פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 69093-04-26
לפני:
כבוד הנשיא יצחק עמית
כבוד השופטת דפנה ברק-ארז
כבוד השופט עופר גרוסקופף
העותרת:
Etayib Mohamed Suliman Abaker
נגד
המשיבים:
1. בית הדין הארצי לעבודה
2. אגאדיר אילת בע"מ
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותרת:
עו"ד ולדימיר פוסטרנק; עו"ד לאה אלחיאני
פסק-דין
השופט עופר גרוסקופף:
העתירה שלפנינו מכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (השופטת (בדימוס) לאה גליקסמן והשופטים חני אופק גנדלר ו-אילן סופר, נציגת ציבור (עובדים) גב' ורדה אדוארדס ונציגת ציבור (מעסיקים) גב' יעל עפרון) מיום 2.2.2026 בע"ע 18539-10-23, בו התקבל בחלקו ערעור העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע בשבתו באילת (כב' השופט עידו בן צור ונציג הציבור מר יצחק חי) מיום 20.9.2023 בס"ע 40150-12-20, שדחה את מרבית תביעתו של העותר נגד המשיבה 2.
העותר הועסק כעובד במסעדה שהפעילה המשיבה 2 (להלן: המשיבה) כעובד כללי שעתי החל מחודש ספטמבר 2016 ועד להתפטרותו בחודש יוני 2020 (למעט שלושה חודשים בהם לא עבד). לעותר שולם שכר שעתי בצירוף תוספת גלובלית בעבור עבודה בשעות נוספות, שבת וחג (התוספת כונתה בתלושי השכר "ת. גלובלית מטבח" או "ת.ג. שבת". להלן: התוספת). תוספת זו הועמדה (לאורך רוב תקופת העסקת העותר) על סך של 6 ש"ח ברוטו לשעת עבודה (תוך שצוין כי סכום התוספת לא יפחת מהתוספת לה זכאי העותר בגין עבודה בשעות נוספות, שבת וחג). המחלוקת בהליך נוגעת לאפשרות לשלם תוספת "גלובלית" מסוג זה לעובד המועסק בשכר שעתי. בפרט, העותר טוען כי תשלום התוספת אינו עומד בתנאים שנקבעו לצורך תשלום גמול גלובלי על שעות נוספות, ומשכך על המשיבה לשלם לו גמול בגין השעות הנוספות שעבד בפועל. עוד טען העותר כי יש לכלול את התוספת בחישוב שכרו לצורך זכויות סוציאליות שונות, כגון הפקדות לפנסיה, פיצויי פיטורים וכיו"ב.
בית הדין האזורי לעבודה (להלן: בית הדין האזורי) דחה את טענות העותר, ופסק כי התוספת ששולמה לו עומדת בדרישות הדין ובתנאים שנקבעו בפסיקה; כי היא אינה מהווה ניסיון לפצל באופן פיקטיבי בין מרכיבי שכר העותר, מכיוון שהעותר נתן לה הסכמה ברורה מדעת; ושסכום התוספת היה סביר והוגן. כן דחה בית הדין האזורי את מרבית הטענות האחרות שהעלה העותר, הנוגעות לנסיבות התפטרותו ודרך חישוב שכרו.
בית הדין הארצי לעבודה (להלן: בית הדין הארצי) קיבל בחלקו את ערעור העותר על פסק הדין של בית הדין האזורי (להלן: פסק הדין בבית הדין הארצי או פסק הדין). בית הדין הארצי הבחין בין שני היבטים של תשלום גמול שעות נוספות לעובד בשכר שעתי: אותנטיות התשלום, כלומר האם התוספת אכן משולמת בעד שעות נוספות והאם, במישור העובדתי, ניתנה הסכמה מדעת לכך; ולגיטימיות התשלום, כלומר האם, מבחינה נורמטיבית, ההסדר מפר את הוראות חוקי המגן.
במישור אותנטיות התשלום, אימץ בית הדין הארצי את הקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי בכל הנוגע להסכמה מדעת שנתן העותר לתשלום התוספת. בית הדין הארצי הדגיש כי העותר העיד שסוכם איתו בתחילת עבודתו כי שכרו השעתי יהיה 26 ש"ח לשעה (שכר הבסיס ששולם לו, ללא התוספת), ומשכך לא מדובר במקרה בו הובטח לעובד שכר גבוה יותר אשר פוצל, בדיעבד ובאופן מלאכותי, לשכר בסיס ולתוספת גלובלית בגין עבודה בשעות נוספות.
במישור לגיטימיות התשלום, בית הדין הארצי קבע כי, כעניין עקרוני, ניתן לשלם גמול שעות נוספות גלובלי במתכונת של תוספת שקלית בשיעור קבוע לעובד בשכר שעתי. מסקנה זו התבססה הן על מקרים קודמים בהם אושר תשלום כזה לעובדים בשכר חודשי והן על מקרים בהם אושר תשלום כזה לעובדים בשכר שעתי (כדוגמת העותר). בית הדין הארצי העיר כי במקרים הקודמים שציין, ואשר עסקו בסוגיה זו, נבחן גמול ששולם במתכונת שונה במקצת: באותם מקרים שולם לעובדים בשכר שעתי תוספת גלובלית שחושבה כאחוז משכר הבסיס לאותו חודש, בעוד שבענייננו התוספת לשכר העותר הייתה תוספת שקלית קבועה (בשיעור של 5 או 6 ש"ח). עם זאת, בית הדין הארצי סבר שההבדלים בדרך חישוב התוספת אינם מהותיים לשאלת הלגיטימיות של השימוש בה, כל עוד מדובר בתוספת אותנטית, ולא בהסכמה מוסווית לשלם שכר כולל, באופן המנוגד לדין. בית הדין הארצי הוסיף כי לא ניתן לקבוע שהתוספת היא פיקטיבית רק מהטעם שבחודשים מסוימים שיעור התוספת ששולמה לעותר עלה על הסכום שהיה העותר מקבל לו היה משולם לו גמול בגין כל שעת עבודה נוספת (כלומר, גמול רגיל שאינו בשיטה הגלובלית). זאת, בתנאי שהפער בין שיטות החישוב אינו גדול, שכן פער גדול עשוי להביא לקביעה כי התוספת הגלובלית אינה אותנטית או לגיטימית. בענייננו, נמצא כי קיים פער ניכר בין רכיב התוספת ששולם לעותר ובין התשלום שהיה מגיע לו על פי היקף העבודה שלו בפועל בשעות נוספות, שבת וחג. התוספת הגלובלית ששולמה לעותר עמדה, בממוצע, על כ-1,135 ש"ח לחודש יותר מהתמורה שהייתה מגיעה לעותר על העבודה שלו בשעות נוספות, שבת וחג (סכום שהוא בין 22% ל-28% משכר היסוד של העותר). פער זה, נקבע, מהווה אינדיקציה שהתוספת אינה תשלום לגיטימי אלא שכר מוסווה, שבגינו לא שילמה המשיבה זכויות סוציאליות לעותר. נוכח הקביעה כי הצדדים הגיעו להסכמה אותנטית באשר לגובה התוספת נקבע כי יש לתת תוקף להסכמה זו, וכי העותר אינו זכאי לתשלום נוסף בעד עבודתו בשעות נוספות, שבת וחג מעבר לתוספת. לצד זאת, נקבע כי על המשיבה לשלם לעותר זכויות סוציאליות בגין אותו החלק מהתוספת העולה באופן ניכר על הגמול לו היה זכאי העותר בגין עבודתו בפועל בשעות נוספות, שבת וחג.
העותר טוען כי בפסק הדין של בית הדין הארצי נפלה טעות משפטית מהותית המצדיקה את התערבות בית משפט זה. העותר סבור כי הלכה למעשה, פסק הדין מכשיר, מבלי לקיים דיון סדור בעניין, תשלום של "שכר כולל". זאת בניגוד לקביעה המפורשת בסעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: חוק הגנת השכר), לפיה תשלום שכר במתכונת זו אסור. לשיטת העותר, אין לאפשר הסדר בגדרו משתכרים עובדים בשכר שעתי (מרביתם עובדי "צווארון כחול" מוחלשים) שכר אחיד עבור כל שעות העבודה שלהם, לרבות שעות נוספות, ועבודה בשבת וחג, באופן המנוגד לתכליות חקיקת המגן, ואשר מפחית את היקף הפרשות המעסיק לטובת זכויותיהם הסוציאליות. העותר טוען כי, לעניין תשלום גמול גלובלי בעד שעות נוספות, היה מקום להבחין בין עובדים בשכר חודשי ובין עובדים בשכר שעתי, בפרט משעה שההכרה במתכונת תשלום זו היא עצמה חריג יציר הפסיקה לחוק הגנת השכר. העותר מוסיף כי פסק הדין של בית הדין הארצי אישר "פיקציה משפטית", בגדרה מעסיקים יכולים לבחור לסווג חלק כלשהו משכרו השעתי של עובד, שהם קובעים את היקפו, כגמול בעד שעות נוספות (ובהתאם, לא לכלול אותו בחישוב הזכויות הסוציאליות של העובד). לבסוף, טוען העותר כי אין דרך לבחון את מידת ההסכמה מדעת של עובדי כפיים, מסוגו, לחלוקה בין רכיבי השכר השונים, וכי, בניגוד לקביעת בית הדין הארצי, הראיות שהוצגו מוכיחות כי התוספת ששילמה המשיבה גרמה לפיצול פיקטיבי של השכר ששולם לו.
דין העתירה להידחות על הסף, בהיעדר עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי.
כידוע, התערבות בהחלטות בתי הדין לעבודה תיעשה רק במקרים חריגים, בהם נפלה טעות משפטית מהותית ושיקולי הצדק מחייבים, בנסיבות העניין, את התערבותו של בית משפט זה (ראו, מיני רבים: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים, פ"ד מ(1) 673, 695-693 (1986); בג"ץ 34001-02-25 מיטץ נ' משרד הבריאות, פסקה 13 (17.6.2025); בג"ץ 35485-03-26 מנדלוביץ' נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 4 (23.4.2026)). הלכה זו מקבלת משנה תוקף משעה שהסוגיה המדוברת – פרשנות חוקי המגן העוסקים במתכונת תשלום שכר – מצויה בלב ליבו של תחום המומחיות המרכזי של בתי הדין לעבודה. לאור זאת, ובשים לב לחלוקת התפקידים שקבע המחוקק ביניהם ובין בית משפט זה, תהיה ההתערבות במקרים כאלה נדירה אפילו יותר (ראו: בג"ץ 123/81 אלקטרה בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לו(1) 421, 429 (1982); בג"ץ 3420/20 אשבל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 6 (10.6.2020); בג"ץ 8106/21 י.ב שיא משאבים בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 10 (27.12.2021)). איננו סבורים כי ההליך שלפנינו הוא מקרה בו מוצדקת התערבות חריגה כזו.
הטעם היסודי לכך הוא שהעותר מבקש לקרוא לתוך פסק הדין של בית הדין הארצי יותר ממה שיש בו. במישור העקרוני, פסק הדין מושא העתירה מיישם את הקביעות בפסקי דין קודמים בנוגע למבחנים לקבילות תשלום גמול גלובלי בגין עבודה בשעות נוספות, שבת וחג. בפסק הדין הסתמך בית הדין הארצי על המבחנים שקבע בעבר באשר לקבילות תשלום מעין זה (ראו: ע"ע (ארצי) 184-09 קרבצ'נקו – חברת השמירה בע"מ, פסקאות 25-23 (18.12.2011) (להלן: עניין קרבצ'נקו); ע"ע (ארצי) 23402-09-15 ברד – קנסטו בע"מ, פסקואת 9-6 (28.2.2017); יצחק לובוצקי חוזה עבודה וזכויות במשפט העבודה 37-34 (מהדורה חמישית 2021)). קביעות אלה יושמו, בעבר, גם ביחס למקרים בהם העובד מועסק בשכר שעתי (ראו: ע"ע (ארצי) 55788-02-21 אלחאג' – גרינברג ביסטרו בע"מ, פסקאות 2 ו-24-21 (14.12.2021); ע"ע (ארצי) 1990-08-21 רשת חנויות רמי לוי שיווק השיקמה 2006 בע"מ – קליידה, פסקאות 3 ו-11 (6.6.2022); ע"ע (ארצי) 65798-05-22 Mahari – לחם ושעשועים בע"מ, פסקה 3 (21.12.2022)). אם כן, וכפי שהבהיר בית הדין הארצי בפסק הדין, הוא אינו קובע הלכה חדשה אלא מיישם את הפסיקה והפרקטיקה הקיימות בנושא (כך, לדוגמה, בית הדין הארצי הזכיר כי לפי מדיניות ארוכת-שנים, שזכתה לאישור בתי הדין, לעובדים בשכר שעתי בענף השמירה משולמת תוספת גלובלית כזו. להרחבה, עיינו: סעיף 15(א) לפסק הדין וע"ע (ארצי) 47268-07-13 איליאסייב – כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ, פסקאות 21-18 (19.2.2017)). ההבחנה שמצא בית הדין הארצי בין ההליך דנן ובין מקרים קודמים אינה משמעותית, אלא מתמצית – לכל היותר – בשאלה אם התוספת הגלובלית לכל שעת עבודה מחושבת כאחוז מהשכר או כתוספת שקלית קבועה. ברי כי אף אם מדובר ברכיב שכר שונה במעט מאלו שנדונו בעבר בבתי הדין לעבודה, אין הדבר מצדיק קיום דיון לגופה של העתירה בבית משפט זה (ראו והשוו: בג"ץ 4272/23 פלונית נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 37 (7.6.2023); בג"ץ 4666-07-25 גרטש נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקאות 25-24 (27.7.2025)).
יתרה מזאת, לא מצאנו ממש בחשש שמביע העותר, לפיו פסק הדין יאפשר למעסיקים להגדיר, כאוות נפשם, חלקים שונים משכר הבסיס כתוספת שעתית בגין עבודה בשעות נוספות, שבת וחג, באופן הפוגע בהיקף הפרשות המעסיק בגין זכויות סוציאליות. בעניין זה הסביר בית הדין הארצי בעבר כי אין הצדקה לקבוע איסור קטגורי, כפי שמבקש העותר, ויש לבחון כל הסדר באופן פרטני: "השאלה אם יש בהסדר התמורה הכוללת משום תחליף הולם לגמול שעות נוספות מכוח חוק – הינה שאלה עובדתית, התלויה בנסיבותיו הספציפיות של כל עובד, ובפרט בהתחשב בהיקף השעות הנוספות המבוצע על ידו בממוצע בפועל" (ענין קרבצ'נקו, בפסקה 24). גם בענייננו, בית הדין הארצי הבהיר כי יש לראות בתוספת שכר מוסווה (הנכלל בחישוב זכויות סוציאליות), כאשר הפער בין התוספת ששולמה לעובד "עולה באופן ניכר" על התשלום שהיה מגיע לו בגין היקף העבודה בפועל (פסקה 16 לפסק הדין. גם מסקנה זו מבוססת על פסיקה עקבית של בית הדין הארצי בנושא, וראו: ע"ע (ארצי) 26020-01-19 בין הרים שירותי תיירות בע"מ – דגן, פסקה 50 (15.1.2020); ע"ע (ארצי) 30014-01-21 דוד אדומים שירותי הובלה ומנוף בע"מ – חלואני, פסקה 14 (25.1.2022)). בית הדין הארצי יישם קביעה זו גם על עניינו הפרטני של העותר. בפסק הדין נקבע כי חלק בלתי-מבוטל מהתוספת ששולמה לו היה מופרז, ביחס להיקף עבודתו בפועל, ועל כן יש להתחשב בסכום זה בקביעת שיעור הפרשות לזכויות סוציאליות של העותר (פסקה 19 לפסק הדין).
יתר טענותיו של העותר ממוקדות במישור היישומי, ובאופן בו בחן בית הדין הארצי את הראיות הנוגעות להסכמה בין העותר למשיבה בקשר לתוספת. ברי כי טענות ערעוריות מסוג זה, העוסקות בשאלות עובדתיות בעיקרן, אינן מצדיקות את התערבותו של בית משפט זה (בג"ץ 8111/07 אהרוני נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פסקה 7 (6.11.2007); בג"ץ 4899/21 יפית מנגל חברת עו"ד נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 33 (12.9.2021); בג"ץ 6407/21 אביטן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 11 (14.10.2021)).
סוף דבר: דין העתירה להידחות. משלא נתבקשה תשובה, לא יעשה צו להוצאות.
ניתן היום, י' סיוון תשפ"ו (26 מאי 2026).
יצחק עמית
נשיא
דפנה ברק-ארז
שופטת
עופר גרוסקופף
שופט