צדקי מוחמד אבו קמל נ. ממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש באזור יהו

פסק-דין בתיק בג"ץ 5584/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5584/16 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופטת ע' ברון העותרים: 1. צדקי מוחמד אבו קמל 2. חאלד מחמוד עבדאללה 3. מוחמד עאיש 4. גאלב עבד אברהים זיאדה 5. מחמד יוסף אחמד חלאווי 6. עיסא אחמד סאלם עאיש 7. חדר עלי סאלם עאיש 8. עיסא אחמד עלי גובראן 9. אברהים סיויס עבד עוידה אלעביאת 10. יוסף חלף מוחמד ריאן 11. גמיל מחמוד סאלח סנד 12. זינב יוסף אבו סנינה נ ג ד המשיבים: 1. ממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש באזור יהודה ושומרון 2. מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון 3. ועדת ערר לפי הצו בדבר ועדת עררים עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: ב' בחשון התשע"ז (3.11.2016) בשם העותרים: עו"ד סני חורי; עו"ד עלאא מחאג'נה בשם המשיבים: עו"ד רן רוזנברג פסק-דין השופט צ' זילברטל: עתירה לביטול הכרזת הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש באזור יהודה ושומרון (להלן: הממונה) על מקרקעין באזור שבין הכפר אורטאס לבין היישוב אפרת (להלן: המקרקעין) כרכוש ממשלתי, ולהחזרת הדיון בסוגיית עיבוד המקרקעין למשיבה 3 (להלן: הוועדה או ועדת העררים). יצוין כבר עתה, כי הרקע העובדתי הרלבנטי לעתירה דנא, כמו גם ההליכים הקודמים שהתנהלו בבית משפט זה בעניינם של העותרים, פורטו באריכות בהחלטת בית משפט זה מיום 7.9.2014 ובפסק הדין מיום 6.1.2016 שניתנו בבג"ץ 2676/09 אבו קמל נ' הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש באיזור יהודה ושומרון (להלן: העתירה הקודמת), בגדרם נדחו טענות העותרים המועלות עתה בשנית במסגרת העתירה הנוכחית. להבהרת התמונה, אעמוד בתמצית בלבד על השתלשלות העניינים בפרשה. 1. ביום 3.8.2004 הכריז הממונה על שטח כולל של כ-1,341 דונם באזור מושא העתירה כרכוש ממשלתי (להלן: ההכרזה). כחודשיים לאחר מכן הגישו העותרים תשעה עררים לוועדה בהתאם לצו בדבר ועדות עררים (יהודה והשומרון) (מספר 172), התשכ"ח-1967. ביום 4.9.2008 דחתה הוועדה שמונה מן העררים האמורים וקיבלה באופן חלקי אחד מהם. כלפי החלטה זו הגישו העותרים את העתירה הקודמת. לאחר מספר דיונים וגלגולים שונים של העתירה, דחה בית משפט זה, בהחלטתו מיום 7.9.2014, את עיקר טענות העותרים, והותיר שאלה אחת קונקרטית פתוחה להתדיינות נוספת – סוגית היקף העיבוד הנדרש לשם רכישת זכות במקרקעין, ואפשרות לפצל בין החלקים שעובדו כנדרש לאלה שלא עובדו. כל זאת בהתאם לסעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני, 1858, הקובע כי ניתן לרכוש זכויות בקרקעות מסוג "מירי", סוג המקרקעין מושא העתירה, על-ידי הוכחת החזקה ועיבוד של המקרקעין במשך עשר שנים ברציפות. בהקשר זה מצא בית המשפט, כי הוועדה לא נדרשה באופן מספק לשאלת העיבוד החלקי של המקרקעין ולאפשרות הפיצול בין החלקים המעובדים לאלה שאינם, ולכן הציע למשיבים להסכים, ללא שיוצא צו על-תנאי, כי סוגיה זו בלבד תחזור לדיון בפני הוועדה. המשיבים קיבלו, כעקרון, את ההצעה האמורה, אך ביקשו כי בית המשפט יורה לעותרים להבהיר במפורש מהן החלקות אשר ביחס אליהן בכוונתם לטעון לקיומו של עיבוד חלקי המצדיק "פיצול" החלקה והקניית זכויות במקרקעין לעותרים בחלקים שעובדו. בתום דיון נוסף שהתקיים בעתירה הקודמת ביום 16.12.2014, הורה בית המשפט כדלקמן: "בהמשך להחלטתנו מיום 7.9.2014 ולעמדות של בעלי הדין (בתגובותיהם מן הימים 6.10.2014 ו- 29.10.2014), ולאחר שמיעת טיעונים קצרים, הננו מחליטים כי על העותרים להגיש הודעה תוך שלושים ימים מהיום בה יפרטו בכתב ועל גבי מפה את החלקות לגביהן מעלים הם טענות עיבוד, בהתחשב באמור בהחלטתנו הנזכרת. מובהר, כי על העותרים ליתן דעתם על כך שחלקות שעובדו באופן חלקי ביותר לא יכולות להיכלל בגדר החלקות שעניינן יידון עם החזרת ההליך לוועדת העררים. המשיבים יגיבו תוך שלושים ימים נוספים. לאחר מכן ניתן החלטה נוספת" (פסקה 1 להחלטה). 2. אלא שהעותרים לא פעלו בהתאם להחלטה זו, כאשר בתחילה הגישו ביום 18.2.2015 הודעה ובה נאמר כי "העותרים יטענו לעיבוד בחלקים בכל חלקות העותרים". להודעה צורף תצלום אויר ובו סומנו החלקות באופן גס, וצוין כי העותרים עודם עמלים על הכנת מפות מדידה מדויקות אשר תוגשנה בהמשך. בהחלטת בית משפט זה מיום 23.3.2015, ניתנה לעותרים ארכה להגשת "מפות כהלכתן" עד ליום 30.4.2015. גם במועד זה חזרו העותרים והגישו מפות שאינן תואמות את החלטת בית המשפט מיום 16.12.2014. המשיבים מצדם טענו כי יש לדחות את העתירה נוכח התעלמותם החוזרת ונשנית של העותרים מהוראות בית המשפט לעניין סימון החלקות, וניסיונם לעורר בשנית טענות שונות אשר נדחו זה מכבר בהחלטת בית המשפט מיום 7.9.2014. בהחלטתו מיום 14.7.2015, אפשר בית המשפט לעותרים, פעם נוספת ולפנים משורת הדין, לתקן את המפות ואת הודעתם, כמו גם להתייחס לאמור בתגובת המשיבים. ביום 30.8.2015 הגישו העותרים מפות מדידה עם סימונים לא ברורים של החלקים שעובדו לכאורה, ללא פירוט וביאור של האופן בו חולקו החלקות במפות האמורות, ולמעשה ללא כל הסבר בצדן. בתגובתם של המשיבים נטען, בין היתר, כי די בכך שההודעות והמפות שהגישו העותרים אינן ממלאות, פעם אחר פעם, אחר החלטותיו של בית המשפט בעניין סימון החלקים הקונקרטיים לגביהם נטען שעובדו, כדי לדחות את העתירה. 3. בפסק הדין מיום 6.1.2016 דחה בית המשפט את העתירה הקודמת ומצא כי אין מקום להחזיר את הדיון בעניין עיבוד חלקים מן המקרקעין לוועדה, בין היתר, מחמת אי-עמידת העותרים בתנאים שנקבעו בהחלטה מיום 7.9.14 ובהחלטה העוקבת מיום 16.12.14. בפסק הדין נקבע כדלקמן: "בהחלטה מיום 7.9.14 הובהר, כי הדיון ישוב לוועדת העררים בשאלה הממוקדת של אפשרות העיבוד החלקי והפרדה בין החלקים המעובדים לאלה שאינם מעובדים. בהחלטה מיום 16.12.14 הוסף, כאמור, כי על העותרים לסמן באופן מפורש את החלקים שלגביהם נטען עיבוד, וכן להתייחס לכך שחלקים שעובדו באופן חלקי מאוד אינם יכולים להיכלל בגדר החלקות שעניינן ישוב לוועדת העררים. העותרים לא מילאו אחר החלטות אלה כל עיקר, משהגישו תחילה תצלומי אויר לא ברורים די הצורך ולבסוף אמנם מפות, אך עדיין ללא הסבר שיהא בו כדי לענות על הדרוש על פי ההחלטות. בית המשפט גילה אורך רוח כדי לאפשר מיצוי הטענות, אך לצערנו ללא הועיל כדבעי. במצב עניינים זה, נוכח חוסר הבהירות העולה מן המפות והיעדר הסבר בצדן, אנו סבורים כי השבת ההליך לועדת העררים יהא בה כדי להחזיר את הגלגל השיפוטי לאחור, ולפתוח עניינים אשר ביום 7.9.14 נדחו, בעקבות ועדת הערר, השגות העותרים עליהם. כללם של דברים: כיון שהעותרים קיבלו מספר הזדמנויות לתקן את הדרוש תיקון אולם מטעמיהם שלהם נמנעו מלעשות כן, ולאחר שטענותיהם זכו למענה מפורט בתגובת המדינה מיום 21.12.15, לא נוכל לאפשר את הימשכות ההליכים ללא תכלית" (פסקה ז לפסק הדין; ההדגשות במקור). 4. בעתירה הנוכחית, מעלים העותרים בשנית את אותן הטענות שנטענו על-ידם ונדחו במסגרת העתירה הקודמת. בעתירה נטען, כי רק לאחרונה הצליחו העותרים לגייס את הכספים והמשאבים הדרושים על-מנת להגיש מפות מדידה מפורטות בהן סימון של השטחים שעובדו לכאורה כדרישת בית משפט זה בעתירה הקודמת. נטען, כי על אף עקרון סופיות הדיון, מדובר בשינוי נסיבות המצדיק לאפשר לעותרים הזדמנות נאותה וראויה להוכיח את צדקת טענותיהם לעניין עיבוד החלקות שבמחלוקת, וכי אין לנעול את דלתות בית המשפט בפני העותרים המבקשים להגן על אדמתם ועל מקור פרנסתם היחיד. העותרים הדגישו כי בהתאם לפסיקת בית משפט זה, יש לבכר שיקולים של צדק על-פני הכרעה המסתמכת על שיקולים פורמאליים וטכניים. עוד נטען, כי העותרים הם חקלאים קשי יום, המתקיימים מהמקרקעין מושא העתירה מזה עשרות שנים. יצוין, כי במסגרת הדיון שנערך בפנינו ביום 3.11.2016 ציין בא-כוח העותרים כי לבד מן הקושי הכלכלי שמנע את קיום החלטות בית המשפט בעתירה הקודמת, עמדו העותרים גם בפני קושי מהותי-עקרוני, שכן הם התקשו, הן מבחינה רגשית והן מבחינה עקרונית וערכית, לסמן רק חלקים מסוימים במקרקעין שעובדו תוך ויתור על השאר. המשיבים מצדם טענו בתגובתם המקדמית כי דין העתירה להידחות על הסף, בין היתר, מחמת קיומו של מעשה-בית-דין ובהתחשב בעקרון סופיות הדיון. בהקשר זה הודגש, כי העותרים לא הצביעו על שינוי נסיבות המצדיק פתיחת עניינם בשנית. עוד הודגש, כי פסק דינו של בית משפט זה אינו ניתן לערעור בפני מותב שופטים אחר. נטען, כי בגדרי העתירה הקודמת העותרים נמנעו באופן מודע מקיום החלטותיו של בית המשפט במשך תקופה ארוכה, על אף הזדמנויות שניתנו להם למכביר לשם כך. לפיכך, לגישת המשיבים הגשת העתירה דנא מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. 5. לאחר העיון בעתירה ובתגובה המקדמית, ושמיעת טענות הצדדים בדיון שנערך בפנינו, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות מחמת מעשה-בית-דין. בעניינם של העותרים קיים פסק דין סופי וחלוט, אשר מקים בפניהם מחסום דיוני מלהמשיך וליזום התדיינות נוספת באותן הטענות ממש, כאשר לא מצאתי כי עלה בידי העותרים להצביע על שינוי מהותי בנסיבות או חשיפת עובדות חדשות שלא היו ידועות ולא ניתן היה לדעת עליהן במסגרת העתירה הקודמת – טעמים שעשויים להצדיק, במקרים חריגים בלבד, לשוב ולדון בעניין שכבר נדון והוכרע בבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (ראו, למשל: בג"ץ 4842/06‏‏ פלוני נ' שר הפנים, פסקה 9 (11.4.2007), והאסמכתאות הנזכרות שם (להלן: עניין פלוני); בג"ץ 9251/09 רגבים נ' שר הביטחון, פסקה 3 (14.1.2010)). העותרים אמנם טוענים, כאמור, כי מצבם הכלכלי, כמו גם טעמים עקרוניים, מנעו מהם להגיש את מפות המדידה שנדרשו במסגרת העתירה הקודמת, וכי כעת עלה בידיהם להתגבר על מכשולים אלו, ויש בכך כדי להוות שינוי נסיבות המצדיק פתיחה מחודשת של עניינם והחזרתו לוועדה. ואולם, אף אם היה בטיעונים מעין אלו כדי להצדיק דיון מחודש בעניינם של העותרים, על אף שאיני סבור כי כך הדבר, טענות אלו נטענו באופן כללי בלבד ולא גובו בנתונים ממשיים, כאשר אף לא הובא כל הסבר מדוע קשיים אלו, אשר לטענת העותרים הם שמנעו מהם לעמוד בהחלטותיו של בית משפט זה בהליך הקודם, לא הובאו לידיעתו של המותב שדן בעתירה הקודמת כטעמים המצדיקים מתן ארכה נוספת להגשת מפות המדידה והודעת העותרים לעניין העיבוד. גם עתה לא גובו מרבית הטענות בתצהיר, על אף שמדובר בטענות עובדתיות מובהקות, וחלק מהטענות הועלו רק בדיון בעל-פה ולא נכללו בעתירה עצמה. בנסיבות המתוארות, אין מקום להיעתר לעתירה דנא, שביסודה בקשה ליתן סעד חריג – סטייה מכלל מעשה-בית-דין ומעקרון סופיות הדיון – אך בשל טענות כלליות שנטענו בעלמא, ובייחוד כאשר עתירתם הקודמת של העותרים התנהלה בבית משפט זה במשך כשבע שנים, בגדרם ניתנו לעותרים הזדמנויות חוזרות ונשנות, אשר לא נוצלו על-ידם. לא למותר לשוב ולהדגיש את חשיבותו של עקרון סופיות הדיון, שבבסיסו, בין היתר, האינטרס בדבר מניעת הטרדה של בעל דין באותה סוגיה ויצירת כפל התדיינויות, והבטחת פעולה תקינה של המערכת השיפוטית (בג"ץ 9060/08 ח'אלד עבדאללה נ' שר הביטחון, פסקה 7 (7.2.2012); עניין פלוני, פסקה 9). קבלת עמדת העותרים בהליך הנוכחי עלולה להוביל לפגיעה חמורה בעקרון האמור ולתוצאות קשות, בהן בכל פעם שיהיו בפי צד להליך שהסתיים טעמים שמנעו ממנו להציג עמדתו נאמנה, יהיה הדבר עילה לפתיחת עניינו ל"דיון מחודש". הסמכות לפתוח מחדש הליך משפטי שהסתיים שמורה למצבים חריגים ולנסיבות יוצאות דופן, שהמקרה דנא אינו נמנה עליהם. 6. נוכח האמור, דין העתירה להידחות. בנסיבות העניין, ולפנים משורת הדין, אמליץ לחבריי שלא ייעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏י"ד בחשון התשע"ז (‏15.11.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16055840_L05.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il