מחמוד זוואהרה נ. ועדת המשנה לפיקוח במנהל האזרחי, בית

בבית המשפט העליון עע"מ 23061-11-25 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ המערער: מחמוד זוואהרה נגד המשיבות: 1. ועדת המשנה לפיקוח במנהל האזרחי 2. מועצת התכנון העליונה באיו"ש ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 29.10.2025, בעת"מ 6621-07-25, שניתן על-ידי השופטת ע' זינגר בשם המערער: עו"ד היתם חטיב בשם המשיבות: עו"ד מיה ציפין; עו"ד מרב למברגר פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 29.10.2025, בעת"מ 6621-07-25 (השופטת ע' זינגר). רקע רלבנטי עסקינן במבנה רב-קומות, שהוּקם על-ידי המערער – ללא היתר בניה – על קרקע חקלאית, מדרום לבית לחם. ביום 27.6.2022, נתלה על גבי המבנה צו הפסקת עבודה, לפי סעיפים 38(1) ו-(3) לחוק תכנון ערים, כפרים ובנינים מס' 79 לשנת 1966 (להלן: חוק התכנון הירדני). במהלך חודש יולי 2022, הגיש המערער בקשה להיתר בניה, לשם הכשרת המבנה בדיעבד (להלן: בקשת ההיתר הראשונה). בנסיבות אלו, ובהעדר התייצבות המערער (או מי מטעמו) לדיון אליו זוּמן לפני המשיבה 1, ועדת המשנה לפיקוח במינהל האזרחי (להלן: ועדת המשנה לפיקוח) – ניתן צו סופי להפסקת עבודה ולהריסה (להלן: צו ההריסה). צו ההריסה נמסר למערער ביום 1.8.2022, תוך שנקבע בו כי "ימומש 30 ימים לאחר שיומצא למערער מענה ביחס לבקשת היתר הבנייה". ביום 9.1.2023, קיימה ועדת המשנה לפיקוח דיון בבקשת ההיתר הראשונה; גם אליו לא התייצבו המערער או בא-כוחו. בגמר הדיון, הוחלט לדחות את הבקשה. זאת, בהתבסס על ממצאים תכנוניים שהוצגו על-ידי לשכת התכנון, שלפיהם המבנה לא תואם את הייעוד החקלאי של הקרקע שעליה נבנה; מרוחק מריכוזי בינוי מוסדרים; ונבנה ללא תוכנית מפורטת מאושרת, תוך חריגה בשטח הבינוי המותר (447 מ"ר, חלף 150 מ"ר), כמו גם במספר הקומות המותר (4 קומות, חלף 2 קומות). ביום 7.2.2023, הגיש המערער ערר לוועדת המשנה לתכנון ורישוי על ההחלטה. הערר – נדחה, בהחלטה מיום 27.4.2025, שנשלחה למערער ביום 11.6.2025, תוך שניתנה לו ארכה בת 14 יום לצורך מימוש צו ההריסה – שנותר בתוקפו, נוכח דחיית הערר. המערער, מטעמיו, בחר שלא להגיש עתירה מינהלית על ההחלטה לדחות את עררו. חלף זאת, ביום 27.6.2025, פנה למזכירות ועדת המשנה לפיקוח באמצעות דוא"ל, וביקש לעכב את ביצוע ההריסה "עד למיצוי כל ההליכים בתיק זה". כעבור יומיים, הגיש המערער בקשה שניה להיתר בניה (להלן: בקשת ההיתר השניה). ביום 29.6.2025, השיבה רכזת ועדת המשנה לפיקוח (להלן: רכזת הוועדה), לשתי פניותיו של המערער, והודיעָהוּ כי "לאחר שקילת בקשתכם, לא מאושרת ארכה. הליכי האכיפה נמשכים כסדרם", וכי "בהתאם לסעיף 38 לחוק [התכנון הירדני] [...] אין בבקשתך [השניה] להיתר בניה, אשר הוגשה זמן רב לאחר חלוף התקופה הקבועה בצו ההריסה, ולאחר שבקשה קודמת להיתר בניה נדונה לגופה ונדחתה, כדי לעכב את הליכי האכיפה". בחלוף יומיים נוספים, שב ופנה המערער בבקשה לעכב "מן הצדק" את הליכי האכיפה, עד שתינתן החלטה בבקשת ההיתר השניה – המהווה, כך לשיטתו, "המשך וחלק בלתי נפרד מהבקשה להיתר הראשונה ועל כן חוסה תחת ההגנה בסעיף 38(4)"; לחלופין, התבקשה ועדת המשנה לפיקוח, "לפי סמכותה הכללית לעכב אכיפה [...] כדי לאפשר הגשת תוכנית מפורטת במקביל לאותה בקשה". למחרת, ביום 2.7.2025, השיבה רכזת הוועדה לפניית המערער, והבהירה: "ציינתי במייל הקודם את השתלשלות ההליכים בתיק. בהתאם לזאת ולהחלטות ועדת [ה]משנה לפיקוח וועדת [ה]משנה לתכנון ורישוי, צו ההריסה בתוקף והליכי האכיפה יימשכו כסדרם". בעקבות כך, ביום 3.7.2025, הגיש המערער לבית המשפט לעניינים מינהליים את העתירה שבענייננו, שבה התבקש לקבוע כי "החלטת [המשיבות] מיום 2.7.2025 אשר ניתנה על-ידי [רכזת הוועדה] ניתנה בחוסר סמכות". זאת, משנטען כי על-פני הדברים, רכזת הוועדה לא העבירה את בקשתו לעיון ועדת המשנה לפיקוח, "אלא נתנה בעצמה ולפי שיקול דעתה מענה המבוסס על החלטות בבקש[ת] ההיתר הקודמת". עוד נטען, כי מדובר בהחלטה "לא מנומקת", ואף "שרירותית". אציין, כי בד בבד עם הגשת העתירה, הוגשה בקשה למתן צו ביניים, לעיכוב הריסת המבנה; על יסוד הסכמת הצדדים, במסגרת דיון שהתקיים ביום 31.7.2025, נקבע כי לא תבוצע הריסה, עד למתן החלטה אחרת. פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים לאחר שהוגש כתב תשובה והתקיים דיון בעתירה, ביום 29.10.2026, ניתן פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים; העתירה – נדחתה. ראש ועיקר, נקבע, כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת אי ניקיון כפיים; זאת, נוכח צילומי המבנה שצורפו מטעם המשיבות, המלמדים בבירור על בניה נוספת ומשמעותית שבוצעה בו לאחר שניתן הצו להפסקת עבודה, ובניגוד לתמונה שהצטיירה מטענותיו של המערער במסגרת העתירה: "[המערער] טוען כי המבנה היה מושלם ומאוכלס כבר בעת מתן הצו ואז מצרף תמונה תומכת, אף שברי מהשוואת התמונות [שצורפו מטעם המערער ומטעם המשיבות] – כי זו צולמה במועד המאוחר למועד הוצאת הצו". בהקשר זה, צוינו גם הגרסאות הסותרות שנמסרו מטעם המערער, באשר לשאלת אִכלוסו של המבנה כיום. בנסיבות אלו, לקביעת בית המשפט לעניינים מינהליים, "עולה באופן ברור חוסר ניקיון כפיים, לא רק בכך שהבניה נמשכה לאחר צו הפסקת העבודות והמבנה אף אוכלס, אלא גם בניסיון להטעיית בית המשפט באשר למצב הנכס בעת מתן הצו". משכך, נמצא לנכון לדחות את העתירה, ולוּ מטעם זה בלבד; "אין מקום כי בית המשפט יבחן טענות של מי שאינו מכבד צו שניתן כנגדו ויתרה מכך אין מקום שבית המשפט יבחן טענות של מי שפועל להטעותו". בית המשפט לעניינים מינהליים קבע – הגם שלדבריו, "הרבה מעבר לדרוש" – כי דין העתירה להידחות גם לגופה. צוין, כי משעה שהמערער בחר שלא לתקוף באמצעות עתירה מינהלית את ההחלטה שניתנה בעררוֹ, הרי שדחיית בקשת ההיתר הראשונה שהגיש – נעשתה חלוטה. מכל מקום, נקבע, כי החלטת הדחיה מבוססת על "טעמים תכנוניים אשר אין מקום להתערבות בית המשפט בהם, כל עוד לא הועלתה טענה המפנה לעילה מינהלית המצדיקה לעשות כן". נקבע אפוא, כי בהתאם להוראות חוק התכנון הירדני, אין בהגשת בקשת ההיתר השניה כדי לעכב את הליכי האכיפה; זאת, שכן "חוק התכנון הירדני מאפשר לעכב הריסה רק בעת דיון בבקשה להיתר בניה אשר הוגשה בתוך תקופה ההתראה ואין זה המקרה כאן". עוד הובהר, כי אין בהגשת בקשה לאישור תוכנית מפורטת כדי לעכב את ביצוע הריסת המבנה עד שיקודמו "הליכים ממושכים של אישור תכנית מפורטת", מה גם שבקשה זו הוגשה רק לאחר הגשת העתירה דנן, וממילא במועד המאוחר למתן ההחלטה הנתקפת בעתירה. באשר לטענות הנוגעות לסמכותה של רכזת הוועדה, קבע בית המשפט לעניינים מינהליים, כי "לא יכול להיות חולק כי אין במקרה זה יסוד לעיכוב הליכי ההריסה. ממילא מסירת הודעת על כך, היא אכן פרוצדורלית גרידא ואיני מוצאת פסול בכך שהמענה ניתן ע"י מזכירת הועדה". מכאן הערעור שלפנינו. הערעור דנן המערער טוען כי לא היה מקום לדחות את עתירתו – לא על הסף, גם לא לגופה. אשר לקביעות בית המשפט לעניינים מינהליים באשר להעדר ניקיון כפיו, צוין כי הצו להפסקת עבודה נתלה על קיר במבנה ולא נמסר לידיו, כך שהוא החל לפעול להגשת בקשה להיתר רק לאחר שהתוודע לצו; מכל מקום, אף שמודה המערער כי נעשו עבודות במבנה גם לאחר מתן צו הפסקת העבודה, מציין ומדגיש הוא בערעורו, כי "רוב[ן] ככול[ן] של עבודות אלה נעשו לפני הגשת הבקשה להיתר". לדבריו, לא היה בדעתו לפעול "בחוסר תום לב ואין לו כוונה לקבוע עובדה מוגמרת", ו"מעולם לא הייתה כוונה להטעות את בית המשפט הנכבד בדבר מצב הבינוי מבחינת אכלוס, ולפי התמונות בתיק המערער, כבר בעת הגשת הבקשה המבנה היה במצב גימור מתקדם". לגופם של דברים, שב המערער על טענתו בעתירה, שלפיה רכזת הועדה אינה מוסמכת לדון בבקשה לעיכוב הליכי אכיפה, ומוסיף כי אף אינה נתונה לה "סמכות אינהרנטית" לדון בבקשות המסווגות כ"מענה פרוצדוראלי". לשיטתו, הלכה למעשה, יוביל הדבר ל"חסימת דרך טוטאלית להגיש בקשות עיכוב אכיפה", כך ש"המזכירות של ועדת משנה [לפיקוח] תדחה בהינף יד בקשות עיכוב ולא משנה מה הבסיס לבקשה – תיקון טכני לבקשה להיתר ו/או הגשת תוכנית מפורטת ו/או הגשת בקשה חדשה לאחר ביצוע הריסה חלקית". עוד נטען, כי בקשתו לעכב את הליכי האכיפה לגבי המבנה "אינה מהווה בקשת סרק", והודגש כי יִעודהּ "לאפשר עיכוב אכיפה עד לאחר מתן החלטה בתוכנית המפורטת", כחלק מניסיונו להכשיר את הבינוי הקיים במסגרת "מיצוי ההליך התכנוני". לצד הערעור, הגיש המערער בקשה למתן צו ביניים. בהחלטתי מיום 10.11.2025, הוריתי על מתן צו ארעי למניעת הריסת המבנה, וביקשתי מאת המשיבות להגיש תגובתם לבקשה. לאחר מספר ארכות, הוגשה תגובת המשיבות, עִמה – בקשה לסילוק הערעור על הסף. לטענת המשיבות, פעולתו של המערער "בחוסר ניקיון כפיים מובהק", די בה כדי להוביל לדחיית ערעורו, כבר בשלב זה. זאת, כמתואר, נוכח עשיית הדין העצמי מעצם הקמת המבנה ללא היתר; בהתחשב בהשלמת בנייתו אף לאחר שהוּצאוּ צווים המורים על הפסקת העבודות בו ועל הריסתו; ובשים לב לתשתית העובדתית השגויה שהציג במסגרת ההליך בבית המשפט לעניינים מינהליים באשר למצב המבנה בעת שניתנו צווים אלה. לגוף הדברים, סומכות המשיבות את ידיהן על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, ומדגישות כי בהתאם לחוק התכנון הירדני, הגשתה של בקשת ההיתר השניה – אינה מעכבת את הליכי האכיפה. כמו כן, באשר לטענה בדבר הֵעדר סמכות רכזת הוועדה, צוין, בעיקרו של דבר, כי "נוכח ניסיונן המקצועי של רכזות הוועדה ומעורבותן הפעילה בהליכים המתנהלים בפני [ועדת המשנה לפיקוח], אלה משמשות כזרועה הארוכה של הוועדה בבחינת בקשות החורגות מן הקבוע בהוראות סעיף 38(4) לחוק [התכנון הירדני]"; זאת, כך הובהר, בהתייחס לבקשות היתר חוזרות – כבענייננו – שאינן מגלות "שינוי נסיבות מהותי (כגון שינוי נסיבות תכנוני או קיומו של מצב הומניטרי), המצריך את הידרשות יו"ר הוועדה". דיון והכרעה לאחר עיון בערעור ובתגובת המשיבות, על נספחיהם, כמו גם בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להידחות. כך אציע לחברַי כי נעשה, בהתאם לסמכותנו שלפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה בהליך דנן מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. ראשית, סבורני כי בדין קבע בית המשפט לעניינים מינהליים כי יש לדחות את עתירתו של המערער על הסף. בנסיבות העניין, חוסר ניקיון הכפיים – מובהק; חומרתו, כפל כפליים – הן במישור המהותי, בעצם הקמת המבנה ללא היתר ולאחר מכן גם בהשלמת הבניה בניגוד לצווים שניתנו להפסקת העבודות במבנה ולהריסתו; הן במישור הדיוני, באופן הצגת התשתית העובדתית לפני בית המשפט לעניינים מינהליים. במישור המהותי, אין חולק כי המערער עשה דין לעצמו בהקימו את המבנה ללא היתר, בניגוד לייעוד הקרקע שעליה הוּצב, ותוך חריגה משמעותית מן המגבלות התכנוניות החלות. לא זו אף זו. המערער הגדיל לעשות, ולאחר שניתן צו הפסקת העבודה לגבי המבנה – המשיך בבניה, ואף בהיקף משמעותי, כפי שמצביעים באופן ברור הצילומים שצורפו מטעם המשיבות. כך, בעוד שבמועד מתן הצו, היה המבנה פרוץ, נטול חלונות ודלתות, מחוסר גג רעפים, וכשחדריו אינם מוכנים למגורים; הרי ששנתיים לאחר מכן, בנקל ניתן להבחין בצילומים כי המבנה מצוי במצב מוגמר או קרוב לכך, ובכלל זה נראה כי נוספו לו גג רעפים, חיפויים לחלק מן המרפסות, חצר מרוצפת רחבה ואף הכנה לבריכה. המערער מצִדו, מודה שהצו נמסר לידיעתו, אולם מבהיר בהקשר זה, כי "העבודות אחרי תליית צו הפסקת העבודה כוללות רעפים [...] חלונות, דלתות סורגים, גדר וריצוף חצרים בחוץ. רוב[ן] ככול[ן] של עבודות אלה נעשו לפני הגשת הבקשה להיתר" (ההדגשות הוּספוּ – נ' ס'). דברים אלו – מעוררים קושי, בלשון המעטה; ניתן לתמוה כיצד בוצעו עבודות מקיפות אלו, "רוב[ן] ככול[ן]", בתוך תקופת זמן של ימים ספורים – מניינם פחות מ-20 יום – שבין מועד מתן הצו להפסקת עבודה במבנה, ביום 27.6.2022, ועד למועד שבו הוגשה בקשת ההיתר הראשונה, ביום 14.7.2022. מכל מקום, אין בכך כדי לסייע למערער; אדרבה, דבריו אלו מלמדים כי אף לשיטתו, הניסיון להכשיר את המבנה כדין, נעשה בַּחדָא מַחְתָּא עם הפרתו; בבחינת, "תחילה בּוֹנים, ורק אחר כך פונים" (בג"ץ 7013/21 ‏אבו זיתון נ' ראש המינהל האזרחי, פסקה 2 (18.11.2021)). מדובר אפוא, בחוסר ניקיון כפיים מובהק שדבק בפעולותיו של המערער עובר להגשת עתירתו לבית המשפט לעניינים מינהליים. כידוע, וכפי שנִשְׁנָה בפסיקה שוב ושוב, "חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית-משפט או אם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם, דהיינו: בית-משפט לא יושיט סעד למי שבמקביל לפנייה לבית-המשפט עושה דין לעצמו" (בג"ץ 8898/04 ג'קסון נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (28.10.2004‏); כן, ראו: עע"מ 9253-12-24 קדח נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש, פסקה 12 (‏5.12.2025‏), והאסמכתאות שם; עע"מ 39479-11-25 סוכר נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, פסקה 18 (10.2.2026) (להלן: עניין סוכר)). אם בכך אין די, הרי שכמתואר, גם במישור הדיוני – חָטָא המערער בהצגת תשתית עובדתית שגויה לפני בית המשפט לעניינים מינהליים. אף אם אניח לטובת המערער כי צילום המבנה המוגמר – שחרף הנטען, צולם במועד מאוחר למועד מתן הצו – צוּרף ברשלנות כנספח לעתירתו, הרי שאין בכך כדי להושיעוֹ. זאת, שכן, גם עיון בגוף כתב העתירה, מעלה כי המערער טען באופן שאינו משתמע לשני פנים כבר בפתח עתירתו, כי "המבנה היה גמור ומאוכלס בעת ביקור המפקח ולא בתהליכי בניה, כולל ח[ל]ונות וסורגים וחשמל ותאורה והכל". אלא שכאמור, דברים אלו, שנתמכו בתצהירוֹ של המערער, נסתרים באופן גלוי וברור על-ידי צילומים שצירפו המשיבות, ובכללם גם צילום של תליית צו הפסקת העבודה על קיר המבנה הבלתי-גמור. אציין, כי גם באשר לשאלה האם המבנה מאוכלס בימים אלה, הוצגו מטעם המערער גרסאות שונות וסותרות. כך, בדיון בעתירה שהתקיים לפני בית המשפט לעניינים מינהליים, ציין בא-כוחו כְּהַאי לִישְּׁנָא: "המבנה לא מאוכלס. לפי המידע שיש לי לא גרים שם. כאשר בית המשפט מפנה אותי לכך שבעתירה נטען שגרים שם ושואל האם אני מצהיר שהמבנה ריק – אני מדייק שמרשי אמר לי שלא גרים שם היום" (פרוטוקול הדיון מיום 29.10.2025, עמוד 3 שורות 15-13). כידוע, "העותר לסעד נדרש לפרוש לפני בית המשפט את מלוא התשתית העובדתית הצריכה לעניין. הסתרה של מידע רלוונטי, כמו הליכים קודמים שנדונו לפני ערכאות שיפוטיות, או אי-פרישת מלא יריעת המחלוקת, עלולה להיחשב כאי-ניקיון כפיים המצדיק את דחיית העתירה על הסף" (עע"מ 876/17 אוחיון נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז, פסקה 18 (3.5.2018‏)‏. ראו גם: בג"ץ 421/86 אשכנזי נ' שר התחבורה, פ"ד מא‏(‏1‏)‏ 409, 410 ‏(‏1987‏), וכן סעיף 8 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000). סבורני אפוא, כי די בכל האמור עד כאן כדי להוביל למסקנה כי בדין דחה בית המשפט לעניינים מינהליים את עתירת המערער מחמת חוסר ניקיון כפיים, ולהביא משכך לדחיית הערעור דנן. מכל מקום, אף לגופם של דברים, לא מצאתי ממש בטענות המערער. בהתאם להוראות חוק התכנון הירדני, אין בכוחה של בקשת ההיתר השניה, שהגיש המערער לאחר תום תקופת ההתראה, כדי לעכב את מימוש הליכי האכיפה לגבי המבנה. כפי שהזדמן לי להבהיר בפרשה אחרת, זה לא מכבר: "הוראות חוק התכנון הירדני מתייחסות באופן מפורש לעיכוב הליכי אכיפה כאשר הוגשה בקשה להיתר בניה לגבי הנכס מושא צו ההריסה – אולם זאת, במצב שבו מוגשת בקשה להיתר בניה בתוך התקופה הקבועה בהתראה שהוּצאה בעניינו: 'אם בעל הרישיון או האדם שנשלחה אליו ההתראה, הגישו תוך התקופה הקבועה בקשה לקבלת היתר' (סעיף 38(4) לחוק התכנון הירדני; [...] וראו שם, סעיף 38(3) לעניין ההתראה הנזכרת); או אז, על-פי חוק התכנון הירדני, 'תדון הועדה בבקשה המוגשת לאור התקנות והתחיקה ותכניות התכנון המאושרות ואם תחליט להעניק את ההיתר המבוקש יבוטל ב[י]צוע ההתראה הנ"ל'. [...] למעשה, הוראות חוק התכנון הירדני באשר לשלב שלאחר תום תקופת ההתראה – משמיעות באופן ברור את המסקנה ההפוכה. חוק זה מורה, כי ככל שחלפה תקופת ההתראה, הרי ש'על ועדת התכנון שהוציאה את ההתראה לב[י]צוע לפעול למחיקת ההפרה לאחר תום התקופה הקבועה בהתראה ולאחר מסירת החלטתה לסרב לבקשה שהוגשה עפ"י ס"ק 4 הנ"ל' (סעיף 38(5); ראו גם: שם, סעיף 38(7))" (עניין סוכר, פסקאת 16-15 לפסק דיני; ההדגשה בחלקהּ הוּספה – נ' ס'). פועל יוצא מכך, שאין כל בסיס בדין לעמדת המערער כי היה על ועדת המשנה לפיקוח להמתין עם מימוש צו ההריסה, ובצדק כך נקבע על-ידי בית המשפט לעניינים מינהליים בפסק דינו (ראו גם: עע"מ 56116-09-24 סולימאן נ' ועדת המשנה לפיקוח במנהל האזרחי, פסקה 11 (14.10.2024); עע"מ 8840/23 אלאטרש נ' המינהל האזרחי באיו"ש, פסקה 15 (22.1.2024); עע"מ 8739-10-25 זיד נ' מפקד כוחות צה"ל, פסקה 11 (12.1.2026‏)). כמו כן, אף לא מצאתי כי בנדון דידן מתקיימות נסיבות מיוחדות העשויות להצדיק חריגה פרטנית מהוראות הדין, ובפרט מקום שלא הוברר אם יש בבקשת ההיתר השניה שוני מהותי ביחס לבקשת ההיתר הראשונה, שנדחתה. עוד אציין, כי בהתאם לחוק התכנון הירדני ולנוהל ועדת המשנה לפיקוח, אין בהגשת בקשה לאישור תוכנית מפורטת – כדי לעכב את הליכי האכיפה. סבורני, כי הדברים אמורים בבחינת קל וחומר בעניינו של המערער, בשים לב לכך שבמועד הגשת בקשת ההיתר השניה, מדובר היה רק על כוונה להגיש בעתיד בקשה לאישור תוכנית מפורטת; בעוד שתוכנית כאמור, הוגשה בפועל רק ביום 13.7.2025 – קרי, 10 ימים לאחר שהוגשה העתירה מושא הערעור דנן. נמצאנו למדים, אם כן, כי במצב דברים זה, כפי שקבע בית המשפט לעניינים מינהליים, לא היה כל בסיס בדין מעיקרא להגשת בקשת ההיתר השניה ולפניותיו של המערער לוועדת המשנה לפיקוח לעכב את הליכי האכיפה לגבי המבנה. בנסיבות אלו, ממילא מתייתר הצורך להידרש לטענותיו העקרוניות של המערער הנוגעות לסמכויותיה של רכזת הוועדה במתן מענה זה או אחר מטעם ועדת המשנה לפיקוח. סיכומם של דברים, שבדין דחה בית המשפט לעניינים מינהליים את עתירתו של המערער. משכך, דין הערעור – להידחות, ומיניה וביה מתייתר הצורך לדון בבקשה למתן צו ביניים; כך אציע אפוא לחברַי כי נורה. עוד אציע, בנסיבות העניין, כי המערער יִשא בהוצאות המשיבות, בסך של 5,000 ש"ח. זאת, בהתחשב בשיעור ההוצאות שהוּשת על המערער במסגרת ההליך בבית המשפט לעניינים מינהליים, ובשים לב לכך שהפגמים המתוארים בהתנהלותו הדיונית של המערער – לא נשנו גם בערכאה זו (שאחרת, לגבי דידי, היה מקום לפסיקת הוצאות בשיעור גבוה בהרבה). למען הסר ספק, הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 10.11.2025 – מבוטל בזאת. נעם סולברג משנה לנשיא השופט אלכס שטיין: אני מסכים. אלכס שטיין שופט השופטת גילה כנפי-שטייניץ: אני מסכימה. גילה כנפי-שטייניץ שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא נעם סולברג. ניתן היום, כ"ב סיוון תשפ"ו (07 יוני 2026). נעם סולברג משנה לנשיא אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת