אבו גודה ואח' נ' הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב ואח'

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 19770-06-25 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת רות רונן העותרים: 1. חסין אבו ג'ודה ו-21 אח' נגד המשיבים: 1. הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב 2. משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות והממונה על תיק התיישבות הבדואים בנגב 3. רשות מקרקעי ישראל 4. מדינת ישראל עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרים: עו"ד ד"ר קייס נאסר בשם המשיבים: עו"ד יונתן ציון מוזס פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: עניינה של העתירה שלפנינו, בהליכי תכנון להסדרת מקום מגוריהם של העותרים, בני משפחת אבו ג'ודה. זאת, בהמשך לעתירה קודמת שהוגשה בנושא (בג"ץ 2771/21; להלן: ההליך הקודם). ברקע העתירות, הליכי תכנון בהם נקטה המשיבה 1, הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב (להלן: הרשות), במטרה לבחון את הסדרתם של מקבץ מבנים לא-חוקיים בהם מתגוררים העותרים, בפאתי היישוב כסייפה. הליכי התכנון החלו בשנת 2015, אך במהלך שנת 2018 החליטה הרשות לעצרם, נוכח העדר שיתוף פעולה של העותרים עם נציגיה. בהמשך לכך, ננקטו הליכי אכיפה לפינוי ולהריסת המבנים, אשר בעקבותיהם הוגשה העתירה בהליך הקודם. לאחר משא ומתן, שהתנהל בחלקו בין כתלי בית המשפט, הוחלט בפסק דין מיום 7.1.2024 (השופטים ד' ברק-ארז, ע' גרוסקופף ו-י' כשר) על מחיקת העתירה, תוך שהעותרים הצהירו על נכונות לשיתוף פעולה עם הרשות, בעוד שזו הצהירה מצדה, כי תפעל "לבחינת האפשרות לקידום הליכי התכנון", ואף התחייבה כי "כל עוד יתקדמו הליכי התכנון, והעותרים ישתפו עמם פעולה, המשיבים יימנעו מאכיפת צווי ההריסה נגד המבנים של העותרים". ביום 9.6.2025, בחלוף כשנה וחצי מעת מתן פסק הדין בעתירה הקודמת, הוגשה העתירה דנן, במסגרתה התבקש בית המשפט להוציא צו על-תנאי, המורה למשיבים לבוא וליתן טעם "מדוע לא פעלו [...] עד כה לקידום הליכי התכנון, כפי שנקבע בפסק הדין שניתן בבג"ץ 2771/21 [...] ולפיו הוסכם עם המשיבה [1] [...] לחדש את התכנית המפורטת להסדרת התיישבות העותרים במקומם הנוכחי ביישוב כסייפה". עוד ביקשו העותרים, כי יקבע "לוח זמנים מוגדר וברור [...] לצורך חידוש וקידום התכנית". לצד סעדים עיקריים אלו, התבקש גם צו ביניים, האוסר על המשיבה 3, רשות מקרקעי ישראל, "לממש את צו הפינוי שהוציאה כלפי ביתו של העותר מס' 2 [...], [ו]להרוס את המבנה" (מעיון בעתירה עולה כי הצו מבוקש למעשה ביחס לעותר 3, כך שדומני כי בניסוח הסעד נפלה טעות סופר). כפי שהובהר בתגובה המקדמית מטעם המשיבים, צו הפינוי וההריסה מושא הבקשה למתן צו ביניים הוא צו לסילוק יד, נגד "פלישה חדשה בדמות בינוי", אותו הוציאה המשיבה 3 מכוח חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א-1981 (להלן: חוק מקרקעי ציבור), לגבי מבנה שבנה העותר 3 על קרקע מוסדרת בבעלות המדינה. ביום הגשת העתירה, 9.6.2025, הוריתי על הגשת תגובה מקדמית, ועל מתן צו ארעי שלפיו "לא יבוצעו צעדים בלתי הפיכים בבתים שלגביהם התבקש צו הביניים, עד למתן החלטה אחרת". בתגובה המקדמית מטעם המשיבים, שהוגשה ביום 11.8.2025, נטען כי דין העתירה – להידחות על הסף. זאת, שכן בניגוד לאמור בעתירה, הרשות פועלת לקידום הליכי התכנון הנוגעים למתחם בו מתגוררים העותרים. כך, בסמוך לאחר מתן פסק הדין בהליך הקודם, החלה הרשות בהליך להשלמת התשתית העובדתית הנדרשת לצורך בחינת האפשרות לחידוש התכנון. בתגובה נטען, כי הליך זה ארך זמן, בין היתר, על רקע "קיצוצי רוחב ברשות", ונוכח "חילופי גברי בקרב גורמים שונים ברשות" שחלו במהלך השנים, מאז נעצרה העבודה על הליכי התכנון בקשר למתחם, אי-אז בשנת 2018. בהמשך דווח, כי בחודש יוני 2025, לאחר סיום בדיקת ההיתכנות הראשונית, הוציאה הרשות הזמנת עבודה לצוות תכנון מלא, על מנת להעמיק את בדיקת ההיתכנות ולגבש חלופות תכנון עדכניות למתחם. נטען אפוא, כי אין עילה להתערבות בהתנהלות המשיבים. עוד נטען, כי דין העתירה להידחות גם מחמת אי מיצוי הליכים, שכן היא הוגשה כשלושה שבועות בלבד לאחר פניית העותרים בעניין זה אל הרשות, ביום 19.5.2025. בהחלטה מיום 13.8.2025, הוריתי לעותרים להודיע אם הם עומדים על עתירתם, נוכח האמור בתגובה המקדמית מטעם המשיבים. בהודעה שהגישו, מסרו העותרים כי הם עומדים על העתירה, שכן טרם ניתן מענה לסעד השני שהתבקש, באשר לקביעת לוח זמנים ברור ומוגדר לקידום הליכי התכנון. אשר למיצוי ההליכים, הצביעו העותרים על פניות נוספות מן הימים 20.5.2024, 13.6.2024, ו-8.7.2024. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שהגישו הצדדים, על נספחיהם, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה – להידחות, בהעדר עילה להתערבות. פסק הדין בהליך הקודם קבע, בהתאם להצהרות הצדדים, כי "המשיבים יפעלו לבחינת האפשרות לקידום הליכי התכנון". עיון בתגובת המשיבים ובנספחים שצורפו לה, מלמד כי אכן נעשו פעולות לקידום הטיפול בסוגיה, עוד משנת 2024, לאחר פסק הדין שניתן בהליך הקודם. הדברים אף הבשילו לפני מספר חודשים לכדי הוצאת הזמנת עבודה לצוות תכנון מלא, כאמור בתגובה. אם כן, בשים לב לכך שבעתירה התבקש להורות למשיבים לנמק "מדוע לא פעלו [...] עד כה לקידום הליכי התכנון, כפי שנקבע בפסק הדין בהליך הקודם"; ובהינתן שהמשיבים אכן פעלו לקידום הליכי התכנון, כמפורט לעיל – ברי, כי אין עילה להתערבותנו; ממילא, הלכה למעשה, סעד זה – אינו אקטואלי עוד. אשר לראשו השני של הצו על-תנאי שהתבקש, איני רואה, בנסיבות העניין, הצדקה להכתיב לרשות לוח זמנים קצוב. אמנם, פשיטא כי הרשות המינהלית אכן נדרשת "לפעול במהירות הראויה", ובמסגרת "לוח זמנים סביר" (בג"ץ 6016/22 קו לעובד נ' רשם הקבלנים – משרד הבינוי והשיכון, פסקה 7 (8.12.2022)). עם זאת, "בית משפט זה אינו מקיים, למעט במקרים חריגים, מעקב אחר ביצוע החלטות מינהליות [...] הדברים מקבלים משנה תוקף מקום בו, כבענייננו, לא מונחים לפני בית המשפט נתונים שעל בסיסם ניתן לשקול מהו לוח הזמנים הסביר לגיבוש הנוהל, בהינתן מכלול השיקולים המקצועיים הכרוכים בכך" (שם). מסקנה זו אף מתחזקת בענייננו, נוכח הוראת פסק הדין הקודם, שבו נקבע כי על המשיבים "[לפעול] לבחינת האפשרות לקידום הליכי התכנון". מניסוח הדברים, כמו גם מעיון בפרוטוקול הדיון שם, עולה כי החובה הוטלה על הרשות תוך שמירת מתחם רחב יחסית של שיקול דעת וחופש פעולה. אם כן, גם לגבי ראש זה, דין העתירה להידחות. משנמצא כי דין העתירה להידחות בהעדר עילה להתערבותנו, איני רואה טעם לדון בטענות הנוגעות לאי-מיצוי הליכים. טרם סיום אציין, כי ברי שדחייתה של העתירה, משמיעה ממילא גם דחיה של צו הביניים שהתבקש, באשר להריסת המבנה שבנה העותר 3. אמנם, ניתן היה לטעון כי בענייננו, יש בתוצאה זו שמץ קושי: מחד גיסא, נקבע כי הליכי התכנון מקודמים כסדרם, ולפיכך אין צורך בסעד העיקרי שהתבקש; מאידך גיסא, ניתן הכשר להריסת מבנה של אחד העותרים. כל זאת, על רקע העובדה שבהליך הקודם, התחייבו משיבי המדינה כי "כל עוד יתקדמו הליכי התכנון [...] המשיבים יימנעו מאכיפת צווי ההריסה נגד המבנים של העותרים". ברם, קושי לכאורי זה – אין בו ממש. תחילה אציין, כי די בכך שצו הביניים אינו הולם את הסעדים העיקריים שהתבקשו בעתירה, על מנת לדחותו (ראו למשל: בג"ץ 2370/24 תורת צדק נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 4 (11.4.2024); בג"ץ 9052/22 בעיראת נ' ראש המנהל האזרחי, פסקה 9 (20.4.2023)). זאת ועוד, אף אם היו העותרים דקים פורתא ומבקשים את הסעד הרלבנטי בגוף העתירה – לא היה בכך כדי לסייע להם. סוגיית הריסת המבנה שבנה העותר 3, נדונה והוכרעה על-ידי שלוש ערכאות, לרבות על-ידי בית משפט זה (ראו: רע"א 48676-05-25 אבו ג'ודה נ' רשות מקרקעי ישראל (28.5.2025), והפירוט שם). במסגרת הליכים אלו, אף נדונו אותן טענות שהועלו בעתירה דנן לגבי העותר 3 – ונדחו. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שיפוטיות הניתנות על-ידי הערכאות השיפוטיות המוסמכות; כך בכלל, ובפרט גם לגבי צווי הריסה (ראו למשל: בג"ץ 66545-07-25 אלאסד נ' הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, פסקה 4 (31.7.2025); בג"ץ 5350/21 מחאג'נה נ' שר המשפטים, פסקה 18 (18.10.2021)). אין מקום אפוא לשמוע את טענות העותרים בעניין זה. סיכומם של דברים – העתירה נדחית. אשר לסוגיית ההוצאות, נוכח סמיכות הזמנים שבין המועד בו יצאה הזמנת העבודה לצוות התכנון (מועד שלא פורט במדויק בתגובה המקדמית, שבה צוין רק כי ההזמנה יצאה בחודש יוני 2025), לבין המועד בו הוגשה העתירה, מתעורר ספק מסוים שמא הגשת העתירה זירזה, או תרמה במידה זו או אחרת, לקידום הליכי התכנון. בנסיבות אלו, ובמידה רבה, לפנים משורת הדין, לא אעשה צו להוצאות. ניתן היום, כ"ו חשוון תשפ"ו (17 נובמבר 2025). נעם סולברג משנה לנשיא דוד מינץ שופט רות רונן שופטת