אחמד חליל מוחמד עבד אללה נ. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

9 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 950/23 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ח' כבוב המערער: אחמד חליל מוחמד עבד אללה נ ג ד המשיבים: 1. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית 2. המועצה העליונה לתכנון ובניה ביו"ש 3. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש 4. היחידה המרכזית לפיקוח ערעור על פסק דינו של בית המשפט העניינים מינהליים ירושלים מיום 31.01.2023 בתיק עתמ 005643-07-22 בשם המערער: עו"ד סאיד קאסם בשם המשיבים: עו"ד יונתן סיטון פסק-דין השופט ח' כבוב: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בגדרי עת"מ 5643-07-22 מיום 31.01.2023, שניתן על-ידי כבוד השופט א' סלע. בפסק הדין נדחתה עתירת המערער נגד החלטת יו"ר ועדת המשנה לפיקוח על הבניה מיום 08.06.2022, שהורה על הריסת הבינוי מושא תיק בב"ח ט' 97/22 (להלן בהתאמה: הוועדה; המבנה או הבינוי); לשם שלמות התמונה יוסבר, כי מדובר במבנה בלוקים בגודל של כ-100 מ"ר, שלטענת המערער בנייתו החלה בראשית שנת 2022, במטרה שישמש "כמחסן עזר וכהרחבה למבנה ביתו". עיקרי העובדות הצריכות לעניין ביום 27.04.2022 נמסר לפועלי בניין ששהו במבנה, בהתאם לסעיף 62(2)(ב) לחוק תכנון ערים, כפרים, מס' 79 לשנת 1966 (להלן: חוק התכנון הירדני) – צו הפסקת עבודה (מס' 32675); שהוצא בהתאם לסעיפים 38(1) ו-38(3) לחוק התכנון הירדני. בהתאם לצו האמור, המערער נדרש לחדול מביצוע עבודות בנייה בבינוי, ולהתייצב לדיון בפני הוועדה. יוער, כי לטענת המערער הצו להפסקת עבודה כלל לא נמסר לו, אלא שהוא מצא אותו, אך ביום 13.05.2022 – זרוק בשטח חצרו. זאת ועוד נטען, כי בסמוך למציאתו הגיש, ביום 15.05.2022, בקשה להיתר בנייה (מס' 1222/67/22), בכדי להסדיר בדיעבד את הבינוי. כן יצוין, כי הוועדה התכנסה, ביום 17.05.2022 כדי לדון בעניינו של המערער – ואף הוציאה תחת ידיה החלטה. אולם, הדיון נערך בהיעדר המערער או בא-כוחו, לפי הנטען בשל שגגה. משהתברר דבר השגגה, בוטלה ההחלטה האמורה. ביום 25.05.2022, התקיים דיון בנוכחות הצדדים, במהלכו התברר, כי המבנה הוקם ללא היתר בנייה כדין. לפיכך הוצא, בו ביום, צו סופי להפסקת עבודה ולהריסת המבנה (להלן: צו ההריסה). ברם, בשים לב לבקשת המערער מיום 15.05.2022 להיתר בנייה, נקבע כי צו ההריסה ימומש בתוך שלושים ימים מהרגע שיינתן מענה לבקשתו להיתר בנייה. ברם, ביני וביני, התקיים, ביום 16.05.2022, סיור במקום על-ידי פקח מטעם המשיבים. במהלך הסיור התגלה, כי חרף הצו להפסקת עבודה, ובזמן שבקשתו להיתר בנייה תלויה ועומדת – המערער המשיך בבניית המבנה (יוער, כי בכתב התשובה לעתירה, שהוגש על-ידי המשיבים לבית משפט קמא, צוין, בטעות, כי הסיור התקיים ביום 15.05.2022). משהתברר שהמערער המשיך בבניית המבנה, הוצא, ביום 08.06.2022, צו הריסה נגד המבנה מכוח סעיף 38(9א) לחוק התכנון הירדני – על אף שבקשתו מיום 15.05.2022 טרם התבררה. החלטה זו נמסרה למערער ביום 28.06.2022. כאמור, זו ההחלטה מושא ענייננו, שנגדה הוגשה העתירה לבית משפט קמא בגדרי עת"מ 5643-07-22 – ואף ניתן, בכפוף להפקדת 10,000 ש"ח מטעם המערער, צו ביניים לשימור המצב הקיים. אולם, העתירה נדחתה בפסק דין מיום 30.01.2023, כפי שיפורט להלן. טרם נפנה להצגת עיקרי פסק דינו של בית משפט קמא, יוער, כי בהתאם להחלטה מיום 07.08.2022, נמסר למערער, ביום 15.08.2022, כי בקשתו להיתר בנייה – לא נקלטה, בהתאם למצוות תקנה 10 לתקנות תכנון ערים, כפרים ובניינים (בקשה להיתר ותנאיו) (יהודה ושומרון), התש"פ-2020 (להלן: התקנות). זאת, בין היתר, משום שהמבנה מצוי בתחומי צו איסור הבנייה; ומשום שלא צורף לבקשה אישור לקידום הליך רישוי מהמפקד הצבאי, כמפורט בטופס 6 לתוספת הראשונה לתקנות. במאמר מוסגר יצוין, כי לפי טענת המערער, הודעה זו, מיום 15.08.2022, הגיעה לידי בא-כוחו רק ביום 08.12.2022, חרף העובדה שנשלחה לו באמצעות דואר-אלקטרוני בתאריך 15.08.2022. בהמשך לכך, פנה המערער, אך ביום 28.01.2023, בסמוך למועד הדיון בעתירה בעת"מ 5643-07-22, לגורמי המשיבים בבקשה להחרגת המקרקעין מתחולת צו איסור הבנייה, וכן בבקשה "לקבלת אישור קליטת בקשה להיתר במסגרת הליך רישוי" לפי טופס מס' 6. לא זו אף זו, המערער הגיש, ביום 30.01.2023, שעות ספורות לפני הדיון בבית משפט קמא, ועוד בטרם ניתן פסק דינו מושא ענייננו, עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ 845/23). זאת, לטענתו, מכיוון ש"נסיון העבר עם המדיניות הנהוגה על ידי המשיבים מלמד, כי המשיבים אינם נוהגים לעכב ביצוע צווי הריסה עקב הגשת בקשות להחרגה, ולא יעכבו ביצוע צו ההריסה ביחס למבנה המחסן של העותר [המערער בהליך זה – ח.כ.] וקיים סיכויי ממשי, קרוב ומיידי כי המשיבים יפעלו להריסת מבנה המחסן של העותר בהזדמנות הראשונה שתעמוד בפניהם". עוד הודגש בכתב העתירה בבג"ץ 845/23, כי דיון בבית משפט קמא, בעתירתו מושא עת"מ 5643-07-22 וענייננו, צפוי להתקיים באותו היום, קרי 30.01.2023 – ו"כאשר לאחר שתינתן החלטה על ידי בית המשפט המחוזי בעתירתו של העותר, יהא צו ההריסה שניתן [...] בר ביצוע וניתן לאכיפה מיידית". ובחזרה לענייננו-אנו. פסק דינו של בית משפט קמא ביסוד המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים, ניצבת, אפוא, השאלה, האם המערער אכן הפר את צו הפסקת העבודה והמשיך בביצוע עבודות הבנייה לאחר מועד מסירתו – באופן שהצדיק את החלטת יו"ר ועדת המשנה לפיקוח על הבניה מיום 08.06.2022; אם לאו. כמפורט לעיל וכפי שהוסבר בפסק דינו, בפני בית המשפט הונחו שלושה תִּיעוּדִים מצולמים של הבנייה; שעמדו ביסוד פסק דין, כדלהלן: התיעוד ראשון – מיום 27.04.2022, המועד בו נמסר צו הפסקת העבודה למערער, באמצעות העובדים שנכחו בבינוי. בגדרו, נראה אחד העובדים במקום, או אדם אחר ששהה שם, אוחז בצו הפסקת העבודה. בגדרי התיעוד ראשון נוכח בית משפט קמא לראות כי עבודות הבינוי אכן היו בשלבים התחלתיים משטרם נבנה גג; משהקרקע טרם רוצפה; וכי גם בניית הקירות טרם הושלמה. התיעוד השני – שצולם על-ידי הפקח שסייר במקום ביום 16.05.2022, הביא את בית משפט קמא למסקנה כי בשלב זה, בניית הקירות והגג הושלמה, ואף נבנה שער גלילה למקום. כמו כן, נראה בו כי קרקע המבנה טרם רוצפה. התיעוד השלישי – מיום 28.06.22, המועד בו נמסרה ההחלטה מיום 08.06.2022, מושא עתירה זו. בו, ניתן לראות, כי הבנייה המשיכה וכי קרקע המבנה רוצפה. חרף ראיות אלה, מהן ניתן ללמוד כי המערער המשיך בביצוע העבודות על אף צו הפסקת העבודה שנמסר לו, המערער טען בדיון בפני בית המשפט, כי אין כל אסמכתא לכך שהתיעוד השני אכן צולם במועד הנטען, קרי 16.05.202. אלא, טענתו הייתה שמדובר בתיעוד מצב המבנה מספר ימים קודם לכן, ומשכך אין בתיעוד האמור כדי ללמד על המשך הבנייה לאחר שצו הפסקת העבודה, מיום 27.04.2022, שכאמור, לטענתו, נמצא על-ידו רק ביום 13.05.2022. בפסק דינו, העיר בית משפט קמא כי בפנייתו של בא-כוח המערער לוועדת המשנה לפיקוח, מיום 20.06.2022, נטען כי מרשו מצא את הצו זרוק על האדמה רק ביום 17.05.2022 (חלף יום 13.05.2022). כך או כך, הוטעם, כי בצדק נטען כי אין כל אסמכתא למועד בו צולמה התמונה מושא התיעוד השני. במובן זה שלא צוין שמו של הפקח ולא מצויה תרשומת או תיעוד כלשהו על אודות מועד הצילום. לא זו אף זו נקבע, כי המשיבים לא נתנו כל הסבר המניח את הדעת בנדון. ברם, הובהר, כי המערער התעלם לחלוטין בעתירתו מצילום זה ומטענת המשיבים לרבות מועד הצילום, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במפורש גם בהחלטה מיום 08.06.2022, מושא ענייננו. יתרה מכך, גם התצהיר שתמך בעתירה לא סתר את הטענה לפיה התמונה שעמדה בבסיס החלטה מושא העתירה אכן צולמה במועד הנטען. אשר על כן, נקבע, כפועל יוצא מכך, כי יש לראות בו כמי שהסכים, בזמן אמת, לכך שמדובר בתיעוד הבנייה מן המועד האמור, על כל המשתמע מכך. זאת ועוד נקבע, כטענת המשיבים ובניגוד לטענת המערער, כי זה האחרון ידע גם ידע על צו הפסקת העבודה מיום 27.04.2022, במועד נתינתו – כפי שעולה מהתיעוד הראשון. בתוך כך התייחס בית משפט קמא לעובדה, כי בצו הפסקת העבודה צוין כי הוא "נתלה וצולם" אך תיעוד של הצו תלוי – לא היה בנמצא. נקבע שדי בתצלום הצו בידי העובד או האדם האחר שנראה בשטח הבנייה, בגדרי התיעוד הראשון, כדי שהדבר יהווה מסירה כדין לידיו של המערער. זאת, בהתאם לסעיף 62(2)(ב) לחוק התכנון הירדני, אשר קובע כי מסירת התראה או צו לכל אדם בהיותו מחזיק בנכס, תחשב כמסירה כדין גם אם נמסרה לאדם כלשהו הנמצא באותו נכס. זאת ועוד נקבע, כי יש בהודיית המערער שמצא את הצו במקום – בין אם ביום 13 במאי, בין אם ביום 17 במאי – אך כדי לחזק את הטענה לפיה הצו נמסר, כדין, ביום 27.04.2022, לאחר אשר שהה בנכס. משנקבע כי צו הפסקת העבודה המקורי נמסר למערער עוד ביום 27.04.2022; ומשהוכח כי לאחר מועד זה בניית המבנה נמשכה, ואף מאוחר יותר כמעט והושלמה כמעט כליל – נמצא כי המערער אכן המשיך בבנייה חרף הצו. משכך נקבע, בשים לב להוראת סעיף 38(9א) לחוק התכנון הירדני, כי בדין ניתנה ההחלטה מיום 08.06.2022 להרוס את הבינוי, חרף העובדה כי המערער הגיש בקשה להיתר בנייה. בבחינת למעלה מן הצורך צוין בפסק הדין, כי לא יכולה להיות מחלוקת באשר לעבודה, כי מן המועד בו צולמה התמונה שביסוד התיעוד השני, עֶרֶשׂ היוולדה של ההחלטה מיום 08.06.2022 – ועד ליום מסירתה ביום 28.06.2022 – נמשכה הבנייה. שכן קרקע המבנה רוצפה ובנייתו כמעט הושלמה; כמתועד בתיעוד השלישי. אשר על כן, נפסק, כי גם אם מדובר בבנייה שנעשתה לאחר ההחלטה מיום 08.06.2022, הרי שממילא המערער המשיך בבנייה בניגוד לדין ולצו הפסקת העבודה, ודי בחוסר ניקיון כפיים זה כדי לדחות את עתירתו. כל זאת, בנוסף על חוסר ניקיון כפיו מעצם התחלת הבנייה מבלי שהיה בידיו היתר כדין מלכתחילה. משכך, בית משפט קמא דחה את העתירה על הסף ולגופה. ההליך בבית משפט זה וטענות הצדדים עוד בטרם יבש הדיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (וכן בטרם יבש הדיו על העתירה שהגיש המערער בגדרי בג"ץ 845/23) – הוגש, ביום 02.02.2023, הערעור שבכותרת; ועמו "בקשה דחופה ביותר למתן צו מניעה זמני". בערעור נטען כי בית משפט קמא שגה בפסק דינו, והתעלם מטענותיו של המערער תוך "הכשרת ראיות בלתי חוקיות"; ותוך אימוץ טענות המשיבים, מבלי שטענותיהם "נתמכו בראיות מהימנות וחוקיות כלשהן". עוד גרס המערער כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי "רצוף שגגות וטעויות משפטיות המצדיקות ביטולו", מ"שהעדיף להכשיר את [גרסת המשיבים – ח.כ.] על אף היותה לוקה בחוסרים וליקויים רבים הזועקים לשמיים". בגדרי הבקשה לסעד זמני, הוטעם, כי "צו המניעה הזמני הינו נחוץ במיוחד לאור העובדה כי לאחר דחיית עתירתו של [המערער] [...] יהא צו [ה]הריסה שהוציאו המשיבים ע"פי [כך במקור – ח.כ.] החלטתם מיום 8.6.2022 [...] שריר, תקף וניתן לביצוע מיידי. לא זו אף זו נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה, עת ביסס את פסק על כך שממילא, הבינוי נעשה בלי היתר בניה, שכן "בפסק דינו הנ"ל נתפס בית המשפט קמא לכלל שגגה, שאחר שפניה לבתי המשפט בישראל אינם רק נחלתם של ישרים, אלא שגם לפושעים וחוטאים מניק החוק והדין זכויות דיוניות ומהותיות". ב"שולי הדברים" צוין, כי בקשת המערער להיתר בניה סורבה על-ידי המשיבים ביום 07.08.2022, מכיוון שהשטח מצוי בתחומי צו איסור בניה צבאי, אך בכך אין כדי להוות סוף פסוק, משהשיג ביום 29.01.2023, בקשה להחרגת שטח המקרקעין משטחי צו זה, ואף הגיש עתירה לבית המשפט בגדרי בג"ץ 845/23, "לעיכוב הריסת המבנה שלו עד להכרעה בבקשתו להחרגה". אשר על כן, נטען כי "קיימת האפשרות להכשיר את המבנה שהקים ובנה במקרקעיו הפרטיים, ומן הדין ומן הצדק ליתן בידו הזכות והאפשרות למצות זכותו זו". בתגובתם המפורטת והמנומקת לבקשה לסעד זמני, טענו המשיבים כי "דין הבקשה להידחות, וזאת משום שסיכויי הערעור נמוכים באופן מובהק, בהיעדר כל עילה להתערבות בפסק דינו של בית משפט קמא". לעמדת המשיבים, בית המשפט המחוזי צדק "בקבעו כי המערער המשיך להתקדם בבניית המבנה על אף שהומצא לו צו הפסקה עבודה ביחס אליו; ולפיכך לא נפל כל פגם בהחלטה על הריסת המבנה". זאת ועוד, צוין, כי "כפי שנקבע בפסק הדין, המערער אף הקים את המבנה מראש ללא היתר בנייה כדין, והמשיך להתקדם בבנייה גם לאחר החלטת יו"ר ועדת המשנה לפיקוח מיום 08.06.2022; וברי כי התנהלות זו עולה כדי חוסר ניקיון כפיים, המצדיק כשלעצמו את דחיית הערעור. זאת ועוד טענו המשיבים כי מאזן הנוחות "נוטה אף הוא לדחיית הערעור, שכן האינטרס הציבורי מחייב לתבוע את קיום שלטון החוק, מקום בו המערער פעל בניגוד לדין ולהחלטות המשיבים". המשיבים הוסיפו לבאר מדוע "החלטת יו"ר ועדת המשנה לפיקוח ניתנה כדין, בהתאם להוראות סעיף 38(9א) לחוק התכנון הירדני, שכן מבנהו של המערער הוקם ללא היתר בנייה כדין, והבנייה נמשכה לאחר שהוצא צו הפסקת עבודה ביחס למבנה. אין כל עילה להתערבות בקביעותיו של בית המשפט קמא לעניין זה, ומשכך פני הדברים, סבורים המשיבים כי סיכויי הערעור נמוכים ביותר". כן הובהר על-ידי המשיבים, כי בערעור מופיעות טענות חדשות שכלל לא נטענו בכתב העתירה, שהן תולדה של קביעות והערות בית המשפט בפסק דינו, ביחס להתנהלות המערער בהליך, כמפורט לעיל. זאת ועוד נטען, כי כך או אחרת, "בכל מקרה, וזה העיקר לעניינו, טענותיו העובדתיות של המערער נטענו בעלמא, ולא בידו של המערער לסתור את חזקת התקינות אשר עומדת למשיבים, אף לא בקירוב". טרם חתימה, ציינו המשיבים, בפסקה 33 לתשובתם, כי בכל הנוגע לטענת המערער לפיה קיים אופק להכשרת הבינוי, בשים לב לבקשתו מיום 29.01.2023, כי "נסח מס הרכוש שצורף לבקשה להיתר שהגיש המערער מתייחס למווקע אחרת מזו שבה מצוי המבנה. משכך הם פני הדברים, הרי שגם אם יתקבל אישור להחרגת המבנה מצו איסור הבנייה, המערער לא הוכיח כל זיקה למקרקעין בהם מצוי המבנה, וכלל יסוד הוא שרשויות התכנון לא ייזקקו לבקשה תכנונית מבלי [שהמערער – ח.כ.] הוכיח זיקה למקרקעין". למקרא התשובה, הוריתי למערער להתייחס לנקודה אחרונה זו. לאחר מתן ארכה, הוגשה, ביום 16.03.2023, התייחסות המערער. בגדרה גרס המערער כי דין טענות המשיבים בהקשר זה – להידחות על הסף. שכן, מדובר בטענה עובדתית חדשה שלא הועלתה על-ידם קודם לכן. לגופם של דברים הוטעם, כי גם אם נפלה טעות בזיהוי הקרקע במסגרת האישורים שהוגשו, הרי שאין חולק מבחינה מהותית ביחס לזכויותיו במגרש, ומיקום הנכס מוכר וידוע למשיבים לרבות באמצעות נקודות ציון שפורטו בצווים השונים. דיון והכרעה לאחר עיון בערעור, בבקשה למתן סעד זמני ובתגובה לה, וכן בהתייחסות המערער שהתבקשה – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות בלא צורך בתשובה. זאת, בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; שחלה בענייננו מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להרחבה על אודות סמכות זו, ובפרט על חשיבותה להגשמת האינטרסים הציבוריים והמערכתיים, שביסוד סדרי הדין, ראו, מהעת האחרונה: ענת אלבק ״תקנה ואין מורים כן? – על הסמכות החדשה של ערכאת הערעור לפי תקנה 138(א)(1) מאז הרפורמה בסדר הדין האזרחי״ פורום עיוני משפט (תגוביות משפט) מז (03.04.2023) (להלן: אלבק)). כמפורט לעיל, בתום בירור ההליך ולאור הראיות שהונחו לפניו, בית המשפט המחוזי קבע, בפסק דינו, קביעות עובדתיות מפורשות; והגיע לכלל מסקנה כי יש לדחות את העתירה הן על הסף – בין היתר, בשל חוסר ניקיון כפיים מצד המערער; והן לגופה – משנמצא, לאור קביעותיו העובדתיות, כי לא נפלה בהחלטה מיום 08.06.2022 כל שגגה המצדיקה התערבות שיפוטית. קביעות אלו מקובלות עליי, ולא ראיתי בכתב הערעור כל עילה המצדיקה את התערבותנו; ויוסבר. כפי שנקבע בהחלטה מושא עניינו, וכפי שעולה מקביעותיו של בית המשפט המחוזי – המערער פעל בניגוד לצו הפסקת העבודה שנמסר לו כדין. פשיטא כי התנהגות זו עולה כדי אי ניקיון כפיים, ואין להקל בכך ראש. כפי שכבר נפסק: "חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית-משפט או אם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם, דהיינו: בית-משפט לא יושיט סעד למי שבמקביל לפנייה לבית-המשפט עושה דין לעצמו ומבקש להעמיד את זולתו בפני עובדות מוגמרות" (בג"ץ 8898/04 ג'קסון נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (28.10.2004); וראו גם: בג"ץ 3744/14 אדעיס נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה (24.10.2017); בג"ץ 7861/14 מטרי נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה (30.12.2014); עע"מ 65/13 הוועדה המחוזית לתכון ובניה חיפה נ' נאות מזרחי בע"מ (07.07.2013); בג"ץ 8918/03 חסן נ' ועדת משנה לפיקוח, מועצת התכנון העליונה, המנהל האזרחי (04.06.2009)). ודוק. כלל נקוט זה, כמו יתר מבחני הסף בהליך של ביקורת שיפוטית מינהלית, תקף גם בבתי המשפט לעניינים מינהליים (סעיף 8 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000; וראו גם: עע"מ 8193/02 ראובן נ' פז חברת נפט בע"מ, בפסקה 5 והאסמכתאות שם (17.12.2003); וכן, דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני, 282-278 (2017)). זאת ועוד. טענותיו של המערער נסובות, באופן כמעט בלעדי, על הכרעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. אך עיון בפסק הדין מגלה, כי הכרעות עובדתיות אלה, מעוגנות בחומר הראיות שהיה לפניו; ואשר הונח גם לפנינו. משכך, ובהינתן ההלכה הפסוקה לפיה "בית משפט שלערעור לא ייטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים" (ראו: עע"מ 9130/11 יורשי המנוח יוסף סויסה ז"ל נ' עיריית רחובות, פסקה י"ז (01.09.2015) – לא נמצא בענייננו טעם המצדיק חריגה מכלל יסודי זה. בהינתן האמור, סבורני, כי הערעור שלפנינו הוא אחד מאותם מקרים בהם מדובר ב"[ערעור] בזכות [שהוא] חסר סיכוי להתקבל", ומשכך דחייתו בלי תשובה או קיום דיון במעמד הצדדים, תביא "לצדק מהיר ויעיל ולחסכון במשאב השיפוטי הציבורי המוגבל [...]; ומבלי לכלות את המשאב השיפוטי הצר על הליך חסר סיכוי שעה שהליכים רבים כל כך תלויים ועומדים זמן ממושך וממתינים להתברר" (אלבק, בעמוד 3). הערעור נדחה אפוא. בנסיבות העניין, המערער יישא בהוצאות המשיבים על הצד הנמוך, בסך כולל של 2,000 ש"ח. ניתן היום, ‏ג' באייר התשפ"ג (‏24.4.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 23009500_C07.docx אל מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1