מרדכי אביטן נ. בית הדין הארצי לעבודה

2 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6407/21 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט י' אלרון העותר: מרדכי אביטן נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. המוסד לביטוח לאומי עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: ד"ר אמיר קמינצקי, עו"ד בשם המשיב 2: עו"ד ארנה רוזן אמיר פסק-דין השופט י' אלרון: העתירה שלפנינו עניינה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ב-עב"ל 23749-06-20 (השופטים ל' גליקסמן, ח' אופק גנדלר, וא' סופר, ונציגי הציבור: י' לוינזון וי' עפרון) מיום 10.6.2021, בגדרו נדחה ערעור העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע ב-ב"ל 39788-01-16 (השופטת י' אנגלברג שהם) מיום 30.4.2020. רקע והליכים קודמים כעולה מן העתירה והתגובה, העותר, יליד שנת 1957, עבד עשרות שנים בתור כבאי מבצעי, ובמועד הרלבנטי שימש כסגן מפקד תחנה אזורית בנתיבות. במסגרת ביקור שקיים העותר ביום 11.12.2014 ב-"מתחם רמי לוי" בנתיבות (להלן: המתחם), התעורר ויכוח קולני בינו לבין נציג המתחם לאור הכוונה לפתוח את המתחם "בניגוד לחוק". בעקבות הוויכוח, חש העותר חולשה כללית ומתח לקראת פגישה נוספת עם נציגי המתחם, אשר הייתה אמורה להתקיים ביום 14.12.2014. זמן קצר לפני הפגישה, העותר התמוטט ופונה לבית החולים, שם עבר ניתוח מעקפים. תביעת המשיב להכיר באירוע רפואי זה כ-"פגיעה בעבודה" נדחתה על ידי המשיב 2, בנימוק כי לא הוכח קיומו של אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתו של העותר, אשר הוביל להתפתחות המחלה ביום 14.12.2014. בעקבות זאת, העותר הגיש לבית הדין האזורי תביעה להכיר באירוע כ-"פגיעה בעבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי). בפסק דינו מיום 25.1.2017, קבע בית הדין האזורי כי העותר לא הצליח להוכיח קיומה של תשתית עובדתית העולה כדי "אירוע חריג" המצדיק מינוי מומחה לקביעת הקשר הסיבתי בינו לבין לאירוע הלבבי שאירע, ודחה את התביעה. העותר ערער על פסק הדין. בית הדין הארצי לעבודה מצא כי קיימות ראיות אובייקטיביות אשר בית הדין האזורי לא התייחס אליהן, המביאות למסקנה כי אכן הוכח קיומו של אירוע חריג. עוד קבע, כי תחילתו של האירוע בוויכוח של העותר עם נציג המתחם והמשכו במתח אותו חש במהלך סוף השבוע לקראת הפגישה ביום 14.12.2014, אשר זמן קצר לפניה התמוטט. בשל זאת, בית הדין הארצי פסק על קבלת הערעור והשבת ההליך לבית הדין האזורי לצורך מינוי מומחה רפואי. בשל קביעות אלו, בית הדין האזורי מינה את פרופ' אלון מרמור כמומחה רפואי מטעם בית הדין (להלן: המומחה הראשון), אשר קבע, בין היתר, כי: "... אין זה סביר שהויכוח הקולני שהיה ב-11.12 גרם לאירוע הלבבי ב-14.12." לאחר שהתקבלו תשובותיו של המומחה הראשון לשאלות ההבהרה שהעותר הפנה אליו, והגם שנקבע כי לא נמצא פגם בחוות דעתו, נעתר בית הדין האזורי לבקשת העותר ומינה מומחה רפואי נוסף – פרופ' מרקביץ ולטר (להלן: המומחה השני), אשר קבע כי: "בהתחשב בכל הנתונים שבידי, אני מתרשם, בסבירות גבוהה שאין קשר סיבתי בין האירוע בעבודה ב-11.12.14 והמשכו, ובין הופעת האירוע של אנגינה פקטוריס לא יציבה במועד שהיה". בפסק דינו, אימץ בית הדין האזורי את קביעות המומחים, קבע כי אין לראות באירוע זה כ-"פגיעה בעבודה", והורה על דחיית התביעה. העותר ערער על פסק הדין לבית הדין הארצי. בית הדין הארצי אפשר לעותר להגיש שאלת הבהרה נוספת למומחה השני, ולבסוף אימץ את קביעות בית הדין האזורי, דחה את הערעור, ונימק: "... המומחה הרפואי קבע כי יש תוצאות שונות לאירוע חד וקצר כמו הוויכוח ביום 11.12.2014 לדחק הנפשי שנמשך מיום 11.12.2014 עד יום 14.12.2014, גם אם הוא בגדר אירוע חריג. מדובר בקביעה רפואית, שאין מקום לסטות ממנה." (פסקה 8.2 לפסק הדין). תמצית טיעוני הצדדים מכאן העתירה שלפנינו, במסגרתה מבוקש כי פסק דינו של בית הדין הארצי יבוטל. לטענת העותר, מקריאת חוות הדעת הרפואיות עולה כי קיים קשר סיבתי חד משמעי בין האירוע החריג לאשפוזו, וכן כי בית הדין הארצי שגה כאשר נסמך באופן מוחלט על "השורה התחתונה" של חוות הדעת, מאחר שזו אינה מחליפה את שיקול דעתו. עוד נטען, כי היה מקום למינוי מומחה רפואי נוסף. לבסוף, טען העותר כי מרבית השאלות הדורשות הכרעה בענייננו מתייחסות לסוגיות שבדין הכללי, כללי הצדק הטבעי ופרשנות חוק, ולא ליישום ספציפי של נושאים הנתונים לסמכותו הייחודית של בית הדין הארצי לעבודה. בתגובתו, המשיב 2 טען כי יש לדחות את העתירה על הסף מאחר שבית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה; בשל זאת שחוות הדעת שהתקבלו ברורות ועולה מהן מפורשות שאין קשר סיבתי "בין האירוע של הוויכוח לבין האירוע הלבבי"; היות שרוב טענות העותר כבר נדונו ומוצו בשתי ערכאות שונות; ומאחר שלא היה כל מקום למינוי מומחה רפואי נוסף, שלישי במספר. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיב 2, על צרופותיהן, באנו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. כפי שנקבע פעמים רבות, בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו משמש כערכאת ערעור על פסקי דין והחלטות של בתי הדין לעבודה, והתערבותו מוגבלת למקרים חריגים, בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, כי בהחלטת בית הדין מתגלה טעות משפטית מהותית, ובנסיבות הענין הצדק מחייב את התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק; והשני - שהחלטת בית הדין מעלה סוגיה עקרונית כללית, בתחום יחסי העבודה או בכלל (בג"ץ 524/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986); בג"ץ 2360/19 ‏הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 10 (16.1.2020); בג"ץ 6258/21 קלומיטי נ' בית הדין האזורי לעבודה, פסקה 8 (7.10.2021)‏‏). עוד נפסק, כי ביחסי הגומלין שבין בית משפט זה לבין בית הדין הארצי לעבודה, יש לראות בבית הדין הארצי את הערכאה השיפוטית בעלת המומחיות בתחום משפט העבודה, עליה הטיל המחוקק את התפקיד של גיבוש ההלכה בתחום זה (בג"ץ 123/81 אלקטרה בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד לו(1) 421, 429 (1982); בג"ץ 3420/20 תותי אשבל נ' בית הדין הארצי לעבודה (10.6.2020)). בפרט נקבע, כי שאלות הנוגעות לזכויות המוקנות מכוח חוק הביטוח הלאומי נמצאות בליבת מומחיותו של בית הדין הארצי (בג"ץ 5847/13 סויסה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 7 (29.8.2013)‏); ואף כי "לבית הדין מומחיות מובהקת משחר ברייתו בנושאי הביטוח הלאומי..." (בג"ץ 4998/14 נבעה נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה ד' (26.10.2014)). ובענייננו - העותר אמנם מנסה לשוות לעתירתו נופך בעל חשיבות ציבורית, אולם הטענות בגדרה הן טענות ערעוריות מובהקות, המכוונות לאופן בו יושם הדין בעניינו הפרטני. יתרה מזאת, העותר מבקש כי בית משפט זה יתערב בהחלטות בתי הדין לעבודה לאמץ את קביעות המומחים הרפואיים בחוות דעתם. ברם, על אודות טיעון שכזה, נפסק כי: "קבלת חוות דעת מומחה על ידי בית המשפט הינה בגדר ממצא עובדתי. בית משפט זה, כאמור, אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין לעבודה, ועילות ההתערבות אינן כוללות התערבות במסקנת מומחה מהטעמים שהוצגו" (בג"ץ 5287/09 שוקרון נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 3 (22.02.2011)). כמו כן, כטענת המשיב 2, טענות העותר מבקשות בחלקן לייחס לחוות הדעת פרשנות אשר אינה מתיישבת עם האמור בהן. בין היתר, נטען כי המומחה השני "...פסק, כחוט השערה בין הכרה לאי הכרה, תוך שהאבחנות הדקיקות מכל דקיקות שאיבחן, אינן שוללות את האירוע עצמו, את הקשר הסיבתי שבין האירוע לנזק שנגרם לתובע, את הקשר הסיבתי שבין האירוע לאישפוז ולאי כושר של העותר..." (סעיף 15 לעתירה). אולם, המומחה השני ציין: "קבעתי בחוות הדעת המקורית שאין קשר סיבתי בין האירוע בעבודה ב-11.12.2014 והמשכו, ובין הופעת האירוע של אנגינה פקטוריס לא יציבה (Acute Coronary Syndrome בלי אוטם) במועד שהיה. ... אין קשר סיבתי בין האירועים בעבודה, כמתואר בהחלטת בית הדין, לבין הצורך בטיפול רפואי ביום 14.12.2014 ו/או לתקופת אי הכושר לאחריה" (ההדגשות אינן במקור – י' א'). אשר על כן, טענות העותר נדונו והוכרעו באופן מנומק בפני שתי ערכאות, ולא מצאנו טעות משפטית בהכרעתן, ודאי שלא טעות מהותית. בית הדין הארצי, כמו גם בית הדין האזורי, הסתמכו כדין על חוות הדעת הרפואיות אשר הוצגו להם, וזאת בהעדר סיבה לסטות מן הקביעות הרפואיות המובהקות הנכללות בהן. סיבה כזו לא הוצגה גם לפנינו. כפועל יוצא מן האמור לעיל, המקרה דנן אינו בא בגדר אמות המידה הקבועות בדין להתערבותנו. דין העתירה להידחות על הסף, וכך אנו מורים. העותר יישא בהוצאות המשיב 2, בסך של 2,000 ש"ח. ניתן היום, ‏ח' בחשון התשפ"ב (‏14.10.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21064070_J02.docx עע מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1