פלוני נ. מ. א. לב השרון

6 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"ר 5466-11-25 ע"ר 8955-11-25 ע"ר 43869-11-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ המערערים בע"ר 5466-11-25: פלוני ו-11 אח' המערערת בע"ר 8955-11-25: מגדל חברה לביטוח בע"מ המערערות בע"ר 43869-11-25: 1. מדינת ישראל 2. רשות מקרקעי ישראל 3. המשרד לביטחון לאומי 4. משרד הביטחון 5. משרד הכלכלה והתעשייה נגד המשיבים בע"ר 5466-11-25: המועצה האזורית לב השרון ו-16 אח' המשיבים בע"ר 8955-11-25: מועצה אזורית לב השרון ו-27 אח' המשיבים בע"ר 43869-11-25: המועצה האזורית לב השרון ו-22 אח' שלושה ערעורים על החלטת הרשם ר' גולדשטיין מיום 26.9.2025 בע"א 29729-07-25 בשם המערערים בע"ר 5466-11-25: עו"ד יוסף אלברק בשם המערערת בע"ר 8955-11-25: עו"ד מיכל פלדמן בשם המערערות בע"ר 43869-11-25: עו"ד לימור פלד; עו"ד יעל ליפקין-שחק בשם משיבה 1 בע"ר 5466-11-25; בע"ר 8955-11-25; ובע"ר 43869-11-25: עו"ד אורי רפאל פסק-דין שלושה ערעורים על החלטת הרשם ר' גולדשטיין מיום 26.9.2025 בע"א 29729-07-25 שבה נדחו שתי בקשות למחיקת ערעור משיב מטעם משיבה 1, המועצה האזורית לב השרון (להלן: המועצה או המשיבה) וניתנה ארכה להגשתו עד למועד הגשתו בפועל. הרקע לערעורים בתמצית שבתמצית, ברקע לשלושת הערעורים עומדות שתי תביעות נזיקיות (להלן: ההליכים) שנידונו בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. המשיבה היא אחת הנתבעות בהליכים. המערערים בע"ר 5466-11-25 הם תובעים שונים בהליכים ועימם נמנים עיזבון מנוח וניזוק נוסף – שניים מהניזוקים בתקרית מושא ההליכים (להלן: הניזוקים). המערערת בע"ר 8955-11-25, מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: מגדל), היא צד ג' בהליכים בהיותה המבטחת של המשיבה. המערערות בע"ר 43869-11-25 הן רשויות מדינה שונות שנתבעו בהליכים (להלן: המדינה). ביום 24.12.2024 ניתן פסק הדין בהליכים ובו נקבע כי המשיבה ונתבעים נוספים חבים בתשלום פיצויים לניזוקים ביחד ולחוד ויוחסה לה אחריות בשיעור של 7.5 אחוזים מהנזק; הודעת צד ג' בעניינה של מגדל התקבלה חלקית ונקבע כי היא תשפה את המשיבה עד לגבול אחריותה בסך של מיליון שקלים; ונדחו כל הטענות שהועלו כלפי המדינה בהליכים ונמצא כי היא אינה אחראית. על פסק הדין הוגשו מספר ערעורים עיקריים (להלן: הערעורים העיקריים), שלא על ידי המערערים בערעור שלפנַי‏, כשהאחרון מבניהם הוגש ביום 20.2.2025. ביום 7.5.2025 הגישה באת כוחה של המשיבה בהליכים תשובה לערעורים העיקריים, בה צוין כי נוכח היקף האחריות שנקבע למשיבה והטענות בערעורים העיקריים, היא לא תגיש תשובה מפורטת לערעורים. בחלוף חודשיים נוספים, ביום 9.7.2025 הגישה המשיבה "ערעור משיב" (להלן: הערעור) לפי תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט-2018 (להלן: התקנות). על כך המדינה ומגדל הגישו בקשות למחיקתו של הערעור בשל הגשתו באיחור. הבקשות נדחו בהחלטת הרשם מיום 26.9.2025 וניתנה ארכה בדיעבד להגשת הערעור. בהחלטתו קבע הרשם כי הערעור אכן הוגש באיחור ואף שלא הוכחה המצאה פורמאלית כדין של הערעורים העיקריים למשיבה, יש להחיל בעניינה את "חריג הידיעה", שכן אין ספק כי היא ידעה ידיעה ממשית על הגשת הערעורים לכל המאוחר עובר ליום 7.5.2025. בהמשך לכך, הרשם דן בבקשת המשיבה להארכת מועד להגשת הערעור ודחה את טענתה כי מתקיים בעניינה טעם מיוחד המצדיק מתן ארכה, ובין היתר הטענה כי טעם זה מתקיים נוכח התנהלות וטעות עורכת הדין שפעלה בשמם מבלי שקיבלה ייפוי כוח לעשות כן. חרף כל זאת, נקבע כי בנסיבות העניין יש להאריך בדיעבד את המועד להגשת הערעור בשים לב לשני טעמים: ראשית, בשל כך שמדובר בערעור בזכות ועל כן קיימת הצדקה לתת משקל מוגבר לזכות הגישה של המשיבה לערכאות; שנית, משום שלא הוכחה פגיעה כלשהי באינטרס ההסתמכות של הצדדים האחרים שעה שעומדים ותלויים ערעורים עיקריים על פסק הדין שטרם הפך חלוט. על החלטה זו הוגשו שלושת הערעורים שלפנַי על ידי מגדל, המדינה והניזוקים. הטענה המרכזית העולה מהערעורים היא כי החלטת הרשם מרוקנת מתוכן את הדרישה לקיומו של טעם מיוחד להארכת מועדים להגשת ערעור משיב והיא עומדת בניגוד לעקרונות התקנות. זאת, משום שאם הנימוקים העומדים בבסיס ההחלטה ייקבעו כנכונים, הם תמיד יהיו נכונים באופן קטגורי לכל ערעורי המשיב באשר הם. כמו כן טעה הרשם כשקבע כי אין פגיעה באינטרס ההסתמכות של הצדדים. כך, המדינה הסתמכה על כך שחזית המחלוקת מולה הגיעה לסיומה שעה שהערעורים העיקריים לא העלו טענות כלפיה וחלף המועד להגשת ערעור משיב מטעם מי מהמעורבים בעניין. מגדל טענה כי הסתמכה על גבול השיפוי שנקבע לחובתה, סוגיה שלא עלתה בערעורים העיקריים. והניזוקים טענו כי הערעור של המשיבה מהווה ניסיון להתחמק מהפיצוי שנקבע כי היא חייבת בו, ויש בכך פגיעה באינטרס ההסתמכות שלהם. בתשובתה חזרה המשיבה על הטענות שהעלתה לפני הרשם כי הערעורים לא הומצאו לה כדין ולכן הערעור הוגש במועד. נטען כי דחיית בקשתה להארכת מועד היא פגיעה בלתי מידתית בזכותה לגישה לערכאות ובקופה הציבורית בשל הסכום המשמעותי בו חויבה המשיבה. יתרה מזאת, שיקול הדעת של הרשם בענייני הארכת מועד הוא רחב ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור. ההחלטה להאריך מועד היא גם "החלטה אחרת" ולכן לא ניתן לערער עליה ברשות לפי צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט או הצו). גם לגופה, החלטת הרשם להאריך את המועד מוצדקת, שכן המשיבה לא התרשלה. היא לא איחרה ופעלה במהירות לאחר שנודע לה לראשונה על הגשת הערעורים. המשיבה גם סומכת את ידיה על שני הנימוקים שמצא הרשם להארכת מועד – העובדה שמדובר בערעור בזכות, והקביעה כי אין פגיעה באינטרס ההסתמכות של הצדדים. בנוסף, מניין 60 ימים מהיום בו הוחל כלל הידיעה, קרי יום 7.5.2025, הוא יום 16.7.2025 וזאת בהתחשב בתקופת החירום עליה הכריז שר המשפטים במהלך מבצע "עם כלביא", שאינה באה במניין הימים (להלן: תקופת החירום). קיימים גם טעמים מיוחדים להארכת מועד בשל כך שהמשיבה הוטעתה ולכל הפחות טעתה בעניין קיומם של הערעורים; נוכח מצב החירום ששרר במדינה; משום שסיכויי הערעור שלה טובים; ומשום שמדובר בסכום משמעותי. לבסוף, נטען כי בשל כך שניתנה פסיקתא בבית המשפט המחוזי ביום 15.7.2025 שעליה תלויה ועומדת בקשת רשות ערעור ויש בה כדי לשנות את פסק הדין, למשיבה קמה זכות להגשת הערעור החל ממועד מתן הפסיקתא באופן שמייתר את ההכרעה בערעורים על החלטת הרשם. דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים ובחינת מכלול נסיבות המקרה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל וכי לא היה מקום ליתן ארכה כפי שניתנה. תחילה, אציין כי ביום 25.12.2025 ניתן פסק דין בבקשת רשות הערעור שהגישה המשיבה ולפיו הפסיקתא שניתנה ביום 15.7.2025 בבית המשפט המחוזי מבוטלת שעה שהיא משנה את פסק הדין. כלומר, ומבלי לדון בנפקות הפסיקתא אילולא ביטולה, המועד הרלוונטי לעניין מניין הימים להגשת הערעורים (וערעור המשיב בהתאמה) הוא המועד בו ניתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ביום 24.12.2024, ולכן ההכרעה בערעורים לפנַי עודנה נדרשת. כמו כן, בניגוד לטענת המשיבה, ההחלטה להאריך מועד אינה החלטה שלא תינתן עליה רשות ערעור במובנה בצו בתי המשפט, שכן הערעורים הוגשו על החלטת רשם בית משפט זה והיא ניתנת לערעור בזכות מכוח סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. שנית, לעניין הארכת המועדים. אציין כי אני מאמץ את קביעת הרשם שלפיה המשיבה ידעה בפועל על הגשת הערעורים העיקריים ולכן הערעור מטעמה הוגש באיחור. יתרה מזאת, לא מצאתי ממש בטענת המשיבה כי גם לאחר החלת "חריג הידיעה" בעניינה הערעור הוגש בזמן נוכח תקופת החירום שהחלה ביום 15.6.2025. זאת, בשל כך שהמשיבה ידעה היטב על הגשת הערעורים עוד קודם ליום 7.5.2025, כפי שפורט בבקשות המחיקה שהוגשו מטעם המדינה ומגדל. היינו עוד ביום 3.3.2025 המשיבה הגישה בקשה כנתבעת בהליך מקביל שנדון בבית משפט השלום בנתניה (ת"א 20387-11-18), שעניינו באותה תקרית, בה ביקשה למחוק הודעות שהוגשו כנגד צדדים שלישיים תוך שצוין בבקשה כי פסק הדין שניתן בהליכים טרם הפך לחלוט שעה שהוגשו עליו ערעורים לבית משפט זה (ראו והשוו: רע"א 8467/06 אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ, פסקאות 28-27 (8.7.2010‏); על "חריג הידיעה" ראו גם: ע"א 8677/20 אנייס נ' אדמונד, פסקה 2 (27.4.2021); יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים, 661-652 (2025)). ולגופו של עניין, הארכת מועד להגשת הליך ערעורי מותנית בקיומם של "טעמים מיוחדים" לפי תקנה 176(ב) לתקנות. שאלת קיומם של טעמים אלו נבחנת לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, בין היתר, תוך מתן משקל לטעם לאיחור, למשכו, למהות ההליך וסיכוייו הלכאוריים ולמידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד (ע"ר 59841-08-25 גרינשפון נ' בן הרוש, פסקה 9 (4.9.2025‏); ע"ר 51881-08-24 עזבון המנוח יוסף אחמד יוסף שבאט נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 9 ‏(‏15.10.2024‏)). ברם, במקרה זה הנימוקים שהציגה המשיבה לפני הרשם ולפנַי לא מהווים טעם מיוחד להארכת המועד. כך, המשיבה ציינה כי פעלה במהירות כשנודע לה על הערעורים וכי התיק בערכאה הדיונית הוא תיק הכולל מסמכים רבים שמצריכים זמן משמעותי לגיבוש ערעור. נימוקים אלה לא מהווים טעם מיוחד, וכך גם סכום החיוב של המשיבה בפסק הדין, זכותה לגישה לערכאות וסיכויי הערעור. טעם מיוחד הוא, על פי רוב, נסיבות חיצוניות אובייקטיביות שגרמו לאיחור שאינן בשליטת בעל הדין (בש"פ 8497/19 פודים נ' ועדת האתיקה במחוז ירושלים של לשכת עורכי הדין, פסקה 11 (31.12.2019); רע"א 1000/17 פלוני נ' פלוני, פסקה 8 (12.9.2017‏)). אמנם, המשיבה ציינה כי סיכויי הערעור שלה טובים, ואולם על דרך הכלל, שיקול זה אינו יכול להוות לבדו טעם מיוחד להארכת מועד (ע"ר 76622-01-25 פלוני נ' פלונית ‏(‏9.2.2025‏)). כמו כן, אני מקבל את הקביעה כי תקלות ביחסי עורכי דין ולקוחותיהם אינן מהוות טעם מיוחד להארכת מועד (ע"ר 65321-03-25 פלונית נ' פלוני (3.4.2025); בש"א 954/11 הוליס תעשיות בע"מ נ' מדינת ישראל- רשות המיסים, פסקה 8 (14.3.2011)). אמנם, שיקול דעתו של הרשם בענייני הארכת מועד הוא רחב ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (ע"ר 27834-10-25 שטגמן נ' פרקליט המדינה, פסקה 3 (4.11.2025‏); ע"ר 49278-10-25 אלנמר נ' פלוני ‏(‏2.11.2025‏)). ואולם להשקפתי, מקרה זה נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות. כאמור, בהחלטתו הצביע הרשם על שני שיקולים מצטברים שבגינם ראה לנכון להאריך את המועד להגשת הערעור. האחד, היעדר פגיעה באינטרס ההסתמכות של הצדדים שכנגד בשל קיומם של ערעורים תלויים ועומדים על אותו פסק דין שאינו חלוט. השני, היות הערעור ערעור בזכות וחשיבותה של זכות הגישה לערכאות בהקשר זה. ברם ראשית, שיקולים אלה אינם מגבשים לבדם טעם מיוחד. שנית, בעניין שיקול ההסתמכות, לא די בקיומם של ערעורים תלויים ועומדים כדי לבסס היעדר הסתמכות, ויש לבחון אם במקרה הקונקרטי הייתה הסתמכות של בעלי הדין שכנגד אם לאו, ולאזנה אל מול השיקולים הנוספים. ושלישית, העובדה שמדובר בערעור בזכות ושקיימים ערעורים תלויים ועומדים נוספים על אותו פסק דין, נכונה לכל ערעור משיב באשר הוא, כך שההישענות על נימוקים אלה מרוקנת במידה רבה מתוכן את דרישת הטעם המיוחד בבקשות להארכת מועד בערעורים מסוג זה. החלטת הרשם מיום 26.9.2025 מבוטלת אפוא והערעור שהגישה המשיבה יוסר מהתיק ולא ידון במסגרת הערעורים. המשיבה תישא בהוצאות המערערים בסך של 5,000 ש"ח בכל אחד מהליכי הערעור שלפנַי, היינו סך כולל של 15,000 ש"ח. ניתן היום, י"ח טבת תשפ"ו (07 ינואר 2026). דוד מינץ שופט