דן שרוני נ. ראש אגף כוח האדם בצה"ל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 16301-05-26 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופטת רות רונן העותר: דן שרוני נגד המשיבים: 1. ראש אגף כוח האדם בצה"ל 2. הפרקליט הצבאי הראשי עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד עדי ריטיגשטיין – אייזנר פסק-דין השופטת רות רונן: עניינה של העתירה שלפנינו בטענה למצג עובדתי שגוי שהוצג לבית משפט זה במסגרת עתירתו הקודמת של העותר (בג"ץ 6062/24 שרוני נ' ראש אגף כח האדם בצה"ל ‏(14.4.2025‏)) (להלן: העתירה הקודמת); מצג שלפי הטענה הטעה את בית המשפט באופן שהשפיע על פסק הדין שניתן בעתירה הקודמת (להלן: פסק הדין הקודם). בעתירה דנן מבקש העותר כי ייקבע שתשובת המשיבים בעתירה הקודמת הייתה שגויה מבחינה עובדתית; ובהתאם – כי קביעת בית המשפט בפסק הדין הקודם בו ניתנה למשיבים אפשרות להשתחרר מההבטחה המנהלית שניתנה לעותר – פוגעת בו באופן בלתי מידתי. רקע העובדות הרלוונטיות פורטו בהרחבה בפסק הדין הקודם, ולכן אחזור בקיצור נמרץ רק על עיקריהן הדרושים להכרעה שבפנינו. העותר שירת בצה"ל בדרגת סגן-אלוף בחיל הלוגיסטיקה, עד אשר הואשם – ובהמשך גם הורשע – בביצוע שורת עבירות של מעשים מגונים ופגיעה בפרטיות. במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל נגדו, חתם העותר על הסדר טיעון מול גורמי התביעה הצבאית, לפיו הוא יודה בביצוע חלק מהעבירות המופיעות בכתב האישום, ישלם פיצויים לנפגעים, ויורד לדרגת טוראי (להלן: הסדר הטיעון או ההסדר). לצד זאת, נקבעו בהסדר גם הסכמות לעניין פרישתו של העותר משירות צבאי (להלן: ההסכמות): נקבע כי המשיבים לא יתירו את התחייבותו של העותר לשירות צבאי (להלן: ההתחייבות לשירות או ההתחייבות) לפני מועד הגעתו לגיל פרישה; וחלף זאת הוא ייצא ל"הפסקת שירות" (מעין הקפאה של השירות הצבאי) עד שיגיע לגיל פרישה – שאז תותר התחייבותו לשירות. בהגיעו לגיל זה, תהיה לרמטכ"ל, באישורו של שר הביטחון, סמכות להורות על שלילה או הפחתה של גמלת הפרישה של העותר לאחר שיורשע בפסק דין חלוט, בהתאם לסעיף 10(ב) לחוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985 (להלן: חוק הגמלאות). הנסיבות שעמדו בבסיס ההסכמות היו שהעותר היה במסלול של פנסיה תקציבית, המתנה את הזכאות לגמלת פרישה בהשלמת שירות קבע עד לגיל הפרישה – בענייננו 42 שנים, כאשר אופן חישוב הגמלה מושפע מדרגת הפורש במועד פרישתו. הואיל והעותר היה בן 39 במועד הגשת כתב האישום נגדו, התרת התחייבותו במועד זה הייתה מבטלת לחלוטין את זכאותו לגמלת פרישה. לחלופין, לו הוא היה מורד לדרגת טוראי טרם פרישתו, סכום הגמלה לה היה זכאי היה פוחת בשיעור משמעותי, בהשוואה לגמלת הפרישה המוענקת לפורשים בדרגת סגן-אלוף. מטרת ההסכמות בהסדר הטיעון הייתה כאמור לא למנוע מהעותר את האפשרות הפוטנציאלית לזכות בגמלה בהתאם לדרגתו הנוכחית; בכפוף למתן אפשרות לרמטכ"ל לבחון בהמשך האם לעשות שימוש בסמכותו לשלילת הקצבה. בית המשפט הבהיר את הדברים בפסק הדין בעתירה הקודמת: "ההסכמות בעניין סיום השירות נועדו ליצור מצב דברים בו במועד התרת התחייבותו של העותר הוא יחצה את גיל 42, ויהיה עדיין בדרגת סגן אלוף, באופן שיקנה לו זכאות לגמלת פרישה בדרגתו – זאת, בכפוף לסמכות הרמטכ"ל, בהחלטה מנומקת ובאישור שר הביטחון, להורות לאחר הרשעתו בפסק דין חלוט כי לא יהיה זכאי לגמלה זו, כולה או חלקה..." (פסקה 6 לפסק הדין בעתירה הקודמת). ביום 7.9.2022 החליטה הפרקליטה הצבאית הראשית לצה"ל לבטל את הסדר הטיעון, לאחר שהתגלה כי נפגעי עבירה רבים מתנגדים לו. למרות זאת, אף לאחר ביטול ההסדר נמשך השיח בין העותר למשיבים ביחס למימוש ההסכמות, ואף נמסר לעותר מכתב ביחס לכך. כשנתיים לאחר מכן, ביום 26.6.2024 ניתנה הכרעת הדין בעניינו של העותר, בה הורשע במרבית האישומים שיוחסו לו. על רקע זאת, הודיעו המשיבים לעותר כי הוחלט על השעייתו משירות צבאי חלף ביצוע ההסכמות, בטענה שהסכמות אלה פקעו עם ביטולו של הסדר הטיעון. על החלטה זו נסבה העתירה הקודמת. העותר טען בה כי ההסכמות לא היו חלק מהסדר הטיעון, ולכן הן נותרו בתוקף גם לאחר שהמשיבים חזרו בהם ממנו. לחלופין, נטען כי הוענקה לעותר הבטחה מינהלית לפיה עם הגעתו לגיל פרישה תותר התחייבותו לשירות קבע; כי לא חל שינוי נסיבות שהמשיבים לא היו מודעים אליו בעת מתן ההבטחה המנהלית, וכי גם האינטרס הציבורי אינו מצדיק חזרה מהבטחה זו. המשיבים טענו מנגד כי ההסכמות בטלו יחד עם ביטולו של הסדר הטיעון. לכן, ניתן עתה להשעות את העותר, כך שהוא לא יהיה זכאי לגמלה עד להתרת ההתחייבות התלויה בהחלטת גורמי הצבא. זאת, משום שמלכתחילה נועדה הסכמת המשיבים להפסיק זמנית את שירות העותר חלף התרת התחייבותו באופן מיידי, כדי לאפשר לו לפרוש בלא שלילה אוטומטית של הגמלה; כל זאת – בכפוף לסמכות הרמטכ"ל לבחון ולהכריע – בסמוך למועד התרת ההתחייבות ולאחר מתן פסק דין מרשיע חלוט – האם לשלול את הגמלה. ואולם, לאחר ביטולו של הסדר הטיעון נוהל הליך הוכחות ארוך, וההכרעה השיפוטית בהליך הפלילי בו הואשם העותר – התעכבה. לכן, אם התחייבותו של העותר הייתה מותרת כעת, הוא היה זוכה לגמלה בטרם התגבשה סמכות הרמטכ"ל לשלול אותה. לחלופין, נטען כי אף אם ייקבע שמדובר בהבטחה מנהלית, האינטרס הציבורי מצדיק את החלת הלכת ההשתחררות, המאפשרת לרשות לחזור בה מהבטחה מנהלית שנתנה. נטען כי קבלת עמדת העותר והתרת ההתחייבות לפני מתן פסק דין חלוט תפגע באינטרס הציבורי, שכן העותר יקבל גמלה מבלי שהרמטכ"ל יכול היה לבחון את שלילתה או הפחתתה (כאמור – בניגוד להסכמות הקודמות). עוד הוסיפו המשיבים כי ההחלטה שלא להתיר את התחייבות העותר אינה מפלה אותו ביחס למשרתים אחרים שהיו מעורבים בהליכים פליליים – הן מאחר שמדובר בהחלטה שהתקבלה לאור הנסיבות הספציפיות של העותר; הן משום שהתרת ההתחייבות אינה משפיעה על גורל גמלת הפרישה – התלוי ממילא בהחלטת הרמטכ"ל ובהורדת הדרגה. והחלטות אלה טרם התקבלו במועד העתירה. ביום 14.4.2025 ניתן פסק הדין הקודם בו דחה בית משפט זה (השופט ע' גרוסקופף, בהסכמת השופטים נ' סולברג ו-י' כשר) את העתירה. בית המשפט קבע כי אף אם ההסכמות הראשונות בין העותר למשיבים בטלו יחד עם הסדר הטיעון, ההסכמות שהתקבלו לאחריו עולות כדי הבטחה מינהלית בעלת תוקף עצמאי. יחד עם זאת, נקבע כי המשיבים רשאים לחזור בהם מהבטחה זו. זאת, בשל הגנת הצידוק החוקי, לפיה יתאפשר לרשות לחזור בה מהבטחתה בשל שינוי נסיבות או בשל אינטרס ציבורי חשוב. בית המשפט עמד על כך שהמשיבים פעלו לפנים משורת הדין כאשר לא התירו את התחייבות העותר מיד לאחר חשיפת מעשיו. לו כך היה נעשה – העותר כלל לא היה זכאי גמלה. עוד נקבע, כי בבסיס ההסכמות בין הצדדים ביחס למועד התרת התחייבות העותר עמדו שני אדנים: האדן הראשון, היה הרצון לאפשר לו לעמוד בתנאים הפורמליים ליציאה לגמלאות בהתאם לתנאי הפנסיה התקציבית ובדרגת סגן-אלוף; והשני, היה הרצון להותיר לרמטכ"ל אפשרות לבחון האם לשלול את הגמלה. הנחת העבודה הייתה שהסדר הטיעון יביא לסיום מהיר של ההליך הפלילי נגד העותר, כך שפסק הדין בעניינו יהפוך לחלוט עוד טרם הגעתו לגיל הפרישה – ולכן היה צורך להבטיח שהתרת ההתחייבות והורדת הדרגה ייעשו רק לאחר שיגיע לגיל זה. תמונת המצב השתנתה עם ביטול הסדר הטיעון והתארכות ההליך הפלילי שגרמו לכך שהעותר הגיע לגיל 42 לפני שניתן פסק דין חלוט בעניינו. לכן, אם תתקבל העתירה ותותר התחייבות העותר – ימומש רק האדן הראשון ולא השני, שכן העותר יהיה זכאי לקבלת גמלה בטרם התגבשה סמכות הרמטכ"ל לשלול או להפחית אותה. נקבע שמצב דברים זה סותר את האינטרס הציבורי, ויוצר מצב דברים בלתי מאוזן השונה מזה שעמד ביסוד ההסכמות בין הצדדים. בית המשפט הוסיף וקבע, מעבר לאמור לעיל, כי יש לעכב את הורדת העותר בדרגה עד למועד בו הדבר לא יגרור הורדה משמעותית ואוטומטית בגובה הגמלה שיקבל. ביני לביני, ביום 25.7.2024 (ביום בו הוגשה העתירה הראשונה), הגיש העותר גם בקשה לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: בקשת חופש המידע). בבקשה ביקש העותר לקבל מידע הן ביחס להיקף השימוש של הרמטכ"ל בסמכות לשלילת גמלאות במהלך 20 השנים האחרונות ביחס לאנשי קבע שהורשעו בעבירות שיש עימן קלון; הן באשר למקרים נוספים בהם הושהה שחרורם של משרתי קבע על מנת שיגיעו לגיל 42. ביום 8.2.2026 נמסרה תשובת גורמי הצבא לבקשת חופש המידע, לפיה במקרה אחד נשללה קצבתו של משרת וניתנה למשפחתו גמלת חסד. צוין כי פרט לכך לא מוכרים מקרים נוספים בהם הרמטכ"ל שקל לשלול גמלה; וכן כי ב-9 מקרים נוספים הושהה שחרורם של משרתי קבע על מנת שיעברו את גיל 42 (להלן: המידע החדש). העתירה שלפנינו עתה, הגיש העותר עתירה חדשה – היא העתירה שלפנינו. העותר טוען כי מהמידע החדש עולה ש"במשך 20 שנה [שקדמו להגשת בקשת חופש המידע ר.ר], לא נדרש ראש המטה הכללי לשאלת שלילת פנסיה [אלא, ר.ר.] בעניינו של קצין אחד בלבד שהורשע בעבירות ביטחון, מעבר לכך – גמלאות מעולם לא נשללו, והשהיית שחרורם של משרתי קבע כדי שיוכלו לקבל את גמלתם נעשתה במספר לא מבוטל של מקרים". עוד נטען כי המידע החדש מלמד שפסק הדין שניתן בעתירה הקודמת שגוי, שכן החזרה מההבטחה המנהלית שניתנה לעותר מפלה אותו ביחס לאנשי קבע אחרים שהיו במצבו. נטען כי בית המשפט הוטעה לחשוב שההסכמות בין העותר לבין המשיבים היו "מעבר לשורת הדין", וכן שמצב בו הרמטכ"ל לא ידון בגמלת העותר הינו חריג. ואולם – כך נטען – המידע החדש מוכיח כי מדובר במצב שכיח. בהתאם, העותר מבקש שנורה על ביטול החזרה מההבטחה המינהלית שניתנה לו, שכן ההיתר שניתן למשיבים לחזור בהם פוגע בו פגיעה אנושה; מפלה אותו ביחס לאחרים במצבים דומים; ולכן אינו סביר ואינו מידתי. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ובנספחיה, הגענו למסקנה כי דינה להידחות על הסף. ככלל, דיון נוסף בעתירה שכבר נדונה והוכרעה על ידי בית המשפט – הוא חריג, ובית המשפט יאפשר אותו רק במקרים חריגים (בג"ץ 4842/06 פלוני נ' שר הפנים, פסקה 9 ‏(11.4.2007‏)‏; בג"ץ 3731/95 סעדיה נ' לשכת עורכי הדין, פסקה 6 ‏(19.6.1995‏))‏‏. כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף כזה, נדרש העותר להצביע על שינוי נסיבות מהותי או על גילוי עובדות חדשות שלא היו ידועות קודם לכן, ולא ניתן היה לדעת אותן במועד העיסוק בהליך הקודם (בג"ץ 24329-07-25 מורן נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה 7‏ (20.7.2025‏)‏‏; בג"ץ 5584/16 אבו קמל נ' ממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש באזור יהודה ושומרון, פסקה 5 ‏(15.11.2016‏)‏‏). זאת, מן הטעם של סופיות הדיון ומעשה בית דין, שחלים גם בהליכים המתנהלים בבית המשפט הגבוה לצדק (אף כי באופן מרוכך – בג"ץ 2528/24 אבו עסא אח' נ' שר הפנים, פסקה 9 ‏(10.6.2024‏)‏‏; בג"ץ 20/64 "המסייר" בע"מ נ' המפקח על התעבורה, פ"ד יח(3) 245, 250 (1964)). בענייננו, טענת העותר ביחס לנסיבות המצדיקות לשיטתו דיון נוסף בעניינו, מבוססת על המידע החדש שלפיו הרמטכ"ל ממעט להשתמש בסמכותו לשלילת גמלאות ממי שסיימו את שירותם הצבאי בשל עבירות שיש עימן קלון; וכי הפסקת שירותם של משרתי קבע עד אשר יגיעו לגיל 42 אינה נדירה. מדובר לטענתו בעובדות חדשות, המצדיקות דיון נוסף בעתירה שהוכרעה זה מכבר. דין טענות העותר להידחות. כזכור, בפסק הדין בעתירה הקודמת נקבע כי סמכות הרמטכ"ל לשלול את גמלת העותר או להפחיתה לאחר שפסק הדין בעניינו ייעשה חלוט, היא אחד מהאדנים שעליהן התבססו ההסכמות ובהמשך גם ההבטחה המנהלית. העובדה שפני הדברים השתנו בהקשר זה לאחר שהסדר הטיעון בוטל, היוותה נימוק מרכזי בהכרעתו של בית המשפט לפיה ישנו צידוק חוקי להשתחררות המשיב מההבטחה המנהלית שניתנה לעותר. העובדה שהתגלתה לעותר לשיטתו לאחר שקיבל את המידע החדש, לפיה לאורך השנים לא נעשה כמעט שימוש בסמכות לשלילת גמלאות – אינה מעלה ומורידה מכך. כאמור, בית המשפט ביסס את מסקנתו על כך שהמשיבים הסכימו שלא להתיר את התחייבותו של העותר בטרם הגיע לגיל פרישה, לאור ההנחה כי לרמטכ"ל תינתן האפשרות לבחון את שלילת גמלתו או הפחתתה. כפי שציין בית המשפט בעתירה הקודמת "קיום ההבטחה המנהלית בעת הזו כלשונה מתנגש עם האינטרס הציבורי, שכן הוא יצור מצב דברים בלתי מאוזן בעליל, השונה מזה שעמד ביסוד ההסכמות בעניין סיום השירות..." (ראו פסקה 33 לפסק הדין בעתירה הקודמת). לפיכך, לשאלה כיצד יפעיל הרמטכ"ל את סמכותו, אין רלוונטיות להנמקתו של בית משפט זה בפסק הדין הקודם. זאת ועוד, אף אם מהמידע החדש עולה שהרמטכ"ל אינו משתמש בסמכותו לשלילת גמלאות, אין בכך כדי לשמוט את הבסיס מהטענה לפיה קיים אינטרס ציבורי משמעותי בעצם האפשרות שהוא יוכל לעשות כן, ככל שימצא לנכון. המידע החדש שהובא אינו מהווה אפוא שינוי נסיבות כלשהו, וקל וחומר שאין מדובר בשינוי נסיבות מהותי ההופך את המקרה דנן לחריג די הצורך כדי שבית המשפט יידרש לעתירתו של העותר פעם נוספת. בשולי הדברים יצוין כי העותר הגיש את בקשת חופש המידע ביום 25.7.2024, קרי ביום בו הוא הגיש את עתירתו הראשונה – אותה הוא הגיש בלא להמתין לקבלת המידע המבוקש. גם עניין זה מכביד עליו בטענתו לפיה המידע החדש הוא כזה שהוא לא יכול היה לדעת אודותיו בעת הדיון בעתירה הראשונה. סוף דבר: העתירה נדחית אפוא. לפנים משורת הדין ומשלא התבקשה תגובה, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, י"ד אב תשפ"ו (28 יולי 2026). דוד מינץ שופט עופר גרוסקופף שופט רות רונן שופטת