יהודה אמיתי נ. רחל קרויז

29 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4401/21 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת ר' רונן המערערים: 1. יהודה אמיתי 2. שלמה פרידמן 3. בנימין פחלייב 4. יום טוב הופמן 5. הניה צויבל 6. יוסף דרויש 7. סטנלי מצוי 8. סוניה מצוי נ ג ד המשיבים: 1. רחל קרויז 2. ישראל קרויז 3. איתן ארז, עו"ד – נאמן בפשיטת הרגל של החייבים ישראל ורחל קרויז 4. כונס הנכסים הרשמי 5. ניסים זימבר ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ע' עאסי) בפש"ר 63123-03-14 מיום 31.5.2021 תאריך הישיבה: כ"ז באלול התשפ"ג (13.9.2023) בשם מערערים 3-1: עו"ד אורי קורב; עו"ד אסף בנמלך בשם מערערים 8-4: עו"ד משה אביקם; עו"ד יוסף וקנין בשם משיבים 2-1: עו"ד ארז חבר; עו"ד דור רוזנפלד בשם משיב 3: עו"ד יניב אלטיט בשם משיב 4: עו"ד חיים זקס בשם משיב 5: עו"ד עמית פינס; עו"ד טל ארזי פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ע' עאסי) בפש"ר 63123-03-14 מיום 31.5.2021 שאישרה הצעה למתן הפטר מותנה למשיבים 1 ו-2, חייבים בהליך פשיטת רגל. הרקע לערעור משיבה 1 (להלן: החייבת) ומשיב 2 (להלן: החייב) (שניהם ייקראו להלן ביחד: החייבים) הם בני זוג אשר ניהלו במשך שנים עסקים בתחום התכשיטים והיודאיקה, ובתחום היזמות בעסקי הנדל"ן. מאז שנת 2014 מתנהלים נגדם הליכי פשיטת רגל מורכבים וסבוכים. ההליכים שנפתחו ביזמת הנושים מפותלים ולא נעמוד על כל השתלשלות העניינים, אלא בקצירת האומר ורק בנוגע לחלקים הרלוונטיים לענייננו. בתמצית ייאמר כי ביום 11.8.2014 ניתן צו כינוס נגד החייבים ומשיב 3 מונה למנהל מיוחד לנכסיהם. ביום 28.2.2016 הוכרזו החייבים פושטי רגל ומשיב 3 מונה כנאמן לנכסיהם (להלן: הנאמן). הוגשו תביעות חוב בהיקף ניכר הקרוב ל-80,000,000 ש"ח, מתוכן אושרו על ידי הנאמן תביעות בסך של כ-36,000,000 ש"ח. תביעת החוב המרכזית שאושרה בסך של כ-30,000,000 ש"ח הוגשה על ידי הנושה המהותי העיקרי, מערער 1 (להלן: המערער) אשר פעל עוד קודם להליכי פשיטת הרגל לאיתור נכסי החייבים ונקט בהליכים להטלת עיקול עליהם (בע"ק 27330-09-12; בע"ק 27372-09-12; בע"ק 19319-02-13). מורכבותו הרבה של ההליך נבעה לא רק מהיקף החובות המשמעותי, אלא גם מהצורך בביצוע פעולות רבות לאיתור ותפיסת נכסיהם הרבים של החייבים. כך, בדוחות ובבקשות שהוגשו מטעם הנאמן הוא עמד על הקשיים הרבים שהערימו החייבים על הפעולות שנדרשו לשם מימוש הנכסים. החייבים נקטו בפעולות שונות להברחת נכסיהם (עניין שהוזכר גם בהחלטת השופט נ' סולברג ברע"א 1608/13 קרויז נ' אמיתי (8.4.2013) שניתנה בעניינם של החייבים); גרמו לסרבול ההליכים; הטעו את בית המשפט; העלו ביודעין טענות עובדתיות כוזבות; סרבו לשתף פעולה עם הנאמן ולענות לשאלותיו; ועוד. כמו כן הועלו על ידי צדדים שלישיים שונים טענות לזכויות בחלק ניכר מהנכסים באמצעות שימוש ב"אנשי קש". הנאמן אף הגיש תלונה במשטרה נגד החייב בגין התנהלותו בהליך. הקשיים הרבים במימוש הנכסים הביאו לכך שבקופת הכינוס הצטבר סכום נמוך יחסית. על כן ביום 29.5.2016 הגישו החייבים לבית המשפט המחוזי "הצעת הסדר נושים" בה נטען כי בקופת הכינוס הצטבר סך של כ-1,600,000 ש"ח בלבד וכי מימוש הנכסים יביא תועלת מועטה אם בכלל, לנושים. החייבים הצביעו על מקורות כספיים שונים אשר לטענתם יפיקו סכום נוסף של כ-16,000,000 ש"ח, באופן שיביא לדיבידנד לנושים בשיעור ראוי. ביום 1.6.2016 הוגשה הודעה מטעם הנאמן ובה התנגד להצעת ההסדר, אשר התבססה לטענתו על הערכת-יתר מצד החייבים של סכומים שאמורים להיכנס לקופה, ונטען כי זו הוגשה אך ורק על מנת לעכב את מימוש נכסיהם. הנאמן פירט את "שיטות הפעולה" של החייבים, בציינו כי הם פועלים בעקביות להעמיד צדדים שלישיים כ"אנשי קש" שיטענו כי הם בעליהם של הנכסים, כפי שעולה מפסקי דין שונים שניתנו בעניינם וכן מחקירותיו; כי החייב הפר את צו הכינוס פעם אחר פעם כאשר שלשל סכומי כסף שונים לכיסו לאחר מתן צו הכינוס; וכי החייבים מנצלים לרעה את ההגנה שניתנה להם מכוח ההליך. לאור האמור, נוסף על התנגדותו לאישור הצעת ההסדר, ביקש הנאמן כי בית המשפט יורה על ביטול עיכוב הליכים שניתן קודם לכן. ביום 15.1.2018 הגישו החייבים הצעה נוספת להסדר חוב ולחלופין בקשה למתן הפטר בתנאים. בניגוד להצעה הקודמת, בהצעה זו תמך הנאמן. במסגרת ההסדר, שנטען כי יש בו כדי להביא לפירעון המקסימלי האפשרי בנסיבות העניין, הוצע בין היתר כי בני משפחת וקרובי החייבים ימשכו את תביעות החוב שהגישו בסך של כ-12,000,000 ש"ח; כי בני משפחת החייבים וצדדים שלישיים יעבירו לקופת הכינוס סך של כ-7,000,000 ש"ח וכן סכום נוסף בסך של 850,000 ש"ח בתוספת מע"מ עבור שכר טרחת הנאמן וסך של 170,000 ש"ח לתשלום אגרת השגחה לכונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר), כל זאת בכפוף לשעבוד הנכסים אשר לא מומשו, לטובתם; כי החייבים ישתפו פעולה עם הנאמן בתביעה נגד המערער בקשר לזכויותיהם באחד הנכסים – מלון בעיר צפת (להלן: המלון) אשר נטען כי "הוברח" למערער לאחר מתן צו הכינוס; וכי החייבים ייקחו על עצמם לשאת במימון הליכי השגה על תביעות חוב שהוגשו נגדם מטעם מע"מ, באמצעות בעלי מקצוע שהנאמן ישכור את שירותיהם, והם מתחייבים לשתף פעולה עם הנאמן באופן מלא בעניין זה. לאחר כינוס אספות הנושים לסוגיהם, ביום 13.3.2018 הגיש הנאמן דוח בדבר תוצאות האספות בו ציין כי הצעת ההסדר נדחתה על ידי הנושים, כאשר כמעט כל הנושים הרגילים הצביעו על דחייתה. חרף זאת, הנאמן טען כי לאחר פעילות אינטנסיבית במשך כארבע שנים של ניהול הליכים מורכבים ומסועפים נגד החייבים, הליכי הגבייה הגיעו למיצוי, ולא נראה כי המשך ניהול ההליכים יעשיר את קופת הכינוס באופן המצדיק את דחיית הצעת החייבים. לפיכך התבקש בית המשפט להורות על מתן צו הפטר לחייבים בכפוף להשלמת התחייבויותיהם על פי הצעת ההסדר, ולחלופין להורות על השלמת מכירת נכסי החייבים, חלוקת הכספים לנושים וביטול הליך פשיטת הרגל. הנאמן פירט את המורכבות הקיימת ביחס לכל אחד מהנכסים שהוא פועל על מנת לתפוס ולממש, אשר מחייבת לצורך מימושם ניהול הליכים משפטים מסובכים ומסועפים שעתידים להתארך במשך זמן ניכר. זאת בעוד שמשמעותה של הצעת החייבים היא הזרמת סך של 7,000,000 ש"ח לקופת הכינוס באופן מיידי, כמו גם התחייבות מצד החייבים לשתף פעולה עם הליכים שונים. ביניהם, תביעה נגד המערער בקשר לזכויות החייבים במלון והליכי השגה על תביעת החוב של מע"מ – אשר שיתוף הפעולה של החייבים בהם הוא הכרחי. עוד טען הנאמן כי הנושים דחו את הצעת ההסדר ממניעים שאינם כלכליים גרידא, וברצונם "להעניש" את החייבים ללא קשר למשמעות הכלכלית המיטיבה עבורם. בהחלטתו מיום 14.3.2018 הורה בית המשפט לצדדים להודיע בשלב ראשון אם לדעתם ניתן להעריך באופן כללי את שווי הנכסים שמוצע לוותר על מימושם, כאשר "ככל ששווים אינו עולה על הסכום שהחייבים מציעים להכניס לקופת הכינוס (7 מיליון), ניתן יהיה לשקול את ההצעה מבלי צורך לבחון את החלופה המוצעת לביטול ההליך". ברם, המערערים כולם הביעו את התנגדותם למתן צו הפטר בתנאי ההסדר. בהתנגדותו להסדר המוצע טען המערער כי מדובר בהצעה בלתי ראויה אשר נועדה להותיר את החייבים עם מרבית נכסיהם בעוד הנושים יוותרו ללא מענה. מדובר בחייבים חסרי תום לב ונוכלים "מקצועיים" אשר ביצעו מעשי תרמית בזה אחר זה. המערער פירט את אופן יצירת החובות בציינו כי החייב הוציא ממנו במרמה כספים בכך ששכנע אותו להפקידם לצורך גמילות חסדים אולם שלשל אותם לכיסו הפרטי, וכן סכומי כסף נוספים שהמערער שכנע אותו להעביר אליו בתואנות שווא. החייב המשיך במעשי המרמה גם במהלך ההליך, מעשים אשר הביאו אף להגשת תלונות במשטרה נגדו מצד נושים שונים כמו גם מצד הנאמן עצמו. החייב משכיר את הנכסים שבבעלותו ומשלשל לכיסו את כספי השכירות תוך שהוא מעלים את הכנסותיו מהנאמן, מהנושים ומבית המשפט; לא מגיש את דוחותיו החודשיים; לא משלם את התשלומים השוטפים לקופת הכינוס; לא בוחל בזיוף מסמכים; ועוד. בהתייחס לסוגיית שווי הנכסים, הודיע הנאמן ביום 23.4.2018 כי להערכתו לא ניתן יהיה להגדיל את קופת הכינוס בסכום "נטו" העולה על סך של 7,000,000 ש"ח. צוין כי עד לאותה עת נערכה שמאות רק לגבי מיעוט הנכסים, ובהם נכס ברח' אבן יהושע 1 בירושלים אשר שוויו הוערך בסך של כ-1,685,000 ש"ח במימוש מהיר, ונכס ברח' חרש 5 בירושלים אשר שוויו הוערך בסך של כ-650,000 ש"ח. כמו כן התועלת הכלכלית הצפויה ממימוש יתרת הנכסים אינה ברורה, בהתחשב בכך שמרביתם נבנו ללא היתר בניה ולא דווחו לרשויות המס. על כן צפויים בגינם תשלומי מס גבוהים ואף הטלת קנסות. זאת, בנוסף לכך שעדיין ניטשות מחלוקות בנוגע לגורמים הטוענים לזכויות שונות בנכסים. מנגד, המערער טען כי הנכסים אשר יוותרו בידי החייבים הינם בשווי של עשרות רבות של מיליוני שקלים חדשים, בתמורה לתשלום סך של כ-7,000,000 ש"ח עד 9,000,000 ש"ח לקופת הכינוס, המהווה כ-10% בלבד משווים הכולל של הנכסים. להמחשת הטענה כי שווים של הנכסים עולה באופן משמעותי על הסכום שאותו הציעו החייבים לשלם, הבהיר המערער כי הוצע לחייבים לאפשר את העברת כל זכויותיהם בנכסים בתמורה לסכום שאותו הם מציעים לשלם לקופה ולקבל הפטר, אולם הם סירבו להצעה זו מכל וכל. בדיון שהתקיים ביום 18.7.2018 הבהיר בא-כוח משיב 4, הכנ"ר (כיום הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי), כי מדובר בהצעה ראויה שתניב דיבידנד נאה לנושים, לאחר הליך פשיטת רגל ארוך ומתמשך, ובהינתן קושי ממשי להעריך את שווי הנכסים. זאת כאשר לגבי מרבית הנכסים הועלו טענות של צדדים שלישיים לעניין הבעלות, בחלקם מתגוררים דיירים מוגנים ולא מדובר בנכסים אשר רשומים במלואם על שם החייב. בדיון נוסף שהתקיים ביום 11.6.2019 חזר הנאמן על היתרונות הגלומים בקבלת הצעת ההסדר, תוך שציין כי אין אופק לסיום ההליכים ולהשאת קופת הכינוס בסכומים משמעותיים נוספים. במהלך הדיון הציע בא-כוח הכנ"ר כי יערכו שמאויות לנכסים אשר נטען כי הם בבעלות החייבים, ובהסכמת הצדדים הוחלט כי הנאמן יפעל לקבלת שמאויות כאמור. השמאי שמוּנה ביום 23.1.2020 ערך מספר סיורים בנכסים, אך לגבי מרבית הנכסים עריכת השמאות לא הושלמה, וזאת בין היתר על רקע קשיים שהתגלעו ברתימת הצדדים השלישיים הטוענים לזכויות בנכסים לאפשר כניסתו אליהם. בחלוף שנתיים ימים, ועל רקע העיכובים בהשלמת השמאויות, הגישו החייבים ביום 18.5.2021 בקשה לקביעת דיון "בעניין הצעת ההסדר/הפטר בתנאים". הם טענו כי הצעת ההסדר מונחת לפני בית המשפט מזה למעלה משלוש שנים, כאשר הובעה זה מכבר הסכמת הכנ"ר והנאמן לאישורה או לחלופין מתן הפטר בתנאים, וכי יש בחלוף הזמן כדי להזיק הן לחייבים והן לקופת הכינוס. ביום 31.5.2021 התקיים דיון בבקשת החייבים, בסופו ניתנה החלטה לאשר את הצעת הנאמן למתן הפטר מותנה לחייבים – היא ההחלטה מושא הערעור שלפנינו. להלן ההחלטה בשלמותה: "לפניי בקשה לאישור הפטר מותנה שהוגש על ידי הנאמן. החייבים מסכימים להצעה. גם הכנ"ר מסכים להצעה. ישנה התנגדות מטעם הנושים להצעת הנאמן. לאחר שבחנתי את ההצעה, את טענות הצדדים, ובשים לב להליכים שהתנהלו בתיק עד כה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לאשר את הצעת הנאמן. מדובר בהליך שמתנהל מזה שנים רבות. עיון בתיק מעלה כי יש צדק בטענות הנאמן והכנ"ר שלפיהן ננקטו אינספור הליכים ופעולות כדי להביא למיצוי מקסימלי של אפשרויות הפירעון מן החייב לטובת הנושים. יש צדק בטענות הנאמן והכנ"ר שלפיהן לא תצמח תועלת מהמשך ההליכים נגד החייבים; אלא אפשר ההפך, הדבר עלול להביא להעמסת הוצאות נוספות שיבואו בסופו של יום על חשבון הנושים ללא תועלת ממשית. הנושים אינם מציעים אלטרנטיבה אקטואלית ומשכנעת לאפשרות להפקת תועלת נוספת מן החייבים על ידי פעולות כאלה או אחרות. כאמור, מדובר בהליך ישן נושן, שבו ננקטו אינספור פעולות מורכבות במשך שנים רבות ונראה כי הגיעה העת להביאו לידי סיום בהתאם להצעה האפשרית הרלוונטית המוצעת על ידי הנאמן ועל ידי הכנ"ר, שמביאה את התועלת המרבית עבור הנושים." מכאן הערעור שלפנינו, שהוגש מטעם נושי החייבים. טענות הצדדים המערערים טוענים כי בהחלטה נפלו מספר שגגות. ההחלטה על מתן הפטר מותנה התקבלה ללא זימון הנושים לדיון, מבלי שנומקה כנדרש, ללא קבלת שמאויות ומבלי לשמוע את עמדת הנושים אשר דחו בשעתה את הצעת ההסדר ברוב מוחץ. כמו כן, בית המשפט לא נתן דעתו כלל לחוסר תום לבם הקיצוני והחריג של החייבים, אשר ביצעו מעשי תרמית שונים בזה אחר זה, הן כלפי נושיהם והן כלפי הנאמן. הנאמן עצמו שביצע חקירות שונות בנוגע לחייבים ולנכסיהם הבהיר לכל אורך ההליך כי מדובר בחייבים אשר עשו מעשי נוכלות רחבי היקף, פעלו להונאת נושיהם, נקטו בפעולות שונות להברחת נכסיהם ועוד. המערערים הדגישו, כפי שטענו בבית המשפט המחוזי, כי חובות החייבים נוצרו שלא במהלך העסקים הרגיל שלהם, בחוסר תום לב מובהק ותוך הונאה חמורה, וכי גם במהלך ההליך עצמו פעלו החייבים בחוסר תום לב קיצוני וחריג שאף הביא להגשת תלונה במשטרה גם על ידי הנאמן עצמו. המערערים הפנו גם להתייחסויות שונות לחוסר תום ליבם של החייבים כפי שבאו לידי ביטוי בהחלטות שונות שניתנו על ידי בתי המשפט בעניינם. כמו כן הדגישו המערערים כי החייב משכיר נכסים שונים מהם הוא מבקש להתנער ומשלשל את כספי תמורת השכירות לכיסו תוך הסתרת הכנסותיו, וכי החייבים אף אינם מגישים את דוחותיהם ואינם עומדים בתשלומיהם השוטפים. לעמדת המערערים, כפי שניתן ללמוד מכל הדוחות הנאמן והנתונים שעמדו לפני בית המשפט המחוזי, בענייננו מתקיימים כמעט כל הסייגים המונעים מהם קבלת הפטר. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא ביטל את ההליך בניגוד לפסיקה המקובלת, המדגישה כי הנכונות להקל על פושטי רגל קמה רק במקרים שבהם התנהלו בתום לב. במקרה זה, שבו הוגשה בקשה לביטול הכרזת החייבים פושטי רגל על ידי חלק ניכר מהנושים המייצגים כמעט 100% מסכום הנשייה; וכאשר מדובר בחייבים המתנהלים במרמה, שאינם משתפים פעולה עם הנאמן, פועלים ככל שביכולתם לסרבל את ההליכים, ועושים ניסיונות חוזרים ונשנים להבריח את נכסיהם – אין ספק כי היה מקום להורות על ביטול ההליך. עוד הוסיפו המערערים כי הלכה למעשה, בית המשפט אישר את הצעת ההסדר שהוגשה בדמות מתן הפטר מותנה. זאת על אף שהנושים דחו את הצעת ההסדר ברוב גורף, ואישורה אינו עומד בתנאים הקבועים בדין. בית המשפט גם לא התייחס לשווי הנכסים שנותרו בידי החייבים. משמעות ההסדר היא כי החייבים מתחייבים להעביר לקופת הכינוס סך של 7,000,000 ש"ח בלבד בתוספת שכר טרחת הנאמן ותשלום אגרת ההשגחה (המגיעים לכדי עוד כמיליון ש"ח), כאשר בתמורה לסכום זה יוותרו בידיהם כל נכסיהם, ששווים רב מאוד ומוערך על ידי המערערים בעשרות רבות של מיליוני שקלים חדשים. אין להשלים עם מצב דברים זה שבו רק בשל הטקטיקה שבה נהגו החייבים, בדמות סרבול ההליכים והערמת קושי על מימוש הנכסים, נאלצים הנושים "להרים ידיים" ולהותיר בידי החייבים את כל נכסיהם. אין גם להלום מצב דברים שבו ניתן הפטר בתמורה לכך שהחייבים ישתפו פעולה עם ההליכים השונים, כאשר שיתוף הפעולה מטעמם אמור להיעשות כדבר שבשגרה, ואיננו אמור להיות מותנה במתן הפטר. בכך שהחייבים מציעים בעת הזו את שיתוף הפעולה מצדם אין כדי "לכפר" על כך שלכל אורך ההליך הם ניסו לסרבל את ההליכים במכוון ולא אפשרו לממש את נכסיהם. בנוסף על האמור ציינו המערערים כי בהחלטתו התעלם בית המשפט מההכרעה שניתנה בהסכמת כל הצדדים לעריכת שמאויות לנכסים, כאשר החלטה זו כלל לא הוזכרה על ידי בית המשפט וגם לא הובהר מדוע ניתנה לבסוף החלטה סותרת. לא היה כל מקום לקביעה כי לא תצמח תועלת מהמשך ההליכים נגד החייבים, מבלי שעמדה לפני בית המשפט שמאות מלאה וכוללת על שווי הנכסים כולם. בית המשפט גם קבע כי הנושים אינם מציעים אלטרנטיבה משכנעת אחרת אף כי הם הציעו אלטרנטיבות אחרות, ביניהן ביטול ההליך. עוד נטען כי בפן הדיוני הנושים לא זומנו כדין לדיון המכריע שבו ניתנה הכרעת בית המשפט ולא נכחו בו. לבסוף נטען כי ההחלטה היא קצרה ולקונית ביותר ולא מפרטת כל נימוק לשאלות שהיה על בית המשפט להכריע בהן. החייבים טענו מנגד כי כל מטרתו של הערעור היא לגרום להם סבל ולהענישם בגין המצב הכלכלי אליו נקלעו, בעוד שהמערערים עושים כל שביכולתם כדי להביא להתמשכות ההליכים ומסתירים עובדות מהותיות מבית המשפט. כך בין היתר, המערערים מסתירים את העובדה שהמערער עצמו הבריח את המלון, נכס מנכסי החייבים המצוי בצפת, ונטל אותו בזמן שהתנהל הליך פשיטת הרגל מאחורי גבם של בית המשפט ושל הנאמן. החייבים תיארו בהרחבה את אופן השתלשלות ההליך כשהם מדגישים כי למן המועד שבו הוחלט על הגשת השמאויות ועד הגשת הבקשה למתן הפטר, המערערים מצדם לא עשו דבר כדי לקדם את ההליך, זאת בעוד שהחייבים הם אלו שעמלו להאיץ את עריכת השמאות לנכסיהם לצורך קידום ההליך. יתר על כן, המערערים הודיעו כי הם מתנגדים לעריכת השמאויות בבקשות שהוגשו בעבר כאשר הצהירו כי הם מעוניינים בביטול הליכי פשיטת הרגל. למערערים אף ניתנה הזדמנות להגיש שמאויות עצמאיות מטעמם, אך הם לא עשו דבר בקשר לכך. המערערים גם הציגו בערעורם הערכות מנופחות אשר אינן משקפות את שוויים האמיתי של הנכסים, ולא בכדי לא הוצגה הערכה שמאית מאומתת ביחס להערכות אלו. כן טענו החייבים כי אין מקום לטענת המערערים כי נפל בהכרעת בית המשפט המחוזי פגם הנעוץ בכך שלא ניתן אישור מטעם הנושים להצעה. זאת שעה שעסקינן במתן הפטר בתנאים אשר לגביו לא נדרשת הסכמת נושים, בשונה מהסדר נושים. בנוסף על כך, מתן ההפטר נתמך בשני גורמים אובייקטיביים, הנאמן והכנ"ר, אשר סברו אף הם כי מדובר בהצעה המיטיבה עם הנושים על פני מימוש הנכסים, וכי עלויות מימוש הנכסים עולות על התועלת במימושם. לדעת החייבים קבלת הבקשה למתן הפטר משיאה את קופת הכינוס באופן משמעותי בנוסף להשגת זכויות תביעה נוספות הצפויות להניב תשואה משמעותית נוספת לקופה. בהתייחס לטענות המערערים באשר לאופן היווצרות החובות, טענו החייבים כי הטענה שמדובר בחובות שנוצרו בחוסר תום לב היא טענה מופרכת, שקרית ומשוללת יסוד. הם לא הפרו מעולם צו שניתן על ידי בית המשפט ושיתפו פעולה באופן מלא עם ההליך. טענות המערערים בדבר אי-שיתוף פעולה חוטאות לאמת, בעוד שהמערערים הם אלה שבהתנהלותם הביאו להתארכות ההליכים בחוסר תום לב ומטעמים שאינם ענייניים. אין מקום לשעות לטענת המערערים כי בית המשפט לא התייחס לחלופה שהתבקשה על ידם לביטול הליכי פשיטת הרגל, שעה שביטול כאמור יכול להיעשות רק כאשר מדובר בחייבים המנצלים את ההליך לרעה. במקרה זה, לא רק שהחייבים לא ניצלו את ההליך לרעה, אלא שהם אף היו פעילים ושותפים מלאים בקידומו. הנאמן עצמו לא טען כי החייבים ניצלו לרעה את ההליכים, ולא בכדי לא הוגשה על ידו בקשה בעניין. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, המערערים אינם מציעים אלטרנטיבה משכנעת לאפשרות הפקת תועלת נוספת להליך, דבר הממחיש כי כל רצונם הוא להביא לביטול ההליך לשם פגיעה בחייבים. הא ותו לא. אין גם כל שחר לטענת המערערים כי לא ניתן להם יומם בבית המשפט, ואין גם מקום לטענה כי ההחלטה אינה מנומקת כראוי. בהחלטה צוינו התנגדויות הנושים להפטר וכן הוסבר מדוע ניתן ההפטר תוך הצגת נימוקי הנאמן והכנ"ר כי לא תצמח לנושים תועלת מהמשך ניהול ההליכים. כן צוין בהחלטה כי נבחנו כלל הפעולות שננקטו בתיק. הנאמן מצדו חזר לפנינו על עמדתו כפי שהוגשה בבית המשפט המחוזי על פיה קבלת הבקשה למתן הפטר משיאה את קופת הכינוס באופן מיטבי; זאת בהינתן מצבם של הנכסים, אשר רובם כלל אינם רשומים על שמם של החייבים, ונדרשים הליכים רבים, מורכבים ומסועפים על מנת לממשם. הנאמן שב וטען כי מבחינה כלכלית טהורה הגיעו הליכי הגבייה לידי מיצוי. בקופת הכינוס הצטבר במשך השנים סך של כ-13,000,000 ש"ח ברוטו אשר יחד עם תרומת החייבים לפי ההסדר שאושר, יגיע לסך של כ-20,000,000 ש"ח ברוטו. על כך יש להוסיף את הסכומים הנוספים של תשלום שכר טרחתו ואגרת ההשגחה. לעמדת הנאמן המשך ניהול ההליכים נגד החייבים לא יביא ליתרון המצדיק את דחיית הצעתם. הנאמן הסביר כי אין הכוונה שלא ניתן יהיה עוד לגבות סכומים כלשהם בקשר לנכסי החייבים, אלא שהמשך ההליכים פירושו ניהול הליכים מורכבים במשך שנים רבות בערכאות שונות, שלתוצאותיהם תהיינה גם השלכות מיסויות מרחיקות לכת. גם אם בסופם של ההליכים הממושכים יצליח הנאמן בתביעותיו, אין תוחלת לניהול הליכים אלו. כן טען הנאמן כי המערערים פועלים ממניעים שאינם כלכליים גרידא והם חפצים ב"ענישת" החייבים, ללא קשר לתוצאות הכלכליות הצפויות. זאת בניגוד לעקרונות ולמטרות דיני חדלות הפירעון. המערערים מבקשים להביא לביטול הליך פשיטת הרגל בשל חוסר תום לב הנטען מצד החייבים, אולם חוסר תום הלב עליו מצביעים המערערים נעוץ בתקופה שקדמה למתן הצו לפשיטת רגל ובהתייחס לאופן יצירת החובות. אלא שאותן נסיבות עמדו בבסיס בקשת המערערים להכריז על החייבים פושטי רגל, ולפיכך הם מנועים מלטעון כי הן מצדיקות כעת את ביטול ההליך. כמו כן נטען כי עניינו של הערעור בממצאים עובדתיים, שעה שהכרעת בית המשפט המחוזי ניתנה בהתבסס על התמונה העובדתית המלאה שנפרשה לפניו, ואין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא. בנוסף נטען כי הכרעת בית המשפט המחוזי ניתנה בהתייחס לבקשת החייבים למתן הפטר בתנאים. על כן מדובר בהחלטה בעניין שאינו מחייב קבלת אישור הנושים. כך גם ההכרעה בבקשה למתן הפטר מותנה לא חייבה עריכת שמאויות. הנאמן גם הציג לפני בית המשפט המחוזי את הקושי הטמון בעריכת השמאויות, אשר לא יבטאו כראוי את שווי הנכסים. זאת נוכח קיומם של מחזיקים בהם, ובהינתן מצבם התכנוני והמשפטי שחלקם בנויים ללא היתר, חלקם מוחזקים על ידי גורמים עלומים שונים, ולגבי חלקם ישנן תביעות בנוגע לבעלות שהוגשו על ידי צדדים שלישיים. עובדות אלה היו מונחות לפני בית המשפט המחוזי כאשר נתן את החלטתו המאשרת את תכנית הפירעון של החייבים. על כן, העובדה שלא נעשתה הערכת שמאות מלאה אינה עולה לכדי פגם המצדיק התערבות בהחלטת בית המשפט. בניגוד לעמדה שהביע בבית המשפט המחוזי, הכנ"ר טען בהליך שלפנינו כי יש לקבל את הערעור ולבטל את הליך פשיטת הרגל תוך שתינתן לנושים האפשרות לממש את הנכסים מחוץ להליכי פשיטת הרגל, כראות עיניהם. נוכח התנהלותם החריגה של החייבים, הבאה לידי ביטוי באופן יצירת החובות; בפעולות שיטתיות ומתוחכמות להברחת נכסים לפני כניסתם להליך; בהיעדר שיתוף הפעולה מצדם במסגרת ההליך; ובניסיונותיהם הקיצוניים לסכל את הליכי פשיטת הרגל, לא היה מקום להמיר את הצעת ההסדר בהפטר מותנה. הכנ"ר עמד על כך שמדובר בתיק מורכב וסבוך ביותר, שמורכבותו נובעת בראש ובראשונה מהתנהלותם של החייבים אשר פעלו באופן שיטתי וכמעט חסר תקדים בחומרתו להבריח נכסים, לסכל צווים שניתנו על ידי בתי המשפט ולפגוע בניהול הליך פשיטת הרגל. ברקע להליך, הליכים שנקט המערער – אשר חוב החייבים כלפיו עולה כאמור על סך של 30,000,000 ש"ח – לצורך איתור נכסים של החייבים ועיקולם, לאחר שהחייבים לא פרעו את חובם הפסוק בעניינו. מדובר במספר רב של נכסים שהיו רשומים על שם צדדים שלישיים והוחזקו בידי "אנשי קש" על מנת להבריחם. החייבים פעלו באופן שיטתי ועקבי להסתרת נכסיהם ולצורך העלמת הכנסות מרשויות המס, כאשר הנכסים נרשמו על שם קרוביהם. גם לאחר פתיחת הליכי פשיטת הרגל ומינוי הנאמן החייבים פעלו באופן חסר תקדים כדי לסכל את פעולותיו, כאשר תלונה שהגיש הנאמן למשטרה בגין התנהלותם מצביעה על תמונה עגומה לפיה החייבים פעלו באיומים וניסו להביא לשיבוש הליכי משפט, פעלו להברחת נכסים, רשמו נכסים על שם קרובי משפחה, זייפו מסמכים ועוד. אף כי התלונה לא הבשילה לכדי הגשת כתב אישום, היא מדגימה את חוסר תום ליבם הקיצוני של החייבים, אשר בא לידי ביטוי גם בדוחות השונים שהגיש הנאמן לאורך ההליך. בנוסף, אין חולק כי הסדר הנושים לא אושר כדין, שכן הנושים דחו אותו באופן מכריע וכתוצאה מכך הוגשה על ידי הנאמן בקשה למתן הוראות במסגרתה התבקש ליתן הפטר לחובות החייבים בהתאם לתנאי ההסדר. מדובר אם כן הלכה למעשה בהצעה להסדר נושים שנדחתה והומרה להפטר מותנה בתנאים זהים לתנאי ההסדר. לעמדת הכנ"ר, לא היה ניתן במקרה זה להמיר את הצעת ההסדר בהפטר, שכן נוכח התנהלותם החמורה של החייבים בהליך לא היה מקום לשקול מתן הפטר בעניינם. החייבים גם אינם עומדים בתנאים הקבועים בסעיף 63 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה) למתן הפטר. החלופות שניתן היה לשקול במקרה זה הן המשך ניהול ההליך או ביטולו, כפי שאכן התבקש על ידי הנושים. לכך מצטרפת העובדה שהליך פשיטת הרגל נפתח לבקשת הנושים ושמדובר במקרה שבו הנושה העיקרי, המערער, ביצע פעולות משמעותיות לאיתור הנכסים העיקריים ועיקולם עוד טרם פתיחת ההליך. במצב דברים זה יש לאפשר לנושים, אשר דחו את הצעת ההסדר, לחזור לפעול על מנת לגבות את החובות ולמממש את הנכסים מחוץ להליכי פשיטת הרגל. לעמדת הכנ"ר, מדובר בהפטר ייחודי וחריג שניתן על רקע מיצוי אפשרויות הפירעון של החייבים, כאשר לא ניתן להעריך אם אכן ההליך הגיע למיצוי, שכן טרם נערכה שמאות לכלל הנכסים ואין מקום לכפות על הנושים הסדר או הפטר מותנה במסגרתו ייפדו הנכסים על ידי צדדים שלישיים ללא עריכת שמאות. עריכת שמאויות בנוגע לנכסים, כפי שהורה בית המשפט בהחלטה שניתנה בהסכמת הצדדים ביום 11.6.2019, הייתה צריכה להיות תנאי מקדמי לבחינת הסדר הנושים. כפי שעולה מהחומר שבתיק, מתוך 11 נכסים שאותרו, נערכו שמאויות רק לגבי מיעוטם. בהיעדר שמאויות על הנכסים, ולכל הפחות על הנכסים העיקריים, לא ניתן לקבוע שמדובר בהצעה ראויה והוגנת ובוודאי שלא ניתן לקבוע שמדובר בהצעה המביאה את התועלת המרבית עבור הנושים. זאת על אחת כמה וכמה בנסיבות מקרה זה כאשר מרבית הנכסים אותרו על ידי פעולות שביצעו כאמור הנושים בעצמם. מר ניסים זימבר, צד שלישי להליך (להלן: הצד השלישי), אשר לאחר מתן ההפטר העביר בנאמנות סכום של כ-8,000,000 ש"ח לטובת ההליך, טען גם הוא, בדומה לנאמן ולחייבים, כי דין הערעור להידחות. נטען כי הערעור נסוב על קביעות עובדתיות שאין מקום להתערב בהן; כי ההפטר בתנאים נבחן ואושר כיאות על ידי הנאמן, הכנ"ר ובית המשפט לאחר ניהול הליך מקיף, סדור ויסודי ביותר ולאחר שנבדקו מכלול העובדות והשיקולים הנדרשים לעניין; כי המערערים לא ביססו טעמים מיוחדים להתערבות בשיקול דעתו הרחב של הנאמן; כי נוכח עמדתו העקבית והנחרצת של הכנ"ר כפי שהובעה בבית המשפט המחוזי קיים קושי בכך שהכנ"ר מבקש לסתור את עצמו ולטעון כעת דבר והיפוכו בעוד שבעל דין מנוע ומושתק לטעון טענות סותרות בהליכים שונים; וכי יש מקום ליתן משקל להסתמכותו על עמדת הנאמן ועמדת הכנ"ר כפי שהובעה בבית המשפט המחוזי, בכך שנחלץ לעזרת החייבים והעמיד את המימון הדרוש לצורך יישום ההפטר בתנאים. בתשובה לעמדת הכנ"ר הביעו גם החייבים הסתייגות מהאופן שבו שינה הכנ"ר את דעתו מבלי שנטען לקיומן של עובדות או נסיבות חדשות המצדיקות שינוי זה, ונטען כי קיימת הצדקה לדחות את עמדת הכנ"ר המעודכנת מטעמי השתק ומניעות. יצוין כי בדיון שהתקיים לפנינו טען בא-כוחם של מערערים 8-4 כי הם לא יתנגדו למתן הפטר בתנאי שנכסי החייבים יועברו לידי הנושים לצורך מימושם ושהחייבים לא יפעלו לסיכול המימוש, ואם יעשו כן ההפטר יבוטל. כמו כן, טען הנאמן בדיון, כי החייבים שינו כיום את התנהלותם מאז הוחלף ייצוגם והם משתפים עמו פעולה. דיון והכרעה לאחר עיון בכתובים ושמיעת הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, וכך אציע לחבריי שייעשה. מסלול הסדר נושים ומסלול הפטר לצורך דיוננו יש לעמוד על ההבחנה בין המסלולים השונים של סיום הליכי פשיטת רגל (למעט מסלול ביטול ההליך) – מסלול הסדר הנושים ומסלול ההפטר. על פי הוראות הפקודה, בכל שלב של הליך פשיטת הרגל יכולים החייב ונושיו לגבש הסדר המביא לסיום ההליך בפשרה. הסדר כאמור יכול להתגבש לפני מתן צו כינוס (סעיף 19א לפקודה); לאחר מתן צו כינוס (סעיפים 41-33 לפקודה); ולאחר הכרזת החייב פושט רגל (סעיפים 54-52 לפקודה). הדרישה העיקרית במסלול זה היא כי ההסדר יאושר על ידי "רוב מניין ושלושה רבעי ערך של התובעים הנוכחים והמצביעים" (סעיפים 34(א) ו-52 לפקודה), ובמקרה שכזה הוא יחייב גם את הנושים שהתנגדו לו (ע"א 5735/09 עיריית טבריה נ' סינואני, פסקה 3 (17.4.2012) (להלן: עניין עיריית טבריה)). אף כי לבית המשפט הסמכות לדחות הסדר שאליו הגיע החייב עם נושיו, נקודת המוצא היא כי הוא לא ימהר להפעיל את סמכותו להתערב בהסדר שאושר על ידי רוב הנושים, הנמצאים בעמדה הטובה ביותר להעריך אם מדובר בהסדר המיטיב עימם אם לאו (ע"א 9555/02 זידאן נ' ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ, פ"ד נט(1) 538 (2005); ע"א 679/17 מרכז לוגיסטי בי רבוע נדל"ן בע"מ נ' אורתם סהר הנדסה בע"מ, פסקה 37 (‏11.2.2018)). לעומת זאת, צו הפטר מעצם טבעו אינו מותנה בהסכמת הנושים. בניגוד להסדר נושים, אשר מרכז עניינו בתועלת הצפויה לנושים, כלי ההפטר מבוסס על התכלית שעניינה שיקום החייב (ע"א 8096/17 סקוק נ' איסחקוב, פסקה 19 (3.2.2019))). ממילא, הפגיעה הכרוכה באינטרס הנושים ובזכות הקניין שלהם בעת מתן הפטר, הינה אינהרנטית להליך פשיטת הרגל (עניין עיריית טבריה, פסקה 6; ע"א 2915/22 דמרי נ' עו"ד ראובן שרגיל בתפקידו כמנהל מיוחד לנכסי החייב, פסקה 14 (2.8.2022) (להלן: עניין דמרי). אולם הדין יוצר איזונים לפגיעה זו. אחד האמצעים לכך הוא הדרישה הקפדנית להתנהלות בתום לב מצד החייב, השזורה לכל אורך ההליך והנובעת מהכלל הבסיסי החולש על הליכי פשיטת הרגל לפיו "לא יהא חוטא נשכר" (וראו: ע"א 893/21 אברהם נ' עו"ד יניב אינסל – המנהל המיוחד, פסקה 4 (25.4.2021); ע"א 4174/21 חוסין נ' עו"ד גבריאלי עופר, פסקה 6 (22.6.2021); ע"א 4836/22 קוליש נ' עו"ד שמואל מיכאל, פסקה 11 (11.12.2022)). וכפי שנקבע מימים ימימה: "אין כל הצדקה לתת 'קרש הצלה' לחייב אשר בא לבית-המשפט בידיים שאינן נקיות, ואין כל הצדקה לפגוע בנושים כדי לסייע למי שנהג בחוסר הגינות ובחוסר יושר" (רע"א 2282/03 גרינברג נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נח(2) 810, 814 (2004)). משכך, ונוכח הפגיעה המובנית באינטרס הנושים הנדחק בעת מתן ההפטר תחת כובד משקלו של אינטרס החייב, בשלב מתן צו הפטר ניתן ביתר שאת דגש מיוחד לתום לבו של החייב, אשר נבחן לפני ולפנים במבט כולל, הן ביחס לשלב יצירת החובות והן ביחס להתנהלותו לאורך ההליך עצמו (ע"א 307/12 בלום נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקאות 20-19 (14.8.2012) (להלן: עניין בלום); ע"א 5628/14 סלימאן נ' סלימאן, פסקה 24 (26.9.2016); עניין דמרי, פסקה 14). לא בכדי, עיקרון תום הלב הוא גם זה החולש על רשימת הסייגים למתן הפטר הקבועה בסעיף 63 לפקודה (עניין בלום, פסקה 19; וראו גם רשימה המבוססת על סייגים דומים בסעיף 163 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון); ובדברי ההסבר להצעת חוק חדלות פירעון, עמ' 686). הדברים שפורטו נכונים גם כאשר הנושים הם אלו שפתחו בהליך פשיטת הרגל נגד החייב כבמקרה זה. למרות שלא מעט פעמים במקרים כאלו ההליך נפתח דווקא בשל התנהלותו הפסולה וחסרת תום הלב של החייב, החייב אינו יכול לנצל את ההליך כדי לרמות את נושיו ולהתנהג בחוסר תום לב. אדרבה, התנהלות החייב במרוצת ההליך בחוסר תום לב, תגרור אחריה שלילת מתן ההפטר. וכפי שאמרתי במסגרת ע"א 3631/21 שר נ' כונס הנכסים הרשמי תל אביב (7.12.2021): "[...] אין החייב 'פטוּר' מלנהוג בתום לב במסגרת הליך שנפתח לבקשת נושיו. זאת, שכן מקום בו נהג החייב בחוסר תום לב במסגרת ההליך, הדבר יעמוד לו לרועץ בעת שיבקש הפטר או בעת שיבקש להותיר את ההליך על כנו חרף היעדר תועלת לנושים מקיומו. במצבים אלה, בהם מבקש החייב ליהנות מהיתרונות הגלומים בהליכי פשיטת הרגל אף שהם לא נפתחו לבקשתו, שוב מתעוררת התכלית שביסוד הטלת חובת תום הלב על החייב – ש'לא יהא חוטא נשכר'. כאמור, אין כל הצדקה להושיט יד לחייב שהתנהל במסגרת ההליך בחוסר תום לב, ואף אין כל הצדקה לפגוע בנושים כדי לסייע לחייב שכזה [...]. אדרבה, הליכים הנפתחים לבקשת נושה אינם מותנים בתום לב של החייב בעת יצירת חובותיו ובמרבית המקרים אף כרוכים בכך. על כן, אי זקיפת התנהלות חסרת תום הלב של החייב עובר לכניסתו להליך, מדגישה את הצורך שיוכיח ביתר שאת את היותו ראוי ליתרונות הגלומים בהליך פשיטת הרגל." (שם, פסקה 17). יצוין כי דרישה זו להתנהלות בתום לב עומדת במלוא תוקפה ועוצמתה גם לאחר חקיקת חוק חדלות פירעון, וניצול ההליך לרעה שלא בתום לב שומט את הקרקע תחת ההצדקה לאפשר לחייב ליהנות מחסדי המחוקק ולתת לו הפטר מחובותיו (וראו למשל: ע"א 6892/18 רפאל נ' עו"ד יעקב זיסמן – מנהל מיוחד, פסקה 9 (18.12.2019); ע"א 3542/21 ‏ברק נ' קורן, פסקה 19 (3.2.2022)). מהכלל אל הפרט בערעור שלפנינו טען הנאמן כי המערערים הצביעו על נסיבות הקשורות להתנהלות החייבים בחוסר תום לב אך ורק בתקופה שקדמה למתן הצו לפשיטת רגל ולאופן יצירת החובות. לפיכך, לטענת הנאמן המערערים עצמם מושתקים מלטעון לבטלות ההליך בגין אותן נסיבות עובדתיות שעמדו בבסיס הבקשה להכרזת החייבים פושטי רגל. יש לדחות טענה זו מכל וכל. אין כל סתירה בעמדת המערערים העקבית על פיה החייבים התנהלו לכל אורך ההליך, ללא קשר לעילת פתיחתו, בחוסר תום לב. הנאמן לא הצביע על כך שטענות המערערים לפנינו, או בבית המשפט המחוזי, עומדות בסתירה כלשהי לטענותיהם הקודמות בהליך זה או בהליך אחר. ההיפך הוא הנכון. אכן, חלק מהמערערים פעלו לפתיחתם של הליכי פשיטת הרגל בעניינם של החייבים. התראת פשיטת רגל הוצאה נגד החייבת לבקשת המערער (החלטה מיום 26.11.2014, פש"ר 33008-10-14). בקשה למתן צו כינוס נגד החייב הוגשה ביום 2.3.2014 על ידי מערער 2 (פש"ר 930-03-14), והוא גם הביע את עמדתו בהליך הערעורי שהוגש לבית משפט זה בעבר כי היה מקום לפתוח בהליכי פשיטת רגל בעניינם של החייבים וליתן נגדם צו כינוס (ע"א 6359/14). אולם בכך אין כל סתירה לטענות המערערים דהיום. לכל אורך הדרך עמדת המערערים הייתה כי מדובר בחייבים אשר פועלים בעקביות להסתרת והברחת נכסיהם, מתחמקים מתשלום חובותיהם ומתנהלים בחוסר תום לב קיצוני, גם במהלך הליך פשיטת הרגל. זאת ועוד. גם צו הכינוס ניתן לאחר שבית המשפט המחוזי השתכנע כי מתקיים במקרה זה חשש כבד להברחת נכסים וניסיון להעדפת נושים, כאשר ממעשי החייבים עולה כי הם מנסים להתחמק מפירעון חובותיהם (פש"ר 930-03-14, החלטה מיום 11.8.2014). אין אפוא כל תֵמה בכך שהמערערים סמכו ידיהם על צו הכינוס האמור ואין כל סתירה בין עמדתם אז לעמדתם היום. העובדה שהמערערים עצמם חפצים כעת בביטול ההליך בשל מעשיהם של החייבים והתנהלותם חסרת תום הלב לכל אורך ההליך איננה עומדת בסתירה לחפצם בתחילת הדרך להביא את עניינם להליך חדלות פירעון קולקטיבי בבית משפט של פשיטת רגל. בצר להם, המערערים, בחלוף שנים שבהם ההליך מתנהל ומימוש הנכסים מתעכב והוא אף מוערך על ידי הנאמן עצמו כחסר תוחלת בשל הקשיים הרבים שהערימו החייבים, הם הרימו ידיים מההליך. לא כללי השתק ולא כללי מניעות (לגביהם יורחב הדיון בהמשך) עומדים בדרכם של המערערים מלטעון כי יש לאפשר להם, לכל הפחות, לפעול לממש את נכסיהם של החייבים. אולם מעבר לכל האמור, אין כל יסוד לטענת הנאמן כי התנהלות החייבים בחוסר תום לב מתמקדת בתקופה "המוקדמת" בלבד. בענייננו התמונה המצטיירת בכללותה בקשר להתנהלות החייבים לכל אורך שלבי ההליך, הינה עגומה וחריגה. כפי שעולה מבקשות הנאמן עצמו כפי שהגיש במשך השנים, מדובר בחייבים אשר פעלו באופן שיטתי ומתוחכם להברחת נכסים והסתרתם מנושיהם. החייבים פעלו באופן אינטנסיבי לסכל את פעולות הנאמן, התנהלות אשר הביאה אף להגשת תלונה במשטרה על ידו נגד החייב. בעניין זה כפי שנראה להלן אנו חיים מפיו של הנאמן שחקר ודרש בעניין ללא לאות. יצוין כי עוד טרם החלו ההליכים בעניינם של החייבים, ניתנו שורה ארוכה של פסקי דין נגד החייב, בהם התקבלה טענת המערער כי החייב הוא הבעלים של נכסים אשר טען כי אינם בבעלותו, וזאת חרף העובדה שמדובר בנכסים שאינם רשומים על שמו, ואושרה בקשת המערער לרישום עיקול על אותם נכסים (בע"ק 19319-02-13, פסק דין מיום 2.7.2014 לגבי נכס ברחוב לייב דיין 2 בירושלים; בע"ק 27372-09-12, פסק דין מיום 24.6.2014 לגבי נכס ברחוב אשלג 7 בירושלים הרשום על שמו של בן דודו של החייב; בע"ק 27330-09-12, פסק דין מיום 29.6.2014 לגבי נכס ברחוב חוני המעגל 12 בירושלים הרשום על שמו של אחיינו של החייב (שם העיקול אושר בהסתייגות לגבי דירה בנכס בה רשומה הערת אזהרה לטובת צד אחר)). ברם, לאחר מתן צו הכינוס, ניסיונותיו של הנאמן להביא למימוש נכסים אלה נתקלו בקשיים משמעותיים, כאשר פעם אחר פעם הופיעו צדדים שונים, רובם קרובי משפחתו של החייב, אשר טענו כי הם בעליהם האמיתיים של הנכסים או כי הם בעלי זכויות בהם. הנאמן הלין פעם אחר פעם על התנהלותם החריגה והקיצונית של החייבים אשר נועדה, כך לטענת הנאמן עצמו, להביא למשיכת זמן, לסרבול ההליכים, לעיכוב במימוש נכסיהם ולהטעיית בית המשפט. יצוין כי מרבית ההתבטאויות כוונו נגד פעולות החייב, אולם ההתייחסות הכוללת הייתה להתנהלות החייבים יחדיו אשר נדמה כי אין חולק כי פעלו כיחידה אחת. הנאמן חזר והדגיש בבקשותיו השונות כי מדובר בחייבים "אשר עושים כל שלאל ידם על מנת להצר את צעדיו של המנהל המיוחד" (ראו למשל: בקשה לפסיקת שכ"ט ביניים מטעם הנאמן, מיום 19.11.2015, פסקה 4). כך גם למשל התבטא הנאמן בפעם אחרת: "קצנו בניסיונותיו החמורים של החייב ישראל קרויז להביא למשיכת זמן, סרבול ההליכים, הטעיית בית המשפט הנכבד, העלאת טענות עובדתיות כוזבות, והכל ביודעין ובעוד הוא מיוצג. הגיעה העת לשים קץ להתנהלות נפסדת זו, אשר גורמת לנושי החייב נזקי עתק, בשים לב לכך שהמנהל המיוחד נאלץ להתייחס להשמצות סרק ולטיעונים הקלוטים מן האוויר. החייב ישראל קרויז מנצל לרעה את העובדה שבית המשפט הנכבד מאפשר לו להגיב לבקשות מובנות מאליהן שהגיש המנהל המיוחד" (תשובה לתגובת החייב מיום 21.7.2015 (פש"ר 930-03-14), עמ' 2). וכך גם בתשובה נוספת מיום 21.7.2015 (פש"ר 930-03-14): "למרבה הצער, עסקינן בעוד תרגיל מבית מדרשו של החייב, אשר הפעם, בדומה למקרים אחרים, קשר קשר עם המשיבים על מנת להונות את בית המשפט הנכבד ואת המנהל המיוחד ואת הנושים. נראה כי אין גבול לעזות המצח ולפועלו של החייב, באמצעות צדדים שלישיים, לנסות ולהתל בנושים תוך העלאת טענות סרק כוזבות" (שם, עמ' 2). כך הנאמן הבהיר, בעת שהביע את עמדתו המתנגדת להצעת ההסדר הראשונה שהגישו החייבים, כי: "נראה אפוא, כי כל מטרתם של החייבים הייתה להרוויח זמן נוסף, על חשבונם של הנושים לצורך סיכול הליכי מימוש נכסיהם. כפי שעולה מפסקי דינה של כב' השופטת תמר בזק רפפורט וכן לאור התנהלותו של החייב בקשר לנכסים שעניינם נדון בבימ"ש נכבד זה, החייב עשה לו שיטה להעמיד אנשי קש אשר טוענים כי הם הבעלים האמיתיים של הנכסים" (בקשה למתן הוראות ביחס להצעת ההסדר שהגישו החייבים מיום 1.6.2016 בפש"ר 930-03-14, פסקה 7; ההדגשה במקור). ובהזדמנות אחרת טען כי: "נראה כי אין לחייבים כל מעצורים בניסיונותיהם להתל בבית המשפט הנכבד, וזאת כאשר כבר הוכח שבאופן רציף ועקבי, עסקינן בחייבים אשר אינם בוחלים בכל אמצעי בפועלם לרמות ולחבל בהליכים השיפוטיים" (תשובת הנאמן לתגובת החייבים לבקשה להוצאת צו מאסר מיום 14.8.2017, פסקה 16). הנאמן גם התבטא באופן מאוד חריף וחריג בקשר להתנהלות החייבים בהליך, וכך נאמר מפיו: "עניין לנו בחייב הנמנה על הגרעין הקשה ביותר של פושטי הרגל, אשר אין לו כל מעצורים בניסיונותיו להצר את צעדיו של הנאמן, בבחינת 'המטרה מקדשת את האמצעים'. עסקינן בתיק פשיטת רגל אשר להיקפיו ולחומרת המעשים המתוארים בו, דומה כי אין אח ורע במשפט הישראלי, למצער לא בזה הנראה בשנים האחרונות. הגיעה העת לשים קץ למעלליהם של החייב ושל אנשי הקש מטעמו, ודומה כי רק חיוב בהוצאות משמעותיות יוכל אולי להרתיע במידת מה, גורמים כגון המבקשים, מלסייע לחייב בפועלו למנוע את מימוש הנכסים" (תגובה לבקשה להארכת מועד מיום 24.9.2017 בפש"ר 930-03-14, עמ' 4). הנאמן אף הגיש כאמור תלונה במשטרה נגד החייב – פעולה חריגה כשלעצמה שאיננה מאפיינת פעילות רגילה של נאמן בהליכי פשיטת רגל. גם אם כדבר שבשגרה פעמים רבות יחסי נאמן-חייב עולים על שרטון ורוויים מעצם טבעם במתיחות מסוימת ולעתים אף חשדנות, אין זה תדיר כי נאמן מנוסה יבקש לערב את גורמי אכיפת החוק בהליך פשיטת הרגל בדרך של הגשת תלונה למשטרה. הדבר מלמד כאלף עדים על האופן שבו ראה הנאמן, בזמן אמת, את מעשי החייב כחציית גבול קיצונית וחמורה המצדיקה אף חקירה במישור הפלילי. וכך נאמרו הדברים מפי הנאמן, בכתב התלונה: "במסגרת תפקידי בתיק הפש"ר התוודעתי למעשים פליליים לכאורה שבוצעו על ידי החייב, מעשים אשר דורשים חקירה מידית לאור אופיים וחומרתם". וכך, הנאמן תיאר בתלונה שהגיש כי כאשר ביקש ממהנדס לשתף עמו פעולה בקשר לענייני החייב, סירב המהנדס לעשות זאת "משום שקיבל איומים". לפיכך ביקש הנאמן כי המשטרה תחקור חשד לאיומים וניסיון לשיבוש הליכי משפט. הנאמן פירט עוד כי בתלונתו מתעורר חשד להברחת נכסים לאחר צו הכינוס והסתרת תקבולים במזומן. הנאמן הפנה בתלונתו לעדותו של אדם בשם מר משה שמח, אשר לטענת הנאמן עולה מחקירתו בדיון בבית המשפט המחוזי מיום 8.7.2015, כי שילם לחייב דמי שכירות בסך כולל של 36,000 ש"ח לאחר מתן צו הכינוס שניתן בחודש אוגוסט 2014. גם דיירת נוספת של נכס שבבעלות החייב, גב' מרים רוזן, אישרה כי שילמה לחייב סך של 1,500 דולר אמריקאי לחודש, לאחר מתן צו הכינוס. כן נטען בתלונה כי "החייב נוהג במשך שנים ארוכות לרכוש נכסי נדל"ן ולרשום אותם על שם אחרים, על פי רוב קרובי משפחתו, ובכך להסתיר את בעלותו בהם. החייב משכיר את הנכסים ומשלשל את דמי השכירות לכסו, ללא דיווח לרשויות". כן העלה הנאמן בתלונה טענות בדבר ייפוי כוח מזויף שהוצג על ידי החייב, וכן פירט מעשים אשר עולים לטענתו כדי "הכשלת צווים של בית משפט באמצעות הפעלת אמצעי לחץ על השוכרים". הטענה שהועברו דמי שכירות לחייב, גם לאחר מתן הצו הכינוס, הועלתה על ידי הנאמן גם בהזדמנויות אחרות. כך למשל בבקשה למתן הוראות ביחס להצעת ההסדר שהגישו החייבים מיום 1.6.2016 בפש"ר 930-03-14, התייחס הנאמן לטענותיו של אדם בשם שמואל שנייבלג בהליך אחר (ה"פ 43718-04-16) אשר על פי האמור בתצהיר שהגיש, החייב נמנע מלהעביר על שמו נכס שרכש ממנו. הנאמן ציטט קטעים מתוך תצהירו של מר שנייבלג על פיהן החייב היה נוהג להעביר לו מידי חודש בחודשו דמי שכירות בגין השכרת הנכס, גם לאחר מתן צו הכינוס בעניינו של החייב. באותה בקשה הזכיר הנאמן את עדותם של אנשים נוספים, מר משה שמח וגב' מרים רוזן (שעניינם הוזכר גם בתלונה שהוגשה למשטרה), אשר העידו כי מסרו לחייב דמי שכירות לאחר מתן צו הכינוס, כאשר הנאמן ציין כי עדותם בעניין זה לא נסתרה על ידי בא-כוח החייבים. הנאמן המשיך והבהיר באותה בקשה כי "החייב מפר את צו הכינוס פעם אחר פעם בכך שקיבל לידיו כספים לאחר מתן צו הכינוס משוכרים בנכסיו, ולמעשה שלשל את הכספים לכיסו" (פסקאות 13-11). כ"הוכחה חותכת לשיטות הפעולה של החייב" ציין הנאמן כי במסגרת חקירותיו, נערכה חקירה ביום 2.5.2016 לעורכי דין שייצגו בעבר את החייב ואלה טענו כי החייב ביקש כי הם ייצגו גם את הבעלים הרשומים של הנכסים שבבעלותו (פסקה 19). יצוין עוד כי בשים לב להתנהלות זו של החייב, בית המשפט הורה על הגדלת צו התשלומים שהושת עליו, לאחר שנקבע כי הוא הכחיש את הזיקה לנכסים השונים אשר נקבע כי הם בבעלותו ואף קיבל סכומי כסף שונים כדמי שכירות באותם נכסים, תוך שהוא מסתיר מקורות הכנסה אלו (ראו למשל: פרוטוקול הדיון מיום 12.7.2017 בפש"ר 63123-03-14, עמ' 84). למותר לציין כי כפועל יוצא מהברחת נכסיו, החייב לא דיווח על נכסים שבבעלותו לרשויות המס ואף צבר חובות נוספים במהלך ההליך כלפי מס הכנסה, כאשר לא פעל להסדרת עיצומים כספיים שהושתו עליו בגין אי-הגשת דוחות כדין (עמדת אגף מס הכנסה מיום 17.4.2018). חלק מהניסיונות להעלאת טענות שונות שיימנעו מימוש הנכסים, הגיעו עד לפתחו של בית משפט זה. כך למשל, ביום 20.6.2016 נדחתה בבית משפט השלום בירושלים תביעת בתו של החייב ובן זוגה למתן סעד הצהרתי לפיה היא בעלת זכויות של דיירת מוגנת בנכס ברחוב חוני המעגל 8 בירושלים, תוך שנקבע כי זכרון הדברים שהוצג להוכחת הטענה לדיירות מוגנת נערך בדיעבד ורק על מנת למנוע את מימוש הנכס (ה"פ 4593-02-15). ערעור שהגישה הבת ובן זוגה לבית המשפט המחוזי נדחה (ע"א 4958-08-16 מיום 20.12.2016) וכך גם בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה (רע"א 10098/16 מיום 4.1.2017). מן כל המקובץ עולה, כי החייבים התנהלו באופן עקבי, שיטתי וגורף באופן חסר תום לב קיצוני, תוך שהם מנסים לסכל בכל דרך אפשרית את קידום ההליכים בעניינם. וזאת כאשר המתואר לעיל הובא רק לשם הדוגמה ועל מנת לסבר את האוזן בלבד, שכן הדוגמאות לכך הן רבות מספור. התנהלותם של החייבים בהליך אינה עומדת בדרישת תום הלב ולוּ המינימלית ביותר הנדרשת מחייב בהליך, וזאת גם בהתאם להוראת סעיף 63(ב) לפקודה המסייגת מתן הפטר במקרים שבהם נהג חייב במהלך פשיטת הרגל בחוסר תום לב, במטרה לנצל לרעה את ההליכים. זאת כאמור גם בהינתן שהנושים הם אלו שפתחו את ההליך. על כן, המרת הצעת הסדר הנושים אותה דחו הנושים כאמור מכל וכל לכדי הצעה למתן הפטר הנכפית עליהם ללא רצונם, איננה יכולה לעמוד. התנהלותם של החייבים בהליך מקשה על דחיקת אינטרס הנושים מפני אינטרס השיקום של החייבים בדרך של מתן הפטר מחובות הנושים. על כך יש להוסיף כי אין להלום את הנימוק שהביא הנאמן לתמיכה בהצעת ההסדר. כך, בבקשה לאישור ההפטר הבהיר הנאמן כי "אין עוד תוחלת כלכלית בניהול הליך פשיטת הרגל" (פסקה 30). זאת כאשר הנאמן פירט כי מימוש כל אחד מנכסי החייב מחייב ניהול הליכים משפטיים מסובכים ומסועפים, אשר עתידים להימשך זמן רב. הנאמן הסביר כי הוא אינו מצליח "להדוף צדדים שלישיים" אשר טוענים כי הם הבעלים של הנכסים, כאשר פעמים רבות צצים להם "צדדים רביעיים (ואף יותר מכך) אשר לפתע טוענים שהם הבעלים" (פסקה 23). הנאמן הביא לשם הדוגמה את ההתנהלות בנכס ברחוב אשלג 7 בירושלים, כאשר "בתחילה נטען שמר דב שרף הוא הבעלים. בהמשך נטען כי אחותו של החייב הגב' סאמעט [...] היא הבעלים, וכיום נטען, בין היתר, ע"י ביתו של החייב, הגב' ברנדוספר כי היא הבעלים של חלק מהדירות בנכס". כפי שצוין לעיל, על פי דברי הנאמן עצמו לאורך ההליך, אין מדובר ב"הופעה" פתאומית של צדדים שלישיים ו"רביעיים", כי אם בתופעה החוזרת על עצמה שבה שבו וטענו קרובי החייב ואנשים שונים כי הם בעליהם האמיתיים של הנכסים או בעלי זכויות בהם. הנאמן עצמו טען לכל אורך ההליך כי אותם אנשים פעלו בשליחות החייב, כחלק מהמהלכים שנקט על מנת להביא לסיכול אפשרות מימוש הנכסים. כך למשל התבטא הנאמן בחריפות, בעמדו על אותן נסיבות, בתגובה שהגיש ביום 24.9.2017 בפש"ר 930-03-14: "באופן 'מפתיע', כל אותם 'דיירים' אשר צצים לפתע, במהלך שנות ניהול ההליך, הינם דיירים אשר טוענים ששילמו לחייב ו/או למי מטעמו מאות אלפי שקלים במזומן. אנו עדים בתיק דנא ל-'עדות שיטה' ו/או 'מעשים דומים', כאשר החייב משתמש באנשי קש, כך ולא פחות, על מנת למנוע מהנאמן לממש את נכסיו לטובת הנושים. כך למשל, היה בעניין הדירה ברח' חוני המעגל 8 בקשר לבתו של החייב, הגב' רוזנפלד, אשר טענה לפתע כי דירה שבבעלות החייב הינה למעשה בבעלותה, וכי יש למנוע את מימושה. שלוש ערכאות דחו את טענות החייב ובתו רוזנפלד, תוך שנקבע כי החייב ובתו ערכו הסכם פיקטיבי על מנת למנוע את מימוש הנכס. כך היה גם לעניין הבניין [...] ברח' אשלג 7 בירושלים, עת החייב טען בהליך שהתנהל בפני כב' השופטת תמר בזק רפפורט כי הבניין אינו בבעלותו, טענה שנדחתה בפסק דין מנומק אשר מחזיק 25 עמודים, במסגרתו נקבע כי חרף טענות החייב וחרף טענותיהם של אנשי הקש מטעמו, הבניין אכן מצוי בבעלות החייב. כך היה גם לעניין זכויות החייב בבניין המצוי ברח' חוני המעגל 12-10 בירושלים [...] כך גם בעניין דירה אחרת ברח' אשלג 7, טוענת בתו של החייב, ברנדסדורפר, כי היא הבעלים של הדירה [...]. כך גם בעניין הדירה ברח' אבן יהושע 1 בירושלים, בעניין אחותו של החייב, הגב' ליכטנשטיין [...]" (שם, עמ' 3-2). הנאמן עצמו טען אפוא לאורך ההליך, כי אין מדובר בנסיבות חיצוניות-אובייקטיביות אשר עומדות לרועץ בפני קידום ההליך ומימוש הנכסים, כי אם במצב שבו החייב עושה שימוש תדיר ב"אנשי קש" לצורך מניעת מימוש הנכסים (כך גם למשל, בבקשה מיום 19.11.2015 בפש"ר 930-03-14, פסקה 38; בבקשות הנאמן מיום 7.4.2014 פש"ר 930-03-14 ועוד). אם כן, אותן נסיבות שעמדו בבסיס הטענות שהעלה הנאמן לכל אורך הדרך בדבר הקשיים אותם הערימו החייבים בהליך, הן אלה שעמדו בבסיס ההצעה לאישור ההפטר המותנה. אלא שכעת טוען הנאמן כי נסיבות אלה – שעל פי טענתו עצמו יסודן בהתנהלות החייבים עצמם – מביאות לכך שאין עוד תוחלת כלכלית להמשך ניהול ההליך. נקודת המוצא היא אפוא, כי "היעדר התוחלת" בניהול הליכי פשיטת הרגל, נובע כולו מהתנהלות החייבים אשר לא בחלו בכל אמצעי על מנת להביא לעיכוב והכבדת הליכי המימוש עד כדי סיכול אפשרות המימוש. דבר זה מהווה מכשול מרכזי באישור ההפטר, שכן מצב דברים זה חותר תחת מושכלות יסוד של הליך פשיטת הרגל על פיהן כאמור "לא יהא חוטא נשכר" (וראו למשל: ע"א 2434/19 קיירה נ' שלומי, פסקה 20 (27.5.2020); ע"א 7708/21 לנקרי נ' עו"ד איהאב סבאח – הנאמן לנכסי החייב, פסקה 11 (12.12.2021)). כל זאת כאמור לפי דברי הנאמן עצמו, לכל אורך ההליך, אשר עמד על התנהלות זו של החייבים, בשצף קצף ובלשון חריפה. על כל זאת יש להוסיף נדבך נוסף. בהחלטת בית המשפט המחוזי נקבע כי אישור ההפטר מביא ל"מיצוי מקסימלי של אפשרויות הפירעון מן החייב לטובת הנושים" וכי יש באישור ההצעה כדי להביא תועלת מרבית עבור הנושים. אולם, בצדק טוענים המערערים כי קשה להלום שהחלטה המכריעה במידת התועלת הצפויה לנושים ואפשרויות הפירעון הקיימות ניתנת מבלי שנבחן שווי הנכסים שנותרים על פי ההצעה בידי החייבים. על כן, אף אם ניתן לקבל את טענת הנאמן שהוא נתקל בקשיים בלתי עבירים במימוש הנכסים ומשום כך סבר שלא תצמח תועלת לנושים, הפתרון אינו במתן הפטר לחייבים. הפתרון מצוי "בהעברת המקל" לנושים שהם אלו שנפגעים קשות משחרור החייבים מעולו של ההליך והם אלו המוותרים על תוספת התשלום בסך של כ-8 מיליון ש"ח המוצעים במסגרת ההפטר. כל זאת עוד טרם נודע מה המחיר מול התועלת שתצמח מבחינת שווי הנכסים. לא זו אף זו, בתום הדיון שנערך ביום 11.6.2019 הורה בית המשפט על עריכת שמאות לנכסים, לאחר שניתנה הסכמת הצדדים לכך. אלא שאין חולק כי עריכת השמאות לא יצאה אל הפועל, ונערכה הערכה שמאית לגבי מיעוט מהנכסים, כאשר ההחלטה על מתן הפטר מותנה ניתנה כאמור מבלי שהוצגה הערכת שווי מלאה, אשר עומדת לטענת המערערים על למעלה מ-70,000,000 ש"ח. יתר על כן, ההערכה שנעשתה עד כה איננה כוללת את הנכסים המרכזיים ברח' אשלג 7 וברח' חוני המעגל 12-10, הכוללים 2 בניינים וגם קומות מרתף. מדובר בנכסים אשר לא יכול להיות חולק כי הם בעלי שווי משמעותי (ולעמדת המערער, כל אחד מהם אף מוערך בשווי של למעלה מ-10,000,000 ש"ח). מה גם שמדובר בנכסים אשר אותרו על ידי המערער והוטל עליהם עיקול בהליכים שזה נקט עוד לפני פתיחת הליכי פשיטת הרגל (בע"ק 27372-09-12; בע"ק 27330-09-12). בהקשר זה אציין כי אין מקום לקבל את טענת החייבים כי המערערים עצמם הודיעו כי הם "מתנגדים" לעריכת שמאות לנכסים. כל שנטען על ידי המערערים בבקשה שהגישו בבית המשפט המחוזי ביום 24.5.2021 היה כי לאחר שחלפו שנתיים ימים מקביעת בית המשפט כי על הנאמן להציג שמאויות של הנכסים, לא הוצגו השמאויות, ומשכך הגיעה העת להורות על ביטול ההליך. דבר זה, לטענת המערערים באותה בקשה, מביא לכך שאין עוד צורך בקבלת שמאויות. מכאן ועד לטענת החייבים כי המערערים "התנגדו" לעריכת שמאות – הדרך רחוקה. בנסיבות האמורות קשה גם לקבל את טענת החייבים, אליה הצטרף הנאמן, המייחסים למערערים "יצר נקמנות" כאשר נטען כי התנגדותם לאישור הצעת הסדר הנושים, כמו גם להפטר, מוּנעת שלא מתוך שיקולים כלכליים ענייניים. אציין במאמר מוסגר לעניין טענותיו של הצד השלישי בקשר להסתמכותו על הכרעת בית המשפט המחוזי, כי עיון בהצעת הסדר מיום 15.1.2018 שההפטר שניתן לבסוף אימץ אותה, מגלה כי הצדדים, לרבות הצד השלישי, התכוננו מראש לאפשרות כי ההסדר יבוטל, לא רק על ידי בית המשפט כי אם גם על ידי ערכאת הערעור. הצדדים הבהירו כי במקרה שכזה יושבו הסכומים לידי הצד השלישי. וכך צוין בהוראת פסקה 36 להצעת ההסדר: "ככל שאישור ההסדר/הפטר יבוטל מכל סיבה שהיא (לרבות על-ידי כב' בית המשפט העליון במסגרת ערעור, ככל שיוגש), יושבו הסכומים שהופקדו בקופת הפש"ר כאמור בסעיפים 30-29 לידי צדדי ג', וזאת בכפוף להסרת השעבודים הרשומים לטובת צדדי ג' כאמור ולא תהיה לנאמן ו/או למי מנושי החייבים כל טענה בעניין זה." אין אפוא כל מקום לקבל את טענת הצד השלישי כי הסתמך על מתן ההפטר. מה גם, שלפי נוסח הצעת ההסדר שאושר בעת מתן ההפטר, היה על הצד השלישי להעביר את הכספים בתוך 30 יום מיום "אישורו הסופי והחלוט" של ההפטר (סעיפים 30-29 להצעת ההסדר), כך שגם מן טעם זה קשה לשעות לטענותיו בקשר להסתמכותו הנטענת. טענת ההשתק והמניעות לבסוף אדרש לטענת החייבים והצד השלישי כי אין מקום להידרש לעמדת הכנ"ר המעודכנת לפיה הערעור צריך להתקבל, ויש לדחותה מחמת השתק שיפוט ודיני מניעות. על פי הטענה, הכנ"ר מנוע מלהביע עמדה שונה מזו שהביע בערכאה הדיונית, זאת כאשר אין חולק כי לא מתקיימות עובדות או נסיבות חדשות שנתגלו רק כעת המצדיקות את שינוי עמדתו. אומר כבר עתה כי אינני סבור כי חל על הכנ"ר בנסיבות מקרה זה השתק המונע ממנו להביע עמדה שונה מזו שהביע בבית המשפט המחוזי לאחר בחינה מקצועית נוספת. ואסביר. כלל ההשתק השיפוטי מונע מבעל דין אשר טען טענה משפטית או עובדתית מסוימת, מלטעון באותו הליך או בהליך אחר טענה הסותרת טענה זו. תכליתו של הכלל היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור בהליכי המשפט (ע"א 9056/12 קינג נ' פקיד השומה ירושלים, פסקה 11 (4.8.2014) (להלן: עניין קינג); רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 634-632 (2005)). לתכלית זו שני היבטים: ההיבט המוסרי הנגזר מעיקרון תום הלב, המבקש למנוע ניצול לרעה של בתי המשפט; וההיבט המעשי הנועד למנוע קבלת החלטות שיפוטיות סותרות (ע"א 6181/08 וינוקור נ' ממונה מס ערך מוסף עכו, פסקה 10 (28.8.2012) (להלן: עניין וינוקור); ע"א 1445/11 מרטינז נ' רילוב, פסקה 24 (26.12.2012); ע"א 2252/17 שרעבי נ' לוי, פסקה 13 (24.6.2019)). כפועל יוצא מתכלית זו, תחולתו של הכלל מותנית בקיומה של התנהגות חסרת תום לב מצד המתדיין או כזו המנצלת לרעה את הליכי המשפט (רע"א 3948/97 מגדל, חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(3) 769, 808 (2001); ע"א 6283/12‏ צדוק נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, פסקה 9 (26.3.2014) (להלן: עניין צדוק); רע"א 11946/04‏ דוד לובינסקי בע"מ נ' י.ת. נצר אחזקות בע"מ (22.5.2005)). בעבר יישומו של כלל ההשתק השיפוטי אף היה מותנה בהתקיימותו של הכלל המכונה "כלל ההצלחה הקודמת", אשר הלך ואיבד תאוצה עם השנים, אך יש בו כדי לתרום להבנת אופיו של הכלל. על פי כלל ההצלחה הקודמת כפי שעוצב בתחילת הדרך, "תנאי בסיסי להחלת ההשתק הוא שהטענה שנטענה בהליך הראשון נתקבלה, והיא שהצמיחה לטוען אותה טובת הנאה" (רע"א 6753/96 מ.מ.ח.ת. בע"מ נ' פרידמן, פ"ד נ(5) 418, 422 (1996)). במרוצת השנים רוכך כלל זה, ונקבע כי אם צמחה לבעל הדין טובת הנאה כלשהי, גם אם טענתו לא התקבלה, הוא לא יהיה רשאי לטעון טענה מנוגדת לאותה טענה (ראו למשל: ע"א 8297/12 הפניקס הישראלי לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 13 (16.7.2013); וראו בקשר לרציונלים שבבסיס ריכוך זה: בר"מ 8689/14 הוועדה המקומית לתכנון ובניה מגדל העמק נ' מבני תעשיה בע"מ, פסקאות 14-12 (4.5.2015)). אמנם הושמעו בפסיקה עמדות על פיהן ניתן לוותר כליל על דרישת הפקת טובת ההנאה (וראו למשל: עניין קינג, פסקה 11; ע"א 5315/12 בדיחי נ' מיוסט, פסקה 35 (17.2.2015); רע"א 2401/21 ג'אעוני נ' נחלת שמעון בע"מ, פסקה 35 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (1.3.2022); וראו עוד על התפתחות הכלל ועל תוכנו: עידו באום ואבישג ברוך, "השתק שיפוטי: עיון ביקורתי בכלל ההצלחה הקודמת" ספר אליקים רובינשטיין 1461, 1472-1468 (2021)), וניתן לומר כי ההלכה בדבר תנאי תחולתו של ההשתק השיפוטי טרם גובשה עד תום (ראו גם: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי כרך א 272-271 (מהדורה 13, 2020)). בכל אופן, גם לעמדה כי אין מקום להחלה דווקנית של "כלל ההצלחה הקודמת", הדגש בקבלת טענה להשתק שיפוטי הוא במתן תשובה לשאלה האם מדובר בנסיבות המצביעות על חוסר תום לב או ניצול לרעה של הליכי משפט על ידי בעל הדין – כגון מצבים שבהם נמצא כי נמסרו דברים שאינם אמת בתצהיר או בעדות (ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקה 8 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות (7.7.2022); עניין צדוק, פסקה 9). דין זה חל גם כאשר מדובר ברשות מנהלית כבעלת דין אשר גם לגביה חלים עקרונות ההשתק והמניעות ככל בעל דין, ושמא אף במשנה תוקף נוכח חובת ההגינות אליה כפופות הרשויות (ראו למשל: עניין טבר, פסקה 4 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות; עניין וינוקור, פסקה 10). על כן, גם כאשר מדובר ברשות כבעלת דין, יש להפעיל את דוקטרינת ההשתק השיפוטי בהתאם לתכליות והרציונליים העומדים ביסודה (עניין וינוקור, פסקה 11; ע"א 7204/15 פקיד שומה תל אביב 4 נ' עיזבון המנוחה דפנה לשם ז"ל, פסקה 87 (2.1.2018) (להלן: עניין לשם)); ואף לגבי רשות מנהלית הדגש הוא בשאלה אם היא התנהלה בחוסר תום לב או אם היה בהתנהלותה כדי להקנות לה יתרון דיוני כלשהו (עניין טבר, פסקאות 7 ו-8 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות). עם זאת יש לומר, כי כלל ההשתק השיפוטי עשוי לסגת מפני החובה החלה על כל רשות שלטונית לבחון מחדש את החלטותיה ועמדותיה מחדש מעת לעת ולוודא כי הן אכן החלטות ראויות (עניין לשם, פסקאות 88 ו-89; וראו עוד בקשר לחובה זו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 210-201 (2010)). חרף העובדה שאפשר להביט על הכנ"ר (היום כאמור, הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי) "כרשות מינהלית" בהקשר של מתן חוות דעת לבית המשפט, הוא אינו כזה במלוא מובן המילה. הוא בעל תפקיד מרכזי ומשמעותי בהליכי פשיטת רגל וחדלות פירעון. הוא נחשב כקצין בית משפט, כזרועו הארוכה של בית המשפט, ובין תפקידיו עליו להשגיח על ביצוע צודק ויעיל של ההליכים (ע"א 1267/16 ‏בלו סקאי ליסינג תפעולי בע"מ נ' מיטבית סיבל באר שבע 1995 בע"מ (בכינוס נכסים), פסקה 12 (1.8.2016)). במסגרת חוק חדלות פירעון גם נתונות לו סמכויות מעין שיפוטיות. הוא זה המנהל לפי סעיף 268(2) לאותו חוק את הליכי חדלות הפירעון של יחידים לפי חלק ג' לחוק, ובכלל זה מוסמך לתת ליחיד צו לפתיחת הליכים לפי סעיף 105 לחוק; והוא נדרש להביא לפני בית המשפט את עמדתו המקצועית בסוגיות הדרושות להכרעה ולסייע לבית המשפט להגיע לתוצאה הצודקת והנכונה. כמו כן, הוא אינו "בעל דין רגיל" לכל דבר ועניין שתוצאת ההליך עשויה להשפיע על זכויותיו או חובותיו, כי אם משמש כמעין "יועץ מקצועי" לבית המשפט. משכך, לא רק שהכנ"ר רשאי, הוא אף מחויב, מכוח תפקידו, להביא לפני בית המשפט את עמדתו המקצועית האובייקטיבית, אף אם הוא הביע עמדה שונה בעבר והיא השתנתה בשל בחינה מחודשת של מצב הדברים בתיק. זאת אף מבלי שהתקיים שינוי נסיבות ומבלי שהתגלו עובדות חדשות. אין מדובר אפוא כלל במצב דברים שבו בעל דין מתנהל בחוסר תום לב או מנסה להקנות לעצמו יתרון דיוני כלשהו. מדובר במצב שבו הגורם שאמון על הצגת התמונה המקצועית המלאה שתהיה לעזר לבית המשפט, שאינו בעל דין, מגיע למסקנה כי התמונה שהצטיירה לפני בית המשפט לוקה בחסר ומוטעית. בשל כך עליו לתקן את המעוות ולהביא לפני בית המשפט את התמונה הנכונה. דוקטרינת ההשתק השיפוטי לא נועדה לחסום את בית המשפט מלהיחשף לעמדה מקצועית שכזו. שאלה נפרדת היא כיצד על בית המשפט להתמודד עם מצב דברים שבו הכנ"ר שינה את עמדתו, לאחר חשיבה מחודשת של מכלול הנתונים שהובאו לפניו. אמנם לבית משפט של חדלות פירעון גם נתונה גמישות בכל הנוגע לעיון חוזר בהחלטותיו, כמתחייב מאופיים הדינמי של הליכי חדלות הפירעון (ראו למשל: בש"א 7064/18 אביר נ' אגיב, פסקה 8 (19.11.2018) (להלן: עניין אביר)). כך גם הוראת סעיף 181 לפקודה, שהייתה בתוקף בעת הרלוונטית לענייננו, קבעה כי "בית המשפט רשאי לחזור ולעיין בכל צו שנתן מכוח סמכותו בפשיטת רגל, לבטלו או לשנותו". אולם בפסיקת בית משפט זה ניתן ביטוי לכך שהשימוש בסמכות זו ייעשה במקרה של שינוי נסיבות המצדיק שינוי של ההחלטה המקורית, או כאשר טעה בית המשפט טעות טכנית ברורה (רע"א 1826/20 פלוני נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 14 (21.6.2020); עניין דמרי, פסקה 10; ע"א 2823/22 ויסאם נ' הכונס הרשמי, פסקה 9 (30.8.2022)). גם נקבע כי יש לעשות בסמכות זו שימוש זהיר והיא אינה מיועדת להתמודדות עם טענות הנוגעות לטעות מהותית שנפלה בהחלטת בית המשפט, שכן לשם כך נועד הליך הערעור (ע"א 8488/18 משקל נ' עו"ד רונן בצלאל, נאמן, פסקה 6 לפסק דינו של השופט י' עמית (17.6.2019); ע"א 7188/18 עו"ד אריק אמיר נ' חנאי, פסקה 30 (28.12.2020) (להלן: עניין אמיר)). בעניין זה גם מקובלת ההבחנה בין החלטה "מתמשכת" התלויה בנסיבות משתנות, שהשימוש בסמכות העיון מחדש מתאימה לה יותר, לבין החלטה "מכריעה" הסותמת את הגולל על מחלוקת נקודתית או מסמנת תפנית משמעותית בהליך (עניין אמיר, פסקה 31; רע"א 2933/23 פלאח נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 14 (22.6.2023)). בכל מקרה, במקרים נדירים רשאי בית המשפט לשנות מהחלטתו גם מבלי שהתקיימה אחת משתי העילות, כאשר התברר בדיעבד כי מדובר בהחלטה מוטעית (רע"א 1574/11 שטראוס שיווק בע"מ נ' אורמן, פסקה 13 (14.7.2011); רע"א 8210/11 גיל נ' אלקיים, פסקה 6 (22.1.2012); רע"א 3590/21 סולטאן נ' עו"ד אמירה נאיר, פסקה 8 (22.8.2021)). אוסיף כי בדין הקיים, קובע סעיף 279(ד) לחוק חדלות פירעון באופן מפורש כי לבית המשפט סמכות לחזור ולעיין בכל צו שניתן מכוח החוק, "אם השתנו הנסיבות או התגלו עובדות חדשות המצדיקות זאת", כאשר תכליתו של סעיף זה, כמו זו העומדת בבסיס סעיף 181 לפקודה, היא לאפשר גמישות לבית המשפט (וראו: עניין אמיר, פסקה 32; עניין אביר, פסקה 8). בשים לב לכל האמור, התשובה לשאלה האם עמדה מעודכנת מטעם הכנ"ר שאינה מבוססת על נסיבות חדשות שהתעוררו אלא רק על עיון מחודש באותן נסיבות ועובדות עשויה להביא לשינוי הכרעת בית משפט של חדלות פירעון, היא חיובית. אכן לא כל שינוי בעמדת בעל דין תוביל לשינוי הכרעותיו של בית המשפט. לא בהליכי חדלות פירעון ובוודאי לא בהליכים אחרים. אלא שכאמור, עמדת הכנ"ר בהליך חדלות פירעון הינה עמדה אובייקטיבית ונטולת אינטרסים. בראש מאוויו של הכנ"ר תקינות ההליך וחתירה לתוצאה מאוזנת ונכונה. על כן, שינוי העמדה של הכנ"ר המבוססת ולוּ על עיון מחדש בנתוני התיק הספציפי, עשוי להוות כשלעצמו נתון חשוב שעל בית המשפט לשקול אותו ולקחתו בחשבון בין יתר השיקולים, אם ראוי מבחינתו לעיין מחדש בהחלטתו שלו שהתבססה בין היתר על עמדה קודמת של הכנ"ר ובשים לב לסיבות ולנימוקים שהניעו את השינוי בעמדה. מסקנה זו מתבקשת ביתר שאת שעה שמדובר בערכאת הערעור הרשאית לבסס את הכרעתה על עמדה מקצועית מעודכנת של הכנ"ר, המושתתת על נימוקים מקצועיים, אובייקטיביים, מנומקים ורלוונטיים. הראיה, שאין זה בגדר אירוע נדיר שהכנ"ר משנה את טעמו ומביע לפנינו, בבית משפט זה, עמדה שונה מזו שהביע בערכאות הדיוניות לאחר שערך בחינה מחודשת ומקצועית של הסוגיה (ראו למשל: ע"א 4260/15 אלעזר נ' עירית הוד השרון, פסקה 9 (11.4.2018); ע"א 3042/19 ‏אביחי ורדי, נאמן לנכסי החייב יצחק יפה נ' רייכמן, פסקה 15 (29.12.2020); ע"א 3284/19‏ שיף הזנפרץ נאמנים (2004) בע"מ נ' בר, פסקה 10 (31.1.2021)). על כך אוסיף כי בשים לב לחובותיהם וסמכויותיהם של בעלי תפקיד (נאמנים, מנהלים מיוחדים, מפרקים, כונסי נכסים וכד') בהליך פשיטת הרגל וחדלות הפירעון, להם הפקיד המחוקק את מלאכת הניהול והביצוע של ההליכים, גם אלה נחשבים ל"ידו הארוכה של בית המשפט" (ראו: ע"א 509/00 לוי נ' ראובן מ' ברכה, עו"ד נאמן בפשיטת רגל לנכסי יצחק בילו, פ"ד נה(4) 410, 427 (2001); רע"א 9227/12 עו"ד שי גרנות, כונס הנכסים נ' שפייזר, פסקה 19 (27.8.2013); ע"א 608/15 עופר נ' דוד גולן (הנאמן על נכסי שריה עופר ז"ל), פסקה 6 (25.2.2016); ע"א 4189/20 עו"ד איתן ארז נ' עו"ד יעקב כהן, פסקה 9 (30.3.2022)). כך למשל, מעמדו של בעל התפקיד כמי שנדרש לבצע את תפקידו "מטעם" בית המשפט, ולא ככל בעל דין אחר, בא לידי ביטוי בין היתר בהלכה לפיה אין מזמינים בעלי תפקיד לחקירה, אלא לעיתים נדירות ובמקרים חריגים. זאת לאור ההנחה שבעלי התפקיד "מביאים בפני בית-המשפט תשתית עובדתית מוסמכת, שלעתים קרובות אינה מצריכה חקירה ודרישה נוספות בדרך של הגשת תצהיר וחקירה עליו, כמצופה מנושא תפקיד הפועל בחסותו של בית-המשפט" (ע"א 5709/99‏ לוין נ' גד שילר, עו"ד, פ"ד נה(4) 925, 937 (2001); וראו גם: רע"א 5524/12 עתמאנה נ' עו"ד איתן ארז – בתפקידו כמפרק החברות בני סלים עתאמנה בע"מ (בפירוק) וחברת בלוק הסלע האדום – מפעלי בלוק בע"מ (בפירוק), פסקה 6 (20.11.2012); רע"א 1753/16 אורון נ' התכוף בע"מ (בהקפאת הליכים)‏, פסקה 7 (10.3.2016); ע"א 3354/16 סבג נ' עו"ד סיגל בנטון – הנאמנת לנכסי החייב יצחק סבג, פסקה 27 (13.12.2018)). על כן, כשם שהכנ"ר עשוי לשנות את עמדתו, גמישות מסוימת עשויה לבוא לידי ביטוי גם בהתייחסות בית המשפט לשינוי בעמדה של בעל התפקיד, המופקד על גיבוש התמונה המלאה בקשר למצבו של החייב ולהיקף הנשייה. ברי כי גם על בעל התפקיד חלה החובה לפעול בתום לב בהליך, באופן שבו העלאת טענות סותרות, שנועדה להשיג יתרון דיוני או לנצל את בתי המשפט, עשויה להיבלם גם כן באמצעות כלל ההשתק השיפוטי. אולם ישנם מצבים שבהם ניתן לאפשר גם את שינוי עמדתו של בעל תפקיד, הנעשה לאחר בחינה מחודשת, בתום לב ומכוח תפקידו המקצועי. הכול לפי נסיבות העניין. בענייננו אפוא, אין לקבל את הטענה כי הכנ"ר מנוע מלהביא לפנינו את עמדתו המעודכנת ובוודאי שאין מדובר בנסיבות אשר יש בהן להורות על "מחיקת תשובת הכנ"ר" כפי שהתבקש על ידי החייבים. סיכומם של דברים מכל האמור עולה כי המקרה שלפנינו נמנה על המקרים החריגים שבהם מוצדקת התערבות ערכאת הערעור בהחלטותיו של בית המשפט של חדלות פירעון. אמנם, הלכה היא כי לבית המשפט של חדלות פירעון מסור שיקול דעת רחב, ולא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהחלטותיו (וראו למשל: ע"א 6061/22 דגן נ' מרמושטיין, פסקה 9 (22.2.2023); ע"א 6244/22 אבו טריף נ' יעקב זיסמן (הנאמן) בתפקידו כמנהל מיוחד, פסקה 9 (13.2.2023); רע"א 8316/22 בבא נ' מחאמיד תופיק – חברה לבניין ופיצוח בע"מ, פסקה 27 (22.6.2023)). אך בנסיבותיו של המקרה שלפנינו, הכרעת בית המשפט המחוזי אינה יכולה לעמוד. כפי שפורט לעיל, הצעת הסדר הנושים נדחתה על ידי הנושים, והיא תורגמה הלכה למעשה להצעת הפטר מותנה. זאת, ללא תמיכת הנושים, חרף התנהלותם חסרת תום הלב של החייבים לכל אורך ההליך, תוך שהתקבלה בתמציתיות רבה עמדת הנאמן כי מדובר במיצוי מקסימלי של אפשרויות הפירעון מצד החייבים ועל רקע הערכת הנאמן כי לא תצמח תועלת מהמשך ההליכים. כאמור לעיל, קביעה זו נעשתה ללא שהוגשה הערכת שוויים של הנכסים, למעלה מ-10 במספר, אשר חרף הבעיות והמכשולים שהתעוררו במימושם – כאשר לא ניתן להתעלם מתרומתם של החייבים לכך – לא יכול להיות חולק כי הותרתם בידי החייבים מעוררת קושי ממשי. זאת אף בסתירה להחלטה קודמת שהורתה על עריכת שמאות. על כך יש להוסיף כאמור לעיל, כי אף הכנ"ר אשר תמך בהצעה בבית המשפט המחוזי, חזר בו בערעור ולעמדתו המקצועית המעודכנת אין להותיר את עמדת בית המשפט המחוזי על מכונה. השאלה המתעוררת בעת הזו היא אפוא, האם יש להורות על ביטול ההליך כעמדת הכנ"ר, משאלת לב שגם הנאמן עצמו העלה כאמור לפני בית המשפט המחוזי כאפשרות חלופית למתן הפטר מותנה לחייבים; או שמא לאמץ את הצעתם של חלק מהנושים שהביעו את עמדתם בדיון שלפנינו כי הם מסכימים כיום שיינתן לחייבים הפטר מותנה ובלבד שתינתן להם – לנושים, האפשרות לפעול למימוש נכסיהם של החייבים, תוך התנייה מפורשת שהחייבים לא יפריעו לביצוע הליכי המימוש ולא יסכלו אותם בשום דרך, שאם לא כן ההפטר שיינתן להם יבוטל. סבור אני כי יש לשקול את הצעת הנושים, וזאת גם נוכח עמדת הנאמן כיום כי החייבים משתפים איתו פעולה, אך זאת רק לאחר גמר הערכת שווי הנכסים אשר תשלים את התמונה המלאה הנדרשת לצורך קבלת החלטה מושכלת. ברי, כי אם לא תושלם ההערכה השמאית בשל התנהלות החייבים ולוּ בדרך עקיפה באמצעות קרוביהם, ידידיהם וכל מי שמחזיק באחד מהנכסים, ניתן יהיה לשקול את ביטול ההליך ללא תנאים נוספים. בשים לב לכל האמור, אם תשמע דעתי, ההפטר שניתן לחייבים יבוטל. ההליך יוחזר לבית המשפט המחוזי אשר יורה על הערכת שווי הנכסים. לאחר קבלת השומה, ישקול בית המשפט את מכלול האפשרויות העומדות לפניו. אם ימצא כי יש תוחלת במימוש הנכסים, יישקל בין יתר האפשרויות מתן הפטר מותנה לחייבים בכפוף לכך שהזכויות המיוחסות להם בנכסים לא יוחזרו להם. או אז הנאמן יחליט אם ברצונו לפעול למימוש הנכסים. במידה ולאו, תינתן האפשרות לנושים לממשם. כל זאת בתנאי שהחייבים לא יסכלו באופן כלשהו את מהלך המימוש – שאם לא כן, יבוטל ההפטר לאלתר. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ר' רונן: אני מסכימה לחוות דעתו המקיפה של חברי, השופט ד' מינץ. אוסיף כי מעבר לחוסר תום הלב של החייבים אליו התייחס חברי בהרחבה; ומעבר לעובדה שהחלטת בית משפט קמא התקבלה בלא שנערכו שמאויות ביחס לכלל נכסי החייבים; התוצאה מוצדקת גם מטעם נוסף. כאמור, לגישת החייבים והנאמן – הנושים עתידים לקבל מההסדר נושא פסק הדין סכום משמעותי, ומשכך – סירובם לקבל את הסדר הנושים נובע ממניעים של נקמנות גרידא. טענה זו אין ביכולתי לקבל. זאת לאור הצעתו של המערער (שצוינה בפיסקה 8 לפסק דינו של חברי), לפיה החייבים יעבירו את כל זכויותיהם בנכסים לידיו, וזאת בתמורה לכך שהוא ישלם את הסכום שאותו הציעו החייבים לשלם לקופת הכינוס כנגד הפטרם. החייבים סירבו להצעה. אולם מנקודת מבטו של המערער, היא מעידה על כך שהוא מעריך ששווי הנכסים עולה בהרבה על הסכום שהחייבים הציעו לשלם עבורם. משכך, סירובו להצעה נובע ממניעים לגיטימיים. אוסיף כי אין זה מן הנמנע כי האופן בו מעריך המערער את הנכסים יובא בחשבון גם לצורך שומת שווים בשלב הבא של הדיון בבית המשפט המחוזי. הערה נוספת נוגעת לחוות דעתו של הכנ"ר. מעבר לכל מה שציין חברי, הרי גם אילו היינו סבורים כי הכנ"ר אינו רשאי לשנות את עמדתו (ואלה כאמור אינם פני הדברים), לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה של פסק דיננו. זאת מאחר שחוות דעתו של הכנ"ר איננה מחייבת את בית המשפט, אשר פוסק בהתאם לשיקול דעתו שלו. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ. ניתן היום, ‏ב' בכסלו התשפ"ד (‏15.11.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 21044010_N24.docx אפ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1