פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
עע"מ 8739-10-25
לפני:
כבוד השופטת יעל וילנר
כבוד השופט עופר גרוסקופף
כבוד השופט אלכס שטיין
המערער:
ריזק מוחמד אסעד זיד
נגד
המשיבים:
1. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית
2. לשכת התכנון המרכזית ביו"ש
3. המועצה העליונה לתכנון ביו"ש
4. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה
5. היחידה המרכזית לפיקוח
ערעור על פסק דין שנתן בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט נ' פליקס), ביום 28.9.2025, בעת"מ 52762-02-25
בשם המערער:
עו"ד סאיד קאסם
בשם המשיבים:
עו"ד דניאל רגב
פסק-דין
השופטת יעל וילנר:
1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופט נ' פלקס) בעת"מ 52762-02-25 מיום 28.9.2025, שבמסגרתו נדחתה עתירת המערער לעכב את ביצועם של צווים סופיים להפסקת עבודה ולהריסה שניתנו ביחס לבינוי שביצע במקרקעין הממוקמים בכפר נבי אליאס שבנפת טול כרם (להלן: המקרקעין).
רקע
2. בשנת 2015 הקים המערער מחסן חקלאי במקרקעין, ללא היתר (להלן: המחסן). ביום 29.6.2015 נמסר למערער צו הפסקת עבודה ביחס למחסן (במסגרת תיק בב"ח 55/15); ובהמשך, ביום 27.7.2015, נמסר לו צו סופי להפסקת עבודה ולהריסה. על מנת להכשיר את המחסן, המערער הגיש בקשה להיתר בנייה. בקשה זו נדחתה בהחלטת ועדת המשנה לפיקוח במנהל האזרחי מיום 16.5.2016, וערר שהוגש על החלטה זו נדחה אף הוא בהחלטת ועדת המשנה לתכנון ורישוי מיום 11.2.2018.
3. המערער הרחיב את הבנייה על המקרקעין, כך שהקים בו מתחם ששטחו כשמונה דונמים, הכולל חמש בריכות שחייה, ארבע מבנים, שבילים ודרך אספלט (להלן: אתר הנופש). ביום 27.7.2021 נמסר למערער צו הפסקת עבודה בקשר לאתר הנופש (במסגרת תיק בב"ח ט' 87/21). ביום 9.8.2021 התקיים דיון בוועדת המשנה לפיקוח במנהל האזרחי שבסופו הוחלט על הוצאת צו סופי להפסקת עבודה ולהריסה; והצו האמור נמסר למערער, בסופו של דבר, ביום 9.9.2021. בניסיון להכשיר את אתר הנופש, ביום 12.8.2021 הגיש המערער בקשה להיתר בנייה (להלן: הבקשה הראשונה להיתר). בקשה זו נדחתה בהחלטת ועדת המשנה לפיקוח במנהל האזרחי מיום 26.6.2023, וערר שהגיש המערער על החלטה זו נדחה בהחלטת ועדת המשנה לתכנון ורישוי מיום 19.12.2024.
4. ימים ספורים לאחר מכן, ביום 24.12.2024, הגיש המערער תוכנית מפורטת שנועדה להסדיר את הבינוי על המקרקעין בכללותו; וביום 29.12.2024 הגיש בקשה נוספת להיתר בנייה (להלן: הבקשה השנייה להיתר). בהמשך לכך, פנה המערער למשיבה 4 בבקשה להקפיא את הליכי האכיפה ביחס לבינוי הכולל עד למתן החלטה בתוכנית המפורטת ובבקשה להיתר בנייה שהוגשו על ידו. ביום 18.2.2025 הודיעה המשיבה 4 לעותר כי לא יעוכבו הליכי האכיפה במקרקעין וכי הגשת תכנית מפורטת ובקשה חדשה להיתר אינה מצדיקה הקפאת הליכי האכיפה כאמור.
5. למחרת, עתר המערער לבית המשפט המחוזי בירושלים כנגד החלטת המשיבה 4 שלא לעכב את הליכי האכיפה במקרקעין. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה על הסף. בפסק הדין נקבע כי העתירה נגועה בחוסר ניקיון כפיים, משהמערער פעל בניגוד לדין בבינוי על המקרקעין ואף המשיך והרחיב את הבינוי תוך עשיית דין עצמי. עוד נקבע כי המערער הגיש בקשות ותוכניות שנמצאו בלתי תקינות או חוזרות על קודמותיהן, בחוסר תום לב, בניסיון לעכב הליכי אכיפה. בית המשפט דחה את העתירה אף לגופה, וקבע כי על פי הדין ונהלי המשיבים, הגשת בקשה חדשה להיתר בנייה או תוכנית מפורטת אינה מעכבת הליכי אכיפה. כן צוין כי החלטות המשיבים שלא ליתן היתר בנייה למבנה מבוססות על נימוקים תכנוניים כבדי משקל, בהם אין הצדקה להתערב.
על פסק-דין זה הוגש הערעור שלפנינו, ולצדו בקשה למתן צו ביניים.
6. ביום 9.10.2025 הוריתי על מתן צו ארעי שלפיו יעוכב ביצוע צו ההריסה ביחס למבנה עד למתן החלטה אחרת, וכן הוריתי למשיבים להגיש תשובה לבקשה למתן לצו ביניים.
טענות הצדדים
7. המערער חוזר בערעורו על טענותיו שהעלה לפני בית המשפט המחוזי. כך נטען, בעיקרו של דבר, כי החלטות המשיבים להורות על המשך הליכי האכיפה במבנים בטרם ניתנו החלטות בבקשת המערער להיתר בנייה ובנוגע לתכנית המפורטת שהגיש, לוקות בחוסר סבירות קיצונית.
8. ביום 27.11.2025 הוגשה תגובת המשיבים לבקשה למתן צו ביניים ובגדרה התבקשה גם דחיית הערעור על הסף. בעיקרו של דבר, המשיבים סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבים טוענים כי התנהלות המערער, אשר הפר באופן חוזר ונשנה צווים מנהליים להפסקת עבודה, לוקה בחוסר ניקיון כפיים חמור. כן נטען כי לאחר שהוקפאו הליכי האכיפה ביחס לבינוי המחסן, המערער המשיך בבנייה במקרקעין והקים את אתר הנופש, וגם כאשר הוצא צו הפסקת עבודה ביחס לאתר האמור, המשיך המערער בבנייתו, עקר עצים והקים במקומם בריכת שחייה. עוד הדגישו המשיבים כי הבקשה השנייה להיתר, שבגינה מבקש המערער לעכב את הליכי האכיפה ביחס לבינוי הכולל, הוגשה לאחר התקופה הנקובה בצו הסופי להפסקת עבודה ולהריסה, ומשכך אין בה כדי לעכב את הליכי האכיפה במקרקעין.
דיון והכרעה
9. לאחר שעיינתי בערעור על נספחיו, בתשובת המשיבים לבקשה למתן צו ביניים על נספחיה ובתגובת המערער לתשובה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, בהתאם לסמכותנו הקבועה בתקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, שחלה על ההליך דנן מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000; וכך אציע לחבריי להורות.
10. כלל נקוט בידנו כי העותר נגד רשות מנהלית נדרש לבוא בשערי בית המשפט כשידיו נקיות, ובית המשפט לא יתן סעד למי שעושה דין לעצמו ומבקש להעמיד את הרשות בפני עובדה מוגמרת (ראו, מני רבים: עע"מ 56116-09-24 סולימאן נ' ועדת המשנה לפיקוח במנהל האזרחי, פס' 9 (14.10.2024) (להלן: עניין סולימאן); עע"מ 950/23 עבד אללה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פס' 22 (24.4.2023); עע"מ 57761-07-25 עבד אלחפיז נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש, פס' 9 (13.11.2025)). המערער עשה דין לעצמו ופעל בניגוד לצו הפסקת העבודה שנמסר לו: פעם אחת, כאשר המשיך בבנייה נרחבת ביותר על המקרקעין בהקימו את אתר הנופש, חרף צו הפסקת העבודה שנמסר לו ביחס למחסן; והעובדה שהטעמים התכנוניים שלא מאפשרים בנייה על המקרקעין היו ידועים לו היטב; ופעם נוספת – כפי שעולה מהתיעודים שצירפו המשיבים לתגובתם – כאשר המשיך בבניית אתר הנופש ובנה בריכת שחיה לאחר שנמסר לו צו הפסקת עבודה ביחס לאתר. לפיכך, בצדק דחה בית המשפט המחוזי את עתירת המערער על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים, ואוסיף משלי – מובהק וחמור.
11. כידוע, סעיפים 38(4) ו-38(5) לחוק תכנון ערים כפרים ובנינים מספר 79 לשנת 1966 מחייבים עיכוב הליכי אכיפה כאשר הוגשה בקשה להיתר בנייה בתוך התקופה הקבועה בצו הפסקת העבודה (ראו: עע"מ 8840/23 אלאטרש נ' המינהל האזרחי באיו"ש, פס' 15 (22.1.2024); בג"ץ 5030/22 תנועת רגבים נ' שר הביטחון, פס' 5-1 לפסק הדין של השופט ע' גרוסקופף (20.8.2023); עניין סולימאן, בפס' 11). בענייננו, הבקשה השנייה להיתר – אשר כזכור מתייחסת לבינוי במקרקעין בכללותו, ובגינה מבוקש כי יעוכבו הליכי האכיפה – לא הוגשה בתוך התקופה הקבועה בצו הסופי שניתן ביחס לאתר הנופש; ובוודאי שלא בתוך התקופה הקבועה בצו הסופי שניתן ביחס למחסן, שהבקשה למתן היתר בנייה בעניינו נדחתה, והליכי ההשגה על דחייתה נדחו ומוצו זה מכבר. משכך, לא נפל כל פגם בהחלטת המשיבה 4 כי הליכי האכיפה ביחס למקרקעין יימשכו כסדרם. יובהר כי נקיטת המערער בהליכים נוספים להסדרת הבינוי במקרקעין – אף אם עשה כאמור בהקדם לאחר שמוצתה ההשגה על דחיית הבקשה הראשונה להיתר – אינה מקנה לו זכות להימשכות הקפאת הליכי האכיפה במקרקעין (ראו: עניין סולימאן, בפס' 11).
עוד יצוין כי למשיבים מסור שיקול דעת נרחב בפיקוח ובאכיפה של בנייה בלתי חוקית (ראו: בג"ץ 3945/21 עמותת רגבים נ' ראש ממשלת ישראל, פס' 7 (2.2.2022)). על כן, ובשים לב להתנהלות המערער, יש לדחות מכל וכל את טענתו כי ההחלטה שלא להקפיא את הליכי האכיפה במקרקעין, בטרם ניתנה החלטה בתוכנית המפורטת ובבקשה השנייה להיתר שהגיש, אינה סבירה.
12. לנוכח כלל האמור, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור.
ממילא נדחית גם הבקשה למתן צו ביניים.
המערער יישא בהוצאות המשיבים בסכום של 8,000 ש"ח.
ניתן היום, כ"ג טבת תשפ"ו (12 ינואר 2026).
יעל וילנר
שופטת
עופר גרוסקופף
שופט
אלכס שטיין
שופט