חיים גיגי נ. עיזבון המנוח אלי ארוש

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 53968-05-25 לפני: כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט חאלד כבוב המערער: חיים גיגי נגד המשיבים: 1. עיזבון המנוח אלי ארוש 2. עזבון המנוחה ג'ולי בן הרוש 3. יעל אלג'ם 4. ורדה כהן 5. נטע ליפשיץ 6. יוסף בר 7. משה ברוש 8. סלומון בן ארוש 9. עזבון המנוח חיים שמעון ברוש 10. דליה ברוש 11. כונס הנכסים הרשמי 12. מיכל גלבוע 13. סגלית בן ארוש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת (כבוד השופטת ג' ג'אברין כליפה) בפש"ר 52731-06-15 מיום 30.04.2025 בשם המערער: עו"ד סילבן כהן בשם משיבה 10: עו"ד שירלי רחמנוב בשם משיב 11: עו"ד חיים זקס; עו"ד מלאכי עראמה בשם משיבה 12: בעצמה פסק-דין השופט חאלד כבוב: ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת (כבוד השופטת ג' ג'אברין כליפה) בפש"ר 52731-06-15 מיום 30.04.2025; במסגרתה, נדחתה בקשת המערער למתן הוראות במסגרת הליך פשיטת הרגל של משיב 8. החלטה זו סיימה את ההליך בעניינו של המערער, ומשכך הוגש ההליך כאן כערעור בזכות. רקע והעובדות הצריכות לעניין עניינו של ההליך שבמוקד הערעור דנא פורט בהרחבה בהחלטת השופטת ר' רונן ברע"א 8222/22 מיום 05.02.2023, ובהחלטתי בבקשה למתן סעד זמני בערעור זה מיום 24.06.2025; ואלו עיקרי הדברים הדרושים למען שלמותו של הדיון כאן. אלי בן ארוש ז"ל וג'ולי בן ארוש ז"ל (להלן: המנוחים), הם בני זוג שהיו עד לפטירתם הבעלים הרשומים של דירה בחצור הגלילית (להלן: הדירה). לאחר מותם נקבע, כי משיב 8 (להלן: החייב) ירש 6/7 מעיזבון המנוחים, לרבות הדירה, ואת החלק הנותר ירש משיב 9, הוא אחד האחים של החייב. זאת, לאחר שחמשת האחים הנותרים חתמו על תצהירי הסתלקות מהעיזבון לטובת החייב. ביום 14.07.2015 ניתן צו כינוס לנכסי החייב וביום 13.07.2016 הוכרז החייב כפושט רגל, ועורכת-הדין גלבוע מונתה כנאמנת על נכסיו (להלן: הנאמנת), ובכלל אלו – זכויותיו בדירה. המערער הוא מי שהיה המחזיק בדירה, כאשר ברקע לדברים – יחסים חבריים ועסקיים, ארוכי שנים, בינו לבין החייב. בשנת 2017 עתר המערער למתן פסק דין הצהרתי, שיצהיר שהוא הבעלים של הזכויות בדירה (ת"א 57059-05-17). זאת, בהתבסס על הטענה שבשנת 2011, עובר לרישום הזכויות בדירה על שמו של החייב, נכרת הסכם מכר בינו לבין החייב, בגדרו רכש מהחייב את הזכויות בדירה (להלן: הסכם המכר). לבקשת הנאמנת, הדיון בהליך אוחד עם הליך הפש"ר, וביום 01.11.2021, לאחר שמיעת ראיות, ניתן פסק הדין בנוגע לזכויות המערער בדירה (להלן: פסק הדין). במסגרת פסק הדין נדחו כלל טענות המערער בדבר זכויותיו בדירה, כמו גם טענותיו בדבר תשלום תמורה בסך של 360,000 ש"ח מכוח הסכם המכר. הוטעם, כי "אין חולק כי במועד עריכת ההסכם הנטען ועד למועד מתן צווי הירושה בשנים 2017 ו-2018 הזכויות בדירה היו רשומות על שם הוריו המנוחים של החייב. לחייב לא היו כל זכויות בדירה, לכן הוא לא יכול היה לבצע כל פעולה בזכויות אלה, לרבות מכירתן ל[מערער]"; וכן כי "אף אין די בכך שה[מערער] תפס חזקה בדירה כל אותן השנים והשכירה לשוכר [...] שכן, גם חזקה מסוימת שהיתה ל[מערער] בדירה איננה יכולה לבסס בעלות או זכות למכר המקרקעין". לגופו של עניין נקבע, כי "ה[מערער] לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי שילם את התמורה בגין הנכס בהתאם למוסכם בחוזה". המערער לא הגיש ערעור על פסק הדין, וזה הפך לחלוט. כחודשיים לאחר מתן פסק הדין, הגיש המערער בקשת נושה בעל זכות עכבון למתן צו לפתיחת הליכים נגד החייב במסגרת תיק חדל"פ 64760-12-21 (להלן: הליך החדל"פ), שאוחד גם הוא עם הליך הפש"ר. ביום 02.11.2022 הורה בית המשפט המחוזי, בהתאם לבקשת המערער, על מחיקת הליך החדל"פ. בתוך כך צוין, כי נראה שבלאו-הכי "אין מקום לקבוע שה[מערער] הוא בעל זכות עכבון לאור מכלול הנסיבות". לצד זאת הוטעם, כי למערער "עומדת האפשרות להגיש תביעת חוב [...] ככל שתוגש תביעת חוב עם בקשה להארכת מועד, העניין ידון על-ידי הנאמנת במסגרת סמכותה". המערער הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו, ובצידה בקשה לעיכוב ביצוע. בקשות אלה נדחו בהחלטת השופטת רונן כאמור, תוך שהובהר כי "אין [...] מניעה כי ה[מערער] יגיש – אם ימצא לנכון – תביעת חוב בהליך הפש"ר, להשבת החובות שהמשיב 1 חייב לו לטענתו". ביום 28.07.2024 הגיש המערער בקשה בהליך הפש"ר, במסגרתה התבקש בית המשפט להורות לנאמנת לדון בתביעת החוב שלו בהתאם לטענותיו והמסמכים שהוגשו על-ידו בגדרי הליך החדל"פ – זאת, ללא הגשתה של תביעת חוב נפרדת. בהחלטתו מיום 31.01.2025 דחה בית המשפט את הבקשה, בקבעו כי "ה[מערער] לא הגיש תביעת חוב ולא בקשה להארכת מועד, לא בסמוך לאחר ההחלטה הנ"ל ולא במועד סביר לאחר מכן. בהעדר תביעת חוב אין מקום לדון בכלל טענותיו של ה[מערער]". למעלה מן הצורך הוטעם, כי טענותיו של המערער בדבר כספים שהעביר לכאורה לחייב נדחו ממילא, לגופן, במסגרת פסק הדין, שעליו כאמור לא הוגש כל ערעור. לאחר שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי מיום 31.01.2025, הגיש המערער תביעה כספית בבית משפט לעניני משפחה נגד החייב ואחיו (תמ"ש 80145-03-25), במסגרתה טען כי הוא זכאי להשבת כספים ששילם לחייב ולאחיו לשם רכישת זכויותיהם בדירה. על רקע תביעה זו הגיש המערער ביום 29.04.2025 בקשה למתן הוראות בגדרי הליך הפש"ר, בה עתר לסעדים הבאים: להימנע מביצוע כל פעולה של חלוקת כספי התמורה ממכירת הדירה; להתיר לו לנהל את התביעה הכספית שהגיש לבית משפט לעניני משפחה כנגד עזבון המנוחים והחייב במסגרת הליך נפרד; להצהיר כי התביעה אותה הגיש בבית משפט לעניני משפחה תהווה הוכחת חוב במסגרת הליך פשיטת הרגל של החייב, ללא צורך בהגשת תביעת חוב נפרדת; להורות על עיכוב הליכי הגבייה שנוקטת הנאמנת נגד המערער בגין דמי שימוש ראויים שנפסקו נגדו במסגרת הליך פשיטת הרגל, כנגד טענותיו לחוב של החייב כלפיו (ביחס ל-5/7 מהסכום שנפסק); וכן להורות על קיזוז 1/7 מהסכום שנפסק כדמי שימוש ראויים, כך שהנאמנת תגבה סכום זה מקיזוז הסך שייפסק לטובת המערער, אם תביעת חובו תתקבל. בהחלטת בית משפט קמא מיום 30.04.2025, אשר התבססה על נימוקי החלטתו המפורטת מיום 31.01.2025, נדחתה הבקשה למתן הוראות במלואה, אף ללא קבלת תגובת הנאמנת. צוין בהחלטה, כי "ה[מערער] ממחזר טענות כאשר, בכל מה שמתייחס לחייב, נידונו והוכרעו, כמפורט בהחלטתי מיום 31/1/2025". עוד נקבע, כי "חוב בגין תביעה כספית אשר הגיש ה[מערער] לאחר צו כינוס אינו חוב בר תביעה. מה גם שתביעה זו מוגשת רק בחודש 3/2025 עשר שנים אחרי צו הכינוס. טרם ניתנה בה החלטה". יתר על כן, נקבע כי המערער לא היה רשאי לפתוח בהליך נגד החייב בטרם קיבל אישור מבית משפט של פשיטת רגל לכך. החלטה זו ניצבת במוקד הערעור דנן. ועוד. מיד עם מתן ההחלטה נושא הערעור, הוגשה על-ידי הנאמנת בקשה "לחלוקת דיבידנד ביניים" בסך של 3,253,071 ש"ח, אשר חלקו התקבל ממכירת הדירה. בהיעדר התנגדות כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכונס הרשמי), הורה בית משפט קמא ביום 22.05.2025, בין היתר, על חלוקת הדיבידנד כמבוקש. על החלטה זו הוגשה מטעם המערער בקשה לבית משפט זה, למתן צו מניעה המורה לנאמנת להימנע מחלוקת כספי תמורת מכירת הדירה במסגרת חלוקת הדיבידנד. לאחר קבלת עמדות הצדדים, קבעתי בהחלטתי מיום 24.06.2025 כי יש מקום לדחות את הבקשה. זאת, בעיקר, משיקולים של סיכויי הערעור, אשר "אינם נחזים להיות גבוהים, לשון המעטה". לאחר מתן ההחלטה בבקשה לסעד זמני, הוגשה על-ידי משיבה 10 בקשה לדחיית הערעור על הסף, ללא צורך בהגשת תשובה. זאת, הן בשל התנהלות המערער העולה כדי חוסר תום לב; הן לגופו – בהעדר כל סיכוי לקבלו, משכלל טענותיו נדונו והוכרעו במספר בקשות, תביעות וערעורים. והודגש, כי המשיבים הם אנשים מבוגרים וחסרי יכולת כלכלית, וריבוי ההליכים נועד להתישם ולהביאם לכדי ויתור על הזכויות שהוקנו להם בדין. לעמדה זו הצטרפו גם הנאמנת והכונס הרשמי, תוך שהודגש בתשובתם כי התנהלות המערער, שמייצרת ערוצים מקבילים ועוקפים לבירור טענותיו, חרף קיומה של "דרך המלך" באמצעות הגשת תביעת חוב כדין, מובילה אף היא למסקנה כי דין הערעור להידחות. כן הוגשו בתיק תשובות לערעור מטעם הכונס הרשמי והנאמנת; ולאחר אלו, הובא התיק לעיוננו – ומכאן פסק הדין דנן. עיקרי טענות הצדדים המערער טוען כי במוקד ערעורו ניצבת שאלה משפטית עקרונית בדבר סיווגה של עילת תביעה כספית נגד פושט רגל. לטענתו, עילת התביעה בעניינו של החייב התגבשה לאחר צו הכינוס שניתן בשנת 2015, ולכל המוקדם בשנת 2021 עם ביטול הסכם המכר במסגרת פסק הדין; ומשכך, מדובר בחוב שאינו בר תביעה במסגרת הליכי חדלות פירעון. עוד נטען, כי בית משפט קמא נפל לכלל טעות בקביעתו כי מדובר ב"מחזור טענות", שכן אין מקום לקשור את בקשתו זו להליכים קודמים שנמחקו ועסקו בסוגיה אחרת, כך שאין בהם כדי לחסום את דרכו מניהולה של תביעה עצמאית בבית משפט לעניני משפחה. יתרה מכך, נטען כי דווקא ניהול הליכים מקבילים הוא אינו יעיל ועלול ליצור "תאונה משפטית" והכרעות סותרות, וכי יש לאפשר לו לברר את תביעת ההשבה הכספית נגד כל המשיבים, כולל החייב, במסגרת דיונית אחת. אשר לטענה בדבר חלוף הזמן עד להגשת התביעה, נטען כי הפרוצדורה הטכנית ומועדי הגשת ההליכים אינם יכולים לגבור על זכויות יסוד חוקתיות, וכי "יש לעשות צדק ולאפשר לו לברר את תביעתו על בסיס עקרונות עשיית עושר ולא במשפט, דיני חוזים וכללי הצדק הטבעי". הנאמנת מתנגדת לערעור וסבורה כי יש לדחותו על הסף. לטענתה, מדובר בהליך נוסף מיני רבים אותו מבקש המערער לנהל בנוגע לזכויותיו הנטענות בדירה – הליכים אשר כולם הסתיימו בדחייה מלאה של טענותיו. עוד צוין, כי במסגרת ההליכים שנוהלו נגד המערער בהליך פשיטת הרגל אף נפסקו נגדו דמי שימוש ראויים בעד שימושו בדירה, אולם המערער סירב פעם אחר פעם לקיים את הוראות בית המשפט בעניין זה – כך שעצם הגשת הערעור לוקה בחוסר תום לב, ואף מתעלמת מעיקרון סופיות הדיון. אף הכונס הרשמי סבור כי יש לדחות את הערעור על הסף. בתשובתו נטען, כי המערער פועל ליצירת ערוצים מקבילים ועוקפים לבירור טענותיו, ונמנע מלצעוד ב"דרך המלך" ולהגיש תביעת חוב כדין. אשר לסיווגו של החוב אותו מבקש המערער לתבוע מן החייב, לעמדת הכונס הרשמי מדובר ב"חוב עבר" כמשמעו בסעיף 71(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל או הפקודה), ומשכך מבחינה עיונית, מדובר בחוב בר תביעה בהליך פשיטת הרגל. זאת, בשים לב לכך שמערכת היחסים הכספית בין המערער לבין החייב נוהלה בשנת 2011, לפני מתן צו הכינוס, ומקורו של החוב בהתחייבויות אלו – כך שהדרך היחידה בה היה על המערער לנקוט כנגד החייב היא הגשת תביעת חוב. כך או כך נטען, כי מבחינה מעשית "חלון ההזדמנויות" של המערער לפעול בדרך זו – חלף. בכל הנוגע להיתר ניהולם של הליכים משפטיים נוספים נגד החייב – הודגש, כי סמכות זו נתונה אך ורק לבית משפט של פשיטת רגל, בו מתנהלים ההליכים כנגדו. משכך, אין בסיס לטענת המערער לפיה ניתן לו היתר לנהל תביעה כנגד שאר האחים תוך צירוף החייב, שכן יש בכך משום עקיפת סמכותו של בית המשפט של פשיטת הרגל. משיבה 10 סבורה גם היא כי יש מקום לדחות את הערעור על הסף. זאת, מפאת חוסר תום ליבו של המערער ומשעה שאין לערעור סיכוי להתקבל – משכך, הוגשה על-ידה בקשה לדחיית הערעור ללא צורך בתשובה. לטענתה, המערער מנצל לרעה את הליכי המשפט ומטריד את המשיבים, שהם אנשים מבוגרים וחסרי יכולת כלכלית, בבקשות סרק על מנת להתישם. טענותיו בדבר זכויותיו הנטענות בדירה נדונו והוכרעו – ונדחו בשורה של החלטות ופסקי דין חלוטים; והתנהלות זו פוגעת בעיקרון סופיות הדיון ומהווה מטרד של ממש למשיבים. לבסוף, משעה שהמערער לא הגיש תביעת חוב ואף לא בקשה להארכת מועד – הרי שאין מקום לדון בטענותיו. דיון והכרעה לאחר עיון בחומר שהונח לפניי, ותוך שנתתי דעתי להחלטת בית משפט קמא ולכלל ההליכים שקדמו לה, מצאתי לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ולהכריע בערעור על יסוד הכתובים. כפי שאפרט להלן, מסקנתי היא כי דין הערעור להידחות. טענות המערער בדבר זכויותיו בדירה, כמו גם טענותיו הכספיות כלפי החייב, נדונו והוכרעו בשורה של הליכים; ודומה כי גם הערעור דנא מהווה חוליה נוספת בשרשרת ניסיונות של המערער לפתוח לדיון מחודש את אותן שאלות עובדתיות ומשפטיות, שהוכרעו פעם אחר פעם, תוך מתן החלטות מנומקות באותו עניין ממש. בתוך כך, במסגרת פסק הדין משנת 2021 נדחו כלל טענות המערער ביחס לזכויותיו בדירה, כמו גם בדבר תשלום תמורה בסך של 360,000 ש"ח מכוח ההסכם למכירת הדירה. כאמור, על פסק הדין לא הוגש ערעור, והוא הפך לחלוט – כך שכלל הקביעות שעוגנו בו הן המסד העובדתי להכרעה בטענותיו של המערער כאן. במוקד הערעור ניצבות שתי שאלות מרכזיות: הראשונה, היא שאלת סיווג חובו הנטען של החייב כלפי המערער, בהתאם להוראות סעיף 71(א) לפקודת פשיטת הרגל – כחוב עבר שהוא בר תביעה בהליך פשיטת רגל, ו"דרך המלך" לתביעתו היא בהגשת תביעת חוב; או כחוב שעילת היווצרו מאוחרת לצו הכינוס, כך שאין הוא כלול במצבת חובותיו של החייב. השאלה השנייה היא שאלת זכותו של המערער לנהל הליך מקביל נגד החייב, מחוץ להליך פשיטת הרגל – ושאלת קיומו של היתר לעשות כן. אדון בשאלות אלו לפי סדרן. סיווג החוב הנטען. כידוע, בהתאם לסעיף 71 לפקודה, חובות בני תביעה הם אלו שחלים על החייב ביום מתן צו הכינוס, או "שיחולו עליו לפני הפטרו עקב התחייבות מלפני מתן הצו". לעניין זה, המועד הקובע הוא מועד יצירת החוב, ולא מועד התגבשות עילת התביעה (ע"א 7188/18 אמיר נ' חנאי, פסקאות 54–58 (28.12.2020)). לשיטת המערער, אף שההסכם בינו לבין החייב נערך כארבע שנים לפני מתן צו הכינוס, עילת התביעה הכספית התגבשה אך לאחר מתן פסק הדין שביטל את הסכם המכר מעיקרו – ומשכך, חובו של החייב כלפיו אינו מהווה חוב עבר. כמבואר להלן, מסקנה זו שגויה, גם לטעמי. כאמור, בהתאם לקביעות פסק הדין, מערכת היחסים הכספית בין המערער לבין החייב נוהלה בשנת 2011, עובר למתן צו הכינוס ביום 14.07.2015, ולא בוצעו העברות כספיות לאחר מכן, לבטח שלא לאחר צו הכינוס; ומכאן, שמועד יצירת החוב הרלבנטי הוא לפני מתן צו הכינוס. לעניין זה מקובלת עלי עמדת הכונס הרשמי, לפיה פסק הדין שניתן לאחר מתן הצו לא יצר עילת תביעה חדשה מעצם ביטול הסכם המכר, אלא שהוא הכריע למפרע בשאלת הזכויות בין החייב לבין המערער. מכלל האמור עולה, שהחוב אותו מבקש המערער לתבוע מהחייב הינו "חוב עבר", שהוא חוב בר תביעה בהליך פשיטת הרגל – ו"דרך המלך" לבירורו היא באמצעות הגשת תביעת חוב. למעשה, מספר החלטות קודמות, בערכאות שונות, ביקשו להתוות את דרכו של המערער בעניין זה, כאשר פעם אחר פעם נקבע כי על המערער להגיש תביעת חוב כדין. כך, לאחר מחיקת הליך החדל"פ ואיחודו עם הליך פשיטת הרגל, הובהר למערער שעומדת לו האפשרות להגיש תביעת חוב בגין טענותיו; וכך בהחלטת השופטת רונן בבקשת רשות הערעור שהוגשה על החלטה זו, בגדרה הובהר כי "אין מניעה כי המבקש יגיש – אם ימצא לנכון – תביעת חוב בהליך הפש"ר"; וכך גם בבקשה מאוחרת שהוגשה על-ידי המערער בהליך הפש"ר, לגביה נקבע כי "בהעדר תביעת חוב אין מקום לדון בכלל טענותיו של המבקש". ואולם, חרף כל אלה, הוסיף המערער לנסות ולייצר מסלולים מקבילים ועוקפים לבירור טענותיו, ונמנע מהגשת תביעת חוב במסגרת הליך פשיטת הרגל, גם נכון למועד זה. בהקשר אחרון זה אציין, כי בדומה לעמדת הכונס הרשמי, גם אני סבור שנפלה טעות בהחלטת בית משפט קמא נושא הערעור – בה סווג החוב הנטען ככזה שאינו בר תביעה בהליך. הדעת נותנת כי לא היה בכוונת בית המשפט לשנות את שלל ההחלטות הקודמות שסיווגו את החוב, מבחינה מהותית, כחוב בר תביעה. זו גם המסקנה המתחייבת לטעמי, למקרא תוכן ההחלטה במאוחד עם החלטתו המנומקת של בית משפט קמא מיום 30.04.2025. בכל הנוגע לשאלה המעשית, האם במועד זה רשאי עוד המערער להגיש תביעת חוב לבית משפט של פשיטת רגל, עמדת הכונס הרשמי והנאמנת היא כי חלון הזדמנויות זה, אינו פתוח עוד בפני המערער. אני כשלעצמי איני מוצא מקום להכריע בשאלה זו כבר עתה, שעה שבקשה להארכת מועד מטעם המערער, על נימוקיה, לא הוגשה מעולם. מאליו מובן, כי נסיבות אי־הגשת התביעה במועד, לרבות – התנהלות המערער, משך הזמן שחלף, מידת שניותו במחלוקת של החוב ותום ליבו של המערער; וכן שיקולי צדק, לרבות השלב המתקדם בו מצוי ההליך (לאחר חלוקת דיבידנד), אינטרס ההסתמכות של הנושים והחייב וכן עיקרון יעילות ההליך וקידומו – כל אלה יובאו בחשבון במסגרת הכרעה בבקשה כזו, ככל שתוגש (ראו מיני רבים: ע"א 850/22 דרור נ' עו"ד עוז עמית (20.07.2022)). ניהול הליך מקביל נגד החייב. כאמור, השאלה השנייה שעומדת להכרעה היא האם עומדת למערער זכות לניהול הליך מקביל נגד החייב בגין החוב, מחוץ להליך פשיטת הרגל. לטענת המערער, זכות זו עומדת לו, והיא אף ניתנה לו מפורשות במסגרת החלטת השופטת רונן ברע"א 8222/22, אשר התירה כי תביעתו החדשה בבית המשפט לעניני משפחה, תנוהל גם נגד החייב. כונס הנכסים והנאמנת מתנגדים לפרשנות זו, הן מן הטעם שסמכות זו נתונה לבית משפט של פשיטת רגל בלבד; והן בשל כך שפרשנות זו אינה נלמדת מלשון ההחלטה, ולא בכדי – שכן היא נוגדת את תכלית הדין והוראותיו. עמדה זו, על שני רבדיה, מקובלת עלי. ודוק, מושכלות יסוד בדיני חדלות פירעון הם כי הליך בירור חובות של חייב מול נושיו, כברירת מחדל, יהיה במסגרת הבירור המתקיים לפני בעל התפקיד בהליך פשיטת הרגל (ראו מיני רבים: רע"א 7074/09 קאולה נ' ידגר, פסקה 9 (25.08.2010); רע"א 148/17 תמרי נ' עו"ד אורן הראל – הנאמן, פסקה 8 (29.03.2017)). דרך דיונית זאת נכפית על נושי החייב עם כניסתו להליך, כאשר תכליתו של כלל זה היא ריכוז הליך בירור החובות בפני בעל התפקיד. הנחת המוצא היא שניהול הליכים חיצוניים עלולים לפגוע בהגשמת התכליות הבסיסיות שניצבות בבסיס הליך חדלות הפירעון – והן הצורך לכנס את נכסי החייב ולחלקם באופן שוויוני ויעיל (ראו מיני רבים: רע"א 7283/22 חדד נ' יעקב כשדי השעות בע"מ, פסקה 12 (01.01.2023); רע"א 7945/99 עו"ד גד שילר, הנאמן על נכסי הפש"ר נ' לוין, פ"ד נד(2) 524, 527 (2000)). מתן צו פשיטת רגל מהווה במובן זה קו פרשת המים, המונע מנושים לנקוט הליכים עצמאיים בגין חובות עבר מחוץ למסגרת הקולקטיבית של תביעות החוב (רע"א 7107-11-24 בולטוב נ' כהן שי בירורים ושיפוצים בע"מ, פסקה 20 לפסק דינו של השופט ד' מינץ (28.05.2025) והאסמכתאות שם). האפשרות לחרוג מן הכלל האמור, בדרך של ניהול תביעה עצמאית נגד חייב מחוץ להליך פשיטת הרגל, מחייבת מתן היתר אפריורי להגשת תביעה כאמור – וזאת, מבית משפט של פשיטת רגל שלפניו מתנהל ההליך. התכליות הניצבות בבסיס כלל זה הן מניעת פגיעה בשוויון בין הנושים; ריכוז בירור התביעות בהליך אחד, מהיר ויעיל; חיסכון בזמן שיפוטי; ועוד. נקודת המוצא היא כי ניהול כל הליך משפטי נגד חייב, ללא פיקוח של בית משפט של פשיטת רגל, עשוי להשפיע על מסת נכסיו – וכפועל יוצא, על נושיו. משכך, המקרים החריגים בהם יותר ניהול הליך כאמור, הם כאשר המחלוקת לגופה מצריכה הכרעה מורכבת מבחינה עובדתית או משפטית, או כשקיים חשש משמעותי שבירור המחלוקת במסגרת הליך חדלות הפירעון יגרום עיוות דין או יפגע פגיעה של ממש בזכויות הדיוניות של בעלי הדין (ראו, מיני רבים: ע"א 6553/20 עיריית תל אביב-יפו נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 12 (29.07.2021); ע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי, פ"ד נה(4) 730, 742 (2001); רע"א 6272/15 טולצ'ינסקי נ' כהנא, פסקה 12 (27.10.2015); רע"א 7205/18 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' אסולין, פסקה 12 (02.01.2019)). מכאן לענייננו-אנו. משמסקנתי היא שחובו של המערער מהווה חוב עבר ש"דרך המלך" לתביעתו היא באמצעות הגשת תביעת חוב; ומשהיתר לניהול תביעה מחוץ להליך פשיטת רגל, מעולם לא ניתן למערער על-ידי בית המשפט שלפניו מתנהל ההליך – הרי שאין מנוס מן המסקנה כי בעת זו אין באפשרות המערער לנהל את התביעה בבית משפט לעניני משפחה, גם כנגד החייב. בתוך כך, בוודאי שאין בסיס לטענת המערער לפיה החלטת השופטת רונן הקנתה לו, באופן משתמע, זכות תביעה נגד החייב ואחיו. לשון ההחלטה אינה מלמדת על מתן היתר כאמור, וממילא בית המשפט המוסמך ליתן היתר הוא בית משפט של פשיטת רגל. למעשה, כפי שציין גם הכונס הרשמי, קריאה פשוטה של כלל ההחלטות השיפוטיות הקודמות שניתנו בעניינו של המערער – מובילה למסקנה הברורה, לפיה הדרך בה היה על המערער לנקוט נגד החייב היא הגשת תביעת חוב, שכאמור, מעולם לא הוגשה. תום לב. בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם. בית משפט זה עמד לא אחת על חובת תום הלב הכללית שחלה על כל פעולה דיונית, ועל האיסור לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט (ראו, מיני רבים: ע"א 8553/19 אלכסנדר אורן בע"מ נ' כהן, פסקאות 30–34 לפסק דינו של השופט א' שטיין (17.11.2020); ע"א 6636/17 פרופ' סמדג'ה נ' BANKRUPTCY OFFICE GENEVA, פסקה 12 (27.08.2019); בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ, פסקאות 4–8 (15.01.2007); בר"ע 305/80 שילה ואח' נ' רצקובסקי ואח', פ"ד לה(3) 449, 461 (1981)). זכותו של בעל דין לפעול למיצוי זכויותיו ובירור טענותיו בערכאות השונות, אינה גוזרת זכות בלתי מוגבלת להגשת תביעות מרובות תוך הטרדתו של בעל דין בהתדיינויות חוזרות ונשנות לגבי אותו עניין שכבר נדון והוכרע. כלל זה נגזר גם מעיקרון סופיות הדיון, והוא חל על כל בעל דין באשר הוא (ראו, למשל: ע"א 8166/11 חברת אלי ראובן בנייה והשקעות בע"מ (בפירוק) נ' נ. אלה ובניו חברה קבלנית לבניין (1972) בע"מ, פסקאות 18, 23–24 (12.04.2015); ע"א 4685/19 הרן נ' עיריית חולון, פסקה 6 (29.07.2020); ע"א 1062/20 מדינת ישראל נ' סימון, פסקה 50 (11.11.2021)). התנהלותו של המערער, ובפרט סירובו לשלם את דמי השימוש הראויים שנפסקו נגדו בעבור שימושו בדירה, בוודאי אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות אלה. אי־מילוי אחר החלטות שיפוטיות, ובכלל זאת אי־תשלום חיובים כספיים שנפסקו מכוחן, מהווה הפרה בוטה של חובת תום הלב, ועלולה לעלות כדי חוסר ניקיון כפיים קיצוני המצדיק במקרים מסוימים את דחיית ההליך על הסף, כטעם עצמאי ונפרד (ראו והשוו: ע"א 3631/21 בן אהרון שר נ' כונס הנכסים הרשמי תל אביב, פסקאות 11–13 (07.12.2021); ע"א 3438/24 קופרמן נ' עו"ד כרכבי (30.05.2024)). מכל אלה, כאמור, סבורני כי יש מקום לדחות את הערעור, וכך אציע לחבריי לעשות. סוף דבר: הערעור נדחה אפוא. בנסיבות העניין, נוכח דחיית הערעור בעת זו ובטרם התקיים בו דיון, ובשים לב להוצאות שהוטלו על המערער בהליכים קודמים בתיק, מצאתי שלא לעשות צו להוצאות. ניתן היום, כ"ג אב תשפ"ו (06 אוגוסט 2026). אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת חאלד כבוב שופט