פלוני נ. משרד הביטחון/מתאם הפעולות בשטחים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים מינהליים עע"ם 4645-03-26 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ המערערים: 1. פלוני 2. פלונית 3. פלוני 4. פלוני 5. פלונית 6. פלוני נגד המשיב: מתאם פעולות הממשלה בשטחים – ועדת המאוימים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ל' ביבי) בעת"ם 86260-07-25 מיום 15.2.2026 בשם המערערים: עו"ד שני אלגרבלי בשם המשיב: עו"ד עומר רוזנוקס פסק-דין ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופטת ל' ביבי( מיום 15.2.2026 בעת"ם 86260-07-25. במסגרת פסק הדין נדחתה עתירת המערערים נגד החלטות המשיב (להלן: הוועדה) לדחות את בקשתם להנפקת היתרי שהייה בישראל מטעמי מאוימות. 1. בתמצית, בשנת 2017 פנו המערערים 1 ו-4 לוועדה בבקשה להכיר בהם כמאוימים, אך בקשתם נדחתה עוד באותה השנה. בשנת 2023 ניתן למערער 1 היתר שהייה זמני כמאוים מחמת הספק למשך חודש אחד, ולבקשתו, היתר זה הוארך מספר פעמים. ביום 28.3.2024, לאחר קיום דיון עם כלל הגורמים הרלוונטיים, במסגרת החלטה מנומקת דחה יו"ר הוועדה את בקשת המערער 1 להיתר שהייה. עתירה מינהלית שהגיש המערער 1 נגד החלטה זו נדחתה לבקשתו, תוך שנקבע כי עליו לעזוב את ישראל תוך 30 ימים (עת"ם 45382-04-24; להלן: העתירה הראשונה). בספטמבר 2024 פנו המערערים 4-1 ו-6 לוועדה בבקשה להכיר בהם כמאוימים, הפעם על רקע מכירת קרקעות. בקשה זו נדחתה ביום 9.10.2024 בין היתר מהטעם שהמערערים, לרבות המערער 1, שהו בישראל שלא כדין – חרף פסק הדין בעתירה הראשונה. פניות נוספות מטעם המערערים לוועדה בראשית שנת 2025 נדחו אף הן, בין היתר, משלא הועברו הבהרות שנדרשו על-ידי הוועדה. ביום 30.3.2025 הגישו המערערים ואחרים עתירה מינהלית נוספת נגד החלטות הוועדה, ובצדה בקשה לצו ביניים (עת"ם 75672-03-25; להלן: העתירה המקבילה). בעוד עתירה זו תלויה ועומדת, נמסרה החלטת מרכזת הוועדה ולפיה לאחר קבלת התייחסות מהגורמים הרלוונטיים נמצא כי "לא נמצא קשר בין המבקשים [המערערים – י"ע] או מי מהם לעסקת מקרקעין כנטען". ביני לביני, ביום 31.7.2025 – שעה שהעתירה המקבילה הייתה תלויה ועומדת – הגישו המערערים את העתירה מושא ההליך דנן, ובצדה בקשה נוספת למתן צו ביניים, וזאת מבלי שציינו את דבר קיומה של העתירה המקבילה. לאחר הגשת העתירה דנן, ביום 28.8.2025 נדחתה בקשת המערערים לצו ביניים במסגרת העתירה המקבילה, וביום 18.9.2025 נמחקה העתירה המקבילה לבקשת המערערים. למען שלמות התמונה יצוין כי המערערת 5 כלל לא פנתה לוועדה בבקשה כלשהי עובר להגשת העתירה. 2. ביום 15.2.2026 דחה בית המשפט קמא את העתירה. ראשית, נקבע כי יש לדחות את העתירה על הסף נוכח חוסר ניקיון כפיהם של המערערים, אשר לא ציינו בעתירתם את דבר קיומה של העתירה המקבילה, וכן בשל עשיית דין עצמי מצדם, בכך שהוסיפו לשהות בישראל ללא היתר כדין ובניגוד להחלטות שיפוטיות. באשר למערערת 5, נקבע כי דין עתירתה להידחות אף מחמת אי-מיצוי הליכים, שכן זו כלל לא פנתה לוועדה. לגופם של דברים, קבע בית המשפט קמא כי החלטת הוועדה היא החלטה מנומקת של גוף מקצועי, אשר לו מסור שיקול דעת רחב, וכי לא קמה עילה להתערב בה. עוד צוין מחדלם של המערערים (למעט המערער 1) ובא-כוחם, אשר לא התייצבו לדיון בעתירה חרף מספר דחיות, לרבות דחיית שעת הדיון ביום הדיון עצמו לבקשת בא-כוח המערערים. נוכח האמור, דחה בית המשפט את העתירה תוך שחייב את המערערים בהוצאות בסך של 5,000 ש"ח (להלן: פסק הדין). 3. מכאן הערעור שלפנינו, שבצדו הוגשה בקשה למתן סעד זמני שימנע את הרחקת המערערים לשטחי הרשות. לטענת המערערים, שגתה הוועדה בהחלטותיה שלא להכיר בהם כמאוימים, שכן המערער 1 שימש גורם מכריע בעסקת מקרקעין רגישה, ועל כן נשקפת להם סכנה ממשית בשטחי הרשות. נטען כי הוועדה לא בחנה את הנסיבות העובדתיות של בקשתם כנדרש והתעלמה ממסמכים שהועברו לעיונה. כמו כן, לשיטת המערערים, העובדה שבעבר ניתן למערער 1 היתר שהייה זמני מלמדת על הסכנה הנשקפת לו, ומאוימות זו משליכה גם על יתר המערערים מכוח קרבתם המשפחתית. באשר לפסק הדין, נטען כי בית המשפט קמא דחה את העתירה בשל אי-התייצבות בא-כוח המערערים, טעם שאינו מצדיק את דחיית העתירה. כמו כן, מלינים המערערים על גובה ההוצאות שהושתו עליהם. בהתייחסות המשלימה שהגישו המערערים לעניין עסקת המקרקעין הנטענת, נטען כי בניגוד לעמדת הוועדה העסקה אכן יצאה אל הפועל וכי המערער 1 שימש בה גורם מכריע ומקצועי שקישר בין הצדדים לעסקה. 4. מנגד, במסגרת תגובתה לבקשה לסעד זמני, סומך המשיב ידיו על פסק הדין. המשיב מפנה להתנהלות המערערים, השוהים בישראל שלא כדין, וכן לחוסר ניקיון כפיהם עת הגישו את העתירה דנן תוך הסתרת קיומה של העתירה המקבילה. לגופם של דברים, נטען כי לא נפל פגם בהחלטת הוועדה שהתבססה על בדיקת גורמי המקצוע ולפיה אין לתת למערערים היתר בשל מאוימות, וכן כי המערערים לא הניחו תשתית לביסוס טענתם בדבר מעורבותם בעסקת המקרקעין הנטענת. המשיב מדגיש שאין די במסמכים המעידים לכאורה על עצם קיומה של עסקה, אלא נדרש לבסס מעורבות ממשית של המערערים בעסקה כדי לגבש עילת מאוימות. לבסוף, מפנה המשיב לפלטי תנועות המעברים של המערערים, המלמדים כי הם המשיכו לבקר תדיר בשטחי הרשות גם בתקופה שבה נטען למאוימות – עובדה השומטת את הקרקע תחת טענותיהם בעניין. 5. לאחר עיון בערעור על נספחיו, בתגובת המשיב לבקשה לסעד זמני, ובהתייחסות המשלימה מטעם המערערים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות ללא צורך בתשובה. זאת, בהתאם לסמכות הנתונה לנו לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה בענייננו מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. 6. נקודת המוצא לדיון היא שלוועדה נתון שיקול דעת רחב בבחינת טענות מאוימות נוכח מומחיותה ומקצועיותה, ועל כן לא בנקל יתערב בית המשפט בהחלטותיה (עע"ם 51918-04-26 פלוני נ' משרד הביטחון/מתאם הפעולות בשטחים, פסקה 6 ‏(27.5.2026‏); עע"ם 2836-03-26 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים ועדת מאוימים, פסקה 15 (14.5.2026‏)). בענייננו, כפי שציין בית המשפט קמא, בקשות המערערים נדונו ונבחנו על ידי הוועדה תוך התייעצות עם גורמי המקצוע ונמצא כי לא הונחה תשתית לטענת המאוימות בגין עסקת המקרקעין הנטענת. כאמור, במענה מיום 5.5.2025, ציינה מרכזת הוועדה כי מתשובת הגורמים המקצועיים עולה ש"לא נמצא קשר בין המבקשים [המערערים – י"ע] או מי מהם לעסקת מקרקעין כנטען". לא מצאנו כי קמה עילה להתערב במסקנה זו. אף בהתייחסות המשלימה שהוגשה לעיוננו לא הוצג תיעוד הקושר את המערער 1 – או מי מיתר המערערים – לעסקת המקרקעין כנטען. נוכח האמור, לא מצאנו לסטות ממסקנת בית המשפט קמא לפיה אין עילה להתערב בקביעות העובדתיות של הוועדה. 7. יתרה מכך, בדין קבע בית המשפט קמא כי יש מקום לדחיית עתירת המערערים על הסף, לנוכח עשיית דין עצמי מצדם ובשל חוסר ניקיון כפיהם. כך, המערערים עשו דין לעצמם עת הוסיפו לשהות בישראל ללא היתר כדין ובניגוד להחלטות שיפוטיות (עע"ם 8313-12-25 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים ועדת המאוימים, פסקה 7 ‏(11.1.2026‏); עע"ם 59659-02-25 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים ועדת מאוימים, פסקה 10 ‏(26.2.2025‏)). בנוסף, המערערים לא גילו במסגרת עתירתם ובקשתם לצו ביניים כי במקביל לעתירה מושא הערעור דנן מתנהלת עתירה מקבילה שהגישו באותו העניין ושאף בגדרה התבקשו סעדים זמניים (עע"ם 876/17 אוחיון נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז, פסקה 18 והאסמכתאות שם (3.5.2018); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד: משפט מינהלי דיוני 386-384 (2017)). לבסוף, לא מצאנו להתערב בהוצאות שהושתו על המערערים בפסק הדין. כידוע, פסיקת הוצאות מסורה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית, ורק במקרים חריגים תתערב בכך ערכאת הערעור – וענייננו אינו נמנה עמם. 8. הערעור נדחה אפוא, וממילא נדחית גם הבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור. בנסיבות העניין, ולפנים משורת הדין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ט"ו סיוון תשפ"ו (31 מאי 2026). יצחק עמית נשיא עופר גרוסקופף שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת