אבראהים עבדאללה פרח קדח נ. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש

6 בבית המשפט העליון עע"מ 9253-12-24 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ המערער: אבראהים עבדאללה פרח קדח נגד המשיבות: 1. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש 2. ועדת המשנה לתכנון מקומי ביו"ש 3. מועצת התכנון העליונה ביו"ש ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 31.10.2024, בעת"מ 27449-08-24, שניתן על-ידי השופט ע' שחם בשם המערער: עו"ד מאג'יד חמדאן בשם המשיבות: עו"ד אסתי אוחנה פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 31.10.2024, בעת"מ 27449-08-24 (השופט ע' שחם). בפסק הדין, נדחתה על הסף עתירת המערער נגד החלטת המשיבה 2, ועדת המשנה לתכנון ורישוי (להלן: ועדת התכנון), הדוחה תכנית מפורטת שהגיש לאישורה. רקע רלבנטי המערער מחזיק בכמה מבנים בלתי-חוקיים שנבנו על קרקע חקלאית בפאתי הכפר שוקבא, שבנפת רמאללה. ביום 24.9.2012, הוציאה המשיבה 1, ועדת המשנה לפיקוח (להלן: ועדת הפיקוח), צווים להפסקת עבודה בהתייחס למבנים, שהיו אז בהליכי בניה, וכן הזמנה לדיון לפניה לגבי הריסתם; זאת, בהתאם לסעיפים 38(1) ו-(3) לחוק תכנון ערים כפרים ובנינים מס' 79 לשנת 1966 (להלן: החוק הירדני). לאחר הדיון, שנערך ביום 2.12.2012, הוצאו צווים סופיים להפסקת עבודה ולהריסת המבנים, תוך 30 יום. המערער הגיש לוועדה בקשה למתן היתר בניה, על מנת להכשיר את המבנים בדיעבד, אך זו נדחתה ביום 11.4.2013, לאחר שנמצא, בין היתר, כי מדובר במספר מבני מגורים גדולים אשר נבנו בשטח בעל יעוד חקלאי, תוך חריגה של כ-1,000 מ"ר משטח הבניה המותר, ללא תכנית מפורטת מתאימה, וכשהמערער טוען לזכות חלקית בלבד במקרקעין. ערר שהוגש על החלטה זו, לוועדת התכנון – נדחה אף הוא, בהחלטה מיום 6.10.2013. משכך, פנה המערער להכנת תכנית מפורטת במטרה להסדיר את המבנים הבלתי-חוקיים, וזו הוגשה לאישורה של ועדת התכנון ביום 23.2.2014. חלף כמעט עשור, וביום 17.12.2023, התקיים דיון ראשון לפני ועדת התכנון בבקשה לאישור התכנית. במהלך הדיון עלתה שאלת הזיקה הקניינית של המערער אל החלקה עליה בנויים המבנים – זיקה אשר יסודה, כך לטענתו, בירושה שירש מאביו, לצד 32 יורשים נוספים. בתוך כך, התברר כי מסמך המעיד על הסכמת יתר היורשים לתכנית, שאותו התבקש המערער להגיש במסגרת הטיפול בבקשה – לא הוגש. אשר על כן, הציע בא-כוח המערער דרך נוספת להוכחת בעלותו של המערער על החלקה – הצגת נסח רישום; לדבריו, "היה הליך הסדרה של מקרקעין בשוקבא. הצעתי לוועדה מסמך שהחלקה רשומה לפי הטאבו על שמו של המחזיק". בהתאם, החליטה הוועדה ליתן למערער ארכה להשלמת "מסמכים הרלוונטיים להוכחת זיקתו של יוזם התכנית במקרקעין, בין השאר הסכמת כלל היורשים לתוכנית ומסמכי הבעלות במקרקעין אשר עברו, לדברי ב"כ יוזם התוכנית, הליכי הסדרה". בהמשך לכך, ביום 28.12.2023, הגיש בא-כוח המערער מכתב שאליו צירף מסמכים שונים. לאחר מספר חודשים, ביום 29.7.2024, החליטה הוועדה על דחיית הבקשה לאישור התכנית, מן הטעם ש"מגיש התכנית לא צירף מסמכים מספקים להוכחת בעלותו בקרקע, גם לאחר שניתנה ארכה להגשת המסמכים". עוד נכתב בהחלטה, כי אף לגופם של דברים "התוכנית לא כוללת כל התייחסות לחיבור המבנה לתשתיות סטטוטוריות, בין היתר דרכי גישה, ועל כן ספק אם קיים הגיון תכנוני בתוכנית". במאמר מוסגר אציין, כי לאורך כל התקופה – נותרו המבנים על כנם. זאת, בעיקרו של דבר, נוכח הוראות סעיפים 38(4) ו-(5) לחוק הירדני, ובהתאם לנהלי האכיפה של המשיבות, שלפיהם הן אינן נוקטות הליכי הריסה כל עוד נבחנות בקשות למתן היתר בניה או לאישור תכנית מפורטת המסדירה בניה בלתי-חוקית (להרחבה בעניין זה, ראו: בג"ץ 5030/22 תנועת רגבים נ' שר הביטחון, פסקאות 5-1 לפסק הדין של השופט ע' גרוסקופף (20.8.2023)). ביום 12.8.2024, הגיש המערער עתירה לבית המשפט המחוזי, שבגדרה תקף את החלטתה של ועדת התכנון. העתירה – נדחתה על הסף; נקבע, כי בניגוד לצווים שניתנו, בוצעו במבנים "עבודות בנייה נוספות", כאשר "פעולה זו של הפרת הצווים מהווה חוסר ניקיון כפיים מובהק מצד העותר, היורד לשורשם של דברים. יש בכך כדי להצדיק את דחיית העתירה על הסף". בית המשפט המחוזי הדגיש כי מדובר למעשה בקומה שניה, ועיקרית, של אי-ניקיון כפיים, משעסקינן במבנים שנבנו מראש ללא היתר. על פסק הדין הגיש המערער את הערעור שלפנינו, ולצִדו בקשה לעיכוב ביצועם של צווי ההריסה; בקשה זו, האחרונה – התקבלה, בהחלטת השופט ח' כבוב, מיום 21.8.2025. טענות הצדדים בפי המערער שלל טענות כלפי קביעותיו של בית המשפט המחוזי. במסגרת טענתו העיקרית, והחשובה לענייננו, כופר המערער במעשים הלא-חוקיים שיוחסו לו, ובמהימנות הצילומים שצורפו על-ידי המשיבות, באשר לדבריו המבנים הושלמו עוד בטרם ניתנו צווי הפסקת העבודות; ובכל מקרה, לשיטת המערער, הוא ירש את המבנים מאביו לאחר שבנייתם הושלמה, כך "שהצווים לא ניתנו לו" והוא עצמו "לא ביצע עבודות בנייה". נוסף על כך, מלין המערער על דחיית עתירתו על הסף "מטעמים פרוצדורליים טכניים [...] כאמתלאות להימנע מדיון לגוף התכנית", וכן מצביע על העיכוב הממושך שחל בטיפול בתכנית שהגיש, כאשר לשיטתו יש בכך טעם נוסף לדחיית טענת המשיבות כלפיו בדבר אי-ניקיון כפיים. במסגרת תגובתן לבקשה לעיכוב ביצוע, מיום 7.1.2025, ביקשו המשיבות, משיקולי יעילות, לדחות את הערעור מבלי להידרש לתשובה נוספת מטעמן. המשיבות חזרו והפנו לתיעוד המצולם המצביע על השלמתם והרחבתם של המבנים, ולעדותו של המערער עצמו כי המבנים מאוכלסים בפועל. זאת, בניגוד לצווים שניתנו, המורים על הפסקת "הפעולות והשימוש במקרקעין". לפיכך, סמכו המשיבות את ידיהן על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ולצד זאת הדגישו כי ממילא לא הוצגה כל עילה מבוררת להתערבות בהחלטת ועדת התכנון. דיון והכרעה לאחר עיון בערעור ובתגובת המשיבות, על נספחיהם, כמו גם בפסק הדין של בית המשפט המחוזי – באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. כך אציע אפוא לחברַי כי נעשה, על-פי סמכותנו שלפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה בהליך דנן מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. בטענותיו העיקריות, תוקף המערער קביעות עובדה של בית המשפט המחוזי, באשר למועדים שבהם התבצעו עבודות הבניה במבנים, ולגבי מעורבותו האישית בעבודות אלו. כידוע, "ערכאת הערעור לא נוטה להתערב בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים" (עע"מ 8265/18 דגש לוג'יסטיק בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה – רמת השרון, פסקה 23 (13.1.2020); ע"א 8230/21 דניאלי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב-יפו, פסקה 18 (8.12.2021)). בענייננו, לא מצאתי כי התערבות חריגה זו נדרשת, באשר המערער איננו מצביע על קשיים גלויים ובולטים במסקנותיו של בית המשפט המחוזי, ודווקא גרסתו-שלו היא שמייצרת קשיים של ממש. בהקשר זה, "טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ" (קהלת ו, ט); גם מ-1,000 מילים. קביעותיו של בית המשפט המחוזי מבוססות על התיעוד המצולם שצירפו המשיבות, המשווה בין מראה המבנים כפי שצולמו בעת מסירת הצווים להפסקת עבודה – יום 24.9.2012; לבין מראה המבנים בסמוך להגשת העתירה – יום 17.9.2024. השוואה זו מלמדת ברורות, כי מאז שנמסרו הצווים, בוצעו עבודות בניה משמעותיות להשלמת המבנים ולהרחבתם. אם לא די בכך, בצילומים המאוחרים נראות עבודות ליציקת רצפת בטון המצויות בעיצומן – דבר המלמד כי העבודות המשיכו להתבצע גם תוך כדי ההליך בבית המשפט המחוזי. גרסתו של המערער, שלפיה כלל עבודות הבניה בוצעו על-ידי אביו המנוח, שנפטר בשנת 2019, לא רק נסתרת מן התיעוד המצולם, אלא גם אינה עולה בקנה אחד עם האופן שבו הציג המערער עצמו את העובדות בעתירה, שם נכתבו, בין היתר, הדברים הבאים: "לפי [הצווים להפסקת העבודה] נתבקש העותר", "העותר הקים מבנים", וכן "במסגרת הבקשה [להיתר בניה] הגיש העותר מסמכים המוכיחים את החזקתו על הקרקע שעליהם מוקם המבנים"; כל זאת, קודם שעלתה הטענה לאי-ניקיון כפיים. את ניסיונו של המערער להכחיש בדיעבד כל מעורבות בבניית המבנים, שאליהם נכנס עם משפחתו – קשה אפוא להלום. משנמצא כי המערער היה מעורב, לכל הפחות, בהמשך הבניה ובהפרת הצווים שניתנו, הרי שההכרעה לדחות את העתירה על הסף – ראויה ומוצדקת. אך לאחרונה, בנסיבות דומות, שבתי ועמדתי "על החומרה הגלומה בפנייה לסעד שיפוטי, בעת שידיו של הפונה מגואלות באי-חוקיות ועשיית דין עצמית" (עע"מ 57761-07-25 עליא נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש, פסקה 9 (13.11.2025)). במקרה דנן, מדובר בחריגה בוטה מהמגבלות התכנוניות הקיימות, ובביצוע עבודות בניה נוספות הן להשלמת המבנים והן להרחבתם, במקביל להליכים משפטיים שנועדו להכשירם בדיעבד. ודוק: ניקיון כפיים מצד מי שמבקש לקבל סעד מן הרשויות, אינו אך דרישה 'פרוצדורלית' ו'טכנית', אלא תנאי יסודי ומהותי: "חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית-משפט או אם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם" (בג"ץ 8898/04 ג'קסון נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, פסקה 14 (28.10.2004)). עיקרון זה, וכן יִשומו במקרים הדומים למקרה שלפנינו, מושרשים היטב בפסיקות רבות מספור של בית משפט זה (ראו, מִני רבים: בג"ץ 41216-08-24 אבו גאבר נ' הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש, פסקה 9 (8.9.2025) בג"ץ 1433/23 סלים נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, פסקה 8 (28.3.2023)‏‏; עע"מ 950/23 אללה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 22 (24.4.2023)‏‏; בג"ץ 2506/23 חלווה נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פסקאות 10-9 (13.8.2023)). אמנם, בית המשפט גילה בעבר אורך רוח, במקרים מסוימים, שבהם ברקע אי-ניקיון הכפיים ניצבה 'סחבת' בהתנהלותה של הרשות – כפי שנטען בענייננו, באשר הטיפול בתכנית ארך למעלה מעשור (בג"ץ 192/61 קלו נ' ראש העיר בת ים, פ"ד טו(3) 1856, 1858 (1961); בג"ץ 10/80 זילכה נ' ראש עיריית חולון, פ"ד לד(4) 651, 655 (1980); בג"ץ 609/75 ישראלי נ' ראש עירית תל-אביב-יפו, ל(2) 304, 306 (1976)); ואולם, סבורני כי במקרה דנן, אין בכך כדי לסייע למערער. כאמור, אי-ניקיון הכפיים בהקשר שלנו – מקורו כפול; הן בבניית המבנים מלכתחילה שלא בהיתר, הן בהשלמתם והרחבתם שלא כדין, לאחר שניתנו הצווים. אלו ואלו נעשו, בהיקף ניכר, זמן רב לפני שהטיפול בבקשה לאישור התכנית החל להתארך, וללא כל קשר לכך. ממילא, בנסיבות עניין זה, קשה לראות באמור "סיבה מוצדקת", כלשון הפסיקה, אשר בכוחה לרפא את אי-החוקיות שבהפרת הצווים שניתנו ביחס למבנים. אף לא למותר לציין, כי מבחינה מעשית המערער לא ניזוק מהתמשכות ההליכים בעניינו, אלא אדרבה – נהנה ממנה; זאת, שכן בפועל היא הובילה להשהיית יישומם ואכיפתם של צווי ההריסה התלויים ועומדים כנגד המבנים, כפי שתואר לעיל. למעלה מן הצורך אוסיף, כי דין הערעור להידחות, אף לגופו. כזכור, נימוקה העיקרי של ועדת התכנון לדחיית התכנית, היה כי "מגיש התכנית לא צירף מסמכים מספקים להוכחת בעלותו בקרקע, גם לאחר שניתנה ארכה להגשת המסמכים". בערעורו טוען המערער כי הגיש את המסמכים שנדרשו – לרבות צו ירושה, הסכם חלוקה מרצון בין היורשים וכן "מכתבים מהמועצה, לפיהם הבעלים במקרקעין הם יורשי המנוח". ברם, טענה זו אינה מתאמתת מעיון במכתב השלמת המסמכים שנשלח לוועדת התכנון ביום 28.12.2023, אשר מופיע בין נספחי עתירת המערער בבית המשפט המחוזי. לא מצאתי כי צורף למכתב זה הסכם חלוקה בין היורשים; גם לא צו הירושה של אבי המערער. המכתב מטעם מועצת הכפר שוקבה, שצורף כנספח למכתב זה, אכן כולל הצהרה כי החלקה שבה מצויים המבנים מחוברת לתשתיות חשמל ומים, ושהיא אף נרשמה על סמך חלוקה מוסכמת בפני פקיד ההסדר; עם זאת, אין מדובר ב"מסמך שהחלקה רשומה לפי הטאבו על שמו של המחזיק", כפי שטען בא-כוח המערער בדיון לפני ועדת התכנון. אין הצדקה אפוא, להתערב בקביעתה של ועדת התכנון, שלפיה לא צורפו מסמכים מספקים להוכחת הבעלות על הקרקע. על זאת ניתן להוסיף, כי התכנית נדחתה אף על יסוד שיקולים תכנוניים מובהקים. הלכה היא עמנו, כי "בית המשפט אינו 'מתכנן על' והתערבותו בהחלטות מוסדות התכנון תיעשה במשורה" (עע"מ 2098/20 הוועדה המחוזית לתכנון ובניה-מחוז דרום נ' אבו קרינאת, פסקה 10 (1.11.2020); בג"ץ 8918/03 חסן נ' ועדת משנה לפיקוח, פסקה 10 (4.6.2009)). לא מצאתי בדברי המערער עילה מבוררת להתערבותנו במישור זה, ולפיכך אף מסיבה זו, אין מקום להתערבותנו בהחלטת ועדת התכנון. לצד כלל האמור יוער, כי אין ספק שיש להצר על עיכוב כה ארוך וממושך מצד המשיבות, בכל הנוגע לטיפול בתכנית שהגיש המערער; לא הובהרו הסיבות להתנהלות זו, ויש לקוות כי מדובר בתופעה חריגה, אשר לא תִשנה. סיכומם של דברים, דין הערעור – להידחות. המערער יִשא בהוצאות המשיבות על סך של 3,000 ₪. ניתן היום, ט"ו כסלו תשפ"ו (05 דצמבר 2025). נעם סולברג משנה לנשיא אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת