בנק הפועלים בע"מ נ. אטיה נויברג

פסק-דין בתיק ע"א 8510/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8510/09 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל המערער: בנק הפועלים בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. אטיה נויברג 2. שפילמן נויברג הילה עו"ד ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 02.09.2009 בת"א 1166/07 שניתן על ידי כבוד השופט נ' ישעיה. תאריך הישיבה: כ"ז בסיון התשע"א (29.6.11) בשם המערער: עו"ד חזי חכם, עו"ד נועם רם בשם המשיבה 1: עו"ד מאיה הרצברג, עו"ד שלומי עזריה בשם המשיבה 2: עו"ד רינה אגולסקי, עו"ד עידו שפרלינג פסק-דין השופט נ' הנדל: העובדות וההליכים 1. מונח לפנינו ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 02.09.09, בגדרו התקבלה תביעת המשיבה לסעד הצהרתי לפיו תצהיר היעדר הזכויות בנכס עליו חתמה המשיבה אינו בר-תוקף משפטי, וכתוצאה מכך המשכנתא הרובצת על הנכס לטובת הבנק – הוא בנק הפועלים (להלן: "הבנק") –אינה חלה על חלקה בנכס. המשיבה והמנוח נישאו זו לזה בשנת 1969, כאשר היו אלה נישואין שניים עבור שני בני הזוג. המנוח היה אב לשלושה ילדים מנישואיו הקודמים ולמשיבה ילד אחד מנישואיה הראשונים. בני הזוג התגוררו כל חייהם המשותפים בבית בהרצלייה, אשר המנוח רכש בסמוך לנישואיהם (להלן: "הבית"). זכויות הבעלות על הבית רשומות במלואן על שם המנוח. המנוח היה בעליה הבלעדי של חברה בשם יעקב נויברג בע"מ אשר עסקה בייבוא מוצרי מתכת. לימים העביר המנוח את ניהול ענייני החברה לבנו, רון נויברג. בשנת 2001, כאשר החברה מצויה בקשיים כלכליים, המנוח ביקש לסייע לבנו ולכן פנה לבנק לקבלת הלוואה על סך 820,000 ₪ כנגד משכון הבית. מאחר שבני הזוג היו נשואים, הבנק על פי מנהגו, דרש לקבל תצהיר היעדר זכויות במקרקעין חתום על-ידי המשיבה לשם מתן ההלוואה. לטענת המשיבה, המנוח הסביר כי חתימתה נדרשת כדי שיוכל ליטול הלוואה כנגד חלקו בבית. בשל חשיבות העניין יובא המסמך כלשונו: תצהיר (ויתור על זכויות במקרקעין) לאחר שהוזהרתי כי עלי לומר את האמת וכי אהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא אעשה כן, מצהיר בזה בכתב כדלקמן: הואיל ומשכן – בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ (להלן: "משכן") אישר עקרונית ביצוע ההלוואה לבעלי/אישתי בסך כולל של 820,000 ש"ח בתנאי שישעבד/תשעבד לטובתו את זכות הבעלות ו/או החכירה ו/או זכות אחרת שתהיה לו/ה בנכס, וזאת בכל צורה ואופן שהם, בסכום ובתנאים כפי שיורה "משכן", במשכנתה ראשונה או במשכון ראשון עפ"י חוק המשכון, את המקרקעין הידועים כגוש 6666 חלקה 152 תת חלקה 2 בכתובת רחוב דב הוז 3 הרצליה (להלן: "הנכס"). הנני מצהיר/ה ומאשר/ת באופן בלתי חוזר כי אין לי כל זכות בנכס על פי כל דין או הסכם או בכל דרך אחרת וכי לא אטען נגד משכן בכל זמן שהוא טענות באשר לזכויות בנכס הנ"ל או כל טענות שהן באשר לרישום המשכנתה/משכון האמורים, עריכתם, תוקפם, תנאיהם ומימושם על ידי משכן. המשיבה הוחתמה על התצהיר בביתה על-ידי עורכת דין שהיא רעייתו של נכד המנוח (להלן: "עורכת הדין"). בסמוך לכך, הוענקה למנוח ולבנו ההלוואה ובמקביל נרשמה משכנתא על הבית. חודשים ספורים לאחר מותו של המנוח ב-21.08.05 בנו חדל לפרוע את ההלוואה. עקב זאת הבנק פתח בהליכים למימוש שטר המשכנתא על הבית בגין הפרת הסכם המשכנתא. על רקע זה, המשיבה הגישה כנגד הבנק תביעה בבית המשפט המחוזי כדי למנוע את תחולת המשכנתא על זכויותיה בבית. הבנק הגיש הודעות צד ג' כנגד המשיבה ועורכת הדין. פסק דינו של בית משפט המחוזי 2. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי שני ממצאים משפטיים חשובים. הראשון, שהתצהיר מחייב את המשיבה. אמנם, היא טוענת שלא קראה את התצהיר. אך נפסק על ידי בית המשפט המחוזי כי גם אם הדבר נכון, פועלת נגד המשיבה החזקה לפיה אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו והבין את תוכנו. זאת במיוחד כאשר מדובר במסמך מהותי המסדיר זכויות במקרקעין ושהחותם – המשיבה במקרה זה – היא אישה אינטליגנטית המנהלת את ענייניה הכספיים בעצמה. השני, אין ביצירת חבות של המשיבה על ידי חתימה על התצהיר כדי לפטור את הבנק מחובותיו. לדעתו של בית המשפט המחוזי חלה חובת הגילוי של הבנק כלפי לקוחות, ערבים, ממשכנים ונוטלי הלוואות - גם כלפי המשיבה. הבנק הפר חובה זו כלפי המשיבה בתור ממשכנת בכך שלא הזמינה לבנק, שלא דרש התייצבותה בבנק, לא הסביר לה את תוכנו, אלא הסתפק בתצהיר. הודגש שעורכת הדין לא הסבירה למשיבה כראוי את משמעות התצהיר. התוצאה היא שלילת תוקף חתימת המשיבה על התצהיר כלפי הבנק. בכך התייתר הצורך לדון בהודעת צד ג' שהומצאה למשיבה, שטיעוניה היו דומים לטענות ההגנה. כמו כן, בית המשפט דחה את הודעת צד ג' כנגד עורכת הדין מהטעם שאין להטיל עליה את אחריות הבנק כלפי המשיבה. להשלמת התמונה, יצויין כי לאחר מתן פסק הדין ניתן ביום 02.02.11 פסק דין על ידי בית משפט לענייני משפחה ביחס לסוגיה העיקרית הנוגעת לתחולת הלכת השיתוף על נכסי המנוח והמשיבה. נקבע כי בני הזוג ניהלו יחסים רכושיים מחושבים אך מורכבים, ויש לראות בבית כנכס משותף, הגם שאינו רשום על שם המשיבה. בין היתר גם נקבע שהלכת השיתוף אינה חלה על חובות החברה בבעלות המנוח, שכן האחרונה הייתה נפרדת ושייכת לו בלבד. טענות הצדדים 3. הבנק העלה מספר טענות כנגד הכרעת בית המשפט המחוזי. לטענתו, שגה בית המשפט קמא כאשר השווה את מעמד המשיבה למעמד הממשכן זכויותיו במקרקעין להבטחת הלוואה, ומכך הסיק שלבנק חובות יידוע וגילוי כלפיה. טוען הבנק כי משקבע בית המשפט שהמשיבה מוחזקת כמי שמחויבת על פי התצהיר שחתמה כלפי הבנק, היה עליו לקבל את הסתמכות הבנק בתום-לב על הצהרתה, לפיו היא נעדרת כל זכות בבית. ככזו, לא נוצרו יחסים מחייבים בין הבנק למשיבה ואין החוק מטיל על הבנק חיוב כלשהוא כלפיה. לכן תוקפו של התצהיר עומד בעינו. כמו כן, טוען הבנק שפסק הדין של בית המשפט המחוזי חוטא כשמכשיר למעשה את מצג השווא שיצרה המשיבה כלפי הבנק כי אין לה זכויות בבית, ובו בעת מאפשר לה ליהנות מבטלותו. אשר להודעת צד ג' כנגד עורכת הדין, הבנק מוסיף שטעה בית המשפט כשדחה אותה. מאחר שנקבע שעורכת הדין לא הבהירה למשיבה כנדרש את מהות המסמך (עמ' 7 לפסק הדין), ואילו הצהירה ההפך הגמור, המסקנה המתבקשת היא שהטעתה את הבנק במצגיה כלפיו. מנגד, המשיבה סומכת ידה על פסק-דינו של בית משפט קמא. לדבריה, צדק בית המשפט בקובעו שאי-מילוי חובות הבנק כדין, כשנמנע מלהבהיר למשיבה את משמעות התצהיר, שולל את תוקפו. כמו כן, המשיבה טוענת כי הודאתה, שאילו הייתה קוראת את התצהיר הייתה מבינה את תוכנו, אינה יכולה לפטור את הבנק מחובותיו כמוסד בנקאי. המשיבה מוסיפה שהבנק התרשל בתפקידו כשעצם עיניו בנוגע לאישור חתימתה של המשיבה על התצהיר על ידי עורכת דין בת משפחה ובעלת אינטרס. זאת כל שכן כאשר ידע שהמדובר במשכנתא שנטל המנוח על הבית שבו חיו בני הזוג, לטובת אדם אחר. דיון והכרעה 4. המשיבה מסתייגת מתוקפו של התצהיר עליו חתמה בשני מישורים. האחד, שלא קראה את המסמך ולא הכירה את תוכנו. האחר – הוא העיקרי – שהבנק לא מילא אחר חובותיו כלפיה. כפי שנראה, התשתית העובדתית רלוונטית לשני המישורים וקיימות נקודות חפיפה ביניהם. אולם מוטב לצעוד בבחינת כל מישור על פי סדר הצגתם. המשיבה חתמה על תצהיר מול הבנק, שעיקרו התחייבות שאין לה כל זכות בנכס וכן שלא תטען בעתיד לזכויות בנכס. בתביעתה בבית המשפט קמא טענה המשיבה שלא קראה התצהיר ולכן לא הבינה את תוכנו, וכי הוטעתה על ידי המנוח לחשוב שחתימתה נצרכת לצורך רישום משכנתא על חלקו בבית בלבד. ברם טענה זו אינה מסייעת בידי המשיבה. אף לשיטת המשיבה, היא ידעה והבינה שהינה חותמת על מסמך המאשר משכנתא שתירשם על הבית תמורת הלוואה שתועבר למנוח ולבנו. כן יצוין, כי בית המשפט המחוזי לא קיבל כממצא עובדתי את הטענה שתוכן התצהיר לא הוסבר למשיבה בכלל על ידי עורכת הדין, כיון שלא הוכחה כדבעי. בעדותה לפני בית המשפט המחוזי, סיפרה עורכת הדין על הבהרתה למשיבה שאם לא תוחזר ההלוואה, הבנק ינסה לממש את הדירה. תגובתה של האחרונה לכך כי "עכשיו צריך לדאוג לשלם", מעידה על שהבינה את הקשרו של התצהיר לבית ואת משמעותו. עוד התרשם בית המשפט המחוזי כאמור שהמשיבה היא אישה אינטליגנטית המנהלת את ענייניה הכספיים בעצמה. אף המשיבה העידה על עצמה שהיא עורכת מסמכים משפטיים מול שוכרים ולפיכך מודעת לחשיבותם (עמ' 9 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי). ואולם, המשיבה בחרה להאמין למנוח שלא תהיה למשכנתא השפעה על חלקה בבית, אף שלא היה לכך כל ביטוי בתצהיר. על פי דברים אלו, נראה, אפוא שהמשיבה הבינה את תפקיד המסמך עליו חתמה, אף אם לא קראהו, ואת היותו מחייב כלפיה. משכך, טענתה כעת מהווה ניסיון לחזור בה לאור ההתפתחות הכושלת של הדברים בהמשך. אף לפי ההנחה שהמשיבה לא קראה את התצהיר ולא ידעה על מה חתמה - תוקפו עומד בעינו. כלל מוכר הוא שחזקה על אדם החותם על מסמך כי הוא קרא והסכים לתוכנו (ע"א 1513/99 חיים דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד (3) 591; ע"א 6645/00 שלמה ערד, עו"ד נ' ז'אק אבן, פ"ד נו (5) 365; ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' שרה רייז, פ"ד נח (3) 934). ראוי להבהיר את אופייה של החזקה שאדם החותם על מסמך קרא אותו (להלן: "חזקת ידיעת החותם"). חזקה זו הינה עובדתית אך לא רק. רוצה לומר, שהחזקה קובעת כי החותם קרא את המסמך בפועל. זהו מימד עובדתי אך לצידו קיים מימד משפטי. החותם נושא באחריות לחתימתו ואינו יכול ליהנות מעצימת עיניים. טול לדוגמא מקרה דנא. כפי שהעידה המשיבה: "ידעתי בליבי על מה אני חותמת, על הלוואה בעזרה לרוני שיוכל לקחת משכנתא. אני קוראת עברית ולא קראתי את המסמך הזה" (עמ' 3 לפרוטוקול בית המשפט המחוזי). תיאור זה מציג שילוב של ידיעה, יכולת לקרוא, בד בבד עם טענה בדבר בחירה שלא לקרוא. אין המשיבה יכולה ליהנות מטענה כזו. זאת ועוד, במקרה זה, הידיעה של המשיבה גוברת על הסתייגויותיה משום שדי בידיעה כללית שהינה חותמת על היעדר זכויות במקרקעין – ביתה. מעדותה עולה שהבינה כי משמעות המסמך הוא היעדר זכויותיה בבית. חזקת "ידיעת החותם" היא אפוא עובדתית ומשפטית בתיק זה. אין זה אומר שלא ניתן לסתור את החזקה המשפטית. למשל, עולה חדש אשר אינו בקיא בשפה חותם על מסמכים על סמך הסבר מטעה מטעם פקיד במשרד הקליטה. ייתכן מצב בו החזקה אינה חלה על החותם בשל נתונים אישיים כגון גיל ומצב בריאותי או כאמור אי ידיעת השפה. לכן, נכון נהג בית המשפט המחוזי בהתייחסו לנתוניה האישיים של המשיבה וכן למהות המסמך שאף היא מעצימה את החזקה במקרה דנא. המדובר במסמך חשוב בדמות היעדר זכויות במקרקעין. במקרה דנא, אף אם המשיבה לא הכירה את תוכן התצהיר – ועולה שכן הכירה – היא מוחזקת כמי שקראה אותו ומחויבת כלפיו. החומר מלמד שלא עלה בידי המשיבה לסתור חזקה זו. 5. חתימת המשיבה על התצהיר מחייבת אותה בנסיבות העניין. נותר לברר את המישור השני – קיומן של חובות גילוי ויידוע הנדרשות מהבנק כלפי המשיבה, והאם יצא הבנק ידי חובתו במילוי חובות אלו, בהנחה שחלות עליו. בית משפט המחוזי התבסס בהכרעתו על הפרת חובת הגילוי המוטלת על הבנק כלפי המשיבה כמי שמשכנה זכויותיה בבית. אין בידי להסכים עם קביעה זו. מערכת היחסים בין בנק ללקוחו היא בעלת מאפיינים מיוחדים, הנובעים מפערי הכוחות שבין בנק ללקוחו ומהאמון שרוכש לו הלקוח כמוסד בעל סמכות מקצועית וכישורים מיוחדים (ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח פ"ד מח (2) 573, פסקה 10 לפסק דינו של הנשיא מ' שמגר). מאפיינים אלו משפיעים על החובות המוטלות על הבנקים כלפי לקוחותיהם, השאובות הן מחוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א-1981, והן מכוח הדין הכללי הקבוע בחוק החוזים ובדיני הנזיקין (ע"א 7825/01 דאטא סימנס אנד סופטוור אינק נ' בנק דיסקונט לישראל, פ"ד נח (5) 384, 356 (2004); ריקארדו בן-אוליאל "כספת בבנק: תפיסה חדשה להגדרת טיב העסקה ולקביעת מידת האחריות מצד הבנק" הפרקליט לז 76, 83-84 (תשמ"ז); ע"א 168/86 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' לה כודיאר בע"מ פ"ד מב (3) 77). סעיף 17א לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון מס' 2) הרחיב את תחולת חובות הבנק ביחס ללקוחותיו גם כלפי ערבים, ובכללם הממשכנים נכס כערובה לחיוב (ע"א 6899/97 פניה פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נד (1) 364; ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ פ"ד נח (2) 145, 150). התכלית להרחבה, שהיא הגנה על הערב המתקשר עם הבנק, נעוצה בין היתר בפערי הכוחות בין גוף מקצועי ועתיר ניסיון בהערכת סיכונים לבין אדם שאינו בקיא ב"דיני עסקאות פיננסיות" (ע"א 7451/96 אברהם נ' בנק מסד בע"מ פ"ד נג (2) 337, 351). החוק קובע בין היתר, איסור הטעיה (סעיף 3 לחוק הבנקאות), איסור פגיעה בנסיבות מיוחדות (סעיף 4 לחוק הבנקאות) וגילוי נאות (סעיף 5 לחוק הבנקאות). במסגרת הנורמטיבית של חובות אלו בחן בית משפט קמא את פועלו של הבנק כלפי המשיבה. ברם, כעולה מעדויות הצדדים, בעת מתן ההלוואה – הזמן הרלוונטי לבדיקת קיומן של חובות גילוי – הצטייר בפני הבנק מצג לפיו למשיבה אין זכויות בבית. מצג זה נתמך במסמכי רישום המקרקעין שהעידו על בעלות המנוח בלבד ובתצהיר המשיבה. כפי שטען הבנק בסיכומיו: "כמובן, אילו (המשיבה) הציגה עצמה כבעלת זכויות, או לפחות נמנעה מלהציג מצג כאמור – הבנק לא היה מאשר את ההלוואה, אלא בכפוף לשעבוד מפורש של זכויותיה". במצב דברים האמור, אין הבנק צריך לנהוג חובת גילוי אשר נדרשת ביחס לממשכן, כלפי אדם שנעדר זכויות בנכס. 6. מתבקשת השאלה האם יש חובות על הבנק כלפי צדדים שלישיים שאינם במערך יחסים ישיר מולו. נדמה כי סוגיה זו טרם זכתה לתשובה בבית משפט זה (והשוו: ע"א 11120/07 דינה שמחוני נ' בנק הפועלים בע"מ פסקה כ"ה (לא פורסם, 28.12.2008)). ברם, לטעמי ניתן לזהות אחיזה בפסיקה התומכת בקיומה של חובת בנק כלפי אדם שאינו לקוח, ערב או ממשכן. בעניין בנק איגוד (ע"א 168/86 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לה כודיאר בע"מ ואח', פ"ד מב(3) 77) נידונה חובת הבנק כלפי קונה של לקוח, שנעדר קשר ישיר מול הבנק. כך קבעה השופטת ש' נתניהו: למה מכוונים שיקולי מדיניות משפטית ביחסים שבין הבנק לקונה? אין אמנם יחסים חוזיים ביניהם, והחוק החרות גם אינו מטיל חובות מוגדרות ספציפיות ביניהם. אך לבנק יש מעמד מיוחד ונכבד בחיי המסחר, ובין התפקידים שהוא ממלא נמצא גם ביצוען של עיסקאות שונות בין לקוחות שלו לבין צדדים אחרים. שיקולי מדיניות משפטית אינם מכוונים לעבר שחרורו של בנק מחובת זהירות כלפי אותם צדדים. להיפך, הם מדברים בעד הטלת חובה כזו כלפי אלה שהוא יכול לצפות שייפגעו כתוצאה מרשלנותו. לגישה זו הצטרף השופט א' רובינשטיין בהקשר של חוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א – 1981: הבנקים פועלים כמובן בראש וראשונה כגוף מסחרי. אך מעמדם המיוחד במשק מטיל עליהם גם חובות בתחום הציבורי, ובהן אמת, הגינות, גילוי נאות, מידתיות ועוד, ועליהם לעמוד בהן. (רע"א 9374/04 אי.אנד.ג'י.מערכות מתקדמות למורה נהיגה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 11.11.2004)) אך אני סבור כי הדין אינו יכול להתעלם מתפקידו המיוחד והייחודי של הבנק בכלכלה המודרנית. ידוע כי הבנק מצוי תחת פיקוח רגולטורי, והיכולת לפתוח מוסד בנקאי חדש מוגבלת מטבעה. אף בשל כך אמינות ויושר חייבים להיות חלק מסימני ההיכר שלו. תלות המשק במוסד זה רבה היא ועיני היחיד נשואות אליו בזרם השוטף ובצמתים עיקריים בחייו. תמונה זו, על מרכיביה, מקימה דרישה כי בנק ינהג בהגינות כלפי הבא במגע עימו, אפילו אין ביניהם יחסים חוזיים. מסקנה זו נובעת מהמעמד הנורמטיבי של הבנק. כמובן שאין להפריז בחובה זו אך גם אין לצמצמה עד דק. לא נמצא צורך לקבוע מסמרות מעבר לכך. דעתי היא שבמקרה דנא הבנק נהג בהגינות הראויה כלפי המשיבה. עם זאת, שוב יודגש שאין לקבל את עמדת הבנק לפיה: "במקרה דנן החוק אינו מטיל על הבנק חיוב כלשהוא" (סיכומים מטעם הבנק, פסקה 24.5). הבנק לא מיצה את בדיקת מצב הנכס בהסתמכות על הרישום במרשם המקרקעין. באמצעות התצהיר הבנק ביקש לוודא מול אשת הלווה – היא המשיבה – שהלה מודעת לעסקת המשכון המתבצעת ושאכן לא מדובר בנכס משותף. התנהגות כגון דא עומדת ברף הנדרש בפסיקה ביחס לבת-זוג של לווה, המטיל על הבנק לבדוק ולהתייחס למצב החזקה בפועל בנכס מושא העסקה (ראו והשוו: עניין שמחוני; ע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אברהם, פ"ד נט (3) 697, 711 (2004)). התצהיר שנחתם על ידי המשיבה מנוסח בשפה ברורה ובהירה לעיני כל, קצר באורכו ואינו עמוס או מסובך יתר על המידה, ואף המשיבה העידה על כך. תוכן התצהיר מבהיר לכל קורא שהחתימה מאשרת משכון על הנכס וכי המשיבה מצהירה ש"אין לי כל זכות בנכס על פי כל דין או הסכם" (ראו תוכן התצהיר שהובא בפסקה 1 לעיל; והשוו את כתב הויתור בעניין שמחוני). המצג שנוצר מכל אלה מקבל משנה תוקף מקום בו התצהיר אושר על ידי עורכת דין מטעמה של המשיבה, אשר תפקידה להבהיר את משמעות התצהיר כראוי. במצב הדברים האמור, סבורני שהבנק קיים את חובת ההגינות כלפי המשיבה באשר לחתימתה על התצהיר. כמובן היקף חובה זו תלוי נסיבות. אף המשיבה לשיטתה ממקמת את "הטעות" בחתימתה לא בלשון התצהיר, לא בבנק, אלא בנכונותה להאמין לבעלה שהכל יסתדר, חרף תוכן התצהיר עליו חתמה בנוכחות עורכת דין, תוך קבלת הסבר למשמעות המסמך. בנסיבות אלו, האם היה הבנק חייב להזהיר את המשיבה לבל תעניק בבעלה אמון או להמליץ לה לקבל ייצוג נפרד? גישה כזו חוצה את קו חובת ההגינות שנדרשת מהבנק ושואפת להטיל עליו חובות לא לו. 7. המסקנה המתחייבת היא שהבנק לא הפר חובותיו כלפי המשיבה. אשר על כן, הייתי מציע לקבל את הערעור, ולהורות על ביטול פסק הדין של בית המשפט המחוזי. תחת זאת יש לקבוע כי תביעת המשיבה למתן פסק דין הצהרתי לפיו התצהיר הרלוונטי משולל תוקף משפטי, או כי הבנק הפר חובותיו כלפיה, וכתוצאה מכך המשכנתא הרובצת על הנכס לטובת הבנק אינה חלה על חלקה בבית – תדחה. נוכח תוצאה זו, הודעות צד ג' נדחות. המשיבה תשא בהוצאות ושכר טרחת הבנק בשני ההליכים בסך 30,000 ש"ח. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה-לנשיאה השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, כ"ז בחשוון תשע"ב (24.11.11). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09085100_Z06.doc אמ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il