ראבעה יוסף מחמד חסאן נ. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש

6 בבית המשפט העליון עע"מ 74686-12-24 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט יוסף אלרון כבוד השופט יחיאל כשר המערערת: ראבעה יוסף מחמד חסאן נגד המשיבות: 1. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש 2. ועדת המשנה לתכנון מקומי ביו"ש 3. מועצת התכנון העליונה ביו"ש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (סגן הנשיא ר' וינוגרד), מיום 22.12.2024, ב-עת"מ 40383-11-24 בשם המערערת: עו"ד מאגד חמדאן בשם המשיבות: עו"ד אסתי אוחנה פסק-דין השופט יחיאל כשר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (סגן הנשיא ר' וינוגרד), מיום 22.12.2024, ב-עת"מ 40383-11-24. בפסק הדין נושא הערעור נדחתה עתירת המערערת על החלטת ועדת המשנה לתכנון מקומי ביו"ש (להלן: ועדת המשנה לתכנון), מיום 9.9.2024. בהחלטתה האמורה של ועדת המשנה לתכנון, נדחה ערר שהגישה המערערת על החלטת ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש (להלן: ועדת המשנה לפיקוח), בגדרה נדחתה בקשתה של המערערת למתן היתר בנייה שעניינו במבנה מגורים שבנתה המערערת, שלא כדין וללא היתר, באדמות כפר שוקבא שבנפת רמאללה (להלן: המבנה). רקע הדברים ביום 2.2.2021 נמסר צו הפסקת עבודה ביחס למבנה, אשר היה באותה עת בשלבי בנייה (להלן: צו הפסקת העבודה). בצו הפסקת העבודה צוין כי המחזיקה במבנה נדרשת להפסיק את עבודת הבניה בהתאם לסעיפים 38(1) ו-(3) לחוק תכנון ערים כפרים ובנינים מס' 79 לשנת 1966 (להלן: חוק התכנון הירדני), והמחזיקה במבנה זומנה לדיון בפני ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש (להלן: ועדת המשנה לפיקוח). ביום 29.9.2021 התקיים דיון בפני ועדת המשנה לפיקוח, בנוכחות בא-כוח המערערת. בתום הדיון החליטה ועדת המשנה לפיקוח על הוצאת צו הפסקת עבודה סופי והוצאת צו הריסה למבנה (להלן: צו ההריסה), תוך שניתנה למערערת ארכה של 30 ימים לבצע את ההריסה בעצמה. ביום 3.11.2021 הגישה המערערת בקשה להיתר בניה לצורך הסדרת המבנה בדיעבד. בהמשך לכך, ביום 8.12.2022 נמסרו למערערת ממצאי לשכת התכנון ביחס לבקשתה, שם נכתב כי המבנה הוקם בשטח שייעודו חקלאי; כי הבנייה נעשתה ללא תכנית מפורטת מאושרת; כי החלקה עליה נבנה המבנה היא בבעלות משותפת של 69 יורשים שהמערערת היא רק אחת מהם; כי חלוקת החלקה בין היורשים בוצעה ללא תכנית חלוקה מאושרת; כי גודל החלקה המדודה אינו עומד בהוראת התכנית החלה במקום; כי ישנה חריגה בשטח הבנייה; וכי המבנה מרוחק מריכוזי בינוי מסודרים. על רקע זה, סיכמה לשכת התכנון את דבריה באומרה כי: "אין התכנות תכנונית לאור הממצאים שהוצגו לעיל". לאחר מכן, ביום 12.12.2022, התכנסה ועדת המשנה לפיקוח לדיון בבקשה להיתר בניה. לאחר שנשמעו טענות המערערת בנושא, החליטה ועדת המשנה לפיקוח לדחות את הבקשה נוכח ממצאי לשכת התכנון, כמפורט לעיל. על כן, נקבע כי צו ההריסה יעמוד בתוקפו, וכי למערערת תינתן ארכה בת 30 ימים לביצוע צו ההריסה בעצמה. על החלטת ועדת המשנה לפיקוח הגישה המערערת ערר לוועדת המשנה לתכנון, וביום 9.9.2024 דחתה ועדת המשנה לתכנון את הערר. בהחלטתה, קבעה ועדת המשנה לתכנון כי משום שהשטח עליו הוקם המבנה הוא שטח שייעודו חקלאי, לא ניתן להוציא היתר בניה שמטרתו הכשרת מבנה מגורים. ועדת המשנה לתכנון הוסיפה וקבעה כי אף שתכנית RJ6, היא התכנית החלה על המקרקעין שעליו הוקם המבנה, מקנה לוועדת המשנה לתכנון סמכות להתיר הקמתם של מבני מגורים במקרקעין שייעודם חקלאי, מדובר בסמכות חריגה שיש להפעילה במקרים יוצאי דופן, אשר המקרה הנוכחי אינו נמנה עליהם. זאת, הן משום שהמערערת לא הציגה כל טעמים מיוחדים המצדיקים שימוש בסמכות החריגה האמורה של ועדת המשנה לתכנון; הן משום ששימוש בסמכות זו במקרה דנן תפגע בשלטון החוק נוכח העובדה שהמערערת החלה בבניית המבנה באופן בלתי חוקי; והן בשל כלל הפגמים התכנוניים עליהם עמדה לשכת התכנון, כפי שפורטו עוד קודם להחלטתה של ועדת המשנה לפיקוח. על יסוד נימוקים אלו, קבעה ועדת המשנה לתכנון כי אין מקום להתערב, בנסיבות העניין דנן, בשיקול דעתה של ועדת המשנה לפיקוח. המערערת מיאנה להשלים עם החלטת ועדת המשנה לתכנון, והגישה כנגדה עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. בעתירתה, ביקשה העותרת כי בית המשפט קמא יורה על ביטול החלטת ועדת המשנה לתכנון, עד לדיון בתכנית מפורטת שהוגשה מטעמה. לצד עתירתה הגישה העותרת בקשה למתן צו ביניים אשר יקפיא את אכיפת צו ההריסה עד להכרעה בעתירה. מנגד, בתגובה המקדמית שהגישו המשיבים, נטען כי דין העתירה להידחות על הסף, מחמת חוסר ניקיון כפיה של העותרת. בתוך כך, נטען כי מדובר בעתירה שמטרתה הכשרת בנייה שלא כדין. המשיבים הוסיפו וטענו כי אף לאחר שניתנו צו הפסקת העבודה וצו ההריסה, המשיכה העותרת בבניית המבנה שלא כדין. לעניין זה נטען כי בעוד שעד למועד מתן צו הפסקת העבודה הוקם שלד המבנה בלבד, עד לתום שנת 2022 כבר הושלמה בניית המבנה כולו. בנוסף, המשיבים טענו כי דין העתירה להידחות לגופה. זאת, משום שלטענתם, העותרת לא הצביעה על כל פגם שנפל בהחלטת ועדת המשנה לתכנון, המצדיק התערבות בה. ביום 22.12.2024 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא (סגן הנשיא ר' וינוגרד), במסגרתו נדחתה עתירתה של המערערת. בפסק דינו, קבע בית המשפט קמא כי נוכח העובדה שהמערערת החלה בבניית המבנה שלא כדין, ורק בשלב מאוחר יותר פתחה בהליכים לצורך הכשרתו והסדרת הבנייה שבוצעה, יש מקום לדחות את עתירתה על הסף בשל עשיית דין עצמי ומחמת חוסר ניקיון כפיים. בית המשפט הוסיף וקבע כי בעניין דנן קיימת הצדקה יתרה לדחיית העתירה על הסף, שכן אף לאחר שהוצאו כנגד המערערת צווים מנהליים האוסרים על המשך הבנייה, המשיכה המערערת בבניית המבנה, עד שבנייתו כמעט ונסתיימה. בהמשך לכך, קבע בית המשפט כי משעה שהמערערת נקטה בגישת "תחילה בונים, ורק אחר כך פונים", אין מקום להידרש לטענותיה, לגופו של עניין. על רקע זה, דחה בית המשפט קמא את העתירה, תוך חיוב המערערת בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ש"ח. על פסק דינו של בית המשפט קמא הוגש הערעור שבפנינו, ובצדו בקשה למתן סעד זמני בערעור, אשר יורה למשיבים להימנע מהריסת המבנה עד להכרעה בערעור. למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 25.12.2024 הגישה המערערת לבית המשפט קמא בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו, אולם בהחלטתו מיום 26.12.2024 דחה בית המשפט קמא (סגן הנשיא ר' וינוגרד) את הבקשה. טענות הצדדים בערעור שהגישה, טוענת המערערת כי המבנה משמש למגוריה ומגורי ארבעת ילדיה הבגירים החיים עמה יחד עם משפחותיהם. לטענתה, בניגוד לאמור בפסק דינו של בית המשפט קמא, למערערת נודע לראשונה כי מיוחסות לה ביצוען של עבודות ללא היתר, במעמד הדיון בוועדת המשנה לפיקוח אליו זומנה, שנערך ביום 29.9.2021, לאחר שהוצא צו הפסקת העבודות. על רקע זה, המערערת טוענת כי שגה בית המשפט קמא עת שדחה את עתירתה מחמת עשיית דין עצמי וחוסר ניקיון כפיים, מבלי שקיים דיון בעתירה במעמד הצדדים, אשר לו היה מתקיים היה בידיי המערערת לעמוד על גרסתה והיה מתאפשר קיום בירור עובדתי בנושא המועד בו נודע למערערת כי העבודות להקמת המבנה מבוצעות על ידה שלא כדין. המערערת מוסיפה וטוענת כי בניגוד לאמור בהחלטת ועדת המשנה לפיקוח, המניעה להכשרתו והסדרתו של המבנה אינה נעוצה בטעמים תכנוניים קונקרטיים, אלא במדיניות המשיבים שלא לקדם תכניות חדשות שתאפשרנה בנייה למגורים של פלסטינים בשטחי C. מעבר לכך, המערערת טוענת כי ההחלטה להרוס את המבנה איננה סבירה במידה קיצונית, כי היא פוגעת בזכויותיה החוקתיות ואינה עולה בקנה אחד עם כללי המשפט הבינלאומי, אולם טענות אלו נטענו על ידה באופן כללי ובעלמא. כאמור, לצד ערעורה הגישה המערערת בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, בה עתרה כי הריסת המבנה תעוכב עד להכרעה בערעור. בבקשה זו שבה המערערת על הטענות שבערעור שהגישה, וטענה כי בגינן סיכויי הערעור טובים הם. כמו כן, המערערת טענה כי עקב העובדה שמהמבנה משמש למגוריה ומגורי ילדיה הבגירים ומשפחותיהם, מאזן הנוחות נוטה לעבר קבלת בקשתה. בהחלטתי מיום 29.12.2024, הוריתי למשיבים להשיב לבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, וכן הוריתי על מתן צו ארעי למניעת הריסת המבנה, עד למתן החלטה אחרת. בתשובתם לבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, עותרים המשיבים לכך שהערעור דנן ידחה על הסף, כך שממילא תדחה עמו הבקשה למתן סעד זמני. המשיבים טוענים כי צדק בית המשפט קמא עת שדחה את עתירת המערערת, על הסף, מחמת עשיית דין עצמי וחוסר ניקיון כפיים. זאת, שכן לא זו בלבד שהמערערת הקימה את המבנה ללא היתר, אלא שגם לאחר שהוצאו כנגדה צווים מנהליים אשר הורו על הפסקת העבודות והריסת המבנה, המשיכה המערערת בבנייתו עד אשר בנייתו הושלמה. כמו כן, ולגופו של עניין, המשיבים טוענים כי החלטת ועדת הפיקוח העומדת במוקד הערעור דנן, אשר ניתנה לאחר דיון בערר ובחינה מעמיקה של טענות המערערת, היא החלטה מקצועית של הגורם המקצועי המוסמך לעניין זה, ואין כל עילה להתערבות שיפוטית בה. מעבר לכך, המשיבים טענו כי אם תדחה בקשתם לסילוק הערעור על הסף, אזי שיש לדחות את בקשת המערערת למתן סעד זמני בערעור. זאת, שכן סיכויי הערעור, מהטעמים המפורטים לעיל, הינם נמוכים; ומשום שאף שמדובר במבנה המשמש למגורים, שיקולים של האינטרס הציבורי באכיפה כלפי בניה בלתי חוקית, מטים את מאזן הנוחות לעבר דחיית הבקשה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בבקשה למתן סעד זמני בערעור, ובתשובת המשיבים לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. זאת, בהתאם לסמכותנו שלפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, שחלה על ההליך שלפנינו מכוחה של תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. כמתואר לעיל, בית המשפט קמא דחה את עתירת המערערת, על הסף, מחמת עשיית דין עצמי וחוסר ניקיון כפיים. ביחס לכך, המערערת טוענת בערעורה כי צו הפסקת העבודה מעולם לא הומצא לה, כך שהיא למדה כי הבינוי שביצעה אינו חוקי רק במהלך הדיון בוועדת המשנה לפיקוח, אליו זומנה, שנערך ביום 29.9.2021. על כן, לטענתה, לא היה מקום לדחיית עתירתה על הסף, אלא שהיה על בית המשפט קמא לערוך דיון במסגרתו הייתה ניתנה לה ההזדמנות להוכיח את טענתה האמורה. סבורני כי ברגיל, יש ממש בטענת המבקשת כי מקום בו טוען העותר כי לא היה מודע לכך שהבנייה שבוצעה על ידו נעשתה שלא כדין, יש מקום לקיום דיון בו ייערך בירור עובדתי, ותינתן לו האפשרות להוכיח את טענתו, אף אם היא דחוקה. עם זאת, בענייננו, כעולה מטענות המשיבים והאסמכתאות שצורפו כדי לתמוך בהן, ביקורים שנערכו בשטח לאחר הדיון בוועדת המשנה לפיקוח (בימים 24.1.2022 ו-9.10.2022), העלו כי המערערת המשיכה בבניית המבנה עד להשלמתו, ואף הוחרם במקום רכב עבודה מסוג "באגר". על כן, אף לו היינו מניחים, לטובת המערערת, שאכן לא ידעה כי ביצעה בינוי בלתי חוקי עד לדיון בוועדת המשנה (טענה שהינה מלכתחילה טענה דחוקה ביותר), אין בפיה כל טענה שיש בה להסביר מדוע המשיכה בבניה לאחר הדיון האמור, בתומו אף הוצא צו הריסה למבנה. בנסיבות אלו, סבורני כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית המשפט קמא, לדחות את עתירת המערערת, על הסף, מחמת עשיית דין עצמי וחוסר ניקיון כפיים (ראו והשוו: עע"מ 10894-02-25 מוסטפה נ' המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון, פסקה 14 לפסק דינו של השופט א' שטיין (26.2.2025) (להלן: עניין מוסטפה); עע"מ 56116-09-24 סולימאן נ' ועדת המשנה לפיקוח במנהל האזרחי, פסקה 9 לפסק דינה של השופטת ג' כנפי-שטייניץ (14.10.2024) (להלן: עניין סולימאן); עע"מ 950/23 עבד אללה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 22 לפסק דינו של השופט ח' כבוב (24.4.2023)). יתרה מכך, להשקפתי, דין הערעור להידחות גם לגופו של עניין: כידוע, כלל הוא, כי בית המשפט לא יעמיד את שיקול דעתו תחת שיקול דעתם המקצועי של רשויות התכנון, והתערבותו בהחלטות רשויות התכנון תיעשה במשורה ורק בהתקיים עילות מובהקות המצדיקות התערבות על פי כללי המשפט המנהלי (עניין מוסטפה, פסקה 15 לפסק דינו של השופט א' שטיין; עניין סולימאן, פסקה 10 לפסק דינה של השופטת ג' כנפי-שטייניץ; עע"מ 1044/21 אבו פרג' נ' ועדת המשנה להתויות בוועדה המחוזית לתכנון ולבניה חיפה, פסקה 9 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות (1.8.2021)). בענייננו, החלטת ועדת המשנה לפיקוח, אשר אושררה בהחלטת ועדת המשנה לתכנון, קבעה, על בסיס מכלול של שיקולים תכנוניים כמפורט לעיל, כי יש לדחות את בקשת המערערת למתן היתר בניה להכשרת והסדרת המבנה. לא מצאתי כי בטענות המערערת יש כדי להצדיק את התערבותנו בהחלטות אלו. סיכומו של דבר: מהנימוקים המפורטים לעיל, סבורני כי דין הערעור להידחות, ודין הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 29.12.2024 – להתבטל. לפנים משורת הדין, ניתנה בזאת למערערת ארכה של 30 ימים לבצע את האמור בצו ההריסה שהוצא ביחס למבנה בעצמה. כמו כן, וגם זאת לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ב' אדר תשפ"ה (02 מרץ 2025). דוד מינץ שופט יוסף אלרון שופט יחיאל כשר שופט