עומדים. מִנִי אז, לא נעשה דבר – לא מצד המערער, שבחר להימנע מתקיפת ההחלטות שבגדרן נדחו בקשותיו, והוסיף להחזיק במבנים שלא כדין; גם לא מצד המשיבים, שלא פעלו למימוש הליכי האכיפה לגבי אותם מבנים. "וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים", עוד מעט "וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה" (שמואל א ז, ב). ביום 25.2.2025, נערך סיור פיקוח באזור שבו מצויים 4 המבנים; או אז נמצא, כי הללו – על תילם עומדים. בו ביום, הוּצאו 4 הודעות בדבר "מתן זכות להגשת השגות לצו הריסה", לגבי כל אחד מן המבנים. למחרת היום, הוגשה השגה מטעם המערער, שבגדרה טען כי בכוונתו להגיש בקשה להיתר בניה ותכנית מפורטת להכשרת המבנים; משכך, התבקש להורות על עיכוב הליכי האכיפה לגביהם. ביום 18.5.2025, ניתן מענה להשגה מטעם יו"ר ועדת המשנה לפיקוח, ובו צוין, כי בהתאם לחוק התכנון הירדני, תנאי לעיכוב הליכי אכיפה מחמת הגשת בקשה להיתר בניה, הוא כי הבקשה תוגש בתוך תקופת הארכה הנקובה בצו ההריסה, בעוד ש"בענייננו, תקופה זו חלפה לפני שנים רבות". עוד צוין, כי "אין בהגשת תכנית מפורטת כדי לעכב את הליכי האכיפה, שכן, לא הוצג אף טעם כדי להצדיק חריגה מהמדיניות הנוהגת"; זאת בפרט, נוכח חלוף השנים הרבות מן המועד שבו נדחתה התכנית המפורטת שהוגשה על-ידי המערער – 16 שנים (נכון לעת ההיא), שבמהלכן עמד למערער "די והותר זמן להכין תכנית חדשה ולתקן את הליקויים הקודמים". נקבע אפוא, כי אין הצדקה לעכב את הליכי האכיפה בנוגע למבנים. במכתב מיום 20.5.2025, הודיע ב"כ המערער לוועדת המשנה לפיקוח, כי ביום 19.5.2025 הוגשה על-ידי המערער בקשה למתן היתר בניה, וכי בכוונתו להגיש תכנית מפורטת חדשה להכשרת 4 המבנים, אשר תהלום את תכניות המתאר החלות על המקרקעין. גם בפעם הזו, התבקש עיכוב הליכי האכיפה לגבי המבנים. במענה לפניה, מיום 21.5.2025, צוין מטעם ועדת המשנה לפיקוח, כי בשלב הנוכחי, "זמן רב לאחר חלוף התקופה הקבועה בצו ההריסה, ולאחר שבקשה קודמת להיתר בניה נדונה לגופה ונדחתה" – אין בבקשה האחרונה כדי להצדיק עיכוב של הליכי האכיפה. בעקבות החלטות אלו, הגיש המערער ביום 22.5.2025 עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, בטענה כי יש להורות על עיכוב הליכי האכיפה, עד שתתקבל החלטה בבקשתו החדשה למתן היתר בניה למבנים. עוד באותו יום, ניתן צו ביניים שלפיו לא יבוצעו הליכי ההריסה, והעתירה נקבעה לדיון. לאחר שהוגשו טיעוני הצדדים מזה ומזה, התקיים דיון בעתירה, וביום 9.11.2025 ניתן פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים. העתירה – נדחתה, הן מחמת העדר ניקיון כפיו של המערער, הן לגופה. נקבע, כי יש לדחות את העתירה, מכיוון שהמערער לא תקף את צווי ההריסה שהוצאו לגבי המבנים ואת ההחלטות שניתנו בשנים 2009-2007, "ותחת זאת המשיך להחזיק במבנים ולעשות בהם שימוש שלא כדין". עוד נמצא לנכון לדחות את טענת המערער ל"שינוי נסיבות בשל עצם חלוף הזמן". כמו כן, לגוף הדברים, נקבע כי "סיכויי [המערער] לקבלת היתר בנייה בדיעבד נמוכים, זאת משאין בידו להוכיח את בעלותו במקרקעין, משהבנייה עומדת בסתירה לתכנית החלה באזור, משנמדד חלק מהחלקה, משמבני מגורים שהוקמו במקום קרובים למבנים חקלאיים, ונוכח יתר השיקולים התכנוניים שנקבעו בהחלטות". על פסק דין זה נסוב הערעור שלפנינו. הערעור דנן ביום 13.11.2025 הוגש הערעור דנן. המערער שב, בעיקרו של דבר, על הטענות שהעלה בעתירה. לדבריו, שגה בית המשפט לעניינים מינהליים "עת לא ייחס כל משקל או חשיבות לחלוף פרק זמן של כ-16 שנים שבמהלכ[ן] נמנעו המשיבים מנקיטת כל הליכי אכיפה ביחס למבני[ם]" – תקופה המלמדת כי אין כל דחיפות או צורך מיידי בביצוע הצווים, כך שעיכוב אכיפתם "לא יגרום למשיבים נזקים כלשהם". עוד גורס המערער, כי בהינתן חלוף הזמן, חל שינוי נסיבות "המצדיק ומחייב בהכרח נקיטת הליכי אכיפה חדשים נגד הבניה שביצע המערער"; וכן, כי יש לראות במחדלי האכיפה של המשיבים ברבות השנים, משום "הסכמה שבשתיקה ואישור בדיעבד של עבודות הבניה שביצע המערער", כך שהמשיבים "נעדרים כל סמכות חוקית להמשיך לעשות שימוש בהליכי האכיפה שבהם נקטו מלפני למעלה מ-18 שנים". עוד נטען, כי עמדת המשיבים במישור התכנוני, שגויה גם לגופה. לצד הערעור, הגיש המערער בקשה למתן סעד זמני למניעת הריסת המבנים. בהחלטתי מיום 15.11.2025, הוריתי על מתן צו ארעי למניעת הריסת המבנים מושא הערעור דנן, וביקשתי מאת המשיבים להגיש את תשובתם לבקשה, תוך התייחסות, בין היתר, "לשאלת קיומו של 'צורך דחוף במימוש מהיר במיוחד של ההליכים'"; זאת, נוכח חלוף הזמן ממועד הוצאת צווי ההריסה בשנת 2007, ובשים לב לקביעת בית משפט זה בעע"מ 8840/23 אלאטרש נ' המינהל האזרחי באיו"ש, פסקה 14 (22.1.2024) (להלן: עניין אלאטרש). לאחר מספר ארכות, הוגשה תגובת המשיבים לבקשה למתן סעד זמני, ועִמה בקשה לסילוק הערעור על הסף. המשיבים סמכו ידיהם על פסק הדין, וחזרו על עמדתם כי אין הצדקה לעכב את הליכי האכיפה עד להחלטה בבקשה להיתר. זאת, הן מחמת חוסר ניקיון הכפיים של המערער, ש"עשה דין לעצמו כאשר הקים את המבנה שלא כדין [...] ועשה שימוש במבנים, אף לאחר החלטות חל[ו]טות שקבעו כי לא ניתן להסדיר את המבנים מטעמים תכנוניים"; הן לגוף הדברים, מאחר ש"אין בעצם חלוף הזמן כדי להקים עילה עצמאית לעיכוב הליכי האכיפה", ובפרט משעה שבנסיבות העניין, "הבקשה להיתר נעדרת היתכנות תכנונית ממשית, וזאת בשים לב לקביעות התכנוניות שהתקבלו בבקשות הקודמות שהוגשו". עוד נטען, כי החריג המעוגן בסעיף 38(4) לחוק התכנון הירדני, לעיכוב הליכי אכיפה, אינו חל בענייננו, שכן עסקינן ב"בקשה להיתר שהוגשה שלא במסגרת תקופת ההתראה, ובענייננו למעלה מ-18 שנים לאחר תחילת הליכי האכיפה [...] ו-16 שנים לאחר שהתקבלו החלטות תכנוניות חלוטות בעניין". משכך, טענו המשיבים, כי יש להורות על דחיית הערעור כבר בשלב זה, בהעדר כל עילה להתערבות בפסק הדין. אשר לשאלת קיומו של "צורך דחוף במימוש מהיר במיוחד של ההליכים" בנדון דידן, כך נמסר מטעם גורמי המשיבים: "בהמשך לאירועים ביטחוניים חמורים באזור הבנייה [ה]בלתי חוקית, הוחלט על ידי הגורמים הרלוונטיים באזור להגביר את מאמץ האכיפה במרחב פונדוק. בתוך כך, הליכי אכיפה ביחס למבנים מושא העתירה (תיקי בב"ח ט' 9-12/07) מצויים היום במיקום גבוה בסדרי העדיפויות לאכיפה. [...] בתוך כך, נמסר כי המבנים מושא הערעור מצויים בסמיכות של כמה מאות מטרים לכביש קיים, וכביש עוקף פונדוק המתוכנן, ולכן קיימת חשיבות ביטחונית בקידום אכיפה באזור וביצוע צווי ההריסה שהוצאו למבנים בסדרי העדיפויות לאכיפה". יצוין בהקשר זה, כי תגובת המשיבים נתמכה בחוות דעת של מפקד חטיבת אפרים באשר ל"צורך הביטחוני המובהק והדחוף" בהליכי אכיפה והריסת מבנים לא חוקיים במרחב הכפר פונדוק, וכי צורף לה עזר המציג את מיקום המבנים ביחס לכביש עוקף פונדוק המתוכנן. מכל מקום, הודגש, כי קביעות בית משפט זה בעניין אלאטרש באשר לדרישה להציג "צורך דחוף" במימוש מהיר של צווי ההריסה בנסיבות כגון דא, "נגעו למתן תקופת התארגנות לביצוע ההריסה, ולא לעצם העיקרון כי הגשת בקשה להיתר, בחלוף זמן רב לאחר תקופת ההתראה, אינה מעכבת הליכי אכיפה" (ההדגשה במקור). דיון והכרעה לאחר עיון בערעור ובבקשת הסילוק על הסף, על נספחיהם, כמו גם בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להידחות. כך אציע אפוא לחברַי כי נעשה, בהתאם לסמכותנו שלפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר חלה בהליך דנן מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. מימוש הליכי האכיפה המבנים שעל הפרק הוקמו – ומוסיפים לעמוד על תילם – בניגוד לדין; על כך, אין חולק. עיקר ערעורו של המערער מושתת על עצם חלוף הזמן, מן המועד שבו הוצאו צווי ההריסה (כ-19 שנה) ומן המועד שבו ההחלטות התכנוניות בעניין המבנים נעשו חלוטות (כ-17 שנה), עד למימוש הליכי האכיפה – תקופה לה הוא מייחס השלכות נורמטיביות שונות, כמפורט לעיל. דא עקא, כפי שנפסק בעניין אלאטרש, השתהותה של הרשות באכיפת צו הריסה שהוּצא למבנה – אין בה, כשלעצמה, כדי למנוע בעד הרשות לעשות שימוש בסמכויות המסורות בידיה, לנקוט פעולות אכיפה, ולפעול למימוש צווי הריסה, אף בחלוף זמן רב. כך הוסבר שם, בהתייחס לפרק זמן של "כ-20 שנים ממועד הוצאת צו ההריסה"; דברים שכמו נכתבו לענייננו-אנו: "גם במקרים שבהם הרשות המינהלית לא פעלה ב'מהירות הראויה', אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי למנוע מהרשות להפעיל את סמכויותיה, שכן בנסיבות מסוימות, בפרט בהקשר של אכיפת הדין, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. [...] 'כאשר הפעולה המינהלית שאותה אנו בוחנים נוגעת לאכיפת החוק, ההשתהות בהפעלת אמצעי האכיפה כשלעצמה לא תיצור מניעות כלפי הרשות האוכפת אלא במקרים קיצוניים ויוצאי-דופן. רשות החייבת לבצע פעולות על-פי דין, ובייחוד רשות הממונה על אכיפת חוק, אינה יכולה להשתחרר מחובתה עקב העובדה שלא נקטה אמצעים למילוי החובה במועד. מכל מקום, בדרך-כלל, בנסיבות של אי-חוקיות, ובייחוד כאשר אי-החוקיות ברורה ומובהקת, הימנעותה של הרשות מלפעול אין די בה כדי לבסס אינטרס מוגן של הפרט כנגדה'. [...] הימנעות המשיבים מלממש את צו ההריסה שניתן בשנת 2004, אינה מקימה למערער אינטרס הסתמכות בר-הגנה שלפיו, המבנה שהוקם ללא היתר ייהנה מחסינות נצחית מפני מימוש הליכי אכיפה" (חלק מן ההדגשות הוּספוּ – נ' ס'). הנה כי כן, יש לדחות את טענות המערער, הנוגעות לשלילת האפשרות לפעול מכוח אותם צווי הריסה שהוצאו לגבי 4 המבנים בשנת 2007, מפאת חלוף הזמן כשלעצמו. גם בטענת המערער, כי יש להמתין עם מימוש צווי ההריסה עד שתתקבל החלטה בבקשתו החדשה למתן היתר בניה – לא מצאתי ממש. הוראות חוק התכנון הירדני מתייחסות באופן מפורש לעיכוב הליכי אכיפה כאשר הוגשה בקשה להיתר בניה לגבי הנכס מושא צו ההריסה – אולם זאת, במצב שבו מוגשת בקשה להיתר בניה בתוך התקופה הקבועה בהתראה שהוּצאה בעניינו: "אם בעל הרישיון או האדם שנשלחה אליו ההתראה, הגישו תוך התקופה הקבועה בקשה לקבלת היתר" (סעיף 38(4) לחוק התכנון הירדני; ההדגשה הוּספה – נ' ס'. וראו שם, סעיף 38(3) לעניין ההתראה הנזכרת); או אז, על-פי חוק התכנון הירדני, "תדון הועדה בבקשה המוגשת לאור התקנות והתחיקה ותכניות התכנון המאושרות ואם תחליט להעניק את ההיתר המבוקש יבוטל ב[י]צוע ההתראה הנ"ל". בנדון דידן, הבקשה האחרונה שהגיש המערער למתן היתר בניה לגבי 4 המבנים מושא צווי ההריסה, הוגשה שנים רבות לאחר תום תקופת ההתראה; ברי אפוא, כי אין בהוראות חוק התכנון הירדני כדי לסייע לו (ראו: עע"מ 56116-09-24 סולימאן נ' ועדת המשנה לפיקוח במנהל האזרחי, פסקה 11 (14.10.2024) (להלן: עניין סולימאן); עניין אלאטרש, פסקה 15). למעשה, הוראות חוק התכנון הירדני באשר לשלב שלאחר תום תקופת ההתראה – משמיעות באופן ברור את המסקנה ההפוכה. חוק זה מורה, כי ככל שחלפה תקופת ההתראה, הרי ש"על ועדת התכנון שהוציאה את ההתראה לב[י]צוע לפעול למחיקת ההפרה לאחר תום התקופה הקבועה בהתראה ולאחר מסירת החלטתה לסרב לבקשה שהוגשה עפ"י ס"ק 4 הנ"ל" (סעיף 38(5); ראו גם: שם, סעיף 38(7)). משמעות הדברים היא, שלא נפל פגם בהחלטות ועדת המשנה לפיקוח שלא להמתין עם מימוש הליכי האכיפה, ובצדק כך נקבע בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים. גם בטענות שהעלה המערער במישור התכנוני – אין כדי להושיעו. בשונה מן הטענות המכוונות כלפי מהלכי האכיפה הנוכחיים שננקטו לגבי המבנים, הטענות התכנוניות מופנות נגד החלטות ועדת המשנה לפיקוח שניתנו בעניין המבנים, ושניצבות בבסיס מהלכי האכיפה הנוכחיים. ודוק: עסקינן בניסיון לתקיפתם של נימוקים תכנוניים אשר בהם נתמכו החלטות שנעשו חלוטות לפני כ-19 וכ-17 שנים, ואשר 'בזמן אמת' בחר המערער, מטעמיו, שלא לערור עליהן. מדובר אפוא בשיהוי רב ביותר, שלא הוצג לגביו כל טעם להניח את הדעת. די לי בכך על מנת לדחות טענות אלו, בהעדר הצדקה לביקורת ערעורית בנקודת הזמן הנוכחית. לכל אלה מצטרף, כפי שצוין בפסק הדין, חוסר ניקיון הכפיים שדבק בהתנהלות המערער עובר להגשת עתירתו לבית המשפט לעניינים מינהליים. כידוע, "חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית-משפט או אם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם, דהיינו: בית-משפט לא יושיט סעד למי שבמקביל לפנייה לבית-המשפט עושה דין לעצמו ומבקש להעמיד את זולתו בפני עובדות מוגמרות" (בג"ץ 8898/04 ג'קסון נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (28.10.2004)). כך בכלל, וכך נפסק בפרט לגבי בניה בלתי חוקית. כפי שהזדמן לי להדגיש בעבר, "אין להפוך את היוצרות: תכנון תחילה, ובנייה אחר כך. אסור שבנייה בלתי-חוקית תהא מקדמה על מנת לאלץ בדיעבד את הכשרתהּ. המסר שצריך להנחיל הוא כי בנייה בלתי-חוקית הריהי כעושר השמוּר לבעליו לרעתו; עליה להיות לו לרועץ, לא ליתרון" (עע"מ 65/13 הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה נ' נאות מזרחי בע"מ (7.7.2013); ההדגשה במקור. כן ראו, מִני רבים, לעניין עשיית דין עצמית בהקשרי בניה בלתי חוקית: עניין סולימאן, פסקה 9; עע"מ 9253-12-14 קדח נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש, פסקאות 13-12 (5.12.2025); עע"מ 57761-07-25 אבו עליא נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש, פסקה 9 (13.11.2025) (להלן: עניין אבו עליא)). אין חולק בענייננו, בהינתן כלל המפורט על אופן התנהלות המערער, כי המערער עשה דין לעצמו בהקימו את המבנים באופן בלתי-חוקי אי אז, בשנת 2007. לא זו אף זו, המערער הגדיל לעשות, והמשיך לעשות דין לעצמו לאורך כל השנים מאז – מניינן כמעט 20 שנה – בהתעלמותו מהחלטות חלוטות בעניין 4 המבנים, ומצווי ההריסה החלים לגביהם. אף בכך צדק בית המשפט לעניינים מינהליים בקביעתו לגבי חוסר ניקיון הכפיים שנפל בהגשת העתירה. נמצאנו למדים, אם כן, כי דין הערעור מדעיקרו – דחיה. זאת, הן נוכח עצם האפשרות לפעול מכוח צווי ההריסה חרף הזמן הרב שחלף, הן בהעדר הצדקה לעכב את מימוש צווי ההריסה בשל הגשת בקשה חדשה למתן היתר בניה למבנים, בחלוף שנים ארוכות מתום תקופת ההתראה. תקופת התארגנות יחד עם זאת, גם לאחר שנדחו הטענות לעיכוב צווי ההריסה, לא תמה מלאכתנו. כזכור, בעניין אלאטרש קבע בית משפט זה, כי ככלל, לחלוף הזמן – שנים כה רבות – בין מועד הוצאת צווי הריסה, לבין מועד ביצועם, יש משמעות; תיתכן השפעה על הצורך במתן שהות מספקת למחזיק, ובפרט לשם התארגנות לקראת מימוש הליכי האכיפה – "אלא אם הוכח קיומו של צורך דחוף במימוש מהיר במיוחד של ההליכים" (שם, פסקה 14). אפנה עתה לעניין זה. אם כן, ביִשׂוּם לנסיבות ענייננו: מן העבר האחד, אכן, 20 השנים שחלפו מאז שהוצאו צווי ההריסה בעניינם של 4 המבנים – מטות לעבר מסקנה שלפיה היה על המשיבים ליתן בידי המערער פרק זמן ארוך יותר מאשר ימי התארגנות ספורים במסגרת ההודעות שנמסרו ביום 25.2.2025 על דבר "מתן זכות להגשת השגות לצו הריסה". זאת, הן לשם הצגת טענותיו בנדון, הן לצורך היערכותו לקראת מימוש צווי ההריסה. ובכלל, משעה שהסכינו הרשויות עם קיום המבנים משך זמן כה רב, נימת הבהילות שבוקעת עתה מפיהן – מעט מוקשית. אולם, מן העבר השני, בענייננו, הוברר כאמור, מטעם גורמי המשיבים, כי "קיימת חשיבות ביטחונית בקידום אכיפה באזור וביצוע צווי ההריסה שהוצאו למבנים בסדרי העדיפויות לאכיפה". זאת, בהמשך ל"אירועים ביטחוניים חמורים" במרחב, ולנוכח הימצאותם של 4 המבנים "בסמיכות של כמה מאות מטרים לכביש קיים, וכביש עוקף פונדוק המתוכנן". לשיקולים ביטחוניים אלה המטים את הכף לעבר מימוש צווי ההריסה בהקדם האפשרי, מצטרפת העובדה כי 4 המבנים משמשים לחקלאות, להבדיל ממגורים, כך שהפגיעה – פחותה (לעניין זה, ראו למשל דברי חברתי, השופטת ר' רונן, בעניין אבו עליא, פסקה 3: "במקרה דנן, מדובר כאמור בהריסת מבנה – עניין שגורם לבעל המבנה נזק לא מבוטל; אולם אין מדובר בהריסה של בית מגורים אלא של מבנה חקלאי [...] או מסחרי"). לבסוף, בנקודת הזמן הנוכחית, טענותיו של המערער כבר נבחנו היטב, וגם נדחו, הן על-ידי בית המשפט המחוזי, הן על-ידינו, כך שצורך בפרק זמן נוסף לשם העלאת טענות – אַיִן (ראו: עניין אלאטרש, פסקה 14). אשר על כן, באיזון בין כל אלה, סבורני כי יש לקצוב למערער תקופת התארגנות בת 30 ימים, בטרם יבוצעו הליכי האכיפה בעניינם של 4 המבנים. טרם סיום, זאת יש לציין: אמנם כן, דברים אלה שאמרנו, הגיונם ועיגונם בצִדם. יחד עם זאת, לאחר עיון בהשתלשלות ההליכים בענייננו, שתמציתה הובא לעיל, נראה כי יש להצר על הגעתנו עד הלום. כמעט 20 שנה חלפו מאז הוצאו צווי ההריסה לגבי המבנים – ואין אוֹכף; החלטות נעשו חלוטות זה מכבר – אך נותרו כ'אות מתה'. מצב דברים זה – פגיעתו רעה, הן מצד האינטרס הציבורי שבאכיפת שלטון החוק, הן מצד הפרט אשר נוצרת אצלו תחושה של מעין 'הסתמכות' על המצב הקיים ההולך ונמשך שנים ארוכות, גם אם טענה להסתמכות מעין זו אינה בת-הגנה משפטית בדין הנוהג, באופן שבכוחה לשלול למפרע את צווי ההריסה שהוצאו אי אז. לימדונו חכמינו, כי "כל הדוחק את השעה – שעה דוחקתו" (בבלי, ברכות סד, א). אכן, ראוי להתנהל במתינות, באורך רוח, לעשות ולפעול כאשר מבשילים התנאים לכך; "לַכֹּל זְמָן וְעֵת" (קהלת ג, א). עם זאת, דומני, כי גם כל המדחיק את השעה, וחדל מלפעול בהעדר הצדקה וטעם – אף הוא, ככל שהזמן נוקף והולך, עלול למצוא עצמו במצב שבו "שעה דוחקתו", כך שפעולתו נעשית בבהילות – בהילות שניתן ורצוי היה, לכתחילה, להימנע ממנה, להבדיל מריפוי על דרך של מתן זמן התארגנות בדיעבד. כך בכלל, וכך על אחת כמה וכמה כאשר עסקינן ברשות המינהלית, בפעולתה – הרת הגורל – אל מול הפרט. סוף דבר: נוכח כלל המפורט, אציע לחברַי כי נורה על דחיית הערעור. זאת, תוך שהצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 15.11.2025 יוסיף לעמוד בתוקפו למשך 30 ימים מהיום, על מנת ליתן למערער זמן התארגנות מספק לקראת מימוש צווי ההריסה. בנסיבות העניין, ובפרט בהתחשב במתכונת הדיונית שבה הוכרע הערעור, אציע כי לא נעשה צו להוצאות. נעם סולברג משנה לנשיא השופט יחיאל כשר: אני מסכים. יחיאל כשר שופט השופטת רות רונן: אני מסכימה למסקנתו של חברי, המשנה לנשיא השופט נ' סולברג, וזאת בכפוף להערותיי בהתייחס לעילות סף והשימוש בהן בעתירות שעניינן הריסת מבנים (ראו עע"מ 57761-07-25 אבו עליא נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש ‏(‏13.11.2025‏)). רות רונן שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא נ' סולברג. ניתן היום, כ"ג שבט תשפ"ו (10 פברואר 2026). נעם סולברג משנה לנשיא יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת