פלוני נ. פלוני

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 24983-01-26 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ המערערת: הדרה סגל נגד המשיב: צ'רלס יחזקאל ניס ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ש' ליבוביץ) בת"א 41924-04-25 מיום 11.11.2025 תאריך הילשיבה: ט' סיוון התשפ"ו (25.05.2026) בשם המערערת: עו"ד מיכאל דיין בשם המשיב: עו"ד דוד לוונטהל פסק-דין הנשיא יצחק עמית: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 11.11.2025 בת"א 41924-04-25, בגדרו נדחתה על הסף תובענה למתן סעד הצהרתי בדבר זכויותיה של המערערת בדירת מגורים בירושלים ברח' שערי תורה 15 בירושלים, הידועה כגוש 30342 חלקה 125 תת חלקה 1 (להלן: הדירה). 2. העובדות הצריכות לעניין פורטו בפסק דינו של בית משפט קמא, ומשכך אביא להלן את עיקרי הדברים בתמצית. בשנת 1988 המערערת ובן זוגה נרשמו כבעלי הדירה בחלקים שווים. בהמשך, במסגרת יחסים מסחריים בין המשיב לבן זוגה של המערערת, נרשמה לטובתו של המשיב משכנתה על הדירה ללא הגבלה בסכום. בשנת 2005 הגיש המשיב בקשה ללשכת ההוצאה לפועל למימוש המשכנתה נגד המערערת ובן זוגה. ביום 7.10.2008 הוגשה בקשה מוסכמת מטעמם של הצדדים למימוש המשכנתה על דרך של מכירת הדירה למשיב. הבקשה אושרה על-ידי ראש ההוצאה לפועל ובשנת 2009 הדירה נרשמה על שמו של המשיב. יצוין כי בעקבות הליך מימוש המשכנתה ורישום הדירה על שם המשיב, נמחקו מהמרשם עיקולים שהוטלו על הדירה לטובת צדדים שלישיים. בשנת 2017 הגיש המשיב נגד בן זוגה של המערערת תביעת פינוי בבית משפט השלום בירושלים בשל הפסקת תשלומי שכר הדירה (ת"א 14480-04-17; להלן: הליך הפינוי). בהמשך, הגיש בן זוגה של המערערת לבית המשפט המחוזי בירושלים תובענה למתן סעד הצהרתי לפיו הוא והמערערת הם בעלי הזכויות בדירה (ה"פ 59434-12-19) [יצוין כי המערערת לא הייתה צד פורמלי להליכים אלה]. על רקע זה, במסגרת הליך הפינוי הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה פסק הדין שיינתן בבית המשפט המחוזי בעניין הזכויות בדירה יחייב אותם גם בהליך הפינוי. בסופו של יום, התובענה בעניין הזכויות בדירה נדחתה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 10.1.2023 ונקבע כי הזכויות בדירה נתונות למשיב. במסגרת פסק דין זה נקבע: "מהמסמכים עולה כי ביום 6.5.04 הסכימו בני הזוג סגל למימוש המשכנתא על הדירה בכל דרך שתיראה למשיב, ובכך הוסרה המגבלה שנקבעה בתנאים המיוחדים של שטר המשכנתא. ביום 15.2.05 המשיב הגיש בקשה להוצאה לפועל למימוש המשכנתא. בגדרי הליך זה, שבו בני הזוג היו מיוצגים, הוגשה ביום 7.10.08 הבקשה המוסכמת שבה המשיב ובני הזוג סגל בקשו לאשר כי מימוש המשכנתא יהיה באמצעות מכירת הדירה למשיב בהתבסס על הסכם המכר. בבקשה המוסכמת פורטו באופן ברור ומקיף, כל הנסיבות שאפפו את הגשתה. [...] הבקשה אושרה על ידי ראש ההוצאה לפועל והדירה נרשמה על שם המשיב. בכך הסתיים תפקידה של הדירה כבטוחה" (פסקה 47 לפסק דינה של השופטת ש' ליבוביץ; הדגשות הוספו – י"ע). ערעור שהוגש על פסק הדין לבית משפט זה נדחה ביום 26.1.2026 (ע"א 2203/23, השופטים י' אלרון, י' כשר ו-ר' רונן). 3. לאור דחיית תביעתו של בן זוגה של המערערת לעניין הזכויות בדירה, נחתמה ביום 11.2.2025 פסיקתה במסגרת הליך הפינוי בבית משפט השלום, המורה על פינוי בן זוגה של המערערת או מי מטעמו מהדירה עד ליום 27.4.2025. בהמשך לכך פתח המשיב בהליכי הוצאה לפועל. לאחר שרשמת ההוצאה לפועל דחתה את בקשת המערערת למנוע את פינויה מהדירה, הגישה המערערת את התובענה שעליה נסב הערעור דנן, בגדרה עתרה לסעד הצהרתי לפיו זכויות הבעלות בדירה נותרו בהתאם לרישום המקורי. בכתב התביעה טענה המערערת כי "בימים אלו הגיע לידיעתי כי מתנהלים שלל הליכים משפטיים מאחורי גבי וללא ידיעתי על דירת מגורי זה 40 שנה"; וכי ההליכים הקודמים שתוארו לעיל, לרבות ההליך שבמסגרתו הוגשה הבקשה המוסכמת למימוש השעבוד על הדירה, אינם מחייבים אותה שכן לא צורפה כצד להם. במסגרת התובענה עתרה המערערת גם לסעד זמני לעיכוב פינוי הדירה, וטענה, בין היתר, כי עקב מצבו הרפואי של בנה שנולד בארצות הברית לפני כ-23 שנים, היא החלה לחלק את זמנה בין ארצות הברית לישראל, וכאשר היא מגיעה לישראל הדירה משמשת לה למגוריה. לטענתה, רק לאחרונה נודע לה "לתדהמתה הרבה" כי היא נדרשת לפנות את הדירה. יצוין כי במסגרת זו, צירפה המערערת חוות דעת של מומחית לכתב יד שלפיה חתימות המערערת על כל המסמכים שקשורים למשכנתה ולהעברת הזכויות בדירה למשיב הן חתימות מזויפות. המערערת הוסיפה כי בדירה מתגוררות בנותיה והיא עצמה מתגוררת בה למשך תקופות ארוכות. 4. המשיב הגיש בקשה לסילוק התובענה על הסף בשל השתק פלוגתא, השתק שיפוטי ושימוש לרעה בהליכי משפט. המשיב הציג בפני בית המשפט שורה של מסמכים מהם עולה כי על הדירה רבץ חוב ארנונה וכי נגד המערערת ניתנו פסקי דין בהעדר הגנה לזכות עיריית ירושלים, שפתחה כנגדה תיקי הוצאה לפועל לגביית החוב, במסגרתם ניתן כנגד המערערת צו עיכוב יציאה מן הארץ. עוד צוין כי המערערת הגישה בקשה בתיק ההוצאה לפועל לביטול הצו, ובתמיכה לבקשה הצהירה כי מקום מגוריה ומרכז חייה הם בארצות הברית; כי הגיעה לארץ לביקור קצר לרגל לידת נכדה; כי למעשה אין לה זיקה לארץ למעט ביקור חלק מילדיה אחת למספר שנים; וכי "בעלי הינו איש עסקים המגיע לארץ מספר פעמים בשנה ושוכר נכס בירושלים למגוריו. נראה לי שבאופן אוטומטי צורפתי כמחזיקה בנכס על אף שאינני מחזיקה בו ואינני גרה בארץ בכלל". רשמת ההוצאה לפועל דחתה את בקשת המערערת ועל החלטה זו הגישה המערערת ערעור לבית משפט השלום (רער"צ 13373-02-22; להלן: הליך ההוצל"פ), שנתמך בתצהיר כהאי לישנא: "4. לא הייתי בעלת הנכס בתקופת החיוב, שהרי כעולה מהסכם המכר, הדירה נמכרה כעשור לפני מועד הגשת התביעה. [...] 6. תדפיס יציאות וכניסות שלי לארץ מלמד שאיני גרה בארץ והנני מגיעה לארץ מדי פעם לביקור בני ומשפחתו הגרים בארץ. [...] 8. עיון בתדפיס מלמד שלא הייתי בארץ שלוש שנים בין 13.3.19 ל-12.12.21. בשנת 2018 הגעתי פעם אחת לארץ ובשנת 2017 פעמיים ובשנים 2012-2014 פעמיים. 9. העובדה שלא הגעתי לארץ כלל במשך שלוש שנים אומרת דרשני ומלמדת שמקום מגורי ומרכז חיי הינו ארה"ב. [...] 11. ביקורי בארץ הינם לצורך ביקור משפחתי כפי שהצהרתי בבקשה, בני גר בארץ שנים רבות ואין לי כל זיקה לעסקי בעלי[...] 12. איך יש לי זיקה רכושית לארץ, כעולה מנסח טאבו המעיד שאין לי כל זכויות בנכס נשוא התיק. 13. הגשתי הסכם מכר משנת 2002, נסח טאבו והסכמי שכירות של בעלי, המלמדים שאין לי נכסים כלשהם בארץ" (הדגשות הוספו – י"ע). בדיון שנערך בבית משפט השלום, המערערת ובן זוגה התייצבו לדיון, ואין חולק כי בא כוחה של המערערת טען בנוכחותה כי על פי נסח הרישום, הדירה רשומה מזמן על שם אדם אחר ולא על שמה, וכי אין מקום לעכב את יציאתה מן הארץ בהעדר נכסים בישראל. בית משפט השלום אימץ את גרסת המערערת וקיבל את הערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל. בפסק הדין נקבע, בין היתר, כי מרכז חייה של המערערת בחו"ל מזה כ-20 שנים; כי הדירה הייתה אמורה להימסר לרוכש כבר בשנת 2004, עוד לפני המועדים שבגינם הוטלו חיובי הארנונה נשוא תיק ההוצל"פ; כי מדובר במערערת שאין בבעלותה נכסים בישראל שמהם ניתן יהיה לפרוע את החוב; ולכן יש לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא כנגד המערערת. 5. על רקע הליך ההוצל"פ המתואר לעיל, קיבל בית משפט קמא את בקשת המשיב ומחק את התביעה על הסף. זאת, לאחר שמצא כי טענותיה של המערערת במסגרת ההליך שהתנהל בעניין גביית חוב הארנונה, סותרות באופן חזיתי את טענותיה בתביעה מושא ערעור זה. משכך, נקבע כי המקרה שלפנינו הוא מקרה מובהק של השתק שיפוטי, וכי המקרה דנן נכלל בגדרי אותם מקרים חריגים שבהם על בית המשפט להשתמש בסמכותו לסילוק התביעה על הסף. בית המשפט אף דחה את טענת המערערת כי לא הבינה את האמור בתצהיר וכי נסמכה על בן זוגה ולכן המקרה דנן נכנס בחריג לכלל ההשתק השיפוטי שעניינו "טעות בתום לב": "קשה להלום כי המשיבה חתמה על שני תצהירים, הגישה ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל ונכחה בדיון בערעור – תוך שכל הטענות העובדתיות שנטענו על ידה נטענו בשל טעות שבתום לב. הטענות שלפיהן לא הבינה על מה חתמה ואף לא הבינה את דברי בא כוחה בדיון אין להן כל בסיס ומוטב היה להן שלא יטענו. כיצד ניתן לטעון ברצינות כי לא רק שחתמה על התצהירים מבלי שקראה אותם והבינה את תוכנם, אלא גם לא שמעה או לא הבינה את דבריו של בא כוחה בדיון שנכחה בו בעצמה. יצוין כי ניתן אמנם להתרשם ששפת האם של המשיבה היא אנגלית אולם היא דוברת גם עברית ובחקירתה בבית משפט הבינה היטב את השאלות שהופנו אליה". בשורה התחתונה, תביעת המערערת נדחתה על הסף בשל השתק שיפוטי ומניעת ניצול לרעה של הליכי משפט והיא חויבה בהוצאות המשיב בסך של 50,000 שקלים. 6. על כך נסב הערעור שבפנינו, שבו נטען בעיקרם של דברים, כי לא היה מקום לסלק את תביעת המערערת על הסף באופן שפוגע בזכויותיה לקניין, למדור ובגישתה לערכאות; בפרט שהנימוק לדחיית התביעה הוא השתק שיפוטי, עילה שיש לעשות בה שימוש במקרים חריגים בלבד. המערערת עומדת על כך שהטענות שנטענו בשמה בהליך ההוצל"פ נטענו ללא ידיעתה, בתום לב ובשגגה, תוך שהיא נסמכת על בעלה ועורך דינו ומבלי שבדקה בעצמה את המסמכים שהוגשו עקב קשיי שפה. עוד טוענת המערערת כי שאלת קיומם של נכסים בבעלותה בישראל לא הייתה חיונית להכרעה בהליך ההוצל"פ ומשכך לא מתקיים התנאי בדבר "הצלחה קודמת" לעניין השתק שיפוטי. לבסוף, נטען כי שיקולי צדק וחוסר תום לב מצד המשיב מצדיקים שלא לדחות את תביעת המערערת על הסף. למען שלמות התמונה, יצוין כי ביום 20.4.2026 ניתן סעד זמני האוסר על דיספוזיציה בנכס עד להכרעה בערעור ובכפוף להפקדת ערובה, וביום 3.5.2026 נחתמה פסיקתה בעניין צו איסור הדיספוזיציה. 7. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים במסגרת ישיבת קדם ערעור שהתקיימה ביום 25.5.2026, השתכנעתי כי יש לדחות את הערעור על הסף מכוח תקנות 138(א)(1) ו-(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), וכך אציע לחבריי שנעשה. 8. המערערת חתומה על שורה של מסמכים, שחלקם אושרו על ידי עורכי דין. שטר המשכנתה הנחזה כחתום על ידי המערערת, אושר על ידי עורך דין בנימין כץ ביום 4.2.1999; המערערת ובן זוגה חתומים על מכתב מיום 6.5.2004, המופנה אל המשיב, ובו הם מודיעים על הסכמתם למימוש המשכנתה בכל דרך שתראה לו, וחתימת בני הזוג אושרה על ידי עורך דין ג'פרי ברלוביץ; המערערת ובן זוגה היו מיוצגים בהליך מימוש המשכנתה על הדירה וכאמור, הוגשה על ידי המשיב ועל ידם בקשה מוסכמת לתיק, שבה נכתב בכותרת כי היא ובן זוגה מיוצגים על ידי עורך דין קובי פיגדור, שגם אישר את חתימתם על יפוי הכוח שניתן לו; הסכם השכירות של הדירה נחתם בשנת 2008 בין עורך דין גיורא שחם – שהתמנה ככונס נכסים על הדירה במסגרת תיק ההוצאה לפועל למימוש המשכנתה לזכות המשיב – לבין המערערת ובן זוגה, שהוגדרו בהסכם יחדיו כ"השוכר"; המערערת אף שילמה בעצמה בשיק המשוך על חשבונה עבור דמי השכירות לדירה; המערערת הייתה מיוצגת בהליך הערעור בבית משפט השלום על חוב הארנונה על ידי עורך דין אריאל אלבוים. הנה כי כן, המערערת חתמה על מסמכים בפני מספר עורכי דין שונים. האם כולם הונו אותה או הטעו אותה? הלכה למעשה, המערערת טוענת מעין טענת "לא נעשה דבר" (Non Est Factum). על טענה זו עמדתי בע"א 1333/14 מיטרי נ' דוברונסקי, פסקה 29 (28.7.2015): "בנוסף לנטל ההוכחה הרגיל המוטל על תובע, מוטל על הטוען עול הוכחה מוגבר לסתירת החזקה שבעובדה כי אדם יודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם [...]. על הטוען להוכיח 'את גירסתו בראיות פוזיטיבות כאפשרות קרובה' [...] שם נדחתה טענת המוכר כי לא הבין שהוא חותם על חוזה מכר וכי סבר שמדובר בחוזה ל'חילופי שכירות'. עוד לנטל ההוכחה המוגבר לסתירת החזקה ראו ע"א 624/88 גולד נ' מעוז, פ"ד מד(1) 497, 503 (1990), שם נדחתה טענתה של התובעת כי לא הבינה מה המשמעות של יפוי כח עליו חתמה). משנחתם מסמך על ידי אדם בר דעת ובוגר, וניתנה לו שהות לבחון את המסמך ולהיוועץ ואין כל סימן להפעלת לחץ על החותם, לא בנקל תישמע הטענה כי החותם לא הבין את תוכנו של המסמך עליו הוא חתם [...] ולא רק זאת, אלא ש'החותם נושא באחריות לחתימתו ואינו יכול ליהנות מעצימת עיניים' (ע"א 8510/09 בנק הפועלים נ' נויברג (24.11.2011)). הפסיקה פיתחה מעין כללי מניעות בסוגיה זו. הכלל הראשון - מי שלא קרא כלל את המסמך עליו הוא חתום, מנוע מלטעון טענה נוסח 'לא נעשה דבר' [...] הכלל השני, היפה במיוחד לענייננו – מי שחתם על מסמך תוך הסתמכות עיוורת על יועץ המהימן עליו, מנוע מלהעלות את הטענה שלא הבין על מה הוא חותם" (הדגשה הוספה – י"ע). בע"א 413/79 ישראל אדלר חברה לבנין בע"מ נ' מנצור, פ"ד לד(4) 29, 39 (1980) נקבע כי תוקף ההתחייבות לא נפגם מקום שבו המתחייב חותם: "[...] על-פי עצת פרקליטו או יועץ אחר המהימן עליו, מבלי שהיתה טעות או הטעיה באשר למהותו של המסמך, אלא מתוך הסתמכות עיוורת על דעת היועץ האמור, ואימון בה, ותוך נכונות לחתום על כל מסמך על פי שיקול דעתו של הלה, יהיה המסמך אשר יהיה" (הדגשה במקור – י"ע). מכאן, שככל שהמערערת סמכה באופן עיוור על בן זוגה או על כל עורכי הדין שאישרו את חתימותיה ואת תצהיריה, אין לה אלא להלין על עצמה. אך, כפי שציין בית משפט קמא, קשה להלום כי המערערת ניהלה שני הליכים (בהוצאה לפועל ובערעור בבית משפט השלום), שבהם הייתה מיוצגת, מבלי להבין את תוכן התצהירים עליהם חתמה. 9. המקרה שלפנינו, הוא מקרה מובהק של השתק שיפוטי, מקום שבו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות לחלוטין בשני הליכים שונים (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625 (2005)). כפי שציין בית משפט קמא: "הטענות העובדתיות שנטענו על ידה בשני ההליכים, סותרות זו את זו באופן חזיתי. בעוד שבהליך הראשון טענה כי אין לה כל רכוש בישראל, ובאופן ספציפי אין לה זכויות בדירה וסגל לבדו שוכר דירה בירושלים לצורך מגוריו בה במהלך ביקוריו העסקיים, בהליך זה טענתה היא כי היא בעלת מחצית הזכויות בדירה. בעוד שבהליך הראשון טענה כי מרכז חייה בחו"ל מזה 20 שנים ואין לה זיקה לישראל פרט לביקורים של בני משפחה, הרי שבהליך זה טענתה היא, שהיא מחלקת את זמנה בין ישראל וארצות הברית וכי הדירה היא דירת מגוריה. זאת ועוד, מההליך הראשון עולה כי הייתה מודעת באופן מלא למכירת הדירה. היא הסתמכה על כך לצורך הוכחת העדר נכסים בישראל. לעומת זאת בהליך דנן טענתה היא ש'נדהמה' לגלות רק בתקופה האחרונה שהתנהלו הליכים בנוגע לדירה ורק לאחרונה בעלה גילה את אוזנה כי הדירה נמכרה למבקש". יש הגורסים כי תנאי לתחולת הכלל של השתק שיפוטי הוא הצלחת הטענה במסגרת ההליך הראשון, תנאי שזכה לכינוי "כלל ההצלחה הקודמת", שמגביל את היקפה של דוקטרינת ההשתק השיפוטי (ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A., פ"ד מח(4) 133, 194 (1994); רע"א 8297/12 הפניקס הישראלי לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 12 לפסק דינו של השופט צ' זילברטל (16.7.2013); רע"א 6753/96 מ.מ.ח.ת. בע"מ נ' פרידמן, פ"ד נ(5) 418, 422 (1996); עע"ם 50323-01-25 מדטכניקה אורתרופן נ' קופת חולים מאוחדת, פסקה 32 והאסמכתאות שם (11.11.2025)). דומה כי "כלל ההצלחה הקודמת", הלך ואיבד תאוצה עם השנים (ע"א 4401/21 אמיתי נ' קרויז, פסקה 61 והאסמכתאות שם (15.11.2023)). אך אפילו על פי "כלל ההצלחה הקודמת", לפנינו השתק שיפוטי במלוא הדרו, באשר בית משפט השלום קיבל את טענותיה של המשיבה בדבר העדר זיקה לישראל והעדר נכסים בה, ולכן ביטל את ההגבלות שהוטלו עליה במסגרת הליך ההוצל"פ. 10. סופו של דבר, שלפנינו מצב של השתק שיפוטי הגובל בשימוש לרעה בהליכי בית המשפט (וראו תקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי: "לא יעשה בעל דין או בא כוחו שימוש לרעה בהליכי משפט [...]"). אשר על כן, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור ולחייב המערערת בהוצאות המשיב בסך 15,000 ש"ח. צו איסור הדיספוזיציה – מבוטל. ניתן היום, כ"ב סיוון תשפ"ו (07 יוני 2026). יצחק עמית נשיא אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת