סעדה גואנה מיטרי נ. עו"ד עלס דוברונסקי

פסק-דין בתיק ע"א 1333/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1333/14 ע"א 2757/14 ע"א 2799/14 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג המערערים בע"א 1333/14 1. סעדה גואנה מיטרי ובע"א 2757/14 2. ניצי ג'ורג'ט גואנה מיטרי והמשיבים בע"א 2799/14: 3. חוזה אלחנדרו סיפרי גואנה 4. מיגל אלברטו סיפרי גואנה 5. אלברט בשרה סיפרי מיטרי 6. לקפיש בע"מ 7. גאואנה מיטרי אלחנדרו חוזה נ ג ד המשיב בע"א 1333/14 ובע"א 2757/14 והמערער בע"א 2799/14: עו"ד עלס דוברונסקי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 5.1.2014 וערעורים על החלטתו מיום 27.2.2014 בת"א 14380-10-10 שניתנו על ידי כבוד השופט מ' יפרח תאריך הישיבה: ד' באב התשע"ה (20.7.2015) בשם המערערים 5-1 ו-7 בע"א 1333/14 ובע"א 2757/14 והמשיבים 5-1 ו-7 בע"א 2799/14: עו"ד איתן ארז ועו"ד רעות שחם בשם המשיב בע"א 1333/14 ובע"א 2757/14 והמערער בע"א 2799/14: עו"ד ד"ר אביגדור קלגסבלד, עו"ד ויקי ונטורה ועו"ד גליה כהן בשם המערערת 6 בע"א 1333/14 ובע"א 2757/14 והמשיבה 6 בע"א 2799/14: עו"ד אילן לקפיש פסק-דין השופט י' עמית: בשנת 1983 נחתמו בצ'ילה מספר מסמכים הנוגעים לנכסי מקרקעין שבבעלות המערערים ומורישיהם בעיר יפו בישראל. לטענת המערערים, המסמכים נחתמו מתוך תרמית והונאה, תוך ניצול אי ידיעת השפה האנגלית, והמשיב הוליך אותם ואת מורישיהם שולל שהמסמכים מייפים את כוחו לנהל את הנכסים בשמם ומטעמם. ואילו המשיב טוען כי רכש את הנכסים בתמורה על פי הסכם מכר שנחתם בין הצדדים ועל פי המסמכים הנלווים לו. הנפשות הפועלות והעובדות הצריכות לעניין 1. המערערת 1 (להלן: סעדה) – שביני לביני הלכה לעולמה בחודש אפריל 2014 – היא נוצריה קתולית ילידת 1921, תושבת ואזרחית מדינת צ'ילה. לאחר פטירת אמה של סעדה, נשא אביה לאשה את וידאד מיטרי ז"ל (להלן: וידאד) שנפטרה בשנת 1990, ולה נולדו ארבעה ילדים נוספים, אחיה החורגים של סעדה. לענייננו, נזכיר את שתי אחיותיה החורגות של סעדה והן המערערת 2 (להלן: ניצי), ואאידה הלנה גואנה מיטרי ז"ל (להלן: אאידה), שנפטרה בשנת 2002 והמערערים 5-3 הם יורשיה. נחזור לסעדה ונספר כי היא נישאה לעבדאללה יוסף מיטרי (להלן: עבדאללה) שהגיע מישראל לצ'ילה בשנת 1947. בשנת 1960 נשא עבדאללה את סעדה לאשה והשניים חזרו מצ'ילה לישראל. בבעלותו של עבדאללה היו מספר נכסים ביפו, שנתפסו על ידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים. הנכסים שוחררו סמוך לשנת 1960 בעקבות טיפולו של עו"ד סוכובולסקי, אשר מני אז ועד לשנת 1983 ניהל את הנכסים עבור עבדאללה, ולאחר מותו, עבור סעדה ווידאד. הקדמנו את המאוחר ונספר כי עבדאללה נפטר בשנת 1962 וסעדה המשיכה להתגורר בישראל עד שנת 1967, אז חזרה לצ'ילה. 2. ואלו הנכסים שהיו רשומים על שם עבדאללה, שלאחר מותו הגיעו בדרך של ירושה אל סעדה ווידאד, ומהן למערערים האחרים: בניין דירות ברחוב בת עמי 3-רחוב תרצה 16, הידוע כגוש 7016 חלקות 36 ו-112, אשר נרשם על-שמה של סעדה (בסמוך לקולנוע נגה ביפו, כיום תיאטרון גשר); שני מגרשים ריקים צמודים (ליד הבניין הידוע כמרכז פרס לשלום): האחד ברחוב קדם 173 פינת רחוב שפתי ישנים הידוע כגוש 7043 חלקה 29, כאשר 4/5 רשומות על שמה של סעדה ו-1/5 רשומה על שמה של וידאד; השני ברחוב שפתי ישנים, הידוע כגוש 7043 חלקה 30, כאשר 4/5 רשומות על שמה של סעדה ו-1/5 רשומה על שמה של וידאד ((להלן: נכסי המקרקעין או הנכסים). על שמה של סעדה היה מגרש נוסף ברחוב אילת 48, הידוע כגוש 7083 חלקה 122, אשר לא נכלל בכתב התביעה, באשר כבר נמכר על ידי הנתבע לדייר המוגן שהחזיק בשעתו במגרש. 3. משך שנים נוהלו הנכסים על ידי עו"ד סוכובולסקי ואשתו עו"ד אביבה סוכובולסקי. מדי שנה נשלח מהמשרד דו"ח הכנסות והוצאות אל סעדה. בין עו"ד סוכובולסקי לסעדה התנהלה תכתובת ענפה בשפה האנגלית, כאשר מעת לעת סעדה מביעה מורת רוחה מגובה הסכומים ומסבירה לעו"ד סוכובולסקי כי היא זקוקה לכסף למחייתה. 4. בשנת 1983 פגש ד"ר לניר, חברו של המשיב, את ניצי בצ'ילה, וזו אמרה לו, לגרסתו, כי משפחתה מעוניינת למכור את הנכסים ושאלה אותו אם הוא מכיר מישהו שיכול להיות מעוניין ברכישתם. כך נוצר "השידוך" בין המערערים ובין המשיב. בחודש אוגוסט 1983, נחתמו בין המשיב לבין סעדה ווידאד שורה של מסמכים, שאחד מהם הוא הסכם מכר, בו נאמר כי השתיים מוכרות למשיב את כל הנכסים תמורת הסך של 40,000$ של ארה"ב. 5. 27 שנים חלפו-עברו להן ובמועד כלשהו בשנת 2010 גילה עו"ד לקפיש כי הנכסים רשומים על שם המערערות. לגרסתו של עו"ד לקפיש, תשומת ליבו הופנתה לנכסים נוכח הזנחתם הגלויה לעין. לאחר בירורים שערך עו"ד לקפיש, הוא איתר את המערערים בצ'ילה, ושלח אליהם שני אנשים מטעמו - אדי גורולובסקי (אשר שמו הקודם עבד אלהאדי ולאחר מכן אדי אלהאדי) ורפי ברהמי (להלן: אדי ורפי). אדי דיווח לעו"ד קלפיש כי המערערים טוענים שלא מכרו את הנכסים למשיב. משכך, נחתם ביום 17.8.2010 הסכם בין המערערת 6 (להלן: חברת לקפיש) לבין המערערים ולפיו מוכרים האחרונים את הנכסים לחברת לקפיש תמורת מליון דולר, המותנים למעשה בתוצאות המשפט. במסגרת ההסכם, התחייבה סעדה להתייצב לחקירה בשיחת ועידת וידאו, ולדאוג כי לפחות שני מצהירים מטעמה יתייצבו לחקירה על תצהירם. 6. לאחר הדברים האלה, הגישו המערערים ביום 7.10.2010 את התביעה דכאן, ובד בבד עתרו למתן צו מניעה. בתביעה גוללו המערערים את גרסתם לפיה סעדה ווידאד (להלן ביחד: המוכרות) חתמו על יפוי כוח שנועד לאפשר למערער לנהל את הנכסים, אך לא מכרו לו את הנכסים. לטענת המערערים, בשנת 1989 הודיע המשיב למוכרות כי נכסי המקרקעין הולאמו על-ידי מדינת ישראל בשל חובות כבדים שנצברו בגינם, והציע לסעדה להימנע מלבקר בישראל מאחר שהיא צפויה למאסר בגין החובות. לטענת המערערים, יפויי הכוח הבלתי חוזרים שנחתמו על ידי המוכרות זויפו על-ידי המשיב, וממילא הם נעדרי תוקף, בשל שורה ארוכה של פגמים שנפלו בהם. רק בשנת 2010 נודע להם מפיו של עו"ד אילן לקפיש, כי לא נצברו כל חובות בגין הנכסים, ואלו עדיין רשומים בבעלות המוכרות. בכתב התביעה, לא נטען דבר כנגד הסכם המכר, באשר לטענת המערערים, הם לא ידעו כלל אודות קיומו. מנגד, טען המשיב בכתב הגנתו כי נכסי המקרקעין נמכרו לו כבר בשנת 1983, ומאז הוא בעליהם החוקיים. כראייה לכך, הציג המשיב, בין היתר, את חוזה המכר מיום 7.8.1983 (להלן: הסכם המכר) שנחתם בינו לבין המוכרות, כאשר וידאד חתומה על ההסכם באמצעות אאידה כמיופת כוחה. 7. ההליך שהתנהל בבית משפט קמא היה סוער כפי שניתן ללמוד מפרוטוקול הדיון ועשרות בקשות הביניים שהוגשו בתיק. המערערים חזרו והטיחו במשיב האשמות של גזל ותרמית, הטונים התלהטו גם בין באי כוחם של הצדדים, והמערערים אף העלו טענות שונות ומשונות כלפי בית משפט קמא, ועל כך יש להצר (ראו החלטתי ברע"א 2623/14 מיום 7.5.2014). ההליך כלל כמאה בקשות ביניים, השתרע על פני מאות עמודי פרוטוקול ועשרות מוצגים, ובמהלכו אף טסו הצדדים והשופט קמא לצ'ילה על מנת לחקור את סעדה על תצהירה, באשר מפאת גילה נבצר ממנה, לטענתה, להגיע לישראל. חקירתה של סעדה צולמה בוידיאו, וחלק נכבד הימנה הוקדש לאותנטיות של חתימתה ושל חתימת אאידה על הסכם המכר (וידאד ואאידה כבר הלכו לעולמן בעת שסעדה נחקרה). עיקרי פסק דינו של בית משפט קמא 8. בית משפט קמא מצא כי הקשר בין המשיב למערערים נוצר לאחר שבתחילת שנת 1983 פגש ד"ר לניר את ניצי בצ'ילה, וזו סיפרה לה כי משפחתה מעוניינת למכור את הנכסים המצויים בבעלותה במדינת ישראל. ד"ר לניר הותיר רושם מהימן על בית המשפט, ועל סמך עדותו ועדות המשיב נקבע כי כבר בחודש פברואר 1983 טס המשיב לראשונה לצ'ילה, ונפגש עם בני משפחתם של המערערים ובהם סעדה וידאד ואאידה. במהלך אותה פגישה סוכמו תנאי רכישת הנכסים, ובכלל זאת התמורה בסך 40,000$ שתועבר למבקשים בעד הנכסים. [במאמר מוסגר: המערערים חולקים על כך שהמערער נפגש עמם בחודש פברואר. כשלעצמי, איני רואה חשיבות יתרה לשאלה זו, באשר ברי כי המערער נפגש עם המערערים עוד לפני חודש אוגוסט 1983, שאז נחתמו המסמכים השונים, שהרי מן הסתם המסמכים הוכנו בעקבות פגישה קודמת בין הצדדים. בהקשר זה אציין כי המשיב הציג נסחי טאבו שהוצאו חלקם בחודש פברואר 1983 וחלקם בחודש יוני 1983 (נספח 13 לתצהיר המשיב), כך שייתכן כי המפגש המקדים היה בחודש יוני 1983]. 9. בהמשך לכך, קבע בית משפט קמא, כי בחודש אוגוסט 1983, טס המשיב בשנית לצ'ילה, ובמפגש זה נחתם הסכם המכר בינו לבין המוכרות (וידאד חתמה באמצעות בתה ומיופת כוחה אאידה). נקבע כי על כל אחד מששת עמודי חוזה המכר הופיעו חתימותיהן של סעדה ואאידה, בראשי תיבות או בחתימה מלאה. סעדה עצמה זיהתה בנקל, במהלך חקירתה הנגדית, את החתימות כחתימותיה, ולכך יש להוסיף את חוות דעתה של הגב' איה שוחט – מומחית לכתב יד מטעם המערערים – לפיה החתימות "כתובות בדיו במקור" בעט כדורי בדיו בצבע כחול. בשורה התחתונה, נדחו טענותיהם של המערערים בנוגע לזיוף חתימותיהן של אאידה וסעדה. בית המשפט עמד על כך שגם המערערים מודים כי עמודים 6-5 של הסכם המכר נחתמו על ידי המוכרות. משני עמודים אלה ניתן ללמוד כי המדובר בחוזה מכר לכל דבר ועניין, נוכח השימוש בתארים "מוכר" ו-"קונה"; ההתחייבות לשמירה על הנכס במצבו כפי שהוא עד להעברתו בכפוף לבלאי רגיל וסביר; ההתחייבות של המוכר להשלים את רישומו של הנכס על שמו של הקונה; וקביעת הסדרים לגבי מיסים חדשים שיוטלו עד למועד העברת הזכויות בנכס. נקבע כי די בכך על-מנת לגזור "כלייה על התביעה כולה". 10. חלק מפסק דינו של בית משפט קמא הוקדש לטענות המערערים בנוגע לשני יפויי הכוח הבלתי חוזרים שנחתמו על ידי סעדה ווידאד: יפוי כוח הנחזה כחתום על ידי סעדה ונחזה כמאומת על-ידי קונסול ישראל בסנטיאגו ביום 8.8.1983, ויפוי כוח הנחזה כחתום על-ידי וידאד ונחזה כמאומת על-ידי קונסול ישראל בסנטיאגו ביום 21.9.1983. נקבע, כי בניגוד לגרסתם של המערערים, יפוי הכוח נחתם על ידי סעדה בקונסוליה הישראלית בצ'ילה ולא בביתה של אאידה. לעניין זה הסתמך בית משפט קמא על עדותו של מר ליזמר, שכיהן במועדים הרלוונטיים כקונסול ישראל בצ'ילה, וזיהה את חתימתו על גב יפוי הכוח שנחתם על-ידי סעדה. בית המשפט אף העיר כי המערערים העלו טענות סותרות – כי סעדה לא חתמה כלל לפני הקונסול וכי לא הוסבר לה על ידי הקונסול על מה היא חותמת. למסקנה דומה הגיע בית משפט קמא גם לגבי יפוי הכוח שנחתם על-ידי וידאד, גם לגביו העלו המערערים טענות סותרות - כי וידאד לא חתמה כלל על יפוי כוח בלתי חוזר וכי לא התייצבה בפני הקונסול כאשר חתמה על יפוי הכוח. כן דחה בית משפט קמא את טענותיהם של המערערים בדבר זיוף יפויי הכוח הבלתי חוזרים והוספת פרטים מהותיים לאחר החתימה עליהם. 11. בית משפט קמא קיבל חלק מטענותיהם של המערערים לגבי מספר פגמים שנפלו ביפוי הכוח והם: העדר חותמת רשמית של הקונסול הישראלי; העדר מספר סידורי; והעדר סכום האגרה ששולמה. עם זאת, נקבע כי עסקינן בפגמים טכניים בלבד, שאין בכוחם המצטבר להשליך על הערכת תוקפו של יפוי הכוח או של הליכי אימות החתימה שביסודו. בנוסף, קיבל בית משפט קמא את טענת המערערים, כי יפויי הכוח הבלתי חוזרים, שנכתבו באנגלית, לא תורגמו לוידאד ולסעדה כמתחייב בתקנה 7(ב) לתקנות הנוטריונים, התשל"ז-1977 (להלן: תקנות הנוטריונים). לפיכך נקבע, כי באימות החתימות של וידאד וסעדה על יפויי הכוח נפל פגם מהותי. עם זאת, ואפילו בהנחה המחמירה לפיה התוצאה של אותו פגם זה היא בטלותם של יפויי הכוח הבלתי חוזרים, לא נמצא כי יש בכך כדי לגרוע מתוקפו של הסכם המכר ובזכותו של המשיב להעביר לבעלותו את נכסי המקרקעין, מכוחו של הסכם זה. 12. בית משפט קמא עמד על ראיות ומסמכים נוספים המעידים על כך שהמערערים ידעו היטב כי הם חותמים על חוזה מכר, כגון: חתימתם של ווידאד וסעדה על יפויי הכוח, בהם נאמר במפורש שביסודם עומד חוזה מכר; מכתבה של סעדה לעו"ד סוכובולסקי, בו היא מודיעה לו על מכירת נכסיה, מבטלת את ייפוי הכוח שניתן לו ומבקשת ממנו להעביר את כלל המסמכים שיש ברשותו לידי המשיב; תצהירי זיהוי שנחתמו על-ידי סעדה, אלברט (המערער מס' 5) ווידאד, בהם נכתב כי נעשו לשם הגשתם ללשכת רישום המקרקעין, לצורך העברת הזכויות בנכסים; העובדה כי החל משנת 1983 לא פנתה סעדה למשיב בבקשה לקבל את דמי השכירות ופירות הנכסים; העובדה שהמשיב לא הזדרז למכור במהירות את כל הנכסים כדרכם של זייפנים במקרקעין. 13. בשורה התחתונה, נדחתה טענת המערערים כביכול המוכרות חתמו בשנת 1983 על יפוי כוח שהסמיך את המשיב לנהל את נכסי המקרקעין בלבד, ונקבע כי בין הצדדים נכרת חוזה מכר של הנכסים. לסופו של יום, דחה בית המשפט את התביעה וחייב את המערערים בשכר טרחת המשיב בסך 437,500 ₪ (כולל מע"מ) ובהוצאות בסך 85,000 ₪. 14. על כך נסבים הערעורים שלפנינו. ערעור המשיב (ע"א 2799/14) נסב על מיעוט שכר הטרחה וההוצאות שנפסקו לזכותו, וערעוריהם של המערערים (ע"א 1334/14 וע"א 2757/14) נסב על תוצאת פסק הדין ושכר הטרחה וההוצאות שנפסקו לחובתם. מטבע הדברים, נפתח בערעור העיקרי. תמצית טענות המערערים בע"א 1333/14 15. כתב הערעור משתרע על כ-35 עמודים, ואביא בתמצית שבתמצית את עיקרי טענות המערערים: יפויי הכוח הבלתי חוזרים אינם תקפים בשל שורה ארוכה של פגמים שפורטו בכתב הערעור, ובין היתר, כי מספרי תעודות הזהות של סעדה ווידאד הרשומים ביפויי הכוח אינם נכונים; וידאד לא חתמה בפני הקונסול; הסכם המכר נחשף לראשונה רק בשנת 2010 ורק לאחר הגשת התובענה נודע למערערים דבר קיומו; המערער הצפין את הסכם המכר לאורך כל השנים ורשם הערת אזהרה לזכותו רק מכוח יפויי הכוח; בהסכם המכר נפלו פגמים רבים, ובין היתר, ההסכם הוא בשפה האנגלית שאינה מובנת לסעדה ווידאד, ההסכם לא נושא תאריך (נכתב רק חודש אוגוסט 1983), אין בו גמירות דעת, אין חתימה המעידה על תשלום התמורה, התמורה שננקבה בהסכם היא זעומה לעומת השווי האמיתי של הנכסים באותה עת, לא מולאו טופסי מש"ח, ההסכם לא דווח לרשויות המס, לא בויל כדין, לא נתקבל אישור מפקח על מטבע חוץ; יפויי הכוח לא מזכירים את הסכם המכר; השתק שיפוטי – המשיב הציג עצמו בהליכים משפטיים שונים כמיופה כוחן של המוכרות ולא כבעלים של הנכסים, וכך הציג עצמו גם בפני השוכרים השונים בנכסים. דיון והכרעה 16. על אף המחלצות המשפטיות של הערעור, הרי שחלקים נכבדים ממנו מבקשים להרהר ולערער אחר קביעות עובדה ומהימנות של בית משפט קמא, ואין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בכגון דא. מכל מקום, לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בחומר הרב שלפנינו, מצאנו לאמץ את פסק דינו של בית משפט קמא על קרבו ועל כרעיו. בנקודה זו יכולים היינו לסיים ואידך זיל גמור. עם זאת, על מנת שלא יאמרו המערערים כי נסתרו דברים מעיני בית המשפט, אוסיף מילים משל עצמי בהתייחס לנטען בערעור, ומבלי להתיימר להקיף כל תג ותג בטענות המערערים ובכל אחד מהמוצגים הרבים שהונחו לפתחנו. אקדים ואדגיש כי חלק נכבד מהאמור להלן מופיע בפסק דינו של בית משפט קמא, והדברים לא באו לגרוע מפסק הדין אלא להדגיש נקודות מסוימות, בין היתר, תוך התייחסות למוצגים שונים, שנטען כי כביכול נשמטו מעיני בית משפט קמא. הטענה להשתק שיפוטי ולכך שהמשיב הסתיר בעלותו בנכס 17. טענה מרכזית בפי המערערים היא, שהמשיב הסתיר לאורך כל השנים את הסכם המכר, ולא הציג עצמו כבעל הנכסים. עודנו באים לבחון טענה זו, שכפי שנראה להלן אינה מדוייקת, דומה כי יש ממש בהסברו של המשיב כי ביקש לשמור לעצמו את האופציה למכור את הנכסים ישירות מהמוכרות לצד שלישי על מנת לחסוך במס. זו הסיבה בגינה ביפויי הכוח הבלתי חוזרים שנחתמו על ידי המוכרות בפני הקונסול, נכתב כי הם ניתנים למשיב או לפקודתו (everyone or to himself) (המערערים טענו כי המילים "או לפקודתו" בשפה האנגלית הוספו מאוחר יותר על ידי המערער, טענה שנדחתה על ידי בית משפט קמא). ברי כי בדרך זו ביקש המערער להימנע שלא כדין מתשלום מס בגין העסקה בינו לבין המוכרות. ובכלל, נראה כי המשיב חטא בעבירות רבות הקשורות לעסקה, ובין היתר אי דיווח לרשויות המס, אי תשלום מס רכישה ומס שבח במועד, אי ביול של הסכם המכר ואי קבלת אישור מפקח על מטבע חוץ (אישור שנדרש בשעתו), ושמא גם חטאו הצדדים כאחד באי רישום התמורה האמיתית ששולמה. ביני לביני, המשיב הציג מסמכים שונים המעידים כי הסדיר מול רשויות המס את כל היבטי המס הנוגעים לנכסים. מכל מקום, אי החוקיות שדבקה בהסכם בהיבטי המס היא אינצידנטלית להסכם (השוו ע"א 7441/10 טנדלר נ' קוזניצקי (12.9.2012)), וביחסים בין המשיב לבין המערערים אין בכל אלה כדי לגרוע מתוקפו של ההסכם. מה עוד, שהטענה לאי חוקיות הסכם המכר עומדת בסתירה לטענת המערערים כי לא ידעו כלל שהם חותמים על הסכם מכר. 18. אף איני רואה ליתן משקל לעובדה שפקידת ההסדר הורתה על "הקפאת" כל הליך בנכסים, ופשיטא כי כך היה עליה לנהוג, נוכח הטענות החמורות שהועלו על ידי המערערים, באמצעות עו"ד לקפיש, כנגד תוקפם של יפויי הכוח. מה עוד, שהמשיב מסר לפקידת ההסדר כי שתי המוכרות כבר אינן בחיים, בעוד שעו"ד לקפיש טען בפניה עוד בשנת 2008 כי סעדה עדיין בחיים. לטענת המערערים המשיב נתפס כאן בשקר, ואילו המשיב טען כי סבר לפי תומו, כי בחלוף שנים כה רבות, סעדה כבר הלכה מן הסתם לעולמה אם בדרך הטבע ואם ברעש אדמה שהתחולל בשעתו בצ'ילה. גם אם אצא מנקודת הנחה כי המשיב שיקר בנושא זה לפקידת ההסדר, איני סבור כי יש בכך כדי לשנות את התמונה הכוללת של הראיות, כפי שיפורט בהמשך. 19. המשיב רשם הערת אזהרה מכוח יפויי הכוח ביום 4.10.1983 (בקשה לרישום הערת אזהרה מיום 3.10.1983). כאמור, באותה עת היה למשיב אינטרס שלא להציג את הסכם המכר, על מנת שיתאפשר לו למכור את הנכסים ישירות לצד ג'. ואכן, כך פעל המשיב ביחס לנכס נוסף ברחוב אילת 48. ביום 1.11.1984 התקשר המשיב בהסכם עם אחד בשם אליעזר לוין, הדייר המוגן במגרש, למכירת המגרש תמורת 28,000 דולר. בהסכם זה נכתב במפורש ב"הואיל" הראשון כי המוכר רכש את הבעלות במגרש. בשלב מסויים ההסכם בוטל, ואליעזר לוין הגיש תביעת אכיפה וכך התגלגלה העסקה לבית המשפט. בשנת 1995 הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי בת"א (כב' השופט גורן), ולפיו נמכר הנכס ללוין. על הסכם הפשרה חתומים מצד המוכרים המשיב, סעדה ווידאד, שהמשיב חתם בשמן וכתובתו היא כתובתן לצורך ההסכם. קריאה זהירה של ההסכם מעלה כי נכתב בו שהמגרש הוא בבעלותן של וידאד וסעדה, שהצהירו – באמצעות המשיב – כי הן הבעלים הרשומים של כל הזכויות הרשומות במגרש וכי זכויותיהן נקיות מכל זכות צד ג'. המשיב התחייב אישית לדאוג להתחייבויות הבעלים ואף לשלם פיצוי מוסכם בסכום של מחצית התמורה שנקבעה בהסכם המכר. אכן, בהסכם זה המשיב מעלים את העובדה שכבר רכש את המגרש וכבר אוחז בידו יפוי כוח מהמוכרות-הבעלים הרשומות, אך איני רואה כיצד הסכם פשרה זה יוצר השתק שיפוטי לענייננו. משהסכים המשיב למכירת המגרש ללוין, הוא ויתר על זכותו-שלו במישור היחסים בינו לבין המוכרות, כך שהצהרתו כי המגרש נקי מזכויות צד ג', היא הצהרה נכונה. כך גם לגבי התביעה שהוגשה כנגד המשיב על ידי אחד השוכרים בנכס, תביעה שהגיעה בגלגול שלישי לפתחו של בית משפט זה (החלטת השופט י' דנציגר ברע"א 10454/08 עלס דוברונובסקי נ' י.ד. עורקים והפצה בע"מ (22.1.2009)). לא רק שההחלטה אינה תומכת בטענת המערערים, אלא שבהחלטה נאמר כי המערער הציג עצמו כבעלים של החנות וכמוסמך לבצע כל עסקה לגביה. כך נזכר גם בהחלטת בית משפט השלום מושא בקשת רשות הערעור. מכאן שהמשיב הציג עצמו גם כבעלים של הנכסים. 20. אכן, בחלק מהסכמי השכירות המשיב הציג עצמו כמיופה כוחן של המוכרות. כך, לדוגמה, בהסכם השכירות הסטנדרטי עם ה"ה עאשור מיום 27.12.1990 נכתב "המשכיר סעדה מיסרי באמצעות עו"ד ע. דוברונסקי" (בתחתית העמוד חתם המשיב בשמו ובחותמתו כמשכיר). גם בהסכמי השכירות מיום 1.6.1987 עם שמואיל איסק ומיום 18.8.1988 עם מר גולן הציג המשיב עצמו כבא כוחה של סעדה (נספחים 68-67 לתצהיר המשיב), וגם בהסכם עם עמותת נתיבי אחוה מיום 1.1.2005 הציג עצמו המשיב כב"כ הבעלים ע"פי יפוי כח בלתי חוזר. במקרים אחרים המשיב הציג עצמו פשוט כמשכיר (אם כי לא הגדיר עצמו כבעלים – נספחים 64-63, 66 לתצהיר המשיב), לעיתים הציג עצמו כ"בעל זכויות המקנות לו את האפשרות להשכיר" (הסכם שכירות מיום 11.12.1986 עם האגודה היהודית ערבית למען הילד, הסכם שכירות מיום 5.11.1987 עם מר גולן) או כמי ש"רכש את הזכויות מהבעלים הרשום" (הסכם שכירות מיום 10.9.2003 עם מר גולן). מכאן, כי המשיב לא הסתיר כלפי כולי עלמא את עובדת היותו הבעלים של הנכס, והוא אף נהג מנהג בעלים משך כל השנים כאשר גבה דמי שכירות והסכים בכובעו כבעל הבית לחילופי דיירים מוגנים (דייר יוצא ודייר נכנס). מאחר שהמשיב נמנע מלהעביר הבעלות בנכסים על שמו, הוא לא יכול היה להציג עצמו כבעלים הרשום, וכבר עמדנו על כך שאי העברת הבעלות בנכסים נעשתה מתוך רצון של המשיב להציג עסקאות שייעשו בעתיד, כאילו נעשו ישירות בין המוכרות לבין הקונה. טענות הזיוף 21. במרכז הדיון בפני בית משפט קמא עמדו שתי טענות: האחת – טענה לזיוף במובן זה שסעדה ווידאד לא חתמו כלל על הסכם המכר. השניה – שאינה מתיישבת עם הראשונה – היא טענה בנוסח "לא נעשה דבר" ולפיה המוכרות, שאינן דוברות אנגלית, היו משוכנעות כי הן מסמיכות את המשיב לנהל את הנכסים בשמן, בעוד שלמעשה חתמו על הסכם מכר ועל מסמכים שונים שנלוו להסכם, כמו יפויי כוח ותצהירי זיהוי. בעת הדיון לפנינו, זנחו המערערים במפורש את הטענה לזיוף, כך שאנו פטורים מדיון בסוגיה זו. אלא שבבית משפט קמא טענת הזיוף הייתה טענת מרכזית והמערערים אף הגישו לבית משפט קמא חוות דעת פורנזית על מנת להוכיח כי ההסכם אינו אותנטי (כך, לדוגמה, טענו המערערים ל"צהבהבות" של העמוד האחרון של הסכם המכר לעומת עמודים אחרים). עם זאת, המערערים נמנעו מלהגיש חוות דעת של מומחה לכתב יד מטעמם, דווקא בנקודה המרכזית הנוגעת לאותנטיות החתימה של סעדה ואאידה. מנגד, הגישו המערערים חוות דעת של גב' איה שוחט, כמומחית מטעמם, ולפיה 12 חתימות שנבדקו על ידה במסמכים הרלבנטיים הם של סעדה "ברמת הוודאות הגבוהה ביותר". לכך יש להוסיף כי אין דרכו של זייפן לזייף עשרות חתימות ואילו במקרה דנן, המוכרות חתמו אפילו על נסחי הטאבו, שצורפו כנספחים להסכם המכר. כאמור, איננו נדרשים בערעור דכאן לטענת הזיוף, ויש להצר על כך שבית משפט קמא נאלץ להקדיש משאבי שיפוט וזמן לנקודה זו. אף יש להניח כי אילו היו המערערים זונחים מלכתחילה את טענת הזיוף, ניתן היה לחסוך את נסיעת הצדדים ובית משפט קמא לצ'ילה, על מנת לחקור את סעדה על חתימותיה. טענת העושק 22. אחד מיסודות עילת העושק הוא שתנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל (סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973) (להלן: חוק החוזים)). בערעור שלפנינו, הדגישו המערערים את טענת העושק, באשר לטענתם, הסכום של 40,000$ הנקוב בהסכם המכר, לא משקף כלל את ערך הנכסים שעמד בשעתו, לשיטתם, על כ-800,000 דולר עד מליון דולר. טענת העושק לא מצאה מקומה בכתב התביעה. אכן, בראש עמ' 4 לכתב התביעה נאמר כי המשיב השתמש ביפוי כוח שניתן לו לשם ניהול הנכסים על מנת להעבירם אליו "והכל, בין היתר, תוך הפרת הסכמה, עושק, הפרת חובת אמונים, הטעיה ותרמית ומסירת מידע כוזב ללשכת המקרקעין". דומני כי זו הפעם היחידה בה נזכרה המילה עושק לאורך כתב התביעה, המשתרע על 20 עמודים. כתב התביעה מסתיים בסיכום טענות המערערים ועילות התביעה, לפיהן המשיב הציג בפני המוכרות מצגי שווא, הטעה אותן, הכשילן במרמה, עוול כלפיהן בגזל, בתרמית, תוך הפרת חובותיו כנאמן וכשלוח, תוך הפרה של חובתו המקצועית והאתית, ותוך הפרת חובות חקוקות. טענת העושק לא נזכרת כעילת תביעה ובתצהיר עדותה הראשית של סעדה אין התייחסות לשווי הנכסים. לא בכדי ראה בית משפט קמא בהעלאת הטענה משום שינוי חזית. זאת ועוד. טענת העושק אינה מתיישבת עם הטענה המרכזית של המערערים של הטעייה לגבי מהות המסמכים עליהם הוחתמו המוכרות. אף לא הונחה תשתית ראייתית של ממש לטענת העושק, ורק לאחר שהצדדים הגישו תצהיריהם, עתרו המערערים להגיש חוות דעת שמאי מטעמם, והמשיב הגיש חוות דעת של שמאי(ת) מטעמו. מכל מקום, הגיונם של דברים, שאם הונה המערער את המוכרות לחשוב שהן חותמות על מסמך אחר, כטענתן, יכול היה לנקוב בסכום תמורה גבוה בהרבה, ובכך לסלק כל חשד מעצמו. לפנינו אינדקציה נוספת, שאינה מתיישבת עם טענתם המרכזית של המערערים, טענה הניצבת במרכז המחלוקת בין הצדדים. עם זאת, משנדרשו המערערים לטענת העושק נוכח סכום התמורה הנקוב בהסכם המכר, אומר מילים מספר בנושא זה. 23. ראשית, ככל שעילת התביעה אינה הטעייה ותרמית אלא עושק, עולה הסוגיה של התיישנות התביעה שהוגשה 27 שנים לאחר חתימת המסמכים. זאת, באשר קשה להלום כי שווי הנכסים לא היה ידוע למוכרות בעת חתימת הסכם המכר. שנית, טענת העושק מעלה את סוגית זמן הביטול, לאור סעיף 20 לחוק החוזים הקובע כי ביטול החוזה צריך להיעשות תוך זמן סביר לאחר שנודע על עילת הביטול (ראו, לדוגמה, ע"א 974/13 רמת נילי בע"מ נ' מועצה מקומית זכרון יעקב בפסקה 13 (2.4.2015)). שלישית, הנטל להוכיח טענת עושק מוטל על המערערים, מכוח הכלל לפיו הדין המהותי הולך אחר הדין הראייתי, ועל בעל דין להוכיח טענה המקדמת את עניינו (ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, 642 (1992); ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ"ז(5) 661, 681 (1993); ע"א 1842/90 בר-לב נ' פנינה (לוינסון) רפופורט, פ"ד מח(5) 211, 234 (1994); ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769, 780 (1997)). 24. ולגופה של טענה. אני נכון לקבל הערכתם של המערערים כי ערך הנכסים דהיום עומד על 25-30 מליון שקל. אלא שיפו של היום אינה יפו של שנת 1983. שני המגרשים ברחוב קדם ושפתי ישנים (סמוך לבי"ח דונולו לשעבר) והנכס ברחוב תרצה-בן עמי (ליד קולנוע נגה הישן, כיום תיאטרון גשר) היו תפוסים בשעתו בדיירים מוגנים. כידוע, דמי שכירות מוגנים, במיוחד בתקופה דאז, היו נמוכים ביותר, מה עוד שבתקופת האינפלציה הדוהרת עסקינן, ודמי השכירות השקליים הנמוכים מאוד ממילא, הלכו ונשחקו מדי חודש (כחודשיים לאחר חתימת הסכם המכר, ביום 6.10.1983 נפלו מניות הבנקים, והאינפלציה המשיכה בדהרתה עד לבלימתה בהקפאת המחירים בשנת 1985 – י"ע). בנוסף, אף נדרשו הוצאות לתחזוקת הנכסים בהם שהו דיירים מוגנים. ואילו שני המגרשים היו בשעתו באיזור דל, סמוך לבית קברות, לא הרחק מחוף ג'בליה (כיום חוף גבעת עליה ומדרון יפו) שלידו הייתה מזבלה (כמפורט בחוות דעת השמאית מטעם המשיב). זאת ועוד. ביום 1.6.1983, פנה עו"ד סוכובולסקי לסעדה, והודיע לה כי המהנדס האזרחי הודיע לו שהבניין במצב רע מאוד ויש לבצע מספר תיקונים ושיפוצים באופן מיידי, בסכום שעשוי לעמוד על 10,000$. מאחר שסעדה אמורה הייתה לקבל סכום של דמי מפתח מהשוכרים, ביקש עו"ד סוכובולסקי את רשותה להוצאה זו, תוך שהוא מציין במכתבו כי ניתן לנכות את ההוצאה מההכנסה, כך שהיא תשלם פחות מס. מכאן, שעל ההכנסות הזעומות מדמי שכירות, אף שילמה סעדה מיסים ונאלצה לממן הוצאות שונות. 25. המערערים הפנו לשכר הממוצע במשק באותה תקופה (מוצג 63). שכר זה עמד ביום 1.7.1983 על כ-27,000 שקל ישן וביום 1.10.1983 על כ-45,000 שקל ישן (כאמור, הימים ימי האינפלציה הדוהרת בארצנו וככל הנראה השכר הממוצע פורסם כל שלושה חודשים). הסכם המכר נחתם ביום 7.8.1983 ואם ניקח כאינדיקציה את הסכום של 27,000 שקל ישן בתרגום לדולרים (שער הדולר נכון ליום 1.8.1983 עמד על 51 שקל ישן), הסכום המתקבל הוא כ-540 דולר לחודש. אציין כי סעדה, ככל שניתן היה לסמוך על זכרונה בעת מתן עדותה, השיבה כי נדמה לה שקיבלה 500 דולר פעם בשנה או כל שנתיים (עמ' 46 לפרוטוקול). על רקע נתונים אלה, ניתן גם ניתן להבין מדוע ביקשו המוכרות להיפטר מהנכסים תמורת 40,000$. מחוות הדעת השמאית מטעם המשיב עולה כי על פי דו"ח ההוצאות וההכנסות המדוקדק שערך עו"ד סוכובולסקי, ההכנסה השנתית לאחר הוצאות עמדה על כ-38 אלף שקל ישן לשנת המס 1982 המסתיימת ביום 31.3.1983, שווה ערך לפחות מ-700 דולר לשנה. בדו"ח הכנסות של חלק אחר בבניין באותה שנת מס, עומדות ההכנסות על כ-102,122 שקל ישן ובניכוי הוצאות של 44,938 שקל ישן עומדות ההכנסות נטו על 57,184 שקל ישן (נספח לתצהירו של עו"ד הרטבי ממשרדו של עו"ד סוכובולסקי. מנספח זה ניתן ללמוד כי המשרד גבה 20% דמי ניהול). סכום זה שווה ערך לסכום של כ-1,100 דולר לשנה. על רקע נתונים אלה, ניתן גם ניתן להבין מדוע ביקשו המוכרות להיפטר מהנכסים תמורת 40,000$. המערערים טענו כי עו"ד סוכובולסקי העביר להם מדי שנה סכום של כ-8,000$. טענה זו, מתיישבת לכאורה עם מכתבה של סעדה מיום 5.7.1976 לעו"ד סוכובולסקי, בו היא מודה לו על שהעביר לה סכום של 10,744$ (ומבקשת ממנו בהזדמנות זו לבחון אם ניתן למכור במחיר הולם את הנכס ברחוב קדם 173). ידוע לנו גם כי עובר לחתימת הסכם המכר, המוכרות ציפו לקבל מעו"ד סוכובולסקי סכום של כ-10,000$, ובשל כך הפקיד המשיב שיק לביטחון בידיהם (מכתב וידאד למשיב מיום 21.9.1983). אך גם אם נלך לשיטת המערערים, הטענה להכנסה שנתית של כ-8,000$ מהנכסים, אינה מתיישבת עם טענתם כי שווי הנכסים דאז עמד על בין 800,000 דולר למליון דולר (קרי, לשיטת המערערים הנכסים הניבו תשואה של פחות מאחוז לשנה). 26. מנגד, על פי מחירי רכב משומש עולה כי מחירו של רכב מסוג אוטובינקי משנת 1983 עמד על 430,000 שקל ישן (= 8,431 דולר) (מחירון רכב יצחק לוי ליום 1.8.83). באספקלריה זו, הסכום של 40,000$ הוא נמוך לכאורה. לכך יש להוסיף כי המשיב עצמו מכר שנה לאחר מכן רק את המגרש ברחוב אילת 48 תמורת הסך של 28,000$, וגם באספקלריה זו, הסכום של 40,000$ עבור כלל הנכסים הוא נמוך לכאורה. 27. הנה כי כן, אינדיקציות שונות מושכות לכיוונים נוגדים לגבי ערך הנכסים בחודש אוגוסט 1983. כשלעצמי, ומבלי לקבוע מסמרות, אני נוטה לסבור כי התמורה בסך של 40,000$ היא אכן על הצד הנמוך. החשוב לענייננו הוא, שטענת העושק אינה מתיישבת עם הטענה להטעייה ולטענה נוסח "לא נעשה דבר", ולא בכדי בית משפט קמא התייחס לטענה זו כהרחבת חזית, ומכל מקום הנושא לא נתלבן כדבעי. כשלעצמי, ואומר את הדברים בזהירות הראויה, איני מוציא מכלל אפשרות כי שני הצדדים, מטעמים שבמס, חטאו כאחד בכך שלא נקבו במחיר האמיתי ששולם. האמנם "לא נעשה דבר"? 28. הלכה למעשה, טענות המערערים מתנקזות לטענה מרכזית אחת והיא: המוכרות, נשים פשוטות ודלות, לא הבינו אנגלית ולא הבינו על מה הן חותמות, והמשיב הוליך אותן שולל בכך שהחתים אותן על הסכם מכר בעוד שהן האמינו שהן חותמות על הסכם לניהול נכסיהם. וכלשונו של בית משפט קמא "מנהל או רוכש" –מה הייתה מטרת ההתקשרות, האם עסקה לניהול הנכסים או עסקה למכר הנכסים? עודנו באים להצביע על שלל אינדקציות שיש בהן כדי לקעקע את טענת המערערים, אומר מילים מספר על טענת "לא נעשה דבר" (Non Est Factum), או בשמה האחר "הילכת האפסות". 29. טענה נוסח "לא נעשה דבר" משמעה היעדר מפגש רצונות לצורך כריתת חוזה, והיא הוכרה בפסיקה במקרים בהם נחתם חוזה על ידי קשיש אנלפבית או קשיש חולה (ע"א 413/79 אדלר נ' מנצור, פ"ד לד(4) 29 (1980) (להלן: עניין אדלר); ע"א 1932/90 פרץ בוני הנגב נ' בוחבוט פ"ד מז (1) 357 (1993). עוד על העדר מפגש רצונות וביקורת על הלכת אדלר ראו גבריאלה שלו "טעות בחתימה – האמנם לא נעשה דבר?" משפטים יא 501 (תשמ"א)). בנוסף לנטל ההוכחה הרגיל המוטל על תובע, מוטל על הטוען עול הוכחה מוגבר לסתירת החזקה שבעובדה כי אדם יודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם (ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' שרה רייז, פ"ד נח(3) 934 (2004)). על הטוען להוכיח "את גירסתו בראיות פוזיטיבות כאפשרות קרובה" (ע"א 6799/02 רוזלרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ בפסקה 5 (17.2.2009). עוד ראו, לדוגמה, ע"א 685/88 קוטרמן נ' קרן תורה ועבודה, פ"ד מז(2) 598, 602 (1993) שם נדחתה טענת המוכר כי לא הבין שהוא חותם על חוזה מכר וכי סבר שמדובר בחוזה ל'חילופי שכירות'. עוד לנטל ההוכחה המוגבר לסתירת החזקה ראו ע"א 624/88 גולד נ' מעוז, פ"ד מד(1) 497, 503 (1990), שם נדחתה טענתה של התובעת כי לא הבינה מה המשמעות של יפוי כח עליו חתמה). משנחתם מסמך על ידי אדם בר דעת ובוגר, וניתנה לו שהות לבחון את המסמך ולהיוועץ ואין כל סימן להפעלת לחץ על החותם, לא בנקל תישמע הטענה כי החותם לא הבין את תוכנו של המסמך עליו הוא חתם (השוו ע"א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני-ברק, פ"ד מד(1), 341, 349 (1990); ת"א (מחוזי חי') 865/92 אלפא צפון נ' אלטשולר חברה לבניין, דינים מחוזי כו(3) 373 (23.1.1996)). ולא רק זאת, אלא ש"החותם נושא באחריות לחתימתו ואינו יכול ליהנות מעצימת עיניים" (ע"א 8510/09 בנק הפועלים נ' נויברג (24.11.2011)). הפסיקה פיתחה מעין כללי מניעות בסוגיה זו. הכלל הראשון - מי שלא קרא כלל את המסמך עליו הוא חתום, מנוע מלטעון טענה נוסח "לא נעשה דבר" (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113 (1965); ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י נד(3), 591, 594 (2000); ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, 376-375 (2002)). הכלל השני, היפה במיוחד לענייננו – מי שחתם על מסמך תוך הסתמכות עיוורת על יועץ המהימן עליו, מנוע מלהעלות את הטענה שלא הבין על מה הוא חותם. כך, בע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559 (2000) (להלן: עניין לופו) נדונה טענת אשה שחתמה בפני בעלה על שטר משכנתא להבטחת חובותיו. האשה טענה כי בעלה החתים אותה על שטר המשכנתא מבלי להסביר לה את תוכנו. בית המשפט דחה טענת "לא נעשה דבר" באומרו: "בענייננו לא נמנע מן האישה לקרוא את שטרי המשכנתה. האישה היא בוגרת בית-ספר תיכון בישראל, ואף העידה על עצמה כי היא מודעת למשמעות חתימה על מסמך משפטי. הסברה לכך שלא קראה את המסמך שאותו הגיש לה בעלה לחתימה, שדי היה בהעפת-עין כדי לעמוד על תוכנו, מלמד על אחד משניים: כי חתמה מתוך אמון בבעלה ונכונות לחתום על כל מסמך לפי שיקול-דעתו, או שנהגה ברשלנות. שתי האפשרויות שוללות טענת אפסות". בדומה נקבע גם בעניין אדלר, כי תוקף ההתחייבות לא נפגם מקום בו המתחייב חותם: "... על פי עצת פרקליטו או יועץ אחר המהימן עליו, מבלי שהיתה טעות או הטעיה באשר למהותו של המסמך, אלא מתוך הסתמכות עיוורת על דעת היועץ האמור, ואימון בה, ותוך נכונות לחתום על כל מסמך על פי שיקול דעתו של הלה – יהיה המסמך אשר יהיה" (שם, בעמ' 39 כפי שמצוטט בהסכמה בע"א 8533/06 גילמן נ' הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ (5.8.2008)). 30. ומהתם להכא. בית משפט קמא קבע כי ביום 7.8.1983, חתמו אאידה, סעדה והמשיב על הסכם המכר. אאידה וסעדה חתמו על כל אחד מעמודי החוזה ואף עמוד מעמודי ההסכם לא הוחלף בעמוד אחר בעל תוכן שונה. נקבע כי סעדה ואאידה חתמו על החוזה מרצונן החופשי, תוך שאאידה, השולטת באנגלית, חותמת בשמה של וידאד על פי יפוי כוח שניתן לה, ומבהירה לסעדה את מהותו של החוזה: "סעדה אף העידה שבנוגע לנכסים דנן, היא חתמה על מה שאאידה אמרה לה לחתום (עמ' 59 סיפא ו-60 רישא. ראו גם עמ' 76 שורה 30 עד עמ' 77 שורה 4 לפרוטוקול). לא זו אף זו, לדברי סעדה, ככל הנראה אאידה הסבירה לסעדה אודות מהות החוזה, לפני החתימה עליו (עמ' 78 שורות 15-2 לפרוטוקול). יש בכך הודייה ברורה מצד סעדה באשר לכך שלא חתמה על מסמך אלא אם כן הסבירה לה אאידה את מהותו" (פסקה 110 לפסק הדין, הדגשה במקור – י"ע). לא למותר לציין כי בשלב מסויים בחקירתה של סעדה, שלא ניתן היה לחלץ רבות מפיה, היא התבטאה כי יכול להיות שוידאד מכרה "אמי וידאד יחד עם אאידה הם היו מדברות, מוכרות, קונות, אני לא יודעת...כן, אאידה הייתה מסדרת את כל העניינים. אני לא יודעת" (עמ' 60-59 לפרוטוקול, וכן בעמ' 89 שם מאשרת סעדה כי וידאד הייתה מנהלת את העניינים). כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, וכפי שאישרה סעדה עצמה, אאידה למדה בבית ספר אנגלי בשם סנטיאגו קולג' (עמ' 74 לפרוטוקול), היא בוגרת לימודי משפטים מאוניברסיטת סנטיאגו אך ככל הנראה לא עסקה בעריכת דין (כפי שעולה מהתעודה הציבורית בחתימתו של נשיא בית המשפט העליון בצ'ילה, שהוגשה על ידי המערערים). ההסכם הוא הסכם מכר לכל דבר ועניין, ודי בעמוד 6 להסכם, הנוקט לשון קונה ומוכר (Purchaser – Vendor) כדי לעמוד על כך. לכן, בהנחה שוידאד וסעדה אינן מבינות את השפה האנגלית, הרי שהן סמכו על אאידה, הדוברת את השפה. וכך נאמר בפסק דינו של בית משפט קמא: "סעדה אישרה כי ההתקשרות נוהלה עבורה על ידי אאידה (סעיף 9 רישא לתצהיר העדות הראשית של סעדה). היא חתמה על החוזה לאחר שאאידה הסבירה לה על מה היא חותמת (עמ' 78 שורות 15-2 לפרוטוקול). לשון אחר: לפנינו 'חתימה מדעת'. סעדה אכן העידה כי לא רצתה למכור את הנכסים (למשל עמ' 59 שורה 12 לפרוטוקול) אך ככל הנראה נענתה לרצונן של וידאד ואאידה למכור (פסקה 56 לפסק הדין, הדגשה הוספה – י"ע). 31. ובכלל, יש משום היתממות בטענת המערערים כי המסמכים הרבים נחתמו בשל אי הבנת השפה האנגלית. בין סעדה לבין עו"ד סוכובולסקי התנהלה לאורך שנים תכתובת ערה בשפה האנגלית. לאחר מספר מכתבים בשפה הספרדית, כתבה סעדה לעו"ד סוכובולסקי במכתבה מיום 20.1.1971 כי "אם אינך מבין את המכתבים בספרדית אבקש כי תיידע אותי כדי שאכתוב לך באנגלית". מכאן, שלסעדה היה עזר כנגדה בשפה האנגלית לצורך כל הקשור בניהול הנכסים, וסעדה אישרה בחקירתה כי הייתה זו אאידה (עמ' 76 לפרוטוקול). זאת ועוד. קשה להלום כי וידאד וסעדה הטריחו עצמן עד לקונסול ישראל בסנטיאגו (מרחק כחמש מאות קילומטרים מבית מגוריה של וידאד בעיר אובייה), על מנת לחתום בפניו על יפוי כוח, מבלי שטרחו להבין במה מדובר. מה עוד, שסעדה חתמה בפני הקונסול ביום 8.8.1983 ווידאד חתמה בפניו ביום 21.9.1983, דהיינו, כל אחת מהשתיים הטריחה עצמה בנפרד להגיע אל הקונסוליה הישראלית. המערערים טענו שסעדה חתמה רק על מסמך אחד בביתה של אחותה אאידה, ובכל מקרה סעדה ווידאד לא חתמו על מסמך כלשהו בשגרירות ישראל בצ'ילה. אלא שטענה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא, שקיבל את עדותו של מר ליזמר, קונסול ישראל דאז ב'צילה, שאישר כי יפויי הכוח הקונסולריים נחתמו בפניו וזיהה את חתימתו בגב יפויי הכוח. נקל אפוא להגיע למסקנה אליה הגיע בית משפט קמא, ולפיה המערערים לא הרימו את נטל ההוכחה המוגבר המוטל עליהם להוכחת טענת האפסות ולסתירת החזקה שבעובדה כי אדם מבין על מה הוא חותם. אצביע להלן על אינדיקציות נוספות בחומר הראיות ובשכל הישר, הסותרות טענת המערערים כביכול סעדה, וידאד ואאידה לא הבינו כי הן חותמות על הסכם מכר. 32. עו"ד סוכובולסקי, בעל מוניטין וידוע בתחום המקרקעין, ניהל את הנכסים כעשרים שנים, ובינו לבין סעדה שררו יחסי אמון ואף יחסי ידידות, כפי שעולה מדרישות השלום שהוחלפו במכתבים בין סעדה לבין עו"ד אביבה סוכובולסקי, אשתו של עו"ד סוכובולסקי. בדמדומי זקנתה זכרה סעדה לטובה את אביבה "אביבה זה עירנית חכמה. אביבה הייתה מאוד..." ואף טרחה להבדיל בינה לבין עו"ד הרטבי שלטעמה היהno good (עמ' 91 לפרוטוקול). כאשר סיפרו לסעדה בחקירתה על פטירתו של עו"ד סוכובולסקי התבטאה "חבל, כי הוא היה איש מאוד מאוד טוב..הוא היה עורך דין טוב... סוכובולסקי ובעלי הם היו מבינים אחד את השני טוב מאוד. מצויין" (עמ' 94 לפרוטוקול). על רקע יחסי האמון ששררו בין סעדה לבני הזוג עוה"ד סוכובולסקי, גרסתם של המערערים, כביכול וידאד וסעדה ואאידה סברו שהם חותמים אך על הסכמי ניהול, מעוררת יותר מהרמת גבה. וכי מדוע ינטשו את עו"ד אביבה חביבתם? ומדוע ינטשו איש מקצוע מסור ואמין כמו עו"ד סוכובולסקי, ששירת אותם באמונה ובנאמנות משך עשרים שנה? מה הטעם בגינו ביקשו לבכר על פניהם את המשיב, עורך דין זר לחלוטין עבורם, שבניגוד לעו"ד סוכובולסקי שמו לא הלך לפניו? אלא אם ידעו המוכרות כי הן מתנתקות מהנכס, וכבר אינן נזקקות לשירותי הניהול של עו"ד סוכובולסקי. 33. ומשהזכרנו את עו"ד סוכובולסקי, קשה לתמוה הכיצד, המערערים, לגרסתם, קיבלו את דברי המשיב אודות הלאמת הנכסים כ"כזה ראה וקדש". כל זאת, מבלי לנסות לבדוק את הדברים עם עו"ד סוכובולסקי, שהיה נאמן עליהם משך כעשרים שנה. 34. קשה עוד יותר להלום, כי כבעלי נכסים, המוכרות לא טרחו לשמור לעצמן מסמכים שונים המוכיחים את בעלותן בנכסים, כמו יפויי הכוח שנתנו למשיב כדי לנהל, לשיטתן, את הנכסים. ניתן היה לצפות כי דווקא המוכרות, שכבר נוכחו לדעת כי ניתן להחזיר נכסים לבעליהם - כפי שעלה בידו של עו"ד סוכובולסקי לעשות כאשר שחרר הנכסים מידיו של האפוטרופוס על נכסי נפקדים – ישמרו בידיהן מכל משמר כל מסמך הנוגע לנכסים. העובדה כי המערערים לא המציאו מסמכים משל עצמם, מדברת בעד עצמה, ומלמדת כי ראו עצמם כמי שהתנתקו מהנכס. 35. זאת ועוד. משך 27 שנה לא פנו המערערים אל המשיב. אם סברו המערערים באמת ובתמים כי בהסכם ניהול עסקינן, גם לגרסתם, ניתן היה לצפות כי לפחות במהלך השנים 1989-1983 – שהרי בשנת 1989 הודיע להם המשיב, לגרסתם, אודות "הלאמת" הנכסים – יפנו אל המשיב בדרישה להעביר להם את פירות הנכסים המגיעים להם. ואם סעדה אכן חששה כי אם תגיע לישראל היא צפויה למאסר בשל החובות על הנכסים, מדוע לא שלחו מישהו אחר מהמשפחה לישראל על מנת לברר את מצב ומצבת הנכסים לאחר "ההלאמה"? הכיצד לא גייסו לשם כך את עו"ד סוכובולסקי, שכבר חילץ את נכסיהם מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים, והיה איש אמונם כעשרים שנה? מהתכתובת העניפה שהתנהלה בין עו"ד סוכובולסקי לבין סעדה, ניתן ללמוד כי סעדה יודעת לעמוד על דעתה ואינה מאלו שאינם יודעים לשאול, כך שניתן היה לצפות כי סעדה תפנה שוב ושוב אל המשיב במכתבי דרישה להעברת פירות הנכסים. על כך השיבו המערערים כי וידאד וסעדה הן נשים פשוטות ודלות השכלה, שלא הותירו בידיהן העתקים מהמכתבים ששלחו למשיב, שלא גילה את המכתבים שנשלחו לו משנודע לו מתצהיר גילוי מסמכים של המערערים, כי הם אינם מחזיקים בידיהם מכתב כלשהוא. טענה זו היא בגדר הפרחת האשמות שלא הוכחו. אחת משתיים: אם אכן המשיב המשיך להעביר לסעדה ולוידאד את דמי השכירות מהנכסים בשנים הראשונות, הרי שהמערערים לא הוכיחו העברה כספית כלשהי בין השנים 1989-1983 (אם כי נוכח חלוף הזמן יש להניח שהדבר קשה להוכחה). ואם הפסיק המשיב להעביר לוידאד ולסעדה את דמי השכירות כבר מחודש אוגוסט 1983, ניתן היה לצפות כי השתיים יפנו בדחיפות אל עו"ד סוכובולסקי, איש אמונם מזה עשרים שנה, בתחינה-בקשה-הפצרה כי יבדוק את פשר הדברים. 36. כאמור, טענתם המרכזית של המערערים היא, שהמוכרות ואאידה הוטעו לחשוב כי הן חותמות על מסמך המאפשר למשיב לנהל את הנכסים בשמן. בית משפט קמא עמד על כך שהמערערים לא פירטו באופן פוזיטיבי את תוכנו של חוזה הניהול הנטען. לשאלתנו בנושא זה, השיבו המערערים בדיון כי יש להניח ששכר טרחתו של המשיב היה "כמקובל". בהתחשב בכך שסעדה ידעה לדקדק בדוחות המפורטים שהועברו אליה מדי שנה ממשרדו של עו"ד סוכובולסקי - שעל פי המסמכים שצורפו לתצהירו של עו"ד הרטבי גבה כנראה דמי ניהול בשיעור של 20% - קשה להלום כי הצדדים לא טרחו כלל לעגן במסמך כלשהו, או אפילו להידבר בעל פה, אודות התמורה שתשתלם למשיב תמורת ניהול הנכסים. 37. עוד בשנת 1976 סעדה פנתה לעו"ד סוכובולסקי וביקשה ממנו כי ימצא קונה לאחד מהנכסים, ככל שימצא קונה שישלם תמורה הולמת. מכאן, שהרעיון של מכירת הנכסים לא היה זר למערערים. 38. המערערים טענו כי בית משפט קמא טעה בכך שייחס לבא כוחם הודאה בכך שסעדה חתומה על העמוד החמישי בהסכם המכר. מבלי להידרש לטענה זו, הרי שגם המערערים לא חלקו על כך שסעדה חתומה לפחות על העמוד השישי והאחרון של חוזה המכר. בעמוד האחרון משתמשים הצדדים במונחים "מוכר" ו"קונה", והמוכר מתחייב לשמור על מצב הנכסים עד למסירתם. כל אלה מעידים כי בהסכם מכר לכל דבר עסקינן. על אחת כמה וכמה, משאימץ בית משפט קמא את מסקנתה של המומחית מטעם המשיב כי החתימות על כל עמודי החוזה הן מקוריות, בעט כדורי בדיו בצבע כחול. ובכלל, אם הטענה היא שהמוכרות ממילא לא הבינו אנגלית ולא הבינו על מה הן חותמות, לשם מה התנהל מאבק כה עז בשאלה אם כל עמודי ההסכם הם אותנטיים, נוכח טענת המערערים כי כל הדפים הוחלפו, למעט העמוד האחרון. 39. ביום 4.8.1983 וידאד חתמה בפני נוטריון ציבורי בעיר אובייה על יפוי כוח מיוחד בשפה הספרדית, לטובת בתה אאידה. במסמך נכתב כי וידאד מעניקה לאאידה יפוי כוח מיוחד ורחב על מנת "שתמכור, תעביר בהמחאה ותמסור בשמה למי שתמצא לנכון" את הזכויות בנכסים ומסמיכה את אאידה לחתום על המסמכים הדרושים "כדי לקבל לידיה את סכום מחיר המכירה, להעניק קבלות ותשלומים, מלאים או חלקיים, ועל מנת לדרוש, בין אם במסגרת כותלי בתי המשפט ובין אם מחוצה להם את העמידה של הקונה/ים במלוא התחייבויותיו/הם". המסמך מדבר בעד עצמו, ונחזה כיפוי כוח שנחתם במיוחד לצורך הפגישה הצפויה עם המשיב למכירת הנכסים. אילו בהסכם ניהול עסקינן, מדוע נדרשה וידאד, לשיטת המערערים, ליתן יפוי כוח לבתה אאידה? ומדוע נוקט יפוי הכוח לשון מכר וקניה לכל אורכו? 40. ביום 8.8.1983 נחתמו על ידי סעדה ואלברט (המערער 5) תצהירי זיהוי בשפה האנגלית בפני המשיב. בתצהירי הזיהוי נאמר במפורש כי הם נעשים לשם הצגתם לרשם המקרקעין בתל אביב ו"לזהות את עצמי כבעלים של הנכסים דלעיל וכדי להעבירם" (and to transfer it). על תצהיר דומה חתמה וידאד בפני המשיב ביום 21.9.83, עת הגיע שוב לצ'ילה. 41. במכתבה של סעדה לעו"ד סוכובולסקי מיום 8.8.1983, שנחתם ככל הנראה במעמד חתימת הסכם המכר, היא מודיעה לו על ביטול יפוי הכוח שנמסר לו "מאחר שאני מכרתי את הנכסים שהיו לי ביפו". המדובר בהודאה חיצונית של בעל דין, ודי במכתב זה כשלעצמו, כדי לדחות את התביעה. גם לגבי מסמך זה העלו המערערים תחילה טענת זיוף (ראו סעיף 69(ג) לפסק דינו של בית משפט קמא), וכן נטען כי המכתב הוא בשפה האנגלית, וסעדה חתמה עליו בלי להבין את תוכנו. ברם, ועל כך כבר עמדנו לעיל, ההתכתבויות בין סעדה לבין עו"ד סוכובולסקי נעשו לאורך השנים בשפה האנגלית. מתצהירו של עו"ד הרטבי על נספחיו, עולה כי בדוח הכנסות-הוצאות אחרון לשנת 1983 נכתב ברישומי המשרד "הנכס הנ"ל נמכר בחודש אוגוסט 83". הרישום מעיד על "קיבול" של הודעת סעדה על מכירת הנכסים (נספח 28 לתצהירו של המשיב). 42. המזכירה רבקה ברון, שהחלה לעבוד במשרד עוה"ד סוכובולסקי בשנת 67-66 בהיותה בגיל 19-18 הצהירה בסעיף 5 לתצהירה כלהלן: "אני זוכרת היטב כי עו"ד אביבה סוכובולסקי, אשתו של עו"ד אברהם סוכובולסקי, טילפנה בנוכחותי למשפחת מיטרי בצ'ילה, כדי לוודא שאכן התמורה בגין המגרשים שולמה ע"י מר דוברונובסקי. לאחר שוידאה כי אכן היתה מכירה וכי הכסף שולם, הורתה לי עו"ד אביבה סוכובולסקי להעביר לידי מר דוברונובסקי את כל התיקים של משפחת מיטרי הקשורים לענין, לרבות תיקיהם של הדיירים המוגנים בבנין המגורים, וכך אכן עשיתי". בהתחשב בכך שעו"ד סוכובולסקי ואשתו ניהלו את הנכסים משך עשרים שנה, אכן ניתן היה לצפות כי הם יוודאו אישית עם סעדה שהיחסים ביניהם מסתיימים. לטענת המערערים, עדותה של גב' ברון נסתרה עד היסוד בחקירתה הנגדית. עיינתי בחקירה הנגדית ולא היא. העדה נחקרה ארוכות אודות נכסיה של סעדה, מתי רכשה את הנכסים, האם קיבלה אותם בירושה, האם המשיב רשם הערת אזהרה מכוח הסכם המכר או מכוח יפויי הכוח, וכיו"ב עובדות שמטבע הדברים לעדה לא הייתה ידיעה אישית לגביהן. כפי שציינה העדה, היא גם אינה עורכת דין, כך שאינה אמורה להבין את הדקויות השונות לגבי אופן רישום הערת האזהרה. החשוב לענייננו הוא, שהעדה סיפרה כי המשיב הציג במשרד את הסכם המכר ואת המסמכים השונים שנבדקו על ידי עו"ד סוכובולסקי ואביבה סוכובולסקי (עמ' 582 לפרוטוקול). העדה זכרה את סעדה וזכרה את שיחת הטלפון אליה: "הם [עורכי הדין סוכובולסקי – י"ע] אמרו לי שגב' סעדה מיטרי מכרה את הנכס, והם הרי צלצלו לאחר שקבלו את כל המסמכים ממר דוברונסקי, של כל החתימות, ושצריך להחזיר למר דוברונסקי את כל התיקים שאני אארגן את התיק ואני אתן לו...היא [עו"ד אביבה סוכובולסקי– י"ע] שאלה אותה. ואת השאלה הזאת אני זוכרת. כי היה חשוב לה בטח שתי עובדות. שהיא [סעדה – י"ע] קיבלה את המחיר שהיה נקוב בחוזה. את החוזים ראינו שהיא חתמה. היא שאלה, ואני יודעת ששאלו אם היא חתמה ואם היא קבלה את הכסף. שני הדברים האלה היא אמרה לה" (עמ' 586-585 לפרוטוקול). העובדה שהעדה לא זכרה אם היא עצמה השיגה לעו"ד אביבה סוכובולסקי את סעדה בטלפון, או שאביבה עצמה חייגה לצ'ילה, לא פוגעת בעדותה, ובמרחק הזמן לא ניתן לצפות מהעדה כי תזכור פרטים מעין אלה. [במאמר מוסגר: אם סעדה אינה מבינה כלל אנגלית, ניתן לתמוה באיזו שפה שוחחה איתה עו"ד אביבה סוכובולסקי. בית משפט קמא הפנה בפסק דינו למכתב הראשון בנספח 13 לתצהיר עו"ד הרטבי, המעיד על שיחת טלפון מאת סעדה לעו"ד סוכובולסקי במחצית חודש נובמבר 1981]. לא ניתן להפריז בחשיבות עדותה של גב' ברון, שסותמת אף היא את הגולל על גרסתם של המערערים, עדות שבאה מפיה של עדה חסרת אינטרס אישי בסכסוך. ובכלל, ניתן היה לצפות כי משרד סוכובולסקי יהיה עויין כלפי המשיב, שגרם לכך שהמשרד הפסיק לטפל בנכסים. למרות זאת, עו"ד הרטבי וגב' ברון נעתרו לבקשתו של המשיב ונתנו תצהיר מטעמו. ומזוית אחרת: אם נהג המשיב בתרמית ובנוכלות כלפי המוכרות, מן הסתם היה נזהר עד מאוד מכל מגע עם עו"ד סוכובולסקי בעל המוניטין והניסיון. 43. אם לא די בכל אלה כדי להעיד על כך שהמוכרות ידעו היטב כי הן חותמות על הסכם מכר, אצביע על מכתבה באנגלית של וידאד לנתבע מיום 21.9.1983, בו היא מתחייבת בשמה ובשם סעדה, להחזיר למשיב את השיק שקיבלה ממנו לביטחון בלבד, וזאת כאשר עו"ד סוכובולסקי יעביר את הכסף שגבה עבורן מהרכוש ביפו "שאנחנו מכרנו לך". במכתב נאמר, שאם עו"ד סוכובולסקי ישלח את הכסף, מינימום 10,000 דולר, אזי השיק יוחזר ולא ייפדה. ככל שהשיק ייפדה על ידן, הרי שסעדה ווידאד מסמיכות את המשיב לגבות עבור עצמו מעו"ד סוכובולסקי את כל הסכומים שהוא גבה עבורן, ללא הגבלה בסכום. המכתב אכן בשפה האנגלית, אך כפי שציינו לעיל, סעדה הפנתה מכתבים רבים באנגלית לעו"ד סוכובולסקי. האם גם מסמך זה, נחתם על ידי וידאד, שהייתה מלווה על ידי בתה אאידה, מבלי שהבינה את תוכנו? ובהנחה שהמשיב הונה את המוכרות לחשוב כי הוא מנהל עבורן את הנכסים, מדוע בכלל המשיב ניסח מכתב מעין זה, מכתב שרק יכול היה לסבך ולהכשיל את התרמית הנטענת? 44. ניתן להבחין כי בנוסף למסמכים שנחתמו על ידי המערערים בחודש אוגוסט 1983, וידאד חתמה על מסמכים ביום 21.9.1983. הדבר מתיישב עם גרסת המשיב כי ביקר שלוש פעמים בצ'ילה. ואילו בתצהירה של סעדה נזכרת רק פגישה אחת עם המשיב, בביתה של אאידה בסנטיאגו, וכי במפגש בודד זה נחתם מסמך אחד, הוא יפוי הכוח (כאמור, סעדה אף הכחישה כי חתמה על יפוי הכוח בקונסוליה הישראלית). לשיטת המערערים, מדוע חזר המשיב ביום 21.9.1983 אל "מקום הפשע" כדי להחתים את וידאד עצמה על מסמכים שונים? ואם בזיוף ובתרמית עסקינן, מדוע בחר המשיב מלכתחילה "לפצל" את תאריכי המסמכים? 45. עיננו הרואות כי המוכרות חתמו על מסמכים רבים. יפים לענייננו דברי השופטת דורנר בעניין לופו: "אם אוסיף לכך את העובדה שאין מדובר בחתימה בודדת, אלא ב-42 חתימות שונות על גבי מסמכים משפטיים, הנושאים כותרת של 'שטר משכנתא' ללא הגבלה בסכום באותיות בולטות, הרי שהגירסה כי האישה חתמה על כל המסמכים מתוך היסח הדעת אינה סבירה ..." (שם, עמ' 570). ובכלל, אין דרכו של רמאי "להמר" פעמים רבות על ההנחה שהקרבן יחתום על מסמכים רבים מבלי לקרוא אותם או לברר את תוכנם. סעדה חתומה על מסמכים רבים, כולל מכתבים, המעידים על כך שבהסכם מכר עסקינן. אילו ביקש המערער להונות את המוכרות, מן הסתם היה מסתפק בהסכם המכר, שמא גם ביפויי הכוח, ולא נוטל על עצמו סיכון רבתי בהחתמתן על אינספור מסמכים. מה עוד, שיפויי הכוח נחתמו על ידי המוכרות בפני הקונסול הישראלי, כך שהמשיב עמד בפני "סיכון" שהקונסול ימלא מלאכתו כהלכה ולא יסתפק בזיהוי המוכרות, אלא גם יתרגם להן את יפויי הכוח, כפי שהיה צריך לעשות לשיטת המערערים עצמם. האם סביר להניח כי המשיב היה נוטל על עצמו סיכון כי התרמית תיחשף במעמד החתימה בפני הקונסול? 46. ואם בהתנהלותם של נוכלים ורמאים עסקינן, הרי שאלו נוהגים להרחיק עצמם מהר ככל שניתן מהנכסים ולהעבירם לצדדים שלישיים ורביעיים, אם כדי לטשטש עקבותיהם ואם כדי להקשות על השבת הגזילה. המשיב מכר רק את המגרש ברחוב אילת 48, וגם זאת רק בשנת 1995, וממשיך להחזיק בנכסים האחרים עד עצם היום הזה. 47. זאת ועוד. עו"ד לקפיש הדגיש בתצהיריו כי תשומת ליבו הוסבה למקרקעין דווקא בשל הזנחתם, וכי בשנת 2010, בעת שהתיימר לרכוש את הנכסים מהמערערים, הנכסים היו מוזנחים כליל (כפי שעולה מתמונות שצירף לתצהירו), מסיגי גבול שונים פלשו אליהם, והמשיב לא ניסה למקסם את התועלות שניתן היה להפיק מהם, למשל, על אף קיומן של זכויות בניה במגרשים. גם עובדה זו אינה עולה בקנה אחד עם דמות הגזלן-הנוכל שפועל על מנת למקסם את רווחיו. 48. ולאחר כל אלה, לא למותר להזכיר את עדותו הישירה של ד"ר לניר, שנמצאה מהימנה על בית המשפט, כי בפגישה הראשונה שהתקיימה בביתה של אאידה (ואשר בית המשפט מיקם אותה בחודשים פברואר-מרץ 1983), נדונה רכישת הנכסים על ידי המשיב. ד"ר לניר סיפר כי המשיב ואאידה שוחחו באנגלית, ואאידה תרגמה את הדברים לנוכחים. בית משפט קמא קבע כממצא עובדתי כי: "תוצאת הפגישה הייתה אפוא השגתן של הסכמות (בעל פה) למכר נכסי המקרקעין, תמורת סכום של 40,000 דולר ארה"ב. זו קביעתי העובדתית אשר מבוססת על הראיות שבאו לפניי בדבר מעשי הצדדים במשא ומתן שניהלו עובר לכריתת החוזה (פסקה 49 לפסק הדין, הדגשה במקור – י"ע). 48. עמדנו לעיל על שורה ארוכה של אינדיקציות - חלקן מעוגנות במסמכים וחלקן מעוגנות בהגיון ובשכל הישר – שיש בהן כדי לסתור גרסת המערערים כביכול לא מכרו ולא התכוונו למכור את הנכסים למשיב. וכך סוכמו הדברים בפסק דינו של בית משפט קמא (בפסקה 70): "אני קובע כי החוזה, נספח 10 הנ"ל, נחתם בביתה של אאידה בסנטיאגו. צ'ילה, ביום 7.8.83, כחטיבה אחת. החתימות המקוריות המופיעות בדיו בצבע כחול על החוזה נכתבו בידי סעדה, אאידה (כמיופת כוחה של וידאד. ראו נ/3) והנתבע. שום עמוד מעמודי חוזה זה לא הוחלף בעמוד בעל תוכן אחר. אני מוסיף וקובע, לגבי תוכן החוזה, כי החוזה עסק במכר זכויותיהן של סעדה ווידאד במקרקעין המפורטים בו, לידי הנתבע. החתימה על החוזה הייתה מדעת (אאידה שידעה אנגלית ביארה לסעדה את מהות החוזה). די בכך על מנת להכריע את גורל התביעה". יפויי הכוח 49. סעדה סיפרה בתצהירה, כי הכל החל כאשר אנשים בישראל יצרו איתה קשר, שאז נודע לה לתדהמתה כי הנכסים נותרו רשומים על שמה. בתצהירה הראשון לא מוזכר כלל הסכם המכר, והמסמכים שצורפו לכתב התביעה הושגו על ידי לקפיש ושלוחיו. מאחר שלצורך רישום הערת האזהרה צירף המשיב את ייפויי הכוח בלבד, ולא את הסכם המכר, ההסכם לא היה ידוע לעו"ד לקפיש, ומטעם זה תקפו המערערים בתביעתם אך ורק את יפויי הכוח. לטענת המערערים, רק לאחר הגשת התגובה לבקשה לצו המניעה ולאחר הגשת כתב ההגנה, נתברר להם כי המשיב אוחז גם בהסכם מכר, ועל כן נסב חלק נכבד של הדיון העובדתי והמשפטי על טענות המערערים כי החתימה על הסכם המכר נעשתה תוך הונאה ותרמית. אציין כי בית משפט קמא הגיע למסקנה כי קיומו של הסכם המכר היה ידוע למערערים עוד קודם להגשת התביעה: "המעיין בתצהיר ביטול ייפוי כוח של סעדה (נספח ה' לתצהירו המשלים של עו"ד לקפיש מיום 27.3.11), יגלה כי בסעיף 7 (ד) שבו נאמר כדלקמן: "אני מודיעה בזאת כי ... אני מבטלת בזאת את חתימתי על מסמך המתיימר מיום 8.8.83 להיות כמתן או כמכירת הנכסים לעו"ד עלס דוברונסקי ו/או לצד שלישי" (פסקה 23 לפסק הדין, הדגשה במקור. בהמשך מפנה בית המשפט לקטע הרלבנטי בתצהיר הכתוב בספרדית – י"ע). אף לא למותר לציין – ועל כך עמד בית משפט קמא בפסקה 51 סיפא לפסק דינו – כי בתצהירה הראשון של סעדה, נאמר בפסקנות כי לא חתמה על אף מסמך מלבד יפוי הכוח (סעיף 10 פסקה 2 לתצהיר שסומן מע/22 בתיק מוצגי המערערים). ואילו בתצהיר עדותה הראשית של סעדה, יש התייחסות לחתימה על יפוי הכוח אך אין טענה מפורשת כי לא נחתמו מסמכים נוספים (פסקה 10 לתצהיר שסומן מע/21). 50. כפי שציין נכוחה בית משפט קמא בפסק דינו, יפוי כוח אינו עומד לעצמו, והוא טפל ומכשיר להבטחת ביצועו של ההסכם העיקרי (ראו, לדוגמה, ע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי, פ"ד נה (4) 730, 745 (2001); ע"א 283/67 הנאמנים לנכסי א' רפיח נ' מדינת ישראל, פ"ד כב (1) 124, 137 (1968); יצחק עמית "עסקת קומבינציה – מבט על זכותו של רוכש דירה" הפרקליט לח 598, ה"ש 58 (תשמ"ח)). לכן, לא בכדי מצא בית משפט קמא להכריע בנוגע להסכם המכר, ולא בכדי העמידו הצדדים את הסכם המכר "על ראש שמחתם", וחקירתה של סעדה בצ'ילה נסבה גם אודות הסכם המכר, באשר בנפול ההסכם נופלים עמו מיניה וביה גם יפויי הכוח. ולהיפך, משעומד הסכם המכר על כנו, הפגמים הטכניים שנפלו ביפויי הכוח וגם הפגם המהותי של אי אישור תרגום יפוי הכוח, אין בהם כדי לגרוע מתוקפו של הסכם המכר ככזה. מטעם זה איני רואה להידרש לכל תג ולכל פגם נטען כזה או אחר ביפויי הכוח ואזכיר כי בית משפט קמא מצא כי ביפויי הכוח נפלו שלושה פגמים טכניים: העדר חותמת עם שם הקונסול (להבדיל מחתימתו ושמו של הקונסול המופיעים בכתב יד ומר ליזמר אישר כי מדובר בחתימתו); אי ציון מספר סידורי בייפויי הכוח; אי ציון סכום האגרה ששולם. לצד פגם זה מצא בית משפט קמא כי הופרה הוראת תקנה 7(ב) לתקנות הנוטריונים לגבי אישור תרגום המסמך. מקובלת עלי מסקנתו של בית משפט קמא, כי גם בהנחה שפגם זה יורד לשורשו "הנוטריוני" של יפוי הכוח, משנקבע כי הם נחתמו על ידי סעדה ווידאד בפני הקונסול, יש בכך אינדיקציה ראייתית לחתימתו של הסכם מכר, להבדיל מהסכם לניהול מקרקעין. לא למותר לציין כי ביפויי הכוח נכתב כי הם ניתנים לטובת צד שלישי "from whom i/we have received the full consideration for the property", כך שטענות המערערים בדבר אי קבלת התמורה עומדות בניגוד למסמך בכתב. אף לא למותר לציין כי בשלב מסוים בחקירתה של סעדה, במהלכה הרבתה בתשובות נוסח "לא זוכרת" - תוך שעורכי הדין מתנצחים מעל ראשה - אישרה סעדה בתשובה לשאלה שמא וידאד קיבלה כסף "כנראה. כנראה שהיא קיבלה את הכסף" (עמ' 44-43 לפרוטוקול). ובקיצור, אפילו היה בית משפט קמא נעתר לסעד שנתבקש על ידי המערערים ומצהיר על בטלותם של יפויי הכוח, לא היה בכך כדי לסייע בידי המערערים, באשר המשיב זכאי לרישום הנכסים על שמו מכוח הסכם המכר. הקשר שנוצר בין המערערים לעו"ד לקפיש 51. אעמוד להלן על הדרך בה נתגלגלו הדברים עד להגשת התביעה דכאן. אין חולק כי עו"ד לקפיש, באמצעות חברת לקפיש, הוא שעומד מאחורי היוזמה להגשת התביעה, וכי למערערים אינטרס של מליון דולר שהם אמורים לקבל מחברת לקפיש אם תתקבל התביעה. אזכיר את גרסת המערערים, כי בשנת 1989 הודיע המשיב שהנכסים הולאמו בגלל החובות שהצטברו עליהם, וסעדה אף צפויה למאסר אם תגיע לארץ. בנקודה זו אזכיר כי הראשונים שנפגשו עם המערערים בשנת 2010 היו אדי ורפי. במייל ששלחו השניים לעורך דין לקפיש ביום 1.7.2010 הם כתבו לו כי סעדה טוענת שלא הבינה על מה חתמה, כי רק ביקשה את עזרתו של המשיב בגביית דמי השכירות, וכי המשיב הפסיק כעבור שנתיים להעביר לה סכומים של כסף ו"סיפר לה שהבניין מיועד להריסה ויש הרבה בעיות בנכס". במייל זה, אין זכר לגרסה לפיה המשיב סיפר לסעדה שהנכסים הולאמו וכי היא צפויה למאסר. הנה כי כן, הגרסה הראשונה של המערערים - כפי שנמסרה מכלי שני על ידי אדי ורפי – היא שהמשיב סיפר להם שהנכס נהרס ולא הולאם. תשובתו של עורך דין לקפיש לאדי מאלפת: "חשוב להבין במה המשפחה טוענת שעוה"ד רימה אותה? לדוגמה, האם אולי הכוונה שהיא ביקשה ממנו לגבות עבורה חוב שכר דירה של חלק מהדירות והוא החתים אותה על יפוי הכוח הזה, האם יתכן שהיא קיבלה ממנו מספר סכומים ושהוא טען שחלק זה מה שגבה מדירה אחת ושסיפר לה שהוא שלח מכתבים לדירה השניה והם שילמו בחלקים ואז נעלם... אם נצטרך פירוט חשוב שנערכו כתצהיר. חשוב שתנסה לזכור מה היה הסיפור ואלו סיפורים הוא סיפר לה עד שנעלם. צריך להבין אלו מאמצים היא עשתה, אם בכלל, כדי להשיג אותו.. [..] בכל מקרה (ואני מתכוון 'בכל מקרה'!!!) המסמכים שיש לחתום בקונסוליה עם אישור נוטריוני: 1. תצהיר שבו יש פירוט נסיבות ודרישה לבטל את יפוי הכוח של דוברונסקי. בתצהיר צריך לפרט איך הכירה אותו, שהיא ביקשה בסך הכל שיגבה עבורה דמי שכירות ושהוא החתים אותה על מסמך שלא הבינה כלום מתוכנו. לכתוב שלא התבקשה ולא הסמיכה את דוברונסקי להציג עצמו כבעלים של הנכס. שדוברונסקי לא ביקש ולא קיבל את הסכמתה למכירת דירות ושהיא מעולם לא קיבלה שום תמורה בגין אף מכירה של יחידות בבניין וכו' וכו'. אחרי שתגיד לי את המידע אני אכין תצהיר שישמש 'תבנית' לתמיכה בכל התביעות וההליכים שננקוט כשתחזור לישראל". עוד מסביר עו"ד לקפיש לאדי באותו מייל, כי כדאי לשכנע את סעדה למכור את הנכסים, כדי לחסוך למערערים כאב ראש של שנים. לזכותו של עו"ד לקפיש אני נכון לצאת מנקודת הנחה, כי המייל מעיד על כך שסבר באמת ובתמים שהמשיב הונה את המוכרות וכי נקרתה בפניו הזדמנות עסקית לרכוש את הנכסים במחיר מציאה. אלא שמבחינת עו"ד לקפיש קיים "חור שחור" לגבי מה שהתרחש במפגש בין אדי ורפי לבין המערערים, ועו"ד לקפיש נזון מפיהם, ובמכתבו הנ"ל התווה למעשה את גרסתם של המערערים דהיום. 52. מהתכתובת במייל בין עו"ד לקפיש לאדי, עולה כי בעקבות בירור שערך עו"ד לקפיש בלשכת רישום המקרקעין ובעיריית תל אביב, נודע לו שהמשיב הציג חוזי מכר לפיהם רכש את הזכויות מסעדה וכי החוזים חתומים על ידה. לקפיש תוהה במייל "אם ככה, אז לא הבנתי מה פתאום היא מוכרת את זה שוב. זה מסוכן מאוד" (מייל מיום 18.7.2010). אכן, הסיכון כי סעדה והמערערים מבקשים למכור את הנכסים פעם שניה, לאחר שנתברר להם כי הבעלות בנכסים נותרה עדיין על שם המוכרות, לא נעלמה מעיני עו"ד לקפיש. 53. בתצהירו המשלים של עורך דין לקפיש (עמ' 5), הוא מספר כי ערך סימולציה של חקירה נגדית לסעדה וכי במהלך החקירה הצליח לבלבל אותה כך שסעדה הודתה בפניו כי וידאד אמרה לה שעדיף למכור את הנכסים. גילוי הלב של עו"ד לקפיש אודות מה שהתרחש בסימולציה עם סעדה בא בעקבות תצהיר של אדי (שהוגש ונמשך על ידי המשיב), בו סיפר אדי אודות אותה אפיזודה. לזכותו של עו"ד לקפיש אני נכון להניח כי כל כך האמין לסיפור של המערערים (שהגיע אליו לראשונה באמצעות אדי ורפי), שגם כאשר סעדה כשלה בלשונה, הוא שכנע עצמו כי התבלבלה. 54. משהזכרנו את אדי, נספר כי בתצהירו של עו"ד לקפיש בתמיכה לבקשה לצו מניעה, הוא מציין כי איתר את סעדה ומצא שהיא עדיין בחיים ומתגוררת בצ'ילה, ובעקבות זאת טס לצ'ילה. אין בתצהיר זה כל זכר לאדי ורפי, והשניים נזכרים בתצהירו המשלים, שהוגש, כאמור, בעקבות תצהיר שהגיש אדי מטעם המשיב ואשר בשלב מסוים נמשך על ידם. בסעיף 15 לתצהירו המשלים כותב עו"ד לקפיש כי תצהירו של אדי כולל סיפורים דמיוניים המנוגדים למידע שהוא עצמו מסר לו. מה תוכנו של אותו מידע איננו יודעים מכלי ראשון, כי אדי – הראשון שיצר בשליחותו של עו"ד לקפיש קשר עם המערערים – לא מסר תצהיר מטעם המערערים. לא למותר לציין כי ביום 4.8.2010 נחתם הסכם בין אדי לבין עו"ד לקפיש לפיו התחייב האחרון לשתף את אדי ב-35% מהרווח שיצמח מהנכסים. עו"ד לקפיש הבהיר בתצהירו המשלים כי אדי ורפי באו אליו בדרישות שונות, ומשסירב לדרישותיהם איימו עליו כי יחבלו בניהול ההליך, ומכאן שאין להתייחס באמון לשניהם. החשוב לענייננו הוא, שדווקא מתצהירו של עו"ד לקפיש מצטיירת תמונה עגומה של השניים שיצרו את הקשר ראשון עם המערערים. הערות לפני סיום 55. אין חולק אודות המפגש בין ד"ר לניר לבין ניצי, אחותה החורגת של סעדה. סעדה עצמה מזכירה בסעיף 8 לתצהירה כי אחותה ניצי סיפרה לה שקיבלה מדיפלומט ישראלי המלצה על עו"ד אחר שיוכל לעזור לה לטפל בנכסים שלה ביפו. גם אלברט, בעלה של אאידה, סיפר בסעיף 8 לתצהירו כי ניצי העבירה לאשתו את פרטיו של המשיב, שאותם קיבלה בעקבות המלצה חמה של דיפלומט ישראלי, על מנת שהמשיב יחליף את עו"ד סוכובולסקי בתפקידו. ושוב עולה השאלה, מדוע נזקקה סעדה לעורך דין שיטפל בנכסיה חלף שירותיו הטובים והמסורים של משרד עו"ד סוכובולסקי. לגרסתם של המשיב ושל ד"ר לניר, המפגש עם ניצי הביא לביצוע העסקה, לאחר שניצי שאלה את ד"ר לניר אם הוא מכיר מישהו שיכול להיות מעוניין ברכישת הנכסים, שכן ההכנסות מהנכסים זעומות. עדותו של ד"ר לניר הייתה מהימנה על בית המשפט. הנה כי כן, אין חולק אודות עצם המפגש בין ניצי לבין ד"ר לניר, והמחלוקת נסבה על תוכן הדברים שהוחלפו באותו מפגש. כפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, יש לזקוף לחובתם של המערערים את אי הבאתה של ניצי לעדות, למרות היותה אחת התובעות בתביעה. 56. המערערים טענו כי בית משפט קמא העניק למשיב סעד שלא נתבקש, באשר גדר המחלוקת נגע אך ורק לתוקפם של ייפויי הכוח. ולא היא. אכן, הסעד הראשון שנתבקש בתביעה היה להצהיר על "אפסותם ובטלותם" של שני ייפויי הכוח שנחתמו על ידי סעדה ווידאד בפני הקונסול. אך בהמשך עתרו המערערים לשורה של סעדים, לרבות הצהרה כי המשיב לא רשאי לפעול לרישום הזכויות בנכסים על שמו או על שם אחרים; להורות על סילוק ידו של המשיב מהנכסים; ולהורות על רישום הערות אזהרה לטובת חברת לקפיש. הפועל היוצא מדחיית סעדים אלה בפסק הדין, הוא הצהרה על זכותו של המשיב לרשום הנכסים על שמו. 57. נושא מספרי תעודת הזהות הוא בבחינת מהומה על לא מאומה. בית משפט קמא עמד על כך שתחילה טענו המערערים כי מספרי תעודת הזהות של המוכרות אינם מספרי הזהות שלהן, אך בהמשך נטען כי מדובר במספרים ישנים של תעודות הזהות. כפי שציין בית משפט קמא, מספרי תעודות הזהות של המוכרות לא מופיעים ברישומי לשכת המקרקעין, כך שאין ממש בטענה כי המשיב העתיק משם את המספרים, ואין כל ראיה כיצד המשיב יכול היה לדעת אודותם. מספר תעודת הזהות של סעדה תואם את המספר שמופיע בייפוי הכוח משנת 1976 שניתן על ידה לעו"ד סוכובולסקי, ומספר תעודת הזהות של וידאד תואם את ייפוי הכוח משנת 1962 שמסרה לסעדה ואת ייפוי הכוח שמסרה לאאידה ביום 4.8.83 ואשר נחתם בפני נוטריון בצ'ילה. המדובר באותם מספרי זיהוי הנזכרים באימות חתימות המוכרות בפני הקונסול. ובקיצור, סעדה ווידאד הזדהו בפני גורמים שונים עם אותן תעודות זהות שמספריהן מופיעים בייפויי הכוח. 58. לאור המסקנה אליה הגענו, איני רואה כיצד הבקשה לראיה נוספת, שמטרתה להוכיח כי אין בגנזך המדינה אישורים נוטריונים מהקונסוליות הישראליות בכלל, וממילא גם לא מהקונסוליה שבסנטיאגו בצ'ילה, יכולה להועיל למערערים. גם בהנחה שראיה זו הייתה מתקבלת, לא היה בה כדי לשנות את התוצאה. מכל מקום, מפסק דינו של בית משפט קמא עולה כי המחדל שייחס למערערים בנקודה זו, אינו אלא ראיה אחת מני ראיות רבות אחרות שנזקפו לחובת המערערים. משכך, אף איני נדרש לשאלה אם נתמלאו התנאים להוספת ראיה נוספת בערעור. 59. המערערים הדגישו לכל אורך הדרך, כי המוכרות, סעדה ווידאד, היו נשים בורות וחסרות השכלה. טענה זו אני נכון לקבל, אך השתיים היו מוקפות באנשים משכילים (לטענת המשיב, אריסטוקרטיה פלשתינאית המתגוררת בצ'ילה). עבדאללה, בעלה של סעדה, היה מהנדס העיר ת"א-יפו. ניצי ואאידה, אחיותיה החורגות של סעדה, היו משכילות ולמדו בבית ספר אנגלי, ובני משפחתם כולם אנשים משכילים ובעלי מקצועות חופשיים כעו"ד ורופא. ערעור המשיב לגבי שכר הטרחה וההוצאות (ע"א 2799/14) 60. על אף הסכום הגבוה לכאורה שנפסק לזכות המשיב (437,500 ₪ כולל מע"מ), ברי כי הסכום שנפסק נמוך בהרבה משכר הטרחה הריאלי, בהתחשב בהיקפו של התיק ובשווי הנכסים דהיום. אף יש ממש בטענת המשיב כי סכום החזר ההוצאות שנפסק לזכותו (85,000 ₪) אינו משקף את ההוצאות הריאליות שנגרמו לו. גם אם אפחית את הסכום של כ-200,000 ₪ ששילם המשיב לחברת חקירות מטעמו, הסכום שנפסק רחוק מלכסות את ההוצאות בעין שנגרמו למשיב, באשר רק הוצאות המומחים עומדות על כ-150,000 ₪. ממילא אין ממש בערעורם של המערערים, ככל שהוא נסב על גובה ההוצאות ושכר הטרחה שנפסק לחובתם. 61. למרות זאת, מצאתי לנכון לדחות את ערעורו של המשיב משני טעמים: האחד, כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בנושא זה אלא במקרים חריגים (ראו, לדוגמה, ע"א 9535/04 סיעת ביאליק נ' סיעת יש עתיד לביאליק, פ"ד ס(1) 391 (2005); ע"א 9296/03 אהרוני נ' מנשה, פ"ד נח(2) 301, 305-304 (2003)). הטעם השני הוא הסתייגות מדרכו והתנהלותו של המשיב, שלא דיווח לרשויות המס במועד אודות הסכם המכר, ולא קיבל את האישורים שהיו דרושים בשעתו לשם כך, כמו אישור המפקח על מטבע חוץ. בכך הביא המשיב על עצמו את ההתדיינות העניפה שהתנהלה בבית משפט קמא, ואין לו אלא להלין על עצמו. סוף דבר 62. ואחרי ככלות הכל, רק המשיב וסעדה יכולים להעיד באופן אישי על שהתרחש בפגישה בביתה של אאידה בחודש אוגוסט 1983. לאחר שמקלפים את התביעה ממחלצותיה - תביעה שבאה לעולם ביוזמתו של עו"ד לקפיש - מתברר כי התביעה הושתתה למעשה אך ורק על עדותה של סעדה, אשה כבת תשעים, שיום בהיר אחד "נחתו" אצלה שני ישראלים בשם אדי ורפי, שבעקבות המפגש איתם היא ובני משפחתה עתידים לקבל מליון דולר אם תצלח דרכה של התביעה. והנה, סעדה הקשישה, שאמרה בחקירתה כי "יש לי זכרון רע, זה בגלל הזיקנה, אני זקנה ואני לא זוכרת טוב" (עמ' 39 לפרוטוקול), שמחקירתה עולה כי למעשה אאידה אחותה טיפלה בדברים (עמ' 45-44 לפרוטוקול), ידעה לזהות את חתימותיה, ואישרה בחקירתה כי היא חתומה על כל עמודי הסכם המכר. כפי שציין בית משפט קמא, למעשה, די בעמוד האחרון של הסכם המכר כדי לקעקע את התביעה, ולכך יש להוסיף שורה ארוכה של מסמכים וראיות שאינם מותירים שריד ופליט מטענת המערערים כביכול לפני 27 שנה נחתם בינם לבין המשיב הסכם ניהול בלבד. 63. אשר על כן, אנו דוחים את הערעור והערעור שכנגד, ולאור האמור לעיל אין צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: חברי השופט עמית כידו הטובה בחן את התיק לעומקו. התוצאה אליה הגיע מחויבת, על פי מערך הראיות שניתח בהמשך לפסק דינו של בית המשפט קמא. במאזן לא הצליחה התביעה להרים את הנטל, חרף סימני שאלה קשים לעניין התנהגותו של המשיב, שעליהם עמד גם חברי. התמונה שנגלתה היא עגומה. על פני הדברים, אכן היתה עסקה ב-1983, אלא שהיא היתה טבולה, אם מצד הצדדים יחדיו ואם ובמיוחד מצד המשיב, בדרכים עקלקלות שבאו להימנע ממסים, ועל כן כללו בין השאר הצהרות סותרות במקומות שונים. קשה שלא להביט בתימהון וגם בשאט נפש לכך שעורך דין בישראל יפעל בדרכים שחברי, אשר נקט לשון המעטה ובית הלל כלפי המשיב, נדרש אליהן בפסקאות 20-18, 27 ועוד. ישנם סימני שאלה לגבי המחיר המקורי (לשני הצדדים) ולגבי מצגי המשיב לאורך השנים באשר למעמדו בנכסים וכיוצא בזה. אמנם, הסאגה של השנים האחרונות מצד המערערים גם היא אין יסודה בהתנהגות של ל"ו צדיקים, רחוק מכך מאוד. ואולם, המשיב איפשר בהתנהגותו לאורך הזמן, כמות שכתב חברי, את ההתדיינות כולה, וגם אם כל אלה אינם משנים את ההכרעה הבסיסית שבית המשפט קמא הגיע אליה ועל פי הנמקתו הרחבה של חברי, אכן מוצדק שלא לפסוק הוצאות בערכאתנו לטובת המשיב, בנוסף לאי היעתרות לערעורים כולם. המשנה לנשיאה השופט נ' סולברג: אני מסכים לפסק דינו של חברי, השופט י' עמית, ומצטרף להערותיו של חברי, המשנה לנשיאה א' רובינשטיין. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, י"ב באב התשע"ה (28.7.2015). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14013330_E21.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il