דן שרוני נ. ראש אגף כח האדם בצה"ל

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6062/24 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט יחיאל כשר העותר: דן שרוני נגד המשיבים: 1. ראש אגף כח האדם בצה"ל 2. הפרקליטה הצבאית הראשית עתירה למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: ה' בשבט התשפ"ה (3.2.2025) בשם העותר: עו"ד עדי ריטיגשטיין-איינזר בשם המשיבים: עו"ד יעל ברלב פסק דין השופט עופר גרוסקופף: עניינה של העתירה שלפנינו בטענה להפרת הבטחה מנהלית שניתנה לעותר על ידי רשויות הצבא, בנוגע לסיום שירותו הצבאי, בעקבות המשפט הפלילי המתנהל בעניינו במערכת בתי הדין הצבאיים. לטענת העותר על פי הבטחה מנהלית מפורשת שניתנה לו, היה על רשויות הצבא לשחררו מהתחייבותו לשרת שירות קבע בהגיעו לגיל 42, וזאת ללא קשר לאופן בו יתפתח משפטו הפלילי. בניגוד להתחייבות זו, כאשר מלאו לעותר 42 שנים, ומשפטו טרם הגיע לכדי סיום, החליטו רשויות הצבא להעביר את העותר למעמד של משרת קבע המושעה משירות (כאשר לפני כן היה בהסכמתו במעמד של הפסקת שירות, דהיינו הקפאת שירות בהסכמה), והם מסרבים לשחררו משירות כל עוד ההליך הפלילי נגדו טרם הסתיים. על פי הנטען, להפרת ההבטחה האמורה השלכות קשות על זכויותיו הפנסיוניות של העותר, הן בהווה והן בעתיד, וכנגזרת מכך גם על רווחתם הכלכלית של בני משפחתו. לפיכך, התבקשנו במסגרת העתירה להורות על התרת התחייבותו של העותר לשירות קבע לאלתר, בהתאם להבטחה המנהלית שניתנה לו. רקע והשתלשלות העניינים ביום 9.11.2021 נעצר העותר, מר דן שרוני, יליד 1982, אשר שירת בעת ההיא כמפקד מגמת נהיגה בבסיס ההדרכה של חיל הלוגיסטיקה (בה"ד 6) בדרגת סגן אלוף. החשדות נגדו כללו ביצוע של שורת עבירות בעלות אופי מיני במסגרת שירותו הצבאי. על רקע האמור, ובשים לב להיקף הראיות שביססו את החשדות שיוחסו לו, ביום 29.11.2021 החליט ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בצה"ל על הדחתו של העותר מתפקידו. בהמשך לכך, ביום 22.12.2021, הוגש נגד העותר כתב אישום אשר ייחס לו 79 עבירות, ובהן: מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ופגיעה בפרטיות לפי סעיפים 2(3) ו-5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: כתב האישום). על פי המתואר בכתב האישום, העותר נהג במשך כשמונה שנים להסריט, לצלם ולאגור מאות תמונות וסרטונים בהם תועדו ללא הסכמתם חיילות, חיילים ואזרחיות, בעירום מלא, לרבות במצבים בהם קיימו מגע מיני, תוך שניצל את מרותו ואת יחסי האמון שנרקמו בינו ובין המצולמים כדי לעשות כן. עוד תואר במסגרת כתב האישום, כי העותר ניצל את תפקידו ומעמדו בצבא כדי להתקין בסתר מצלמות במקומות שידע כי עתידות לשהות בהם חיילות. כך למשל, ויובהר כי מדובר אך בדוגמה אחת מתוך שורה ארוכה של מקרים, תואר כי במהלך שנת 2019 התנדב העותר להתקין מכשיר טלוויזיה בחדרן של שתי חיילות אשר שירתו יחד עימו. כאשר הוא הגיע להתקין את הטלוויזיה, העותר ניצל את ההזדמנות על מנת להתקין בחדרן מצלמה נסתרת, באמצעותה תיעד את החיילות כשהן עירומות ללא ידיעתן. ביום 28.2.2022 פנה העותר למשיבה 2, הפרקליטה הצבאית הראשית (להלן: הפצ"רית) בבקשה כי תיבחן את האפשרות להפסיק את שירות הקבע שלו בהתאם לעילות הקבועות בהוראת פיקוד עליון 3.0501 "שירות קבע בצה"ל" (להלן: הוראת פיקוד עליון). במענה לפנייה זו, נמסר לעותר ביום 23.3.2022 כי הסמכות להפסיק את שירותו של משרת בצה"ל, לבקשתו, נתונה למשיב 1, ראש אגף כוח אדם (להלן: ראש אכ"א), ולפיכך באפשרותו להפנות את הבקשה אליו. בהתאם לאמור, ביום 24.4.2022 פנה העותר אל ראש אכ"א בבקשה כי הוא יעשה שימוש בסמכות הנתונה לו מכוח סעיף 67 להוראת הפיקוד העליון, ויורה על הפסקת שירות הקבע שלו. במסגרת הבקשה, אשר הוגשה בסמוך לאחר שהגיע העותר לגיל 40, צוין כי מאחר שהעותר מצוי במסלול של פנסיה תקציבית, המחייב את הגעתו לגיל 42 על מנת שתקום זכאותו לגמלה, כמו גם סיבות רפואיות שאין צורך לפרטן במסגרת הליך זה, מוצדק כי יופסק שירות הקבע שלו. הערה טרמינולוגית: המונח "הפסקת שירות", כהגדרתו בסעיף 67(א) להוראה, מתייחס למצב בו מופסק שירות הקבע של חייל לפני תום תקופת השירות לה התחייב. במהלך תקופת הפסקת השירות, שמשכה אינו יכול לעלות על שנתיים, משרת הקבע אינו נחשב כחייל, ובסיומה עליו להתייצב בחזרה ולהמשיך את שירותו (סעיף 67(ג) להוראה). להבדיל, המונח "התרת התחייבות" מתייחס למצב בו לבקשת החייל או ביוזמת רשויות הצבא משוחרר החייל משירותו הצבאי. כלומר, הפסקת שירות משמעה הקפאת השירות למשך תקופה קצובה, ואילו התרת התחייבות מקבילה לסיום השירות מעתה ואילך. ביום 20.7.2024 נחתם הסדר טיעון בין העותר ובין התביעה הצבאית (להלן: הסדר הטיעון). במסגרת הסדר הטיעון הוסכם כי העותר יודה בביצוע העבירות שתוארו בכתב אישום מוסכם (אשר ההבדלים בינו ובין כתב האישום אינם משמעותיים); ישלם לנפגעים פיצוי בסך של כרבע מיליון ש"ח; יורד לדרגת טוראי; וכן כי הצדדים יהיו רשאים לטעון באופן חופשי לעניין העונש שיש להטיל עליו. עוד נקבע בסעיף 10 להסדר הטיעון, ואלה ההסכמות החשובות לענייננו, כי ככל שהעותר יעמוד בהתחייבויותיו לפי הסדר הטיעון, רשויות הצבא לא יפעלו להתרת התחייבותו לפני מועד הגעתו לגיל פרישה (דהיינו, בעניינו, לגיל 42), וכן לא ייעשה שימוש בסמכויות הקבועות בחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 (להלן: חוק השיפוט הצבאי) להורדת דרגתו. כן הוסכם כי הצדדים יבקשו את דחיית מועד הטיעונים לעונש, כך שהוא יתקיים בסמוך למועד התרת התחייבותו של העותר (להלן: ההסכמות בעניין סיום השירות). ויובהר, ההסכמות בעניין סיום השירות נועדו ליצור מצב דברים בו במועד התרת התחייבותו של העותר הוא יחצה את גיל 42, ויהיה עדיין בדרגת סגן אלוף, באופן שיקנה לו זכאות לגמלת פרישה בדרגתו – זאת, בכפוף לסמכות הרמטכ"ל, בהחלטה מנומקת ובאישור שר הביטחון, להורות לאחר הרשעתו בפסק דין חלוט כי לא יהיה זכאי לגמלה זו, כולה או חלקה, לפי סעיף 10(ב) לחוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985 (להלן: חוק הגמלאות ו-סמכות הרמטכ"ל לשלול גמלה, בהתאמה). עוד באותו יום חתם העותר על מסמך הסכמה ליציאה להפסקת שירות, ולאחר מכן להתרת התחייבותו משירות צבאי (להלן: מסמך ההסכמה). במסגרת המסמך הצהיר העותר כי לאור ההסכמות אליהן הגיע עם התביעה הצבאית במסגרת ההליך הפלילי הוא מבקש להפסיק את שירותו הצבאי החל מיום 24.7.2022 ועד ליום 11.4.2024. עוד צוין, כי עם תום תקופת הפסקת השירות בהגיעו לגיל 42, תותר התחייבותו לשירות קבע, וכי ככל שהוא אכן ישתחרר במועד זה, ידוע לו כי הרמטכ"ל יהיה רשאי, באישור שר הביטחון, להורות על שלילת גמלתו, תוך שהובהר לו כי אם יוחלט כך, בני משפחתו יהיו רשאים להגיש בקשה לקבלת גמלה (המכונה "גמלת חסד") לפי סעיף 65 לחוק הגמלאות. על הנסיבות שהובילו לחתימתו של העותר על מסמך ההסכמה ועל משמעותו חלוקים הצדדים. כך, לעמדת המדינה, מסמך ההסכמה נוצר ונחתם במסגרת הסדר הטיעון, צורף כנספח לו, ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו. במילים אחרות, לעמדת המדינה ההסכמה לפיה שירותו הצבאי של העותר לא יופסק עד להגיעו לגיל 42, ולאחר מכן תותר התחייבותו לשירות קבע, נולדה על רקע הסדר הטיעון, והתבססה על הכוונה כי התרת התחייבותו תיעשה במועד סמוך ככל הניתן לאחר הפיכת ההכרעה השיפוטית בהליך הפלילי לחלוטה (אך לא בטרם יהיה זכאי לצאת לקצבה לפי חוק הגימלאות). לעומת זאת, העותר סבור כי אומנם מסמך ההסכמה נחתם בסמוך למועד ההסכמה על הסדר הטיעון, אך הלכה למעשה, הוא נחתם לאחר שבקשתו להפסקת השירות כבר נדונה, אושרה ושירותו הופסק. צירופו להסדר הטיעון, כך נטען, נבע מהצורך לערוך תסקיר שירות מבחן בעניינו, אותו ניתן היה לבצע רק לאחר ששירותו הצבאי יופסק. לפיכך, לעמדת העותר אין בצירוף מסמך ההסכמה להסדר הטיעון כדי ללמד על כך שההסכמה על הפסקת השירות, והתרת התחייבותו לאחר מכן, היא חלק מהסדר הטיעון. מכל מקום, ועל כך אין הצדדים חלוקים, החל מיום 24.7.2022 הופסק שירותו הצבאי של העותר. ביום 7.9.2022 החליטה הפצ"רית מיוזמתה, ומבלי שקדמה לכך הפרה מצד העותר, לבטל את הסדר הטיעון. בהחלטתה, תיארה הפצ"רית את הנסיבות החריגות והמיוחדות שהביאו אותה לחזור מהסדר הטיעון. בתוך כך, ובין היתר, תואר כי לאחר החתימה על הסדר הטיעון נודע לגורמי הפרקליטות הצבאית כי חלק מנפגעי העבירות לא הבינו את הסדר הטיעון; קיבלו הסבר לקוי; ולא ניתנה להם שהות מספקת להביע את עמדתם ביחס אליו. בעקבות טענות אלה, נפגשה הפצ"רית עם למעלה ממחצית מנפגעי העבירות או נציגיהם. במסגרת שיחות אלה נודע לפצ"רית שחלק ניכר מנפגעי העבירות מתנגדים להסדר הטיעון (למעלה משני שליש מהם), וזאת בניגוד לרושם שהתקבל בטרם החתימה על הסדר הטיעון, לפיו שיעור המתנגדים להסדר עמד על כרבע מנפגעי העבירות. על רקע האמור, ולאחר שגם ניתנה לעותר הזדמנות לשטוח את טענותיו, החליטה הפצ"רית כי האינטרס הציבורי מחייב חזרה מהסדר הטיעון. יוער, כי העותר בחר, משיקוליו, שלא לעתור נגד החלטה זו. אף שכאמור אין חולק כי שירותו הצבאי של העותר הופסק כבר ביום 24.7.2022, ביטול הסדר הטיעון ביום 7.9.2022 יצר אי בהירות ביחס לגורל ההסכמות בעניין סיום השירות בכלל, ומסמך ההסכמה בפרט. באת-כוח העותר פנתה בעניין זה (בשיחת טלפון) לרשויות הצבא, ובעקבות זאת נשלח אליה ביום 5.12.2022 מכתב, החתום על ידי רס"ן ראם שאולוף מהפרקליטות הצבאית, שבכותרתו צוין "סא"ל דן שרוני – אישור בדבר הפסקת שירות" (להלן: מסמך האישור). בשים לב לחשיבותו של מסמך האישור להליך שלפנינו, נביא את חלקיו הרלוונטיים כלשונם: בהמשך לבקשתך בעניין שבנדון, נבקש להשיבך כדלקמן. ביום 20 ביולי 2022 הגיש מרשך [העותר – ע"ג] בקשה להפסקת שירות. זאת, במספר תנאים שפורטו במסגרת הבקשה [...]. בתוך כך, הסכים מרשך כי עם הגעתו לגיל 42, ביום 11 באפריל 2024, תותר התחייבותו לשירות קבע, בעילה של חריגה מאמות המידה הנדרשות מחייל בדרגתו ובמעמדו; כי לא יהיה זכאי למעטפת הניתנת לפורשי צה"ל; וכי ברירת המחדל היא שלא יהיה זכאי להשלמות תקופות שירות בקצבתו. כן הובהר בבקשת מרשך כי אף שבהתאם ל[חוק הגמלאות], הוא יהיה זכאי לקצבת פרישה בעקבות התרת התחייבותו, הרמטכ"ל, באישור שר הביטחון, יוכל להורות על שלילת קצבתו בעקבות הרשעה בתיק בו הוא עומד לדין [...]; וכי אם תישלל קצבתו כאמור, יוכלו בני משפחתו להגיש בקשה לקבלת קצבה בהתאם לסעיף 65 לחוק. בהתאם ובכפוף לכל האמור לעיל, אישר ר' אכ"א את בקשת מרשך, והוא יצא ביום 24 ביולי 2022 להפסקת שירות. [ההדגשה במקור – ע"ג] הפסקת השירות תסתיים ביום 11 באפריל 2024, אז תותר התחייבותו של מרשך לשירות. נציין כי לאחר שביום 7 בספטמבר 2022 בוטל הסדר הטיעון שגובש עם מרשך, לא פנה מרשך בבקשה לחזור בו מבקשתו להפסקת שירות, ולא נמצא מקום לבטל את האישור שניתן בעניין זה. זאת, בכפוף לכל התנאים שפורטו בבקשתו המקורית של מרשך, שעודם תקפים. על מהותו של מסמך האישור חלוקים הצדדים. לעמדת העותר, מסמך זה מהווה הבטחה מנהלית פשוטה, ברורה ומפורשת של רשויות הצבא להתיר את התחייבותו בהגיעו לגיל 42, וזאת גם בהינתן ביטול הסדר הטיעון. לעומת זאת, המדינה טוענת כי על אף ביטול הסדר הטיעון, על קרבו וכרעיו (ובכלל זה, מבחינת תוקפן המחייב, אף ההסכמות בעניין סיום השירות), מסמך האישור מבטא את החלטת צה"ל לאפשר את המשך הפסקת השירות בהתאם לבקשת העותר – הא ותו לא. לקראת מועד תום תקופת הפסקת השירות, ובין היתר, על רקע התמשכות ההליך הפלילי, ביקש העותר ביום 19.3.2024 להאריך את תקופת הפסקת שירותו עד ליום 10.6.2024, ובקשתו נענתה בחיוב. ביום 2.6.2024, מטעמים דומים, ביקש העותר להאריך את תקופת הפסקת שירותו עד ליום 24.7.2024, וגם בקשה זו נענתה בחיוב (להלן: ההארכות של תקופת הפסקת השירות). יוער, כי במסגרת הבקשות שהגיש העותר להארכת תקופת הפסקת שירותו הוא חזר והצהיר כי ידוע לו כי אם הוא יורשע בהליך הפלילי, הרמטכ"ל יהיה רשאי, באישור שר הביטחון, להורות על שלילת גמלתו, וכי בני משפחתו יהיו רשאים להגיש בקשה לקבלת גמלה לפי סעיף 65 לחוק הגמלאות. ביום 26.6.2024 ניתנה הכרעת הדין בעניינו של העותר, במסגרתה הורשע במרבית האישומים שיוחסו לו (להלן: הכרעת הדין). בהמשך לכך, ביום 10.7.2024, עודכן העותר כי בשים לב להכרעת הדין, הצבא שוקל להשעות אותו בתום תקופת הפסקת השירות, ולפיכך מתבקשת עמדתו בעניין. במכתבים שנשלחו מטעמו ביום 15.7.2024 וביום 20.7.2024, טען העותר, בתמצית, כי הכוונה להשעותו עומדת בניגוד להבטחה מנהלית שניתנה לו לפיה בתום תקופת הפסקת השירות תותר התחייבותו. כן נטען, כי ההחלטה האמורה התקבלה מבלי שנמסרו לעותר הנימוקים העומדים בבסיסה, ולפיכך הפנייה אליו אינה יכולה להיחשב כמתן זכות טיעון. במענה למכתבים האמורים, ביום 22.7.2024 מסרה המדינה כי לאחר בחינת הדברים היא מצאה כי רשויות הצבא אינן מחויבות להתיר את התחייבותו בתום תקופת הפסקת שירותו (להלן: המענה למכתבים). בעניין זה טענה המדינה כי לא ניתן ללמוד ממסמך האישור על הבטחה מנהלית שניתנה לעותר כי התחייבותו לשירות תותר. בנוסף, נטען כי מראשית הדברים העותר היה מודע לכך, כי ככל שיורשע בדין "כוונת רשויות צה"ל הייתה לבחון את שלילת גימלתו (ולבחון מתן גימלת חסד למשפחתו). כאשר [...] התרת התחייבותו בעת הנוכחית, עשויה לסכל את מימוש כוונה זו" (המענה למכתבים, בפסקה 11). בהמשך לכך, ביום 24.7.2024 מסרה המדינה לעותר כי החליטה על השעייתו משירות, תוך שניתנה לו הזדמנות נוספת להעביר את טיעוניו בעניין. משלא עשה כן, ביום 25.7.2024 הורה הרמטכ"ל על השעייתו של העותר, ומאז הוא שוהה בחופשה ללא תשלום. יצוין, למען שלמות התמונה, כי, למיטב ידיעתנו, בהליך הפלילי בעניינו של העותר טרם ניתן גזר דין בערכאה הראשונה. אין צורך לומר כי ההליך איננו חלוט עדיין. טענות הצדדים במסגרת העתירה טוען העותר כי על בית המשפט לאכוף את ההבטחה המנהלית שניתנה לו, לפיה בתום תקופת הפסקת השירות תותר התחייבותו לשירות צבאי. לעמדתו, מסמך האישור עומד בתנאים שנקבעו בפסיקה לצורך הוכחתה של הבטחה מנהלית. כך, ההבטחה ניתנה לעותר מטעם הגורם המוסמך לקבל את ההחלטה – ראש אכ"א; מדובר בהתחייבות מפורשת, ספציפית ומסוימת; והיא אינה מסויגת או מותנית. לצד זאת, ואף שלא מדובר בתנאי הנדרש לצורך אכיפתה של הבטחה מנהלית, העותר מבהיר כי הוא הסתמך על ההבטחה שניתנה לו, והסכים להמשך הפסקת השירות גם לאחר ביטול הסדר הטיעון למרות הפגיעה הכרוכה בכך בשכרו. זאת ועוד, נטען כי ככל שלא תותר התחייבותו לשירות, ובית הדין הצבאי יורה על הורדה מדרגותיו, הדבר יביא לפגיעה אנושה בו ובמשפחתו, שכן הורדה בדרגות במהלך השירות הצבאי משמעותה היא כי כל גמלה או קצבה לה יהיה זכאי, תחושב לפי השכר שניתן לחייל בדרגה שאליה הוא הורד. כך, בין אם הרמטכ"ל יחליט להפעיל את סמכותו לשלול את זכאותו לגמלה ובין אם לאו. העותר אומנם מכיר בכך שישנן נסיבות בהן מותר לרשות מנהלית לחזור בה מהבטחה מחייבת שנתנה, אולם סבור כי בענייננו אלה לא התקיימו. ראשית, ובאשר לאפשרות שעומדת לרשות לחזור בה מהבטחה מנהלית במקרה של שינוי נסיבות ממשי, מהותי ובלתי צפוי, העותר טוען כי ביטול הסדר הטיעון, והתמשכות ההליכים הפליליים כפועל יוצא מכך, היו ידועים למדינה בעת שניתנה ההבטחה המנהלית (מועד מתן מסמך האישור), ולפיכך אינם יכולים להיחשב כשינוי נסיבות המצדיק חזרה מן ההבטחה שניתנה לו. מעבר לכך, נטען כי יש בעובדה שמסמך האישור ניתן לאחר שבוטל הסדר הטיעון, ולאחר מכן הוארכה תקופת הפסקת השירות מבלי שהמדינה התייחסה לכך שהשתנו הנסיבות, כדי לתת תוקף למסקנה כי לא חל שינוי נסיבות המצדיק חזרה מההבטחה. בהקשר זה הוטעם, כי התרת התחייבותו של העותר אינה עומדת בניגוד לכוונה של המדינה להביא את עניינו לבחינת הרמטכ"ל לאחר שההליך הפלילי יהפוך לחלוט, שכן הוא יוכל לעשות זאת בהמשך הדרך. שנית, ובאשר לאפשרות שעומדת לרשות לחזור בה מהבטחה מנהלית לאור אינטרס ציבורי חשוב המחייב אותה לעשות כן, נטען כי בפסיקת בית המשפט זה ובהחלטות קודמות שניתנו בעניינם של משרתי קבע נוספים שעברו עבירה פלילית (לרבות כאלה חמורות יותר מאלה שביצע העותר), ניתן לראות דווקא את החשיבות שיוחסה להפרדה בין התוצאות הפליליות והפיקודיות של העונש, ובין ההשלכות הכלכליות על העותר ועל בני משפחתו. על רקע האמור, העותר סבור כי החלטת המדינה לחזור בה מההבטחה המנהלית שניתנה לו, ולהשעותו משירות, לא התקבלה כדין, מפלה את העותר ביחס למשרתי קבע אחרים שהורשעו בעבירות פליליות חמורות משלו, אינה סבירה ואינה מידתית. לפיכך, מבקש העותר להורות למדינה להתיר את התחייבותו לשירות קבע בהתאם להבטחה המנהלית שניתנה לו. המדינה, מנגד, סבורה כי אין מקום להתערב בהחלטתה שלא להתיר את התחייבותו של העותר, וחלף זאת להשעותו עד לתום ההליך הפלילי בעניינו. לעמדתה, לא קיימת כל הבטחה בת תוקף להתרת התחייבותו של העותר בהסתיים תקופת הפסקת השירות, שכן ההסכמות ביחס להתרת התחייבותו היו חלק בלתי נפרד מהסדר הטיעון שבוטל, ולפיכך הן בוטלו יחד עימו. ועוד, נטען כי מטרתן של ההסכמות הייתה לקיים את הליך התרת ההתחייבות בהסכמה, באופן שיאפשר לעותר להמשיך את שירותו עד לגיל 42, עת מתגבשת זכאותו לקבלת הגמלה מצד אחד; אך מצד שני, באופן שיאפשר לרמטכ"ל לבחון בסמוך את האפשרות לשלול את הגמלה בעקבות הרשעתו בהליך הפלילי. לפיכך, ומאחר שסמכותו של הרמטכ"ל לשלול גמלה מתגבשת רק לאחר שניתן פסק דין מרשיע וחלוט, הרי שהעותר ידע, או למצער היה עליו לדעת, כי רשויות הצבא לא יפעלו להתרת התחייבותו כל עוד לא יהיו ההליכים לקראת סיום בפסק דין חלוט, שיאפשר את מתן החלטת הרמטכ"ל בתוך פרק זמן קצר לאחר שחרורו משירות, וימנע מצב בו העותר יקבל גמלה מלאה למשך תקופת זמן משמעותית. אף אם ייקבע כי בנסיבות העניין ניתנה לעותר הבטחה מנהלית שעודנה בתוקף, המדינה סבורה כי נסיבות העניין מצדיקות את החלתה של הלכת ההשתחררות המאפשרת לה לחזור מההבטחה המנהלית שניתנה. לעמדתה, בנסיבות העניין, האינטרס הציבורי מצדיק ואף מחייב שלא להורות על התרת התחייבותו של העותר בטרם יוכרע ההליך הפלילי שמתנהל בעניינו, ויהפוך לחלוט. בתוך כך, נטען כי העותר ביצע עשרות רבות של עבירות במשך יותר ממחצית משך שירותו, תוך ניצול מעמדו כמשרת קבע, ולעיתים אף תוך ניצול היותו מפקד. ככל שתותר התחייבותו של העותר בעת הנוכחית, המדינה מבהירה כי משמעות הדבר היא כי העותר יהיה זכאי לקבל גמלת פרישה באופן מיידי, מבלי שהרמטכ"ל, או כל גורם אחר, יוכל לבחון אם מוצדק לשלול את גמלתו עד סיום ההליך הפלילי בפסק דין חלוט. עוד נטען בהקשר זה, כי ככל שיחליט בית הדין הצבאי להוריד את דרגתו של העותר במסגרת גזר הדין, מן הראוי כי עניין זה יילקח בחשבון במכלול השיקולים של הרמטכ"ל בהחלטתו, הכפופה לאישור שר הביטחון, אם לשלול את גמלתו של העותר ואם להתיר תשלום של גמלת חסד למשפחתו. לבסוף, המדינה מבקשת להבהיר כי אין בהחלטה שלא להתיר את התחייבותו של העותר כדי להפלות אותו ביחס למשרתי קבע אחרים. הובהר, כי מעבר לשוני בין נסיבות המקרה דנן ובין המקרים שצוינו במסגרת העתירה, ההחלטה אם להתיר את התחייבותו של העותר אם לאו אינה משליכה באופן ישיר על גורלה של גמלת הפרישה לה יהיה זכאי; והיא תלויה בהכרעת בין הדין הצבאי אם להוריד את דרגתו של העותר, ובהכרעת הרמטכ"ל, בכפוף לאישור שר הביטחון, אם לשלול את גמלת הפרישה שלו. מאחר שבעניינים אלה טרם התקבלה החלטה על ידי הגורמים המוסמכים, נטען שהעתירה, ככל שהיא נוגעת אליהם, מוקדמת. בהתאם להחלטת השופט יוסף אלרון מיום 9.10.2024, העותר הגיש התייחסות לעמדת המדינה. במסגרת התייחסותו חזר העותר והבהיר כי אין מקום לכרוך בין הסדר הטיעון לבין ההבטחה המנהלית שניתנה לו, כי בתום תקופת הפסקת השירות תותר התחייבותו. ככל שהמדינה סברה כי ביטול הסדר הטיעון כולל בתוכו את ביטול ההסכמות לעניין הפסקת השירות של העותר, הרי שבראייתו היה עליה לבקש כי תוגש בקשה חדשה מטעמו להפסקת השירות; לאפשר לו זכות טיעון ביחס להחלטה האמורה; או למצער, לתת לכך ביטוי במסמך האישור או בשיח שהתקיים לאחר מכן בין הצדדים. מלבד האמור, העותר סבור כי המדינה לא הוכיחה כי חל שינוי נסיבות המצדיק את חזרתה מההבטחה המנהלית, וכי אף אם חל שינוי נסיבות כאמור, המדינה פעלה שלא כדין, משלא הבהירה זאת במועד המתאים. לבסוף, העותר שב ומדגיש כי משמעות החלטת המדינה היא פגיעה כלכלית קשה בו, ובעיקר במשפחתו. ביום 3.2.2025 התקיים דיון בעתירה, במסגרתו חזרו הצדדים על עיקרי טיעוניהם. כך, העותר שב והדגיש כי יש מקום להבחין בין הסדר הטיעון ובין ההבטחה המנהלית שניתנה לו, לפיה שירותו הצבאי יופסק עד להגיעו לגיל 42 ולאחר מכן תותר התחייבותו. אף אם עמדה זו לא תתקבל, העותר סבור כי במסמך האישור ובהתכתבויות הנוספות שהתקיימו בין הצדדים עד שהתקבלה ההחלטה על השעייתו, אשררה המדינה את התחייבותה מחדש. לעומת זאת, המדינה טענה כי למרות שהסדר הטיעון בוטל, הוחלט להתחשב במצבו של העותר ולאפשר לו לסיים את שירותו לאחר הגיעו לגיל 42, דהיינו רק לאחר שתקום זכאותו לקבלת גמלה. אלא שאין בהחלטה זו כדי ללמד על כך שהמדינה התחייבה להתיר את התחייבותו מיד עם הגיעו לגיל 42. בעניין זה המדינה שבה וטענה כי מטרתה הייתה להביא לכך שהתרת התחייבותו תיעשה בסמוך למועד בו ההליך הפלילי יהפוך לחלוט, ובהתאם ניתן יהיה להביא את עניינו לבחינת הרמטכ"ל. בתום הדיון העלנו הצעה מעשית לפתרון המחלוקת, ואף הצענו לצדדים לקיים הידברות נוספת ביניהם, במטרה לבחון אם ניתן להגיע להסכמה שתייתר את ההכרעה בעתירה. ברם, מאחר שמאמציהם של הצדדים להגיע להסכמות העלו חרס, לא נותר לנו אלא להכריע בעתירה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בחומר הכתוב, ושמעתי את טיעוניהם בעל-פה בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות, וכך אציע כי נורה. זאת, מאחר שאף אם נקבל כי לעותר ניתנה הבטחה מנהלית לפיה תותר התחייבותו לשירות קבע עם הגיעו לגיל 42, ואף אם נאמר כי הבטחה זו עומדת בפני עצמה, במנותק מהסדר הטיעון שבוטל, הרי שבנסיבות העניין קיים אינטרס ציבורי אשר מצדיק את השתחררותה של המדינה מההבטחה שניתנה לו. ודוק, הגם שאין מקום בנסיבות אלה לאכוף את ההבטחה המנהלית שניתנה לעותר, ולפיכך דין העתירה במתכונת בה הוגשה להידחות, אני סבור כי על המדינה לפעול כדי להביא לכך שהפגיעה בעותר כתוצאה משינוי עמדתה תהיה מידתית, והולמת את התכלית שבעטיה נדרש לאפשר למדינה לחזור מהבטחתה. זו תמצית הדברים, ולהלן הנמקתם המפורטת. התחייבויות מנהליות וחזרה מהן ניתן להבחין בין שלושה סוגים של התחייבויות בעלות תוקף משפטי מחייב שרשות ציבורית יכולה ליטול כלפי הפרט: חוזה רשות, הסדר מנהלי ו-הבטחה מנהלית. נתייחס בקצרה לכל אחד מסוגי ההתחייבויות המנהליות הללו, ולאפשרות הנתונה לרשות לחזור בה מהתחייבותה – אפשרות המתקיימת ברמה כזו או אחרת ביחס לכל אחד מהם. חוזה רשות: אחד העקרונות הבסיסיים ביותר במשפט הישראלי הוא העיקרון לפיו "חוזים יש לקיים". הגם שעל חוזים בהם מתקשרת רשות מנהלית חלים במקביל גם כללי המשפט הפרטי וגם כללי המשפט המנהלי (ליחס בין מערכות אלו בהקשר של חוזים בהם מתקשרות רשויות מנהליות ראו: דפנה ברק-ארז "השתחררות מחוזה של רשות מנהלית – ‏מקרה מבחן לדואליות הנורמטיבית" המשפט י"א 111, 117-113 (2007) (להלן: ברק-ארז "השתחררות מחוזה"); ע"א 9073/07 מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פסקה 18 (3.5.2012); עע"מ 1122/22 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' סאב ניהול יזמות והשקעות בע"מ, פסקה 22 (1.1.2023)), העיקרון "חוזים יש לקיים" נכון, על דרך הכלל, גם ביחס לחוזים בהם מתקשרת הרשות המנהלית (ראו והשוו: בג"ץ 10934/02 קיבוץ כפר עזה אגודה להתיישבות חקלאית שיתופית נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 12 (10.5.2004); עע"מ 8582/05 מועצה מקומית סאג'ור נ' המרכז לטניס בישראל, פסקה ו' (13.12.2006)). אלא שבניגוד לחוזים אזרחיים מן המניין, בהם צד לחוזה אינו יכול על דעת עצמו לבחור שלא לקיים את הוראות החוזה, לאורך השנים הכירה הפסיקה בכך שבנסיבות מסוימות יש לאפשר לרשות המנהלית להשתחרר מחוזה בו התקשרה מבלי שהדבר ייחשב כהפרה – זוהי הלכת ההשתחררות (על מקורותיה של הלכה זו והתפתחותה במשפט הישראלי ראו: ברק-ארז "השתחררות מחוזה", בעמ' 120-117; דפנה ברק-ארז משפט מינהלי – משפט מינהלי כלכלי כרך ג 238-234 (2013) (להלן: ברק-ארז משפט מנהלי כלכלי)). באשר לנסיבות המצדיקות את חזרתה של הרשות מחוזה בו התקשרה, נקבע בפסיקה כי זו תהיה מוצדקת רק כאשר ישנם "צרכי ציבור חיוניים" אשר אינם מתיישבים עם המשך הקשר החוזי (בג"ץ 311/60 י. מילר, מהנדס (סוכנות ויבוא) בע"מ נ' שר התחבורה, פ"ד טו 1989, 2005 (1961); ע"א 6328/97 רגב נ' משרד הביטחון, פ"ד נד(5) 506, 525 (2000) (להלן: עניין רגב)), ככלל, על רקע שינוי בנסיבות לעומת אלה שהובילו להתקשרות בחוזה (ע"א 4893/14 זועבי נ' מדינת ישראל – משרד האוצר, פסקה 45 (3.3.2016) (להלן: עניין זועבי); ע"א 6295/16 קוזלי נ' מדינת ישראל, פסקה 29 (3.6.2019)). ההכרעה בשאלה האם קמה לרשות הצדקה להשתחרר מהחוזה בו התקשרה היא תוצאה של איזון בין אינטרסים – ובפרט, בין עוצמת הפגיעה שתיגרם לפרט בעקבות השימוש בהלכת ההשתחררות ובין האינטרס הציבורי שייפגע ככל שהחוזה לא יבוטל (עניין זועבי, בפסקה 45; ע"א 1396/20 ישיבת הרב עמיאל נ' עיריית תל אביב-יפו, פסקה 25 (9.8.2022). לפירוט נוסף בדבר שיקולים המצדיקים את השימוש בהלכת ההשתחררות ראו: ברק-ארז משפט מנהלי כלכלי, בעמ' 253-243). ודוק, גם אם הרשות החליטה להשתחרר מהחוזה בו התקשרה, לנפגע עשויה לקום זכות לקבל סעד כספי, אם כי מוגבל ביחס למצב בו הופר החוזה (ראו: עניין רגב, בעמ' 524; עניין זועבי, בפסקה 47). הסדר מנהלי: סוג נוסף של התחייבויות מנהליות הן כאלה שניתנות אגב החלטות רשות ציבורית המבוססות על הסכמתו של הפרט, כדוגמת הסדרי פשרה (בהליכים אזרחיים) והסדרי טיעון (בהליכים פליליים). להבדיל מחוזה "קלאסי", בו ההתקשרות בחוזה מותנית בהסכמתם של שני הצדדים לתנאי העסקה, תחת סיווג זה נמצאים מקרים בהם הרשות הייתה יכולה לפעול גם בלא הסכמתו של הפרט, אך החליטה לנסות ולהגיע להחלטה מוסכמת (ראו: ברק-ארז משפט מנהלי כלכלי, בעמ' 212-205). למרות ההבדלים הקיימים בין התחייבות אלו ובין חוזים "קלאסיים", נקבע כי הלכת ההשתחררות חלה גם ביחס להתחייבות מסוג זה (ע"א 2064/02 תשלובת ח. אלוני בע"מ נ' עיריית נשר, פ"ד נט(1) 111, 122-118 (2004)). בפרט, ולענייננו, נקבע כי הלכת ההשתחררות מאפשרת למדינה לסגת גם מהסכמות אשר הושגו כחלק מהסדר טיעון ואף מהסדר הטיעון כולו (בג"ץ 218/85 ארביב נ' פרקליטות מחוז תל-אביב, פ"ד מ(2) 393 (1986) (להלן: עניין ארביב)). באשר לנסיבות המצדיקות את השתחררותה של המדינה מהסדר הטיעון נקבע בעניין ארביב כי: כמו כל התחייבות שלטונית, גם התחייבויות בתחום הדיון הפלילי – לרבות עיסקאות טיעון – אינן התחייבויות מוחלטות אלא יחסיות. רשאית המדינה ורשאי תובע להשתחרר מחובתם, אם אינטרס הציבור דורש זאת (שם, בעמ' 402). וביתר הרחבה, נקבע כי בהחלטתה אם לחזור מהסדר טיעון אליו הגיעה עם הנאשם על המדינה לאזן בין שיקולים הנוגעים לאמינות השלטון, להגשמת מטרות המשפט הפלילי וכן לאינטרס של הנאשם – המורכב הן מאינטרס ההסתמכות, במקרים בהם הוא שינה את מצבו לרעה על יסוד ההתחייבות שניתנה לו; והן מאינטרס הציפייה, שכן היה לו יסוד להניח כי הרשות תעמוד בהתחייבותה (עניין ארביב, בעמ' 403). בהמשך לכך אף חודדה ההלכה, ונקבע כי לצורך ההשתחררות מהסדר הטיעון: "יש צורך בגילוין של נסיבות חדשות או בשגיאה שלא ניתן להשלים איתה בהחלטה הקודמת הפוגעת באינטרס הציבורי" (בג"ץ 492/11 טורק נ' פרקליט המדינה, פסקה 21 (27.3.2011)). ודוק, בניגוד למקרים בהם הרשות מבקשת לחזור מהתחייבויות בעלות משמעות כספית, בהם ניתן לרפא את הנזק שנגרם למקבל ההתחייבות באמצעות סעד כספי (גם אם לא באופן מלא), כאשר החליטה הרשות לחזור בה מהסדר טיעון הרי שסעד כספי, ככלל, אינו רלוונטי. על יסוד האמור, היו שהציעו כי עניין זה יילקח בחשבון במסגרת ההליך הפלילי בעניינו של הנאשם, וזאת באמצעות השימוש בדוקטרינת ההגנה מן הצדק (בועז אוקון "פרשת כלא 6" המשפט ד 53, 60-56 (1998); ראו גם: בג"ץ 5319/97 קוגן נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד נא(5) 67, 95 (1997)). הבטחה מנהלית: לבסוף, התחייבויות מנהליות יכולות להינתן גם במנותק ממסגרת הסכמית כזו או אחרת – באופן חד צדדי על ידי הרשות. לשאלה אם יש לתת להתחייבויות מעין אלה תוקף מחייב נדרש בית המשפט כבר בשנת 1975 עת ניתן פסק הדין בעניין סאי-טקס (בג"ץ 135/75 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673 (1975) (להלן: עניין סאי-טקס)). במסגרת ההליך נדונה השאלה האם ניתן לאכוף הבטחה שנתנה המדינה, ובנסיבות דשם – האם ניתן לאכוף את הבטחתה של המדינה לסייע למפעלי ייצוא תעשייתיים שסבלו מקשיי שיווק בהתאם לפירוט שהופיע בחוזר שפורסם על ידי משרד המסחר והתעשייה. בית המשפט קבע כי מכוח חובת ההגינות החלה על הרשות, כאשר נתן בעל סמכות הבטחה בגדרי הסמכות הנתונה לו מתוך כוונה לתת לה תוקף משפטי, בנסיבות שבהן בכוחו למלא אחריה, המדינה מחויבת – באין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה – למלא אחר ההבטחה. זאת, אף אם מקבל ההבטחה לא שינה את מצבו לרעה על סמך ההבטחה שניתנה לו. ברבות השנים, ועם התפתחות הפסיקה, חודדו חלק מן התנאים שנקבעו בהלכת סאי-טקס. על פי ההלכה הנוהגת בנוסחה העדכני, על מנת להוכיח את קיומה של הבטחה מנהלית מחייבת, על מקבל ההבטחה להראות כי הוא עומד בשלושה תנאים מצטברים. ראשית, עליו להראות כי ניתנה לו הבטחה מפורשת, ברורה וחד-משמעית, וזאת להבדיל מהצהרת כוונות כללית של הרשות (בג"ץ 3975/95 קניאל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(5) 459, 484 (1999) (להלן: עניין קניאל); בג"ץ 5517/17 פלוני נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה 8 (14.11.2019); בג"ץ 2592/24 פונומרנקו נ' ממשלת ישראל, פסקה 14 (15.1.2025)). בגדר תנאי זה על העותר אף להראות כי ההבטחה שניתנה לו הייתה מפורטת ומסוימת דיו (ע"א 2019/92 משרד הבינוי והשיכון נ' זיסר, פ"ד נב(3) 208, 222-221 (1998); ע"א 5566/18 עזבון המנוח סמי שמעון ז"ל נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקאות 20-17 לחוות דעתי, שהיא דעת יחיד אך לא בעניין זה (3.12.2020) (להלן: עניין סמי שמעון); ע"א 6678/20 מדינת ישראל נ' נבואני, פסקה 17 (10.3.2025) (להלן: עניין נבואני)), וכי היא לא הייתה מסויגת או מותנית (עניין קניאל, בעמ' 485-484; ע"א 5315/06 עמותת נאות רעות נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פסקה 32 (2.12.2008)). שנית, נדרש להראות כי ההבטחה ניתנה על ידי בעל הסמכות לתתה, בגדר הסמכות המוקנית לו (בג"ץ 5277/96 חוד, חברה לתעשיות מוצרי מתכת בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד נ(5) 854, 865-864 (1997); בג"ץ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נח(1) 694, 711-710 (2003); עניין סמי שמעון, בפסקאות 53-43, 63 לחוות דעתה של השופטת דפנה ברק-ארז; עניין נבואני, בפסקה 18). לבסוף, יש להוכיח כי לנותן ההבטחה הייתה כוונה להקנות לה תוקף משפטי מחייב, וכי הוא גם בעל יכולת למלא אחריה (בג"ץ 1901/12 מועצת כפר יונה נ' משרד התחבורה, פסקה 7 (28.7.2013); עע"מ 4716/17 ח'לול נ' המועצה המקומית גוש חלב, פסקה 8 לחוות דעתו של השופט ג'ורג' קרא (25.9.2019)). ואולם, אף אם מתקיימים שלושת התנאים האמורים, ככל שהרשות המנהלתית תראה כי קיים צידוק חוקי שלא לקיים את ההבטחה שניתנה, בית המשפט לא יורה על אכיפתה (ראו: ע"א 6132/16 פרדקין נ' מדינת ישראל – יחידת המפקח על המכרות, פסקה 46 (10.4.2018); בג"ץ 2020/19 קיבוץ נחל עוז נ' מדינת ישראל משרד החקלאות, פסקה 20 (5.1.2020)). הגנת הצידוק החוקי דומה במהותה להלכת ההשתחררות במובן זה שהיא מאפשרת לרשות לסגת מהתחייבות שנתנה בהתקיים נסיבות מסוימות (ואכן, במקרים רבים נעשה שימוש במונח "הלכת ההשתחררות" גם כאשר על הפרק חזרה מהבטחה מנהלית. למען הבהירות, אמשיך לעשות להלן שימוש במונח הגנת הצידוק החוקי בהתייחס לאפשרות לחזור מהבטחה מנהלית). גם הנסיבות המצדיקות את נסיגתה של המדינה מהבטחה שנתנה דומות לאלו המצדיקות את הפעלתה של הלכת ההשתחררות – הגנת הצידוק החוקי תחול, ככלל, כאשר חל שינוי נסיבות או כאשר קיים אינטרס ציבורי חשוב המצדיק את החזרה מההבטחה (ברק-ארז משפט מנהלי כלכלי, בעמ' 335-330; בג"ץ 636/86 נחלת ז'בוטינסקי, מושב עובדים נ' שר החקלאות, פ"ד מא(2) 701, 710-709 (1987) (להלן: עניין נחלת ז'בוטינסקי); בג"ץ 4383/91 שפקמן נ' עיריית הרצליה, פ"ד מו(1) 447, 456-455 (1992)). זאת ועוד, ובדומה למקרים בהם החליטה הרשות להשתחרר מחוזה בו התקשרה, החלטתה של הרשות לחזור מהבטחה מנהלית שנתנה עשויה להצדיק מתן סעד במקרים המתאימים (ראו, ביחס לאפשרות ליתן סעד כספי: עניין נחלת ז'בוטינסקי, בעמ' 710; בג"ץ 840/97 סבית נ' ממשלת ישראל, פ"ד נז(4) 803, 813 (2003) (להלן: עניין סבית); וביחס לאפשרות ליתן סעדים אחרים: ברק-ארז משפט מנהלי כלכלי, בעמ' 337; עניין סבית, בעמ' 815). לצד זאת, חשוב להבהיר כי על אף הדמיון הניכר בין הלכת ההשתחררות לבין הגנת הצידוק החוקי, האיזון בין האינטרסים השונים עשוי להשתנות בהתאם לסוג ההתחייבות המנהלית שניתנה ולעוצמת ההסתמכות של הפרט עליה (ברק-ארז משפט מנהלי כלכלי, בעמ' 242-241, 330). יישום הדין במקרה דנן בענייננו, כאמור, הצדדים חלוקים באשר למעמדן הנורמטיבי של ההסכמות בעניין סיום השירות – דהיינו ההתחייבות של המדינה להפסיק את שירותו של העותר עד להגיעו לגיל 42, ולאחר מכן להתיר את התחייבותו. בעוד שהמדינה סבורה כי התחייבות זו מהווה חלק מהסדר הטיעון, דהיינו מהסדר מנהלי, ועברה מהעולם משבוטל; לעמדת העותר מדובר בהבטחה מנהלית בלתי תלויה שנתנה המדינה, לה ניתן למצוא גם ביטוי עצמאי במסמך האישור, שניתן לאחר החזרה מהסדר הטיעון. דומני כי הניתוח המשפטי הנכון, מצוי בתווך שבין אפשרויות אלה. אבהיר. מלכתחילה, ההסכמות בעניין סיום השירות היו חלק אינטגרלי מהסדר הטיעון, כפי שנלמד הן מהכללתן בהסדר הטיעון עצמו, הן מצמידות הזמנים שבין חתימת הסדר הטיעון לחתימת העותר על מסמך ההסכמה (וזאת בין אם הייתה למסמך ההסכמה תכלית נוספת, ובין אם לאו). לפיכך משבוטל הסדר הטיעון ביוזמת הפצ"רית פקע מעמדן המחייב של ההסכמות בעניין סיום השירות, כחלק מהביטול של ההסדר המנהלי בו היו כלולות. בשלב זה, רשאית הייתה המדינה להתכחש גם להסכמות אלה, ולגבש לעצמה עמדה אחרת בעניין המשך שירותו של העותר בצה"ל. אלא שלא כך נהגה המדינה. בנפול הסדר הטיעון, בחרה המדינה בהגינותה, ולמונח זה עוד אחזור בהמשך, להוסיף ולכבד את ההסכמות בעניין סיום השירות, ואף שיקפה עניין זה לעותר במסמך האישור. ודוק, מניסוחו של מסמך האישור עולה בברור כי אין הוא מתייחס אך ורק לנושא של הפסקת השירות, אלא מהווה אשרור של מתווה ההסכמות בעניין סיום השירות בכללותו, כפי שעולה במפורש מסעיף 6 למסמך האישור – "הפסקת השירות תסתיים ביום 11 באפריל 2024, אז תותר התחייבותו של מרשך לשירות" (ההדגשה הוספה). מבחינה משפטית, משמעות הדבר היא שלהסכמות בעניין סיום השירות ניתן עתה מעמד עצמאי – אין הן מהוות עוד חלק מהסדר הטיעון (הסדר דיוני שבוטל), ואולם הן מוסיפות להיות בעלות מעמד נורמטיבי של הבטחה מנהלית, אשר ניתן לראות במסמך האישור כביטוי המחייב שלה. ארחיב מעט בעניין זה. כאמור, על פי ההלכה הפסוקה שלושה הם התנאים למתן תוקף להבטחה מנהלית: מתן הבטחה מפורשת, ברורה וחד-משמעית; על ידי בעל הסמכות לכך; מתוך כוונה לתת לה תוקף מחייב. נראה כי שלושת התנאים הללו מתקיימים במסמך האישור. באשר לתנאי הראשון, שעניינו כזכור במידת המובהקות של ההבטחה, הרי שהאמור במסמך האישור מהווה לדידי גילוי דעת מפורש, ברור וחד-משמעי באשר לנכונות רשויות הצבא לדבוק במתווה ההסכמות בעניין סיום השירות למרות ביטול הסדר הטיעון, ובכלל זה לעניין התרת התחייבותו של העותר בתום תקופת הפסקת השירות. מסמך האישור כולל פירוט משמעותי בדבר התנאים להפסקת השירות והתרת התחייבותו של העותר, ההסכמות שהושגו בין הצדדים והמשמעויות של ההחלטה. מעבר לכך, מסמך האישור אינו מנוסח באופן מסויג והוא גם אינו מתנה את תחולתו בדבר מה נוסף. אדרבה, במסמך האישור צוין במפורש כי הוא ניתן לאחר שבוטל הסדר הטיעון, ולמרות זאת לא נמצא מקום לבטל את הפסקת השירות (שם, בסעיף 7). נראה, אם כן, כי מסמך האישור עומד בתנאי הראשון. ניכר כי גם התנאי השני, שעניינו כאמור בכך שההבטחה ניתנה על ידי בעל הסמכות לתתה, מתקיים בנסיבות העניין. כפי שמצוין במפורש במסמך האישור, האמור בו אושר על ידי ראש אכ"א, אשר בהתאם להוראת פיקוד עליון מהווה הגורם המוסמך להורות על הפסקת השירות של משרת קבע (לפי סעיף 67 להוראה) וכן על התרת התחייבותו (לפי סעיף 47 להוראה). נותר לנו, איפוא, לבחון האם בענייננו מתקיים התנאי השלישי, שעניינו כזכור בכוונה של הגורם המוסמך ליתן להבטחה תוקף משפטי מחייב. בעניין זה טוענת המדינה כי כוונתה הייתה שהתרת התחייבותו של העותר תיעשה בסמוך למועד הפיכת ההכרעה השיפוטית בעניינו לחלוטה, להבדיל מהעת בה יגיע לגיל 42 ובמנותק מהשלב בו מצוי ההליך הפלילי (כפי שטוען העותר). אלא שאמירה זו אינה כופרת בתוקפה המשפטי של ההתחייבות, אלא רק מבקשת לסייג את תוכנה. סיוג זה, הינו בגדר חוכמה לאחר מעשה, שכן אין במסמך האישור כל רמז בעניין זה (או ביחס לכל קשר אחר בין ההליך הפלילי לבין ההסכמות בעניין סיום השירות), ולכל היותר ניתן לטעון כי כך ראוי היה לנסח את ההתחייבות – לא שכך נוסחה הלכה למעשה. אם נקבל, וספק אם יש מנוס מכך, כי לפנינו הבטחה מנהלית להתרת התחייבותו של העותר בתום הפסקת השירות, הרי שעדיין נותר לבחון האם בנסיבות העניין קיים צידוק חוקי לחזרתה של המדינה ממנה. כמתואר לעיל, הגנת הצידוק החוקי עשויה לחול כאשר חל שינוי נסיבות או כאשר קיים אינטרס ציבורי חשוב המצדיק את חזרתה של הרשות מההבטחה שנתנה. בענייננו, המדינה סבורה כי לנוכח העבירות הרבות בהן הורשע העותר במשך למעלה ממחצית שירותו הצבא, תוך ניצול מעמדו כמשרת קבע, מוצדק כי בסמוך לפני שתשולם לו גמלה יובא עניינו לפתחו של הרמטכ"ל, כפי שגם הוסכם בין הצדדים. מאחר שאפשרות זו קמה רק לאחר שההליך הפלילי בעניינו של העותר יהפוך לחלוט, ואילו התרת התחייבותו כבר עתה תוביל להתגבשות זכאותו לקבלת גמלה באופן מיידי, הרי שלעמדת המדינה קיים אינטרס ציבורי המצדיק כי התחייבותו לא תותר עד שתינתן הכרעה חלוטה בעניינו. עמדה זו מקובלת עליי. כנקודת מוצא לדיון, אבקש לחזור לנושא שסימנתי לעיל – ההגינות בה נהגה המדינה כלפי הנאשם בכך שנמנעה מלחזור בה מההסכמות בעניין סיום השירות לאחר ביטול הסדר הטיעון. לעיתים קרובות אנו משבחים מתדיין על הגינותו, כאשר הוא מחליט לעשות ויתור מתבקש בראייתנו – לאמור, נמנע מלהתעקש על עמדה רעועה, ובכך חוסך את הצורך בהתדיינות מיותרת. לא זהו המקרה בענייננו. הליכת המדינה לקראת העותר במקרה דנן אינה בגדר וויתור מתבקש – רחוק מכך. מבחינה משפטית, מרגע שנחשפו מעשיו של העותר, עמדה לרשויות הצבא לא רק הסמכות, אלא גם העילה, להורות על התרת התחייבותו לאלתר. לעותר טרם מלאו 40 באותו עת; הוא הודח מתפקידו בעקבות חשיפת הפרשה; עמד בפני הליך פלילי חמור; ולא היה כל טעם מבחינת צורכי הצבא בהמשך שירותו. לו היה העותר משוחרר משירות באותו מועד לא היה זכאי כלל לגמלה – לא כסגן אלוף ואף לא כטוראי. אפילו הסמכות להורות על מתן "גמלת חסד" לפי סעיף 65 לחוק הגמלאות לא הייתה עומדת בעניינו. פגיעה קשה זו נמנעה מהעותר, משאושר לו לצאת להפסקת שירות עד הגיעו לגיל 42. תחילה, עוגן הדבר בהסדר הטיעון, ובכך לא הייתה חריגה מהשורה. כדרכם של הסדרים מסוג זה, הסדר הטיעון כלל יתרונות לשני הצדדים, ודחיית שחרורו של העותר משירות עד שיגיע לגיל קצבה מובנת ומקובלת לאור זאת. לעומת זאת, משבוטל הסדר הטיעון, לא היה הכרחי ומתבקש להותיר בתוקפן את ההסכמות בעניין סיום השירות. למרות זאת, מתוך ראיה רחבה של התמונה, תוך איזון בין האינטרס הציבורי (הרתעת עברייני מין) לבין האינטרס הפרטי (הגבלת הפגיעה הכלכלית בעותר ובמשפחתו) החליטו רשויות הצבא, במה שאנו נוהגים לכנות "הרבה לפנים משורת הדין", לבוא לקראת העותר, ולכבד את ההסכמות בעניין סיום השירות. על רקע זה יש להבין את מסמך האישור – ולאור זאת לא ניתן לקבל את עמידת העותר על קיום ההבטחה שניתנה לו להתיר את התחייבותו בהגיעו לגיל 42. אסביר. ההסדר "הרבה לפנים משורת הדין" אותו הסכימו רשויות הצבא להחיל על עניינו של העותר לאחר ביטול הסדר הטיעון, היה מבוסס על אותם עקרונות שעמדו ביסוד ההסכמות בעניין סיום השירות, שהיוו חלק מהסדר הטיעון. הסדרים אלה עמדו על שני אדנים: ראשית, יצירת התנאים הנדרשים בחוק הגמלאות ליציאתו של העותר לגמלה בדרגת סגן אלוף, באמצעות דחיית שחרורו משירות עד לגיל 42, על דרך הוצאתו להפסקת שירות; שנית, הבאת עניינו לפני הרמטכ"ל, בסמוך לאחר התרת התחייבותו, על מנת שיוכל לבחון אם יש מקום להורות על שלילת הגמלה לה יהיה זכאי (וככל שיורה כן, יבחן את האפשרות להעניק "גמלת חסד" למשפחתו). ביטוי ברור לכך ששני האדנים עומדים ביסוד ההסדר, ולא רק האדן הראשון, ניתן לראות בעובדה שבכל שיח שהתקיים בין הצדדים חזרה המדינה ועמדה על כך שהעותר יצהיר כי הוא מודע לאפשרות כי גמלתו תישלל עם התרת התחייבותו, וכי תהיה באפשרות משפחתו לעתור לקבלת גמלת חסד (ראו לעניין זה: מסמך האישור, בפסקה 4; מסמך ההסכמה, בפסקה 6; ההארכות של תקופת הפסקת השירות, בפסקה 2; המענה למכתבים, בפסקה 11). הנחת המוצא שעמדה ביסוד ההסכמות הללו, כשהיוו חלק מהסדר הטיעון, הייתה שההליך הפלילי בעניינו של העותר ימוצה בלוח זמנים קצר בהרבה מזה שנדרש לעותר על מנת להגיע לגיל 42. כך, בשים לב להסדר הטיעון, שאִפשר סיום מהיר של ההליך הפלילי, בעוד שלעותר נדרשו באותה עת עוד יותר מ-20 חודשים על מנת להגיע לגיל הפרישה. בהתאם, מנגנון הסינכרון שנקבע בהסדר הטיעון דרש שדווקא רשויות הצבא יעכבו את הליך התרת התחייבותו של העותר, ואת האפשרות שיורד בדרגה, עד לאחר שיגיע לגיל 42 (ראו סעיפים 8 ו-10 להסדר הטיעון). משבוטל הסדר הטיעון, התהפך מצב הדברים, ואולם רשויות הצבא לא נתנו לכך דעתם, ונמנעו מלקבוע הסדר שיתאם בין התקדמות ההליך הפלילי (שמטבע הדברים נדרש לו עתה זמן ממושך בהרבה) לבין מימוש ההסכמות לעניין סיום השירות. כתוצאה מכך, ובעקבות התמשכות ההליך הפלילי, מצויים אנו היום במצב בו אין כל מניעה מלקיים את האדן הראשון (התרת התחייבות העותר לאחר שהגיע לגיל 42) אך עדיין לא ניתן לממש את האדן השני (הבאת עניינו של העותר להכרעת הרמטכ"ל לפי הסדרי חוק הגמלאות). השאלה הנשאלת היא האם במצב הדברים שנוצר יש לכפות על המדינה "הר כגיגית" את מימוש ההבטחה, או שמא מתקיימות נסיבות המאפשרות להכיר בקיומו של צידוק חוקי להשתחרר ממנה. בראייתי, מרגע שהתגבשה ההבנה כי ההליך הפלילי בעניינו של העותר לא צפוי להסתיים לפני תום תקופת הפסקת השירות, קמה הצדקה לכך שהמדינה תחזור בה מהתחייבותה להתיר את התחייבותו של העותר בהגיעו לגיל 42. אכן, התמשכות הליך פלילי מעל ל-20 חודשים אינה דבר חריג במקומותינו – בוודאי שלא התפתחות בלתי צפויה, וניתן לבקר את רשויות הצבא על כך שלא דאגו מלכתחילה להתייחס לאפשרות זו. נוסף על כך, מוטב היה לו רשויות הצבא היו מבהירות את כוונתן לחזור מההתחייבות שניתנה כבר בהזדמנות הראשונה, ולמצער במועד בו התקבלה ההחלטה להשעות את העותר. ואולם, אין בביקורת האמורה כדי להצדיק, בראיית האינטרס הציבורי, מניעת המדינה מלחזור בה מההתחייבות להתיר את התחייבותו של העותר כל עוד לא מתקרב סיום הליכו הפלילי. כך, משהתברר לה ולנו כי עמידה בהתחייבות זו תביא לתוצאה לפיה העותר לא רק שייהנה מהסדר שהוא "הרבה לפנים משורת הדין", אלא שגם לא ניתן יהיה לממש את האדן השני שעמד בבסיס ההסדר, ולהביא את עניינו של העותר להכרעת הרמטכ"ל בסמוך למועד התרת התחייבותו. במילים אחרות, קיום ההבטחה המנהלית בעת הזו כלשונה מתנגש עם האינטרס הציבורי, שכן הוא יצור מצב דברים בלתי מאוזן בעליל, השונה מזה שעמד ביסוד ההסכמות בעניין סיום השירות – הן מלכתחילה, כשהיוו חלק מהסדר הטיעון; הן לאחר ביטול הסדר הטיעון, משעמדו בפני עצמן. שלא בשולי הדברים, אוסיף כי, על רקע האמור לעיל, לא ראיתי כל בסיס לטענת העותר שהפרת ההבטחה תביא לפגיעה באינטרס ההסתמכות שלו, דהיינו שמצבו כיום נחות ממצבו בעת מתן ההבטחה. לעותר לא הייתה זכות כשניתנה ההבטחה לצאת לקצבה, ואלמלא הסכמת רשויות הצבא לאפשר את הפסקת השירות עד שיגיע לגיל 42, קשה לראות כיצד יכול היה להיטיב את מצבו בהשוואה למצב בו הוא מצוי כיום (נהפוך הוא). רק בדיעבד, לאחר שהתקיים חלק ההסדר בו מעוניין העותר (דחיית שחרורו עד לאחר הגיעו לגיל המאפשר יציאה לקצבה) נוצרו נסיבות בהן ההימנעות מהתרת התחייבותו פועלת לרעתו – ואולם שינוי מצב לרעה בעקבות ההבטחה בוודאי אין בעניינו. העולה מהמקובץ הוא שגם אם נקבל כי לעותר ניתנה בשעתו התחייבות מנהלית להתיר את התחייבותו בתום הפסקת השירות (הפסקת שירות אותה לא ניתן להאריך על פי דין מעבר לשנתיים, דהיינו לאחר 24.7.2024), הרי שבנסיבות העניין החלטתה של המדינה להורות על השעייתו של העותר, חלף התרת התחייבותו, התקבלה כדין, בהיותה מימוש הגנת הצידוק החוקי העומדת לה. משמע, לא נוכל להיעתר לסעד שהתבקש בעתירה – להורות למדינה להתיר את התחייבותו של העותר לשירות קבע באופן מיידי. בכך, על פניו, תמה דרכנו. עם זאת, בהינתן שהטעם המרכזי שעמד ביסוד החלטתה של המדינה לחזור בה מהתחייבותה היה החשש כי העותר יהיה זכאי לתשלום גמלת פרישה זמן ניכר בטרם יוכל הרמטכ"ל לבחון אם קיימת הצדקה לשלול אותה – וכך עולה בבירור הן מהמענה למכתבים והן מטיעוניה במסגרת ההליך דנן – יש בראייתי קושי להשלים עם התוצאה לפיה תיפגע גמלתו של העותר ככל שבית הדין הצבאי יורה על הורדתו בדרגה בטרם תותר התחייבותו. ויובהר – אומנם, במסגרת הסדר הטיעון הוסכם בין הצדדים כי העונש שיוטל על העותר יכלול רכיב של הורדת דרגתו לטוראי, אך בד בבד הוסכם כי הצדדים יבקשו את דחיית מועד הטיעונים לעונש, כך שהוא יתקיים בסמוך להתרת התחייבותו של העותר (סעיף 8(ו) להסדר הטיעון; כן ראו בסעיף 9 להחלטת הפצ"רית לחזור בה מהסדר הטיעון). הסכמה זו היוותה חלק ממה שכניתי לעיל "מנגנון הסינכרון" בין ההליך הפלילי להסכמות בעניין סיום השירות, ותפקידה להבטיח שההורדה בדרגה לא תתרחש קודם להתרת ההתחייבות. היא מלמדת על כך שהסכמת הצדדים הייתה לאפשר לעותר להשתחרר מהשירות הצבאי בדרגת סגן אלוף, ובכך למנוע פגיעה אוטומטית אנושה בגובה גמלתו – פגיעה אותה לא יהיה בסמכות הרמטכ"ל לתקן במסגרת סמכויותיו לפי חוק הגמלאות. לאור זאת, סבורני כי ההתחייבות שנתנה המדינה לעותר, תחילה כחלק מהסדר הטיעון, ולאחר מכן כהבטחה מנהלית עצמאית, כללה רכיב נוסף – רצון לשמור על זכאותו לקבל גמלה שתחושב על בסיס משכורתו כסגן אלוף (וזאת, בכפוף לסמכות הרמטכ"ל לשלול גמלה). באשר לרכיב זה של ההתחייבות אני סבור כי קמה למדינה חובה לפעול כמיטב יכולתה על מנת שיתממש, גם אם לא בדרך של התרת התחייבותו של העותר משירות קבע באופן מיידי. אומנם ההחלטה אם להורות על הורדה של העותר מדרגותיו כחלק מההליך הפלילי מצויה בסמכותו של בית הדין הצבאי, אך ברי כי אם המדינה תפנה בבקשה כי בית הדין ייקבע כי הורדת דרגתו של העותר תיכנס לתוקף בשלב מאוחר יותר או בכל הדרך אחרת שלא תביא לפגיעה בגמלה שיקבל – בית הדין ייתן לפנייה בו משקל מתאים (ראו, בדומה: ע/117/05 (ערעורים צה"ל) התובע הצבאי הראשי נ' זאהר, פסקה 139 (29.9.2006); דר/537/18 (דרום צה"ל) התובע הצבאי נ' ישראלי, פסקה 55 (22.12.2019)). לתוצאה זו, בדבר חובתה של המדינה לפעול באופן האמור ניתן להגיע בשתי דרכים. דרך אחת היא לקבוע כי הגם שהמדינה רשאית לחזור בה מההבטחה שנתנה לעותר, הרי שסמכותה לעשות כן הייתה מוגבלת עד לכדי שינוי הנסיבות שחל או עד לכדי מה שמתחייב לנוכח האינטרס הציבורי המצדיק את ההשתחררות. במילים אחרות, ככל ששינוי הנסיבות חל רק ביחס לרכיבים מסוימים של ההתחייבות או שהאינטרס הציבורי מצדיק אך חזרה חלקית ממנה, המדינה רשאית לחזור בה מההתחייבות שנתנה רק באופן חלקי. תוצאה זו מתחייבת בראייתי לנוכח ההצדקות העומדות ביסוד הלכת ההשתחררות והגנת הצידוק החוקי – המתנות את השתחררות הרשות בשינוי נסיבות או בקיומו של אינטרס הציבורי – ואף עולה בקנה עם חובתה של הרשות לנהוג בהגינות כלפי הפרט (ראו והשוו: עע"מ 3081/10 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה אזורית חוף אשקלון, פסקאות י"ח-כ"ה (21.8.2011); ע"א 6775/21 מועצה אזורית עמק הירדן נ' בית עולי רגל טבחה, פסקה 23 (10.3.2024)). ובענייננו, אף שהמדינה הייתה רשאית לחזור בה מההבטחה בשים לב לאינטרס הציבורי כי בטרם תשולם גמלה לעותר יובא עניינו לבחינת הרמטכ"ל, הרי שהיא לא הסבירה, לבטח לא באופן מספק, מדוע ייפגע האינטרס הציבורי אם עניינו של העותר יובא לבחינתו של הרמטכ"ל מבלי שתיפגע זכאותו לקבלת גמלה עקב הורדתו בדרגה. יוזכר בהקשר זה, כי לפי סעיף 10(ב) לחוק הגמלאות, בסמכותו של הרמטכ"ל להורות על כך שהגמלה תישלל כולה או מקצתה. ברי, אם כן, כי הרמטכ"ל יוכל מכוח סמכות זו, באישור שר הביטחון, להביא לתוצאה הרצויה מבחינתו – בין אם מדובר בשלילה מוחלטת של גמלת העותר ובין אם מדובר בשלילה חלקית שלה בלבד (והוא הדין גם ביחס לגמלת החסד שתשולם למשפחתו של העותר, ככל שיוחלט על כך לפי סעיף 65 לחוק הגמלאות). לחלופין, ואף אם נניח כי המדינה הייתה רשאית לחזור בה באופן מלא מההבטחה שנתנה לעותר, הרי שמכוח עיקרון המידתיות היה עליה לעשות כן באופן שייפגע בצורה הפחותה ביותר בזכויותיו (ראו והשוו: בג"ץ 142/86 "דישון" כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' שר החקלאות, פ"ד מ(4) 523 (1986); ברק-ארז משפט מנהלי כלכלי, בעמ' 252, 332) – ובנסיבות דנן, באופן שלא יביא לפגיעה אוטומטית בגמלה שיקבל העותר עקב הורדתו בדרגה. בראייתי, גישה זו אף עולה בקנה אחד עם הנכונות של הפסיקה להכיר באפשרות ליתן סעד מתאים במקרים בהם המדינה החליטה לעשות שימוש בהלכת ההשתחררות או בהגנת הצידוק החוקי, כפי שתואר לעיל. הנה כי כן, אף שבנסיבות העניין אין הצדקה להורות למדינה להתיר את התחייבותו של העותר באופן מיידי, עליה לפעול, באמצעות פנייה מתאימה בעיתוי הנדרש לבית הדין הצבאי, על מנת שלא תיפגע גמלתו עקב הורדתו האפשרית בדרגה. סוף דבר: אם תשמע דעתי, נדחה את העתירה, בכפוף לאמור בפסקה 37 לעיל. בנסיבות העניין ובשים לב לתוצאה אליה הגעתי, אציע כי לא נעשה צו להוצאות. עופר גרוסקופף שופט המשנה לנשיא נעם סולברג: אני מסכים. נעם סולברג משנה לנשיא השופט יחיאל כשר: אני מסכים. יחיאל כשר שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף. ניתן היום, ט"ז ניסן התשפ"ה (14 אפריל 2025). נעם סולברג משנה לנשיא עופר גרוסקופף שופט יחיאל כשר שופט