אלאסד ואח' נ' חשב הרשות להתיישבות הבדואים בנגב ואח'

5 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 66545-07-25 לפני: כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ העותרים: 1. נואף אלאסד 2. נאיף אלאסד 3. דאהם אלאסד נגד המשיבים: 1. הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב 2. רשות מקרקעי ישראל 3. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "נגב מזרחי" עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד ד"ר קייס נאסר פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפי הנטען בעתירה, העותרים הם תושבים ביישוב לקייה בנגב, ולהם מבנים הקיימים בשטח שנים רבות: העותרים 2-1 הם חקלאים העוסקים בגידול בעלי חיים, בפיקוח ובאישור משרד החקלאות ומשרד הבריאות, ולשם כך יש להם סככות חקלאיות לגידול ולטיפול בעלי חיים; העותר 3 בעל סככה לתיקון כלים וכלי רכב. נטען, כי לשם הסדרת התיישבותם, החלו העותרים לפני יותר משנתיים בהליך הסדרה מול המשיבה 1, הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב (להלן: הרשות). עוד צוין, כי לשם הסדרת התיישבות התושבים בשכונה, פורסמה בשנת 2022 לתוקף תכנית מתאר מקומית מפורטת מס' 652-0840157 (להלן: תכנית המתאר), הכוללת מבני משק, אליהם יוכלו העותרים להעביר את העדרים שלהם. נטען, כי הליך ההסדרה התעכב בעקבות מלחמת "חרבות ברזל". ביום 12.6.2025 פנו העותרים לרשות לשם השלמת הליך ההסדרה. בנוסף, פנו העותרים בבקשה להקצאת מגרשים באופן זמני, וזאת על פי הנטען, בהיעדר חלופה לעדרים שלהם, לאור צווי ההריסה שהוצאו לעניין המבנים (כמפורט להלן) ולאור החשש שהליך ההסדרה יתארך. אלא, שעד למועד זה לא ניתן להם פתרון חלופי למבנים הקיימים. ביני לביני, במהלך חודש מרץ 2021 הגישה המשיבה 3, הוועדה המקומית לתכנון ובניה "נגב מזרחי" (להלן: ועדת התכנון), לבית משפט השלום בבאר שבע (להלן: בית משפט השלום) שלוש בקשות למתן צו הריסה, ללא הרשעה, למבנים מושא העתירה, נוכח העובדה שהמבנים בנויים בחלקם על תוואי דרך סטטוטורית ועל מגרשי מגורים (להלן: צווי ההריסה). בתמצית, ביום 25.12.2022 הגישו הצדדים בקשה מוסכמת למתן תוקף להסדר פשרה, ולפיו יינתנו צווי ההריסה, בהתאם להוראות חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965. עם זאת, לפנים משורת הדין, ועל מנת לאפשר לעותרים לפנות לרשות לשם הקצאת מגרשים חלופיים שאליהם יועתקו את המבנים, הסכימו הצדדים כי ביצוע צווי ההריסה יעוכב לפרק זמן של 12 חודשים ממועד מתן פסק הדין. כן הסכימו הצדדים כי ככל שהעותרים לא יהרסו בעצמם את המבנים הנזכרים בתוך פרק הזמן המוסכם, ועדת התכנון תוכל לבצע את הריסת המבנים. בו ביום ניתן תוקף של החלטה להסכמות הצדדים, ובית משפט השלום הורה, כי צווי ההריסה ייכנסו לתוקף ביום 25.12.2023. העותרים לא הרסו את המבנים, וחלף זאת ביום 17.6.2025 (קרי, בחלוף שנה וחצי מתום המועד הנדחה) הגישו לבית משפט השלום בקשה לעיכוב ביצוע צווי ההריסה למשך תשעה חודשים נוספים, על מנת לאפשר להם למצות את הליכי ההסדרה מול הרשות. ביום 9.7.2025, דחה בית משפט השלום את הבקשה (צ"ה 8229-03-21, צ"ה 8162-03-21, צ"ה 8172-03-21, צ"ה 8166-03-21, כב' השופטת אורית קרץ). ערעור על החלטה זו נדחה בהחלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט יעקב דנינו) מיום 20.7.2025 בעתפ"ב 25472-07-25 (להלן: פסק הדין). כעולה מחלופת תכתובות בין העותרים ובין ועדת התכנון מיום 22.7.2025, משטרת ישראל הודיעה לעותרים על כוונתה לממש את צווי ההריסה בעת הקרובה (נספח 5 לעתירה). מכאן העתירה שלפניי והבקשה למתן צו ביניים. העותרים מבקשים במסגרת העתירה, בין היתר, כי המשיבות 2-1 יאשרו את בקשתם להקצות להם מגרשים בשטח המיועד למבני משק לפי תכנית המתאר; לחילופין – שיוקצו להם מגרשים באופן זמני לשם העתקת המבנים אליהם, עד להשלמת הליכי ההסדרה. העותרים טוענים, כי הם אינם מתנגדים להסדרת התיישבותם, ומבקשים כי תועמד להם חלופה סבירה אליה יעבירו את המבנים שלהם. נטען, כי סירוב המשיבות 2-1 להקצאת המגרשים לעותרים, ולו באופן זמני, אינה כדין, בלתי סבירה ובלתי מידתית, ועלולה להסב להם נזק חמור. כן מבקשים העותרים צו ביניים האוסר על ועדת התכנון להרוס את המבנים מושא העתירה עד להחלטה אחרת בעתירה, וזאת על מנת למנוע נזק בלתי הפיך, שגם יהפוך את הדיון בעתירה לתיאורטי. עוד נציין, כי ביום 31.7.2025 הוגשה בקשה דחופה למתן החלטה, במסגרתה נטען כי ביום 28.7.2025 הודיע בא-כוח העותרים לנציג משטרת ישראל על הגשת העתירה. האחרון השיב לו, כי בהיעדר צו ביניים רשות האכיפה במקרקעין מתכוונת לבצע את צווי ההריסה במהלך השבוע הבא. דין העתירה להידחות על הסף, ללא צורך בתגובת המשיבים. בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שיפוטיות הניתנות בהליכים אזרחיים בערכאות השיפוטיות המוסמכות (ראו, מיני רבים: בג"ץ 5350/21 מחאג'נה נ' שר המשפטים, פסקה 18 (10.10.2021); בג"ץ 1495/23 אלג'ול נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (21.2.2023); בג"ץ 4102/24 אבו גויעד נ' מדינת ישראל – היחידה לאכיפת מקרקעין, פסקה 13 (28.5.2024)). זאת, למעט מקרים חריגים ונדירים בהם מתגלה טעות היורדת לשורש העניין, כגון חריגה מסמכות במובנה הצר או שרירות קיצונית (בג"ץ 1844/24 שטרן נ' משרד המשפטים, פסקה 4 (5.3.2024); בג"ץ 62376-04-25 יעקב נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (29.4.2025)). מקרה זה אינו נופל לגדר חריג צר זה. על אף הניסיון להציג את העתירה כתוקפת את התנהלות הרשות ואת שאלת הקצאת המגרשים – להבדיל מניסיון לערער על ההליכים שהתנהלו לעניין צווי ההריסה – מדובר בשני צדדים של אותו מטבע, כפי שמלמדת הבקשה לצו ביניים. זאת ועוד, עיון בעתירה מעלה שמדובר בטענות ערעוריות מובהקות המופנות כלפי תוכן ההחלטות שניתנו על ידי בתי המשפט לעניין צווי ההריסה, אשר לא מקימות כל עילה להתערבות שיפוטית. כעולה מהתיאור לעיל, מלכתחילה הסכימו העותרים וועדת התכנון לעכב את ביצוע צווי ההריסה על מנת לאפשר לראשונים לפנות לרשות לשם הקצאת מגרשים חלופיים. כך גם בקשת העיכוב הנוספת מיום 17.6.2025 נועדה "[...] על מנת לאפשר למערערים להשלים את תהליך ההסדרה מול הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, לשם העתקת המבנים מושא צווי ההריסה למגרשי מכלאות מוסדרים" (ראו, בעמ' 4 לפסק הדין). אכן, עיון בפסק הדין מעלה, כי עניין זה עמד בפני בית המשפט קמא, ונשקל על ידו במסגרת הכרעתו לגופה. הנה כי כן, עסקינן בעתירה שמכוונת להליכים הקונקרטיים שהתנהלו בעניינם של העותרים לעניין צווי ההריסה, כאשר משעה שלא הצליחו לעכב עוד את ביצוע צווי ההריסה – פונים העותרים כעת בניסיון להאיץ את החלטת הרשות בעניינם. אזכיר, כי דרך המלך להשגה על פסק הדין שקיבל בית המשפט המחוזי הייתה הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, אך העותרים לא עשו כן, אלא הגישו עתירה לבג"ץ, כמעין מסלול עוקף. יתרה מזאת, ולגופם של דברים, במסגרת העתירה מבקשים העותרים, כי יוקצו להם מגרשים חלופים, באופן קבוע או זמני. אלא, שעיון במסכת העובדתית כמו גם במסמכים שצורפו לעתירה, מעלה כי לאורך השנים העותרים לא פעלו באופן שהיה מצופה מהם לשם קידום העניין, בפרט בשים לב לצווי ההריסה שניתנו עוד ביום 25.12.2022, ולהסכמת הצדדים שאושרה על ידי בית משפט השלום. וכך מתאר בית המשפט המחוזי את הדברים בפסק הדין (בעמ' 9): זאת ועוד. כאמור, הצווים מושא ההליך דנא עוכבו בהחלטת בית משפט קמא מיום 25.12.22 למשך 12 חודשים, ומאז חלפה למעלה משנה ומחצה נוספים עד אשר הוגשה הבקשה לבית משפט קמא. המערערים טענו באופן אמורפי למדי כי המלחמה שפרצה ביום 7.10.23 עיכבה את הליכי ההסדרה. ואולם, הם לא השכילו להצביע במדויק על ההליכים בהם נקטו מחודש דצמבר 2022 עד פרוץ המלחמה בתחילת חודש אוקטובר 2023, ואף לא הצביעו על המהלכים בהם נקטו לאחר פרוץ המלחמה עד חודש יוני 2025. אין אלא להסיק כי המערערים לא פעלו להחיש עניינם כנדרש, ובכל מקרה, כאמור, אין עוד עילה לעכב ביצוע צווים שהמערערים נדרשו לבצעם לא יאוחר מיום 25.12.23. והדברים מדברים בעד עצמם. טרם חתימה נדגיש כי איננו מקלים ראש במצוקה שעלולה להיגרם לעותרים בעקבות מימוש צווי ההריסה. אולם, הגשת עתירה לבית משפט זה בשבתו כבג"ץ אינה יכולה לשמש דרך עוקפת לניהולם של הליכים משפטיים במסלולים שנקבעו לכך בדין, ובוודאי שאין בה כדי לרפא פגמים שנפלו בהתנהלות העותרים עצמם. מכל מקום, טוב יעשו הצדדים, אם קודם למימוש צווי ההריסה יעשו ניסיון נוסף לסייע לעותרים להתמודד עם המצב שנוצר, בו מצד אחד הגיע מועד מימוש צווי ההריסה, ומצד שני, אין בנמצא פתרון של הסדרת קבע לעותרים. העתירה נדחית, איפוא. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ו' אב תשפ"ה (31 יולי 2025). יעל וילנר שופטת עופר גרוסקופף שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת