פסקי דין בית המשפט העליון

פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (1943)

פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 היא החיקוק המרכזי המסדיר את סמכותה של המדינה להפקיע מקרקעין פרטיים לטובת מטרות ציבוריות, כגון סלילת כבישים, הקמת תשתיות, פארקים או מבני ציבור. הפקודה חלה על שר האוצר (והגופים הציבוריים המוסמכים מטעמו) כרשות המפקיעה, ועל בעלי זכויות בקרקע (בעלים, חוכרים או מחזיקים) ששטחם מופקע.

במהלך השנים, פסיקת בתי המשפט פירשה ועיצבה מחדש את הוראות הפקודה, בייחוד לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר העלה את זכות הקניין למעמד חוקתי. בפסיקה נדונים שלושה היבטים מרכזיים:

1. עקרון המידתיות: בתי המשפט בוחנים בקפדנות האם ההפקעה אכן נחוצה והאם היא האמצעי הפוגעני פחות להשגת המטרה הציבורית. הרשות נדרשת להוכיח כי קיים צורך ציבורי קונקרטי וממשי, וכי לא ניתן לממשו ללא הפקעת הקרקע הספציפית.

2. זיקת הייעוד הציבורי (הלכת קרסיק): הפסיקה קבעה כי הפקעה אינה מנתקת לחלוטין את הזיקה של הבעלים המקורי לקרקע. אם הצורך הציבורי שבגינו הופקעה הקרקע נטש, השתנה או לא מומש בתוך זמן סביר, על המדינה להשיב את הקרקע לבעליה המקוריים או להציע להם לרכוש אותה חזרה.

3. הזכות לפיצויים הוגנים: בתי המשפט דנים רבות בחישוב הפיצויים המגיעים לבעלי הקרקע. בעבר אפשרה הפקודה להפקיע עד 25% משטח החלקה ללא תשלום פיצויים (לצרכים מסוימים), אך הפסיקה והתיקונים לחוק צמצמו סמכות זו והדגישו את החובה להעניק פיצוי מלא והוגן המשקף את שווי השוק של הקרקע.

פסקי דין שאזכרו את הפקודה (353)

ע"א 1807/21

מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל נ. באמצעות היורשת רתיבה מוסט עזבון המנוח עבדאללה מחמוד חוסיין, שנשא בחייו

ערעור המדינה על פסק דין שקבע את גובה הפיצויים בגין הפקעת מקרקעין, תוך מחלוקת על שיעור דמי החכירה האבודים וחובת השבת כספים ששולמו ביתר.

נדחה (לטובת הנתבע/המשיב) ?
1 2 3 18 הבא «