גרטש ואח' נ' הארצי לעבודה ואח'

10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4666-07-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט אלכס שטיין העותרים: 1. נחמיה גרטש 2. אפרת מינגה גרטש 3. אליעזר גרטש נגד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. מכבי שירותי בריאות 3. מדינת ישראל משרד הבריאות עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרים: עו"ד שחר ולנר פסק-דין השופט אלכס שטיין: העותרים מבקשים מאתנו לבטל את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (להלן: בית הדין הארצי) אשר ניתן ביום 11.5.2025 בבר"ע 24304-12-23 (ממלא מקום הנשיא א' איטח, השופטים ר' פוליאק ו-ח' אופק-גנדלר, ונציגי הציבור ו' אדוארדס ו-ד' רם), בגדרו התקבל ערעור המשיבה 2 (להלן: מכבי) על החלטת בית הדין האזורי לעבודה תל אביב-יפו (להלן: בית הדין האזורי) אשר ניתנה ביום 4.12.2023 בת"צ 25925-07-25, במסגרתה התקבלה, בדעת רוב (סגנית הנשיאה א' גילצר-כץ ונציג הציבור מ' בן דוד, כנגד דעתו החולקת של נציג הציבור ע' בסטר), בקשה העותרים לאישור תובענה ייצוגית נגד מכבי (להלן: הבקשה), בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: החוק). ההחלטה של בית הדין האזורי לעבודה ביסוד בקשת העותרים – אב ושני ילדיו – לאישור תובענה ייצוגית עמדה הטענה כי מכבי ממשיכה לגבות ממבוטחים דמי חבר בתכנית שירותי בריאות נוספים (להלן: שב"ן) בגין ילדיהם, גם לאחר שאלה בגרו, ללא הסכמה מפורשת של המבוטח, וכן מצרפת ילדים שהגיעו לגיל 18 לשב"ן ללא הסכמתם המפורשת וללא חתימתם על הסכם הצטרפות לתכנית. לטענת העותרים, בכך פועלת מכבי בניגוד לשורה של חוקים, תקנות, ואף בניגוד לתקנון שלה-עצמה. בית הדין האזורי קבע כי "בני משפחה" לפי תקנון מכבי – הוא החוזה בינה לבין מבוטחיה – כוללים את בן או בת הזוג של המבוטח/ת ואת ילדיהם הקטינים; כך שאין למכבי רשות לפי תקנונה לגבות מהורה דמי חבר עבור ילדיו הבגירים. עוד נקבע כי אין צורך בהוראה ספציפית בתקנון לביטול החברות בשב"ן – שכן עם הפסקת התשלום, מופסקת החברות בכפוף למתן הודעה לחבר על הפסקתה. בנוסף, בית הדין האזורי ציין כי לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: חוק האפוטרופסות), הורה אינו יכול לבצע בשם ילדיו הבגירים פעולות משפטיות – לרבות התקשרות חוזית – ללא רשותם. לכן, המשך צירופו של ילד בגיר לשב"ן על-ידי ההורה הוא מנוגד לחוק, ומכבי מאריכה בכך את חברות המבוטח הבגיר ללא הסכמתו. בית הדין האזורי הוסיף בהחלטתו כי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: חוק ביטוח בריאות), קובע כי על קופת החולים לצרף כל מבוטח לתכנית שב"ן לפי בקשתו – כלומר, לא בדרך של צירוף אוטומטי. כמו כן, תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (תכנית לשירותים נוספים ושינויים בה), התשנ"ט-1998, קובעות כי נדרשת חתימה על כתב הצטרפות על-מנת לצרף מבוטח לשב"ן. עוד צוין שלפי חוזר מנכ"ל משרד הבריאות, צירוף מבוטח לשב"ן צריך להיעשות באופן מפורש ובהסכמת המבוטח. בית הדין האזורי סבר כי ההודעה ששולחת מכבי למשפחה של מבוטח בסמוך להגיעו לגיל 18 ובה פירוט בנוגע להמשך החברות והתשלום בגינה, וכן דפי המידע שהיא שולחת מדי רבעון לכל חברי מכבי, ובהם פירוט של בני המשפחה החברים בשב"ן והסכום שנגבה בגין חברותם – אינם עונים על הדרישה של חתימה על כתב הצטרפות ואינם מהווים תחליף לחתימה. נקבע כי אין במסמכים הללו כדי לרפא את היעדר הסכמת המשלם להמשך תשלום או את היעדר הסכמת המבוטח הבגיר להמשך חברותו בשב"ן. עוד נקבע כי לעותרת 2 – בתו של העותר 1 – להבדיל מאביה ואחיה, אין עילת תביעה. זאת, מאחר שהיא עשתה שימוש בשב"ן לאחר הגיעה לגיל 18. בכך, הלכה למעשה, היא הסכימה להצטרף לשב"ן, שכן שימוש כזה מהווה קיבול בהתנהגות לפי סעיף 6(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים); וכך הוא גם לגבי כל חבר שמימש בפועל את חברותו בשב"ן. יחד עם זאת, קבע בית הדין האזורי, כי אין בשימוש האמור כדי להוות הסכמה של ההורה לתשלום דמי חבר; מדובר אך ורק בהסכמת הבגיר להצטרף לשב"ן. בית הדין האזורי פסק כי לעותרים, ולקבוצות אותן הם מייצגים, עומדות מספר עילות תביעה נגד מכבי, וביניהן: עילת תביעה חוזית וכן עילת תביעה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 – בגין הפרת הסכם והמשך גביית דמי חבר עבור ילדים בגירים בניגוד לתקנון, עילות המקימות זכאות לסעד של השבה; הפרת חובה חקוקה – הן בגין צירוף הילדים הבגירים לשב"ן ללא הסכמתם המפורשת, תוך הפרה של חוק האפוטרופסות, והן בגין הפרת סעיף 13א לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, שכן מדובר בעסקה לתקופה קצובה (עד הבגירות) שחובה על מכבי להודיע למבוטח על סיומה לפחות שלושה חודשים לפני פקיעת ההתקשרות תוך פירוט האפשרויות העומדות בפניו. טענת מכבי לפיה קבלת הבקשה תפגע במבוטחים שחברותם תבוטל בחלוף 6 חודשים, אם לא ישלמו דמי חבר, נדחתה על-ידי בית הדין האזורי. נקבע כי הטענה מגלמת גישה פטרנליסטית שאין לה מקום, במיוחד כאשר עסקינן בשירותי בריאות נוספים ולא בסל הבריאות שכולל שירותים רפואיים חיוניים ובסיסיים. לבסוף, קבעה דעת הרוב כי העותרים עמדו בתנאים לאישור תובענה ייצוגית הקבועים בסעיף 8 לחוק: התובענה מעוררת שאלות עובדתיות ומשפטיות מהותיות המשותפות לכלל חברי הקבוצה; התובענה היא הדרך היעילה ביותר להכריע במחלוקת; וכן עניינם של חברי הקבוצה מנוהל בדרך הולמת ובתום לב. נפסק, בנוסף, כי מכבי בפועלה במסגרת שב"ן – להבדיל ממתן השירותים הרפואיים אשר נכללים בסל הבריאות – היא בגדר "עוסק" כהגדרתו בתוספת השנייה לחוק. דעת המיעוט סברה כי משעה שאין התייחסות מפורשת, בתקנון או במקום אחר, לכך שחברותו של קטין בשב"ן מסתיימת עם בגירותו ולנושאים הכרוכים בכך – המסקנה היא שלא מדובר בחברות לתקופה "קצובה", כפי שקבעה דעת הרוב. עוד העירה דעת המיעוט כי אין בדין או בתקנון הוראה מפורשת אשר אוסרת על חיוב ההורים בדמי חבר עבור ילדיהם הבגירים; וכי סעיף 3.2.2 לתקנון, עליו נסמכת דעת הרוב, אינו עוסק בגבייה כי אם בחישוב התעריף. על-פי דעת המיעוט, מתקנון השב"ן עולה כי קיימות שתי דרכים בלבד לסיום החברות: ביוזמת המבוטח ולבקשתו, או ביוזמת המבטח, במקרה של אי-תשלום דמי חבר או מסירת מידע כוזב. לכן, ככל שמכבי הייתה מפסיקה את החברות של הקטין שהגיע לגיל 18 מיוזמתה, היא הייתה פועלת בניגוד לתקנון. הגעה לגיל הבגירות – כך לפי דעת המיעוט – משנה רק את הזהות של מי שרשאי להפסיק את החברות – ההורה או הילד – אך אינה מובילה כברירת מחדל להפסקת החברות בשב"ן. על החלטה זו של בית הדין האזורי לעבודה הגישה מכבי בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, אשר נדונה, בהסכמת הצדדים, כאילו הרשות לערער ניתנה. פסק הדין של בית הארצי לעבודה אחרי שבחן את טענות הצדדים, הגיע בית הדין הארצי – פה אחד – למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להתקבל, הואיל ולא קיימת אפשרות סבירה שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה, כמצוות סעיף 8(א) לחוק. בית הדין הארצי הדגיש כי המחלוקת נסובה על ברירת המחדל שמסדירה את זכויות הקטין ואת חובות הוריו בכל הנוגע לשב"ן, בהגיעו לגיל הבגירות – קרי: האם חברות הקטין בשב"ן מסתיימת כאשר הוא מגיע לגיל 18. בפסק הדין צוין כי הבקשה לאישור תובענה ייצוגית מבוססת על הנחת יסוד לפי התקשרות חוזית אשר נערכת עם קטין באמצעות הוריו או אפוטרופוס אחר בעודו קטין, מסתיימת עם הגיעו לגיל 18. ברם, בית הדין הארצי קבע כי לא מצא נימוק או בסיס להנחת יסוד זו, לא בחקיקה ולא בתקנון, ואף לא מצא לה הצדקה עניינית. בית הדין הארצי ביסס את החלטתו כאמור על מספר שיקולים. ראשית, נקבע כי חוק האפוטרופסות אינו קובע דבר לעניין סיומה של פעולה משפטית שנערכה ביחס לקטין באמצעות הוריו עם הגיעו לבגירות. נקבע כי לפי החוק, הגעת הקטין לבגירות – משמעה סיום האפוטרופסות; אולם מכך לא ניתן ללמוד על ביטול הפעולה המשפטית אשר נעשתה כדת וכדין לפני הגעת הקטין לבגירות. כמו כן קבע בית הדין הארצי כי אין בחוק ביטוח בריאות או בתקנות שהותקנו מכוחו כל הוראה אשר מובילה למסקנה כי החברות בשב"ן מסתיימת כשהקטין מגיע לגיל 18. התקנות עוסקות ברישום לקופות חולים – הן קובעות כי בגיר שהיה רשום בקופת חולים בעת שהיה קטין, ימשיך להיות רשום באותה קופת החולים; אולם, הן אינן מתייחסות לחברות בשב"ן של קטין שהפך לבגיר. בית הדין הארצי סבר כי אין לפרש את התקנות ככאלו שיוצרות הסדר שלילי, אלא כתקנות שיש בהן חֶסֶר אשר מחייב את השלמתן באמצעות פרשנות משפטית. בהקשר זה, הוטעם כי החברות בשב"ן היא פועל יוצא של החברות בקופת חולים – נתון שמוביל למסקנה פרשנית כי חברות הקטין בשב"ן ממשיכה אחרי הגיעו לבגירות, בדומה לחברותו בקופת חולים. בית הדין הארצי קבע כי העותרים לא הצביעו על טעם שיצדיק ברירת מחדל שונה מזו. עוד נאמר בפסק דינו של בית הדין הארצי כי לו התכוון המחוקק שהתקשרות עם קטין במסגרת תכנית השב"ן תסתיים בהגיעו לגיל 18, חזקה עליו שהיה קובע זאת בלשון מפורשת. בנוסף, קבע בית הדין כי אין בתקנון של מכבי שום הוראה ממנה ניתן להסיק כי חברות הקטין בשב"ן פוקעת עם הגיעו לבגירות. עיון בהוראות התקנון מלמד כי חברות בשב"ן מסתיימת בשני מצבים בלבד: אם החבר ביקש להפסיק את חברותו, או אם החבר לא שילם דמי חבר מלאים במועד – או אז חברותו תפקע בחלוף 180 ימים, ובכפוף למתן התראה מראש. מאחר שהתקנון הוא חוזה מחייב, חזקה על מכבי שאם בכוונתה היה להפסיק את חברות הקטין בשב"ן בהגיעו לגיל 18, הדבר היה נקבע במפורש בהוראות התקנון שנוסח על ידה – זאת, בין היתר, כדי לאפשר למבוטח לשמור על רציפות ביטוחית. בית הדין הארצי הוסיף בפסק דינו כי שיקולים מתחום הכלכלה ההתנהגותית, וההנחה שעולה מהמחקרים לפיה אנשים נמנעים לרוב מלשנות את ברירת המחדל שנבחרה עבורם, תומכים בעמדתה של מכבי. קבלת עמדת העותרים – כך נקבע – משמעה שכל אדם, בהגיעו לבגירות, יידרש לבצע פעולה אקטיבית לצורך חידוש חברותו בשב"ן, כאשר סביר להניח שרוב הבגירים הצעירים לא יטרחו לבצע פעולה כזו ובשל כך יוותרו ללא כיסוי ביטוחי. ברירת מחדל כזו אינה רצויה. בית הדין הארצי הדגיש כי ברירת המחדל הקיימת אינה רק עולה בקנה אחד עם הוראות החוק והתקנון, אלא גם עם האינטרס הציבורי הרחב – בהיותה מאפשרת לאדם, בכניסתו לבגירות, לשמור על רציפות הזכויות הרפואיות במסגרת השב"ן. עוד קבע בית הדין הארצי כי במסגרת אישור בקשה לתובענה ייצוגית יש לתת את הדעת על כך שהתוצאה תהיה לטובת הקבוצה ותהלום את האינטרסים שלה; ולא כך הוא בענייננו. היענות לתובענה הייצוגית תביא בהכרח לגריעה מהקופה המשותפת באופן שיפגע בקבוצה בכללותה כתוצאה מהוצאת האנשים, בהגיעם לבגירות, מתכניות השב"ן ומשלילת הזכויות הרפואיות שנובעת מכך. בהקשר זה הודגש כי קופת החולים מכבי מיידעת את ההורה בדבר ברירת המחדל ומעניקה לו את האפשרות להפסיק לשלם דמי חבר עבור ילדיו שבגרו, אם אינו חפץ בכך. לנוכח האמור, סבר בית הדין הארצי כי לא קיימת אפשרות סבירה שייקבע כי נפל פגם בהתנהלותה של מכבי בכל הקשור להמשך חברותם בשב"ן של קטינים שהפכו לבגירים וגביית דמי חבר מהוריהם. לפיכך, ומאחר שהתנאים לאישור תובענה ייצוגית לפי סעיף 8(א) לחוק הינם מצטברים, מתייתר הצורך לבחון את התקיימותם של שאר התנאים, לרבות השאלה האם מכבי מהווה "עוסק" לפי פרט 1 לתוספת השנייה לחוק. טענות העותרים העותרים טוענים כי נפלו בפסק דינו של בית הדין הארצי טעויות משפטיות ועובדתיות מהותיות אשר מחייבות את התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק ונוכח השלכות הרוחב של פסק הדין. לטענת העותרים, בית הדין הארצי התעלם מרוב הראיות שאלה הביאו ומהטענות שהעלו בפניו, כמו גם מקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי. לטענת העותרים, פסק דינו של בית הדין הארצי מצמצם את יכולת הגישה של תובעים ייצוגיים לבתי הדין לעבודה. עוד טוענים העותרים כי בית הדין הארצי סטה בפסיקתו מכללי הפרשנות המקובלים שחלים על חוזה צרכני ומהאמור בסעיפים 26-25 לחוק החוזים. בהקשר זה, מפנים העותרים לתקנונים ולפרקטיקה הנהוגה בקופות חולים אחרות. נטען כי עיקר המחלוקת בין הצדדים נעוצה בפרשנות סעיף 3.2.2 לתקנון השב"ן (לפיו דמי החבר נקבעים בהתאם למספר הנפשות במשפחה ובהתאם לגיל החבר), על רקע סעיף 2.17 לתקנון (לפיו "בני משפחה" כוללים את בן/בת זוג, וילדיהם שטרם מלאו להם 18 שנה) וסעיף 2.18 (לפיו "חבר" הוא בוגר או בן משפחה שבהתאם להוראות התקנון זכאי לשירותים נוספים ומשולמים עבורו דמי חבר). העותרים מבקשים ללמוד מהוראות אלה כי למכבי אין רשות לגבות מהורה דמי חבר עבור ילדיו הבגירים. העותרים חולקים גם על קביעתו של בית הדין הארצי לפיה יש בקבלת התובענה הייצוגית משום הרעה במצבו של הציבור ופגיעה בחברי הקבוצה. לטענת העותרים, מדובר בקביעה פטרנליסטית מרחיקת-לכת שאינה מעוגנת בעובדות, ושנכונותה מוטלת בספק משעה שמדובר בשב"ן ולא בשירותים רפואיים בסיסיים או חיוניים – כאשר הילדים שהגיעו לבגירות יכולים להמשיך את החברות בשב"ן באופן רציף, אם יבחרו בכך. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ובנספחיה, סבורני כי דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא עמנו כי בית משפט העליון, בשבתו כבית דין גבוה לצדק, אינו משמש ערכאת ערעור על פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה. התערבותו של בית משפט זה בפסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה תיעשה בריסון ובאיפוק מרביים ורק במקרים מיוחדים, חריגים שבחריגים – בהימצא טעות משפטית מהותית וברורה, בעלת השלכות רוחב, ששיקולי הצדק מחייבים את תיקונה (ראו, מיני רבים: בג"ץ 3606/23 מימן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 14 (26.11.2023); בג"ץ 1605/19 פלוני נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 9 (16.4.2019)). המקרה דנן אינו נופל בגדרם של חריגים כאמור. זאת, מאחר שהעותרים לא הצביעו על שום טעות משפטית שנפלה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה – קל וחומר, טעות משפטית מהותית וברורה. בית הדין הארצי פסק את אשר פסק במסגרת הסמכות הייחודית שהמחוקק העניק לו בשל מומחיותו המיוחדת וניסיונו בתחום הזכויות הרפואיות וזכויות סוציאליות בכללותן (ראו: סעיף 54(ב) לחוק ביטוח בריאות). באשר למחלוקת בין בית הדין האזורי לבית הדין הארצי – בית הדין הארצי הוא הערכאה העליונה בעולמו של משפט העבודה ובעולמן של זכויות סוציאליות שחוסות תחת סמכותם הייחודית של בתי הדין לעבודה. כפועל יוצא מכך, בית הדין הארצי מופקד גם על פיתוח הדינים וההלכות ביחס לזכויות אלו – הוא, ולא אנחנו. בהתאם לכך, התערבותנו בכגון דא שמורה למקרים החריגים בהם נופלת טעות משפטית מהותית וברורה בפסיקתו של בית הדין הארצי; ובפחות מכך לא סגי. כלל יסודי זה הובהר על ידינו לא אחת. כפי שהזדמן לי לקבוע בהקשרן של זכויות רווחה הנגזרות מנכות: "[...] בבסיס העתירה שלפנינו עומדת שאלה פרשנית באשר להכללתה או ניכויה של תוספת הנכות מכוחה של תקנה 15 בחישוב דרגת הנכות המורכבת, בהתאם לתקנה 1(ג). הצדדים שלפנינו חלוקים בעמדתם ביחס לסוגיה זו. פסק דינו של בית הדין האזורי קיבל את עמדת העותר, בעוד שפסק דינו של בית הדין הארצי אימץ את עמדתו של המוסד בסוגיה. נראה אפוא כי לסוגיה המשפטית שבמחלוקת יש פנים לכאן או לכאן.   במקרים כגון זה, עלינו להימנע מלהתערב בפסקי הדין של בית הדין הארצי, אשר לו הסמכות הייחודית לדון בסוגיות של דיני עבודה ורווחה. טעות משפטית מהותית, אשר תצדיק, במקרים נדירים, את התערבותנו בפסק דינו של בית הדין הארצי, אינה עולה, בדרך כלל, בנסיבות בהן קיימות מספר פרשנויות סבירות שמעמידות אפשרויות חלופיות לפתרון הסוגיה המשפטית מושא המחלוקת. במקרים כאלה, בית משפט זה לא יתערב, ככלל, בפסיקתו של בית הדין הארצי (ראו, מיני רבים: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 694-693 (1986)), ויאפשר לבית הדין הארצי לפתח את ההלכה בענייני עבודה ורווחה בדל"ת אמות מומחיותו" (ראו: בג"ץ 4257/23 דוד קדוש נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקאות 34-33 לפסק דיני (20.8.2023)). כך גם פסקתי, בהסכמת חבריי, השופטים י' עמית ו-י' אלרון, לגבי פסק דינו החדשני של בית הדין הארצי לעבודה בעניינה של הטרדה מינית על רקע של "יחסי השפעה" במסגרת העבודה: "באשר לקביעתו של בית הדין הארצי בעניינה של דוקטרינת יחסי ההשפעה – גם בזאת לא מצאתי עילה מבוררת להתערבותנו. אכן, וכפי שקבע בית הדין הארצי, דוקטרינה זו היא בגדר חידוש משפטי. ברם, חידוש משפטי במסכת דינים אשר מסורה לסמכותם הייחודית של בתי הדין לעבודה אינו מצדיק, כשלעצמו, את התערבותנו בפסק דינו של בית הדין הארצי. בתי הדין לעבודה, ובראשם בית הדין הארצי, הם אשר אמונים על פיתוח ההלכה בתחום של יחסי עבודה ותעסוקה כהגדרתו על ידי המחוקק; ובפרט, אמונים הם על יישומו של החוק למניעת הטרדה במסגרת יחסי עבודה [...]. במקרים אלה – להבדיל ממקרים בהם בתי הדין לעבודה עוסקים בנושאים שאינם בליבת סמכותם, למשל: ענייני נזיקין (ראו: בג"ץ 1347/18 פלונית נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 לפסק דינו של השופט י' עמית (23.7.2019)) – פיתוח ההלכה על-ידי בתי הדין לעבודה, ובראשם בית הדין הארצי, הוא צפוי, נכון ורצוי. אשר על כן, גם אילו ניתן ורצוי היה, מטעמים כאלה או אחרים, להגיע לתוצאה משפטית השונה מזאת אליה הגיע בית הדין הארצי, לא היה בכך כדי להצדיק את הסגת גבולו של בית הדין הארצי." (ראו: בג"ץ 4272/23 פלונית נ' בית הדין הארצי עבודה בירושלים, פסקה 37 (7.6.2023)).   פסיקתו של בית הדין הארצי אינה חורגת מלשונן ומהגיונן של ההוראות שבחוק האפוטרופסות, חוק ביטוח בריאות והתקנון, עליהן היא נסמכת. פסיקה זו לא נפגמה אפוא בשום טעות משפטית מהותית וברורה (אם בכלל). העתירה נדחית אפוא בזאת על הסף. בנסיבות העניין, לא נעשה צו להוצאות. אלכס שטיין שופט השופט דוד מינץ: אני מסכים. דוד מינץ שופט השופט עופר גרוסקופף: מקובלת עלי עמדת חברי, השופט אלכס שטיין, לפיה במקרה דנן "העותרים לא הצביעו על שום טעות משפטית שנפלה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה" (פסקה 24 לחוות דעתו). כך, שכן עיקר טיעוני העותרים בעתירה מתמקדים בפרשנות שנתן בית הדין הארצי לעבודה למערכת היחסים החוזית שבין קופת החולים "מכבי" לבין מבוטחיה – פרשנות הנראית בעיני נכונה גם, ובמיוחד, כשאנו מביאים בחשבון את טיבה הצרכני של ההתקשרות בה עסקינן, בראי מכלול נסיבותיה, כפי שהיטיב לנתח בית הדין הארצי לעבודה בפסק דינו. במצב דברים זה, אינני רואה צורך לעסוק באמות המידה להתערבות בית משפט זה בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה – לא בהקשר הכללי ולא בהקשר הממוקד של דיני התובענות הייצוגיות. עופר גרוסקופף שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, ב' אב תשפ"ה (27 יולי 2025). דוד מינץ שופט עופר גרוסקופף שופט אלכס שטיין שופט