חברת אלי ראובן בנייה והשקעות בע"מ נ. אלה ובניו חברה קבלנית ל

פסק-דין בתיק ע"א 8166/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8166/11 לפני: כבוד הנשיא (בדימ') א' גרוניס כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערת: חברת אלי ראובן בנייה והשקעות בע"מ (בפירוק) נ ג ד המשיבים: 1. נ. אלה ובניו חברה קבלנית לבניין (1972) בע"מ 2. שאול אלה 3. ישעיהו אלה 4. אהרון אלה 5. עו"ד יששכר בר הלל, בתפקידו כמפרק 6. מדינת ישראל 7. כונס הנכסים הרשמי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.2.2011 בת"א 47424-11-10 שניתן על ידי כבוד השופט ד' מינץ בשם המערערת: בשם המשיבים 4-1: בשם המשיב 5: בשם המשיבה 6: בשם המשיב 7: עו"ד תמר לוי עו"ד אמיר שלום בעצמו עו"ד מלי אומיד-ברגר עו"ד טובה פריש פסק-דין הנשיא (בדימ') א' גרוניס: 1. ערעור זה הינו חוליה נוספת בהתדיינות משפטית מתמשכת בין בעלי הדין, הנכנסים ויוצאים בשערי בית המשפט על ערכאותיו השונות, לרבות בית משפט זה. הערעור נסב על מחיקתה ביום 10.4.2011 של תביעה שהגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 47424-11-10. התביעה נמחקה בשל כך שלא שולמה האגרה בתיק. בפועל, מופנה הערעור נגד החלטה קודמת של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ד' מינץ) מיום 23.2.2011, שדחה את בקשתה של המערערת לפטור מתשלום אגרה. מכאן, שעניינו של הערעור אינו בטרקלין התביעה אלא בפרוזדור שלפניו, קרי - בשאלות הנוגעות להליך הפטור מתשלום אגרת המשפט. העובדות וההליכים 2. תחילת הפרשה לפני למעלה מ-15 שנים. בשנת 2000 הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה כספית נגד המשיבים 4-1 (להלן – המשיבים) בסכום של שמונה מיליון ש"ח (ת"א 2170/00; להלן – התביעה הראשונה). המערערת שילמה את אגרת המשפט במלואה. אלו הן העובדות הדרושות להבנת הסכסוך, בקצרה: המערערת רכשה זכויות לגבי מקרקעין ברמת בית-שמש. במטרה לבנות על המקרקעין פרויקט למגורים ושטח למסחר התקשרה המערערת עם המשיבה 1, חברה העוסקת בביצוע עבודות בניין בקבלנות (להלן – המשיבה). המערערת חתמה עם המשיבה על שני הסכמים, לאחר משא-ומתן שניהלה עם מנהלי המשיבה ובעלי השליטה בה, המשיבים 4-2. לטענת המערערת, במסגרת המגעים הוצגה המשיבה כחברה איתנה וכגוף כלכלי אדיר עוצמה, שביצוע הפרויקט אינו מהווה עבורה כל בעיה. לדברי המערערת, מצג זה ומצגים אחרים לגבי קצב התקדמות העבודות התבררו ככוזבים, שכן המשיבה כשלה בביצוע הפרויקט. המערערת טוענת, כי בשלב מסוים נטשה המשיבה את האתר והפסיקה את ביצוע הפרויקט כליל, דבר שלטענתה, הסב לה נזקים כספיים כבדים. זאת, כתוצאה מכך שהמערערת נאלצה לבוא בנעלי המשיבה ולהשלים את הפרויקט בכוחות עצמה, כמו גם לפצות את רוכשי הדירות בגין הפיגור בסיום הבנייה. 3. התביעה הראשונה התבררה במשך מספר שנים עד אשר נמחקה בשנת 2005 על ידי בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' שפירא). זאת, בשל כך ששיק של המערערת שהיה מיועד לתשלום שכרו של אחד המומחים, חולל. בשנת 2009 הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה חדשה נגד המשיבים, זהה לתביעה הראשונה (ת"א 3291/09; להלן – התביעה השנייה). להשלמת התמונה יצוין, כי בין לבין נקלעה המערערת לקשיים כלכליים. ביום 14.9.2008 ניתן לגביה צו פירוק בגדרי פש"ר (מחוזי י-ם) 4116/07, והמשיב 5 נתמנה כמפרקהּ (להלן – המפרק). המפרק הציב מספר תנאים לצורך הסכמתו להגשת התביעה השנייה בשם החברה, כנדרש לפי סעיף 307(א)(1) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן – פקודת החברות). המפרק עמד על כך שקופת הפירוק לא תישא בהוצאה כלשהי, לרבות תשלום האגרה, וכי בא-כוח המערערת יודיע מי יישא בהוצאות. כן דרש המפרק, כי אם תזכה המערערת בתביעה יופקדו הכספים בקופת הפירוק. מסתבר, כי בא-כוח המערערת דאז הסכים לתנאים האמורים, והודיע לבית המשפט של פירוק כי אלי ראובן, בעל השליטה במערערת, יישא בכל ההוצאות. כאן יוער, כי אלי ראובן שלט במערערת באמצעות חברה אחרת המצויה בשליטתו – ארי כוח חברה לבניה והשקעות בע"מ (להלן – חברת ארי כוח). 4. עם הגשת התביעה השנייה הגישה המערערת בקשה לפטור מתשלום אגרת המשפט. בקשת הפטור נשענה על שני אדנים: האחד, העובדה שהמערערת היא חברה בפירוק; והאחר, כי מדובר בתביעה זהה לתביעה קודמת (היא התביעה הראשונה) שנמחקה, ועל כן אין הצדקה לחייב שנית את המערערת בתשלום האגרה (להלן – בקשת הפטור המקורית). ביום 21.7.2009 דחה רשם בית המשפט המחוזי (כבוד הרשם ר' כרמל) את הבקשה לפטור מאגרה בהיותה "סתמית וכוללנית". הרשם הדגיש, כי לא הובא כל פירוט לגבי יכולתה הכלכלית של המערערת או של בעלי המניות בה לשאת בתשלום האגרה, ולא הוצג בסיס לקיומה של עילת תביעה. המערערת הגישה "בקשה לעיון חוזר" בהחלטת הרשם, במסגרתה ביקשה להוסיף את המסמכים הנדרשים לצורך פירוט חוסר יכולתה הכלכלית וביסוס תביעתה. המערערת אף פירטה מדוע בשל מצבו הכלכלי של אלי ראובן, בעל השליטה בה, אין לו אפשרות לשאת בתשלום האגרה. בהחלטה מיום 15.9.2009 קבע רשם בית המשפט, כי "לאחר עיון בבקשה (שבחלקה, לפחות, הנה בקשה חדשה, ולאו דווקא לעיון חוזר), ולאחר עיון בתגובה, איני מוצא מקום לסטות מההחלטה מיום 21/7/09, שכן אין בנימוקים שהובאו משום בסיס לכך". כן קבע הרשם, כי אם לא תשולם האגרה בפרק הזמן שנקבע בהחלטה, התביעה תימחק. 5. על החלטת הרשם בבקשה לעיון חוזר הגישה המערערת ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א (מחוזי י-ם) 3448/09). המערערת טענה כי לא פירטה בבקשת הפטור המקורית את מצבה הכלכלי מאחר שהייתה משוכנעת שהבקשה תתקבל, לאור העובדה שהאגרה בגין התביעה הראשונה שולמה במלואה. ביום 10.11.2009 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' ענבר) את הערעור, בציינו כי "בקשתה של המערערת לא הצדיקה עיון חוזר, שכן אין לאפשר לבעל דין, שבקשתו לפטור מאגרה או מעירבון נדחתה, לחזור ולעתור שנית לפטור מאותם נימוקים עצמם ואף לא מנימוקים שלא הייתה מניעה מלהעלותם מלכתחילה". 6. המערערת לא אמרה נואש והגישה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 59/10). המערערת טענה, כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי מונע ממנה לממש את זכות הגישה לערכאות וחורץ את גורל התובענה כולה. בהחלטה מיום 15.7.2010 דחה בית המשפט העליון (השופט י' דנציגר) את בקשת רשות הערעור. נקבע, כי העובדות המצדיקות, לטענת המערערת, את מתן הפטור מאגרה היו ידועות לה עוד במועד הגשת בקשתה הראשונה, ולפיכך אין למערערת אלא להלין על עצמה שבקשתה המקורית לא כללה את כל נימוקיה. כן צוין, כי אין לקבל את טענת המערערת כי משמעות הדברים היא סגירת דלתות בית המשפט בפניה. זאת, בייחוד לאור הצהרתו של אלי ראובן, כי בכוונתו לשאת בהוצאות תשלום האגרה על מנת לאפשר את הגשת התביעה, גם אם תידחה בקשת רשות הערעור (פיסקה 6 סיפה להחלטה). להשלמת התמונה יצוין, כי בין לבין נמחקה התביעה השנייה לפי החלטה של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' מינץ) מיום 2.5.2010. זאת, לאחר שלא שולמה האגרה בתיק. עם זאת, בית המשפט המחוזי ציין בהחלטה נוספת מיום 12.5.2010, כי "גם אם הבר"ע [רע"א 59/10 הנ"ל – א' ג'] תידחה, ופסק הדין [בע"א 3448/09 הנ"ל – א' ג'] יעמוד על כנו לאורך ימים, הדבר אינו מונע מהמבקשת [המערערת – א' ג'] להגיש תובענה חדשה במגבלות הדין". 7. אחר הדברים האלה, הגישה המערערת נגד המשיבים תביעה נוספת לבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 24.11.2010 (ת"א 47424-11-10; להלן – התביעה השלישית), ולצידה בקשה מפורטת לפטור מתשלום אגרה (להלן – בקשת הפטור השנייה). סכום התביעה השלישית הועמד על סך של כ-12 מיליון ש"ח. יוער, כי עובר להגשת התביעה השלישית לא נעשתה פנייה לקבלת אישור מהמפרק. עם זאת, בהמשך הודיע המפרק כי הוא תומך בהגשתה, בכפוף לתנאים דומים לאלה שקדמו למתן הסכמתו להגשת התביעה השנייה. היינו, כי קופת הפירוק לא תישא בהוצאות הכרוכות בניהול ההליך, ובכך שאם תצלח התביעה, יופקדו הכספים בקופת הפירוק. בהחלטה מיום 3.1.2011 הורה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' מינץ) לבא-כוח המערערת להודיע אם הוא מקבל על עצמו את תנאי המפרק, כמו גם לפנות לנושים המהותיים של המערערת כדי לבחון את האפשרות שיממנו את תשלום האגרה. בהתאם לכך, הודיע בא-כוח המערערת כי הוא מקבל את תנאי המפרק. כבר כאן יוער, כי קיימת מחלוקת בין בעלי הדין בשאלה האם די היה בהודעה הנ"ל כדי למלא אחר תנאיו של המפרק. זאת, לאור העובדה שלא הייתה בהודעה התייחסות מפורשת לגורם שיישא בתשלום הוצאות ההליך. בד בבד, פנתה המערערת לכל הנושים המהותיים בהתאם לרשימה שקיבלה מהמפרק. מסתבר, כי בנק לאומי לישראל בע"מ, בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ונציבות מס הכנסה השיבו בשלילה לבקשה להשתתף במימון תשלום האגרה. יצוין, כי למפרק הוגשו תביעות חוב על סך של כ-70.9 מיליון ש"ח, מתוכם 61.5 מיליון ש"ח בגין חובות של המערערת למדינה, על רשויותיה השונות. 8. בהחלטה מיום 23.2.2011, היא ההחלטה שבמרכז הערעור שלפנינו, הכריע בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' מינץ) בבקשת הפטור השנייה. בית משפט קמא קבע, כי ההכרעות הקודמות לגבי בקשת הפטור המקורית אינן מונעות מהמערערת להגיש בקשה חדשה לקבלת פטור בהליך שבפניו. ואולם, בית המשפט המחוזי דחה לגופה את הבקשה לפטור מתשלום אגרת המשפט. נקבע, כי עומדת למערערת עילת תביעה נגד המשיבה ו"שיש לה סיכוי, ולוּ לכאורה לזכות בה". בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי בנסיבות העניין אף עולה שהמערערת עצמה אכן נטולת יכולת כלכלית. קביעה זו באה על רקע דברי המפרק כי קופת הפירוק ריקה כמעט לחלוטין ולא צפויים להתקבל בה כספים נוספים. ואולם, בית משפט קמא קבע, כי אין די בכך שהמערערת אינה יכולה לשאת בתשלום האגרה בעצמה, שכן כאשר חברה בפירוק מבקשת פטור מתשלום אגרה עליה להוכיח כי פנתה אל בעלי המניות והנושים בניסיון לגיוס כספים לתשלום האגרה. לגופו של עניין נקבע, כי בעל השליטה במערערת נעדר יכולת כלכלית, וכי המפרק ונושי המערערת (שני בנקים ומדינת ישראל) אינם חפצים לממן את הגשת התביעה. לצד זאת נקבע, כי בעל השליטה לא טען דבר אודות האינטרס שלו בהגשת התביעה. היינו, האם הוא ערב לחובות המערערת ובאיזה היקף, או שמא יש לו אינטרס בהגשת התביעה בשל דיבידנד שעשוי להגיע לו אם התביעה תתקבל. בנסיבות אלה קבע בית המשפט המחוזי, כי אין הצדקה לפטור את המערערת מתשלום אגרת המשפט. לבסוף, נקבע כי אם האגרה לא תשולם יימחק ההליך ללא התראה נוספת (יוער, כי בהחלטה נוספת נעתר בית משפט קמא לבקשה של המערערת לדחות את המועד האחרון לתשלום האגרה(. ביום 10.4.2011 נמחק ההליך לאחר שהאגרה בתיק לא שולמה. 9. עובר למחיקת התביעה השלישית, הגישה המערערת לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על ההחלטה של בית המשפט המחוזי מיום 23.2.2011 (רע"א 2660/11). ביום 4.9.2011 קבע בית המשפט העליון (השופטת א' חיות), כי יש לראות במחיקת התביעה השלישית בבית המשפט המחוזי משום פסק דין, אשר ההחלטה בבקשת הפטור השנייה נבלעת בו. בשל כך, נדחתה בקשת רשות הערעור, תוך שהובהר כי הדרך הראויה להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי בשאלת הפטור מאגרה היא בהגשת ערעור על פסק הדין כולו. במאמר מוסגר צוין בהחלטת בית המשפט, כי "...לכאורה, יש ממש גם בטענה שהעלו המשיבים לעניין קיומו של מעשה בית-דין בסוגיית הפטור מאגרה בתביעה דנן, וזאת נוכח הליכים קודמים שקיימה המבקשת בסוגיה זו". יוער, כי בין לבין חלף המועד הסטטוטורי להגשת הערעור על מחיקת התביעה בבית המשפט המחוזי ביום 10.4.2011. לפיכך, נאלצה המערערת לפנות לבית משפט זה בבקשה להארכת מועד להגשת הערעור (בש"א 6821/11). בהחלטה מיום 30.10.2011 נעתרה כבוד הרשמת ד' כהן-לקח לבקשה זו, תוך מתן אורכה קצרה להגשת הערעור בכפוף לחיוב המערערת בהוצאות לטובת המשיבים. מכאן הערעור שלפנינו. טענות בעלי הדין 10. המערערת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את בקשתה לפטור מתשלום אגרת המשפט. זאת, שכן מתקיימים בעניינה התנאים הקבועים בתקנה 14(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן – תקנות האגרות) והקריטריונים אשר נקבעו בפסיקה לצורך מתן פטור מאגרה. לדברי המערערת, צדק בית משפט קמא כשקבע, כי מדובר בתביעה בעלת סיכויים, וכי גובה הסעד הנדרש במסגרתה אינו מופרז ומבוסס על הוצאות מוכחות. כן נטען, כי הוכח שמצבם הכלכלי של המערערת ושל בעל השליטה בה אינו מאפשר את תשלום האגרה, וכי הנושים המהותיים אינם מעוניינים לממן את התביעה. לצד זאת טוענת המערערת, כי בית המשפט המחוזי לא נתן כל משקל לנסיבות הייחודיות שהובילו להגשת בקשת הפטור מאגרה. היינו, לכך שבגין התביעה הראשונה שנמחקה שילמה המערערת אגרה מלאה כדין. זאת ועוד, המערערת טוענת כי בית משפט קמא שגה כאשר קבע, כי בעל השליטה במערערת לא הצביע על האינטרס שלו בהגשת התביעה. בהקשר זה מפנה המערערת לתצהיר שנלווה לבקשת הפטור השנייה בו נטען באופן מפורש כי בעל השליטה ערב לחובות המערערת. מכל מקום, המערערת מוסיפה וטוענת, כי אין מקום לדרוש מחברה בפירוק לפנות לנושיה לשם השגת מימון לתשלום האגרה. זאת ועוד, לדברי המערערת, בית המשפט המחוזי לא התחשב כי בנסיבות העניין המדינה היא הנושה המרכזית במערערת כך שסכום האגרה יגיע ממילא לקופתה. על פי הנטען, משמעותה של החלטת בית משפט קמא היא סגירת שעריו של בית המשפט בפני המערערת. לצד זאת, תומכת המערערת בקביעת בית משפט קמא בכל הנוגע לטענת מעשה בית-דין. לטענתה, דחיית בקשת הפטור המקורית נבעה מהגשתה בצורה לקונית, והערעור ובקשת רשות הערעור שהוגשו על ההחלטה שדחתה את הבקשה נדחו מטעמים שבסדרי דין בלבד וללא שניתנה הכרעה לגופו של עניין. על כן, כך נטען, לא קיים כל מעשה בית-דין שמונע מהמערערת להגיש את ההליך או את בקשת הפטור השנייה. לפיכך, נטען כי על בית המשפט לקבל את הערעור, להחיות את התביעה ולקבוע שהמערערת פטורה מתשלום אגרת המשפט. יצוין, כי לאחר הגשת הערעור הגישה המערערת בקשה לצירוף של מסמכים נוספים, הרלוונטיים לטענתה, להליכי הוצאה לפועל שניהלה נגד המשיבה, ולמחלוקת לגבי אישור הגשתה של התביעה השנייה במסגרת תיק הפירוק המתנהל בעניינה. 11. המשיבים מתנגדים לערעור. לטענתם, לאחר שבקשת המערערת לפטור מאגרה נדחתה במסגרת גלגולה הקודם של התביעה, ומשלא השתנו הנסיבות, הרי שקיים מעשה בית-דין, השתק ומניעות בעניין זה. לדבריהם, כל תוצאה אחרת תאפשר לבעל דין לתבוע ולבקש פטור מאגרה, ועם דחיית בקשתו, להימנע מתשלום האגרה עד למחיקת התביעה, ואז להגיש שוב את אותה התביעה ולצידה בקשת פטור חדשה. לטענת המשיבים, מאחר שחלפו למעלה מ-15 שנים ממועד הפרויקט נושא הסכסוך, ולאור מחיקת תביעת המערערת מספר פעמים, קם מעשה בית-דין אף ביחס לתביעה גופה. נטען, כי השלמה עם דרך התנהלותה של המערערת תוביל למצב בו בתי המשפט ובעלי הדין יוטרדו שוב ושוב, תוך פגיעה בעיקרון סופיות הדיון. בנוסף, טוענים המשיבים כי לא ניתן אישור בית משפט של פירוק להגשת התביעה השלישית, כמתחייב מהאמור בסעיף 307(א)(1) לפקודת החברות. לשיטתם, אין די באישור המפרק, מה גם שהמערערת לא עמדה בתנאים שהציב המפרק בהודעתו לבית המשפט המחוזי. לגופו של עניין טוענים המשיבים, כי מאחר שנושי החברה הצפויים ליהנות מפירות התביעה הם בעלי יכולת כלכלית, אין כל סיבה לפטור את המערערת מתשלום אגרת המשפט. לדברי המשיבים, הימנעות הנושים מלממן את תשלום האגרה בהליך נושא הערעור, מעידה על הערכתם כי אין ערך אמיתי לתביעה. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי מאחר שאין למערערת ולבעל השליטה בה יכולת לשאת בתשלום האגרה, אף אין ביכולתם לשאת בהוצאות המשיבים אם תידחה התביעה, או בהוצאותיה של תביעה נגדית אם זו תוגש על ידי המשיבה ותתקבל. בהקשר זה מציינים המשיבים, כי לאחר שבעל השליטה לא עמד בהתחייבותו לשלם את ההוצאות שנפסקו לחובת המערערת בגדרי התביעה השנייה, הודיע המפרק שהוא חוזר בו מהאישור שנתן לניהול ההליכים על ידי בעל השליטה. לשיטת המשיבים, יש לקבוע כי החלטתו של המפרק הינה סופית, ואינה ניתנת לשינוי כל אימת שמגויס עורך-דין אחר לייצג את המערערת. המשיבים סבורים כי ההתנהלות המתוארת מלמדת שאין כל כיסוי להתחייבויותיו של בעל השליטה לשאת בהוצאות ההליכים. לפיכך, נטען כי אין לאשר את הגשת התביעה כאשר ברור שאין מי שיישא בהוצאות הכרוכות בניהולה. יצוין, כי המשיבים הביעו התנגדות לבקשת המערערת לצירוף מסמכים נוספים. לדבריהם, מדובר בניסיון לצרף ראיות חדשות שלא הוצגו בבית המשפט המחוזי, וממילא מדובר במסמכים שאינם רלוונטיים להכרעה בערעור. 12. ביום 25.4.2013 התקיים בפנינו דיון, שבעקבותיו הורנו על צירופם של כונס הנכסים הרשמי (להלן – הכנ"ר) והמדינה, שהיא בעלת אינטרס ישיר בהליך, הן משום שהאגרה משולמת לקופתה, הן בשל מעמדה כנושה משמעותית של המערערת (זאת לאור תביעת החוב שהגישה). בהסתמך על הוראות הדין ופסיקת בית משפט זה טענו המדינה והכנ"ר, כי יש ליתן את הדעת לכך שתקנות האגרות הוחלפו ובנוסח הקיים (משנת 2007) צומצמה הדרישה כי בעל הדין יפנה ל"סביבתו הקרובה" לשם הוכחת יכולתו הכלכלית במסגרת בקשה לפטור מתשלום אגרה. בהתאם לכך נטען, כי החובה של בעלי המניות ומנהליו של תאגיד לשאת בעלויות אגרת המשפט תלויה בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה, כך שבהחלט ייתכנו מקרים שפניה כזו אינה נדרשת. זאת ועוד, עמדת המדינה והכנ"ר היא שתקנות האגרות אינן רואות בצו פירוק חזקה לחוסר יכולת כלכלית. כן נטען, כי אין הלכה ברורה הקובעת באילו מקרים יש חובה לפנות לנושיה של חברה חדלת פירעון, אשר מחד גיסא צפויים ליהנות מפירות התביעה, אך מאידך גיסא יהססו להשקיע כספים נוספים בהליך הננקט על ידי חברה בפירוק החבה להם כספים. הכנ"ר סבור, בהתחשב בנוסח הנוכחי של תקנות האגרות, כי ספק אם קיימת הצדקה לחייב פנייה לנושים של חברה בפירוק. הכנ"ר והמדינה הוסיפו וטענו, כי בנסיבות העניין, ועל מנת להציע מענה העשוי להביא לאיזון האינטרסים בין כלל הגורמים הרלוונטיים, יש מקום שבית המשפט ישקול שימוש בהוראה שבתקנה 14(י) לתקנות האגרות, המאפשרת, לפי הנטען, לשלם את האגרה עם סיום ההליך ובכפוף לתוצאתו. לגופו של עניין, המדינה בחרה שלא לנקוט עמדה בשאלה האם יש לפטור את המערערת מאגרת המשפט. זאת, מאחר שלטענתה לא הומצאו לה די מסמכים וראיות המצביעים על מצבה הכלכלי המהותי של המערערת. כמו כן, נטען כי לא הוצג כל מסמך המצביע על יכולתה הכלכלית של בעלת המניות העיקרית במערערת, היא חברת ארי כוח, ולא ניתן כל הסבר לסיבה בגינה סירבו הנושים האחרים לממן את התביעה או לדרך בה מתכוונת המערערת לשאת בהוצאות הנלוות לניהול ההליך. המפרק הצטרף לעמדת הכנ"ר, והוסיף כי בנסיבות העניין קיימת הצדקה ליתן למערערת פטור מאגרה בשל כך שהמדינה היא הנושה העיקרית. דיון והכרעה 13. אקדים ואומר כי לאחר שנתתי דעתי לטענות בעלי הדין, מסקנתי היא כי דין הערעור להידחות. טעמיי שונים מאלה של הערכאה הדיונית. כשלעצמי, סבורני כי לא ניתן להתעלם, במסגרת הערעור שלפנינו, מההליכים שהתקיימו בסוגיית הפטור מאגרה ומסיבת מחיקתן של התביעות הקודמות. לפיכך, אין לקבל את הנמקתו של בית המשפט המחוזי, לפיה ההתדיינות הקודמת בשאלת הפטור מאגרה אינה מונעת מהמערערת להגיש בקשה חדשה באותו עניין. 14. כידוע, כל הליך הנפתח בבית משפט חייב באגרה (ראו, תקנה 2 לתקנות האגרות). החיוב באגרה בשל פתיחת הליך משפטי מבטא איזון בין שתי מגמות עיקריות. המגמה הראשונה עניינה השתתפות ציבור המתדיינים בעלות ההליך השיפוטי. במובן זה, האגרה שנדרש יוזם הליך לשלם מהווה תשלום למדינה בעד השירות הניתן על ידי מערכת המשפט. ידועה אמירתו של השופט מ' לנדוי, כי "אגרות בתי-משפט הן חלק מהכנסות המדינה, והן נגבות בקשר לשירות שהמדינה, על ידי בתי-המשפט שלה, מספקת לבעל-הדין" (ע"א 155/75 פקיד השומה נ' להד, פ"ד כט(2) 505, 506 (1975) (להלן – עניין להד); ראו גם, בשג"ץ 5352/03 קריב נ' שירות התעסוקה (6.7.2003)). בצד זאת, החיוב באגרה בגין פתיחה בהליך משפטי מגשים מטרות נוספות. כך, תשלום האגרה בא לבסס את רצינות ההליך וליצור מחסום מסוים בפני פתיחה של הליכי סרק, שמטרתם הטרדה של בעלי דין שכנגד (ראו, בג"ץ 6490/04 צביח נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד נט(3) 742, 750 (2005) (להלן – עניין צביח); ע"א 8743/04 בר-נר נ' רוט, פ"ד נט(4) 104, 110 (2004); שלמה לוין פרוצדורה אזרחית: סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט 4 (2003) (להלן – לוין, סדרי דין מיוחדים)). זאת ועוד, העובדה שבתביעות כספיות נקבעת האגרה בשיעור יחסי לסכום הנתבע מהווה תמריץ לתובע להעמיד את תביעתו על סכום ריאלי מחד, ועשויה למתן הגשת תביעות בסכומים מופרזים מאידך (ראו, רע"א 7602/11 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מיפרומאל תעשיות ירושלים בע"מ, פיסקה 7 (12.7.2012) (להלן – עניין מיפרומאל); ע"א 10537/03 מדינת ישראל (הנהלת בתי-המשפט – המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות) נ' יש-גד תעשיות לתשתית (1993) בע"מ, פ"ד נט(1) 642, 648 (2004); רע"א 2623/02 סיס עיצוב ריהוט ציבורי בע"מ נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(1) 717, 720 (2002)). החיוב באגרת המשפט עשוי, איפוא, לסייע בסינון של הליכים משפטיים ולאפשר ניצול רציונלי של משאבי השפיטה (ראו, רע"א 4014/10 מונדז נ' בירן, פיסקה 9 (21.9.2010)). המגמה השנייה עניינה הבטחת זכות הגישה לערכאות. זכותו של הפרט לפנות לערכאות היא יסוד עיקרי בשיטתנו המשפטית. חשיבותה של זכות זו נגזרת מן הצורך להבטיח כי מי שסבור שזכאי הוא לסעד משפטי יוכל להביא את עניינו לפני ערכאות שיפוטיות על מנת שאלה תכרענה בדבר (ראו, למשל, דנ"א 5698/11 מדינת ישראל נ' דיראני, פיסקאות 62-60 לחוות דעתי (15.1.2015), והאסמכתאות שם; ע"א 1480/04 מליבו ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פ"ד סא(2) 855, 873 (2006); ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 629 (השופט מ' חשין) (1997)). ברם, הטלת אגרה עבור פתיחתו של הליך משפטי עלולה להכביד על המבקש לפנות לערכאות, ובנסיבות מסוימות אף לחסום את דרכו מפנייה כאמור (ראו, רע"א 9567/08 כרמל אולפינים בע"מ נ' תעשיות אלקטרוכימיות 1952 בע"מ (בפירוק), פיסקה 19 לחוות דעתו של השופט ע' פוגלמן (5.1.2011) (להלן – עניין כרמל אולפינים); בש"א 457/01 קרליץ נ' פקיד הבחירות לעיריית באר-שבע, פ"ד נה(3) 869, 872 (2001); שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד 46-45 (מהד' שנייה, 2008)). האיזון בין שתי מגמות מנוגדות אלה בא לידי ביטוי, בין היתר, באמצעות קביעת מנגנונים שונים של פטור מאגרה או הפחתתה בנסיבות מסוימות. זאת על מנת למנוע מצב בו שעריו של בית המשפט ייסגרו בפניו של בעל דין רק משום שידו אינה משגת לשלם את האגרה (ראו, רע"א 5027/09 פלונית נ' משרד המשפטים, פיסקאות כ"ד-כ"ה (2.6.2010); רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865, 868 (2004); על ביטויים אחרים של האיזון בין המגמות הנ"ל ראו, עניין צביח, בעמ' 751). כזהו המנגנון הקיים והמוסדר בתקנה 14(ג) לתקנות האגרות, ולפיו רשאי בית המשפט לפטור בעל דין מתשלום אגרת המשפט, כולה או חלקה, מקום בו שוכנע כי "אין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה, ונראה לבית המשפט שההליך מגלה עילה". היינו, לבית המשפט נתון שיקול דעת אם להעניק פטור, מלא או חלקי, לבעל דין אשר מתקיימים לגביו שני היסודות הנזכרים בתקנה האמורה (ראו, רע"א 7659/14 מדינת ישראל-משטרת ישראל נ' רופל, פיסקה 4 (11.2.2015) (להלן – עניין רופל); לוין, סדרי דין מיוחדים, בעמ' 5, 11-10; לפרשנות המונח "רשאי" ראו, אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני – פרשנות החקיקה 121-120 (1993)). 15. הנטל להוכחת קיומם של התנאים המצטברים שבתקנה 14(ג) לתקנות האגרות מוטל על כתפיו של בעל הדין המעוניין בקבלת פטור מאגרה (וכבר נפסק כי התקנות בדבר אגרות חלות גם על תאגיד ולא רק על אישיות בשר ודם; ראו, למשל, רע"א 6344/10 הועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת השרון נ' בלורי בע"מ (14.12.2011) (להלן – עניין בלורי); עניין כרמל אולפינים, פיסקה 32 לחוות דעתו של השופט ע' פוגלמן; בש"א 505/89 דנאר בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.3.1990)). ראשית, מבקש הפטור נדרש לשכנע את בית המשפט כי אין מדובר בעילת תביעה קלושה וחסרת סיכוי של ממש (ראו, ע"א 8974/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(4) 721 (2005)). שנית, על מבקש הפטור לפרוש תשתית עובדתית מלאה ועדכנית בדבר מצבו הכלכלי. בגדר כך, מחויב מבקש הפטור להביא הוכחות, הכוללות תיעוד ואסמכתאות, לאי יכולתו לשאת בתשלום האגרה (ראו, בשג"ץ 4934/14 גורנשטיין נ' כנסת ישראל, פיסקה 5 (21.7.2014)). ודוקו, תקנה 14(א) לתקנות האגרות קובעת כי "בעל דין, הטוען שאין ביכולתו לשלם אגרה, יצרף לתובענה, עם הבאתה לראשונה לבית המשפט, בקשה לפטור מתשלום אגרה בגין אותה תובענה..." (ההדגשה הוספה – א' ג'). להוראה זו חשיבות רבה בענייננו. מן האמור עולה, כי מבקש פטור מתשלום אגרה נדרש לטעון את כל טענותיו ולהניח את מלוא התשתית העובדתית והראייתית עם הבאת ההליך לראשונה לבית המשפט. בהתאם לכך נקבע, כי אין מקום להגשת בקשות פטור "לשיעורין". במילים אחרות, ככלל, אין מתירים לבעל דין שבקשתו לפטור מאגרה נדחתה לחזור ולעתור שנית מאותם נימוקים עצמם ואף לא מנימוקים שלא הייתה כל מניעה להעלותם במסגרת הבקשה המקורית (ראו, ע"א 5187/08 רונן נ' סמואל, פיסקה 3 (20.11.2008); וכן ראו, בש"א 7783/07 בן גיאת נ' כהן, פיסקה 6 (25.9.2007); רע"א 6560/14 יניב פעלים בע"מ נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ (6.1.2015)). כזכור, זה הטעם בגינו דחו בתי המשפט את ניסיונה של המערערת לבצע מקצה שיפורים לגבי בקשת הפטור המקורית. 16. זאת ועוד, מקובל לומר, כי אם קיימת מחלוקת בעניין עצם החיוב באגרה או לגבי שיעורה, הרי שזו קודם כל מחלוקת בין בעל הדין החייב באגרה (שהינו, בדרך כלל, התובע או המבקש) לבין המדינה כזכאית לאגרה. לפיכך, בעבר נהוג היה שלא להקנות לבעל הדין שכנגד (הוא, בדרך כלל, הנתבע או המשיב) כל מעמד לגבי שאלת האגרה (ראו, עניין להד, בעמ' 507; עניין מיפרומאל, פיסקה 13). ברם, כיום קיימת גישה שונה משהו, לפיה מרשים לבעל הדין שכנגד להעלות טענות בנוגע לאגרת המשפט (ראו, רע"א 915/06 אייזנברג נ' פרינטלייף.קום בע"מ, פיסקה 5 (18.9.2006) (להלן – עניין פרינטלייף); רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 795, 809-808 (2006) (להלן – עניין עמותת במות); רע"א 9075/05 עיזבון המנוחה לילי לוין ז"ל נ' עיריית הרצליה, פ"ד ס(4) 535, 541 (השופט א' רובינשטיין) (2006) (להלן – עניין עיזבון לוין); רע"א 1550/05 בונה הצפון חברה קבלני בניין בעכו בע"מ נ' א.ב.ג.ל. בנייה ויזמות בע"מ, פיסקה ה(ב) (30.8.2005); רע"א 6928/01 פלוק נ' זינגל, פ"ד נו(5) 721, 724 (2002); רע"א 1944/96 שפירא נ' כהן, פ"ד נ(1) 253 (1996); לדיון מקיף בעניינים אלו ראו, לוין, סדרי דין מיוחדים, בעמ' 13-7). מכל מקום, ברור כי המחלוקת בסוגיית האגרה היא מחלוקת צדדית ומתוחמת שיש לראות בה משום "יחידה דיונית" העומדת בפני עצמה. יוער, כי על רקע שיקולי מדיניות שונים שנזכרו בעניין עמותת במות נקבע, כי לצורכי תקיפה יש לסווג החלטה בבקשה לפטור מאגרה כ"החלטה אחרת" לגבי התובע (המבקש) והנתבע (המשיב). לעומת זאת, ביחס למדינה ב"כובעה" כגורם הזכאי לקבלת כספי האגרה וכאשר היא אינה צד להליך העיקרי, תסווג החלטה כאמור כ"פסק דין". בעניין עמותת במות הערנו, כי אם יימנע בעל דין שפתח הליך מלשלם את האגרה בעקבות דחיית בקשתו לפטור, תימחק תובענתו. הובהר שם, כי המחיקה תהווה פסק דין ביחס לתובע ולנתבע לגבי ההליך העיקרי, וכי בגדר ערעור על פסק הדין האמור יוכל התובע לתקוף בזכות את ההחלטה שדחתה את בקשתו לפטור מאגרה (שם, בעמ' 815-814). השאלה הנשאלת היא, מהן תוצאותיה המשפטיות, אם בכלל, של החלטה חלוטה בבקשה לפטור מאגרה לגבי הליך משפטי שהוגש מחדש לאחר שנמחק? זוהי הקושיה המלווה את המחלוקת שהונחה לפתחנו. 17. אמת נכון הדבר, כי עצם מחיקת התביעה השנייה בבית המשפט המחוזי, להבדיל מדחייתה, אינה מהווה מעשה בית-דין ואינה מקימה מחסום פרוצדורלי בפני המערערת מלהגיש תובענה חדשה באותה עילה (ראו, תקנה 527 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; רע"א 8317/07 בית הכנסת הגדול בירושלים נ' היכל שלמה - המרכז למורשת היהדות בירושלים (25.12.2007); עניין פרינטלייף, פיסקה 4; ע"א 2452/01 אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577 (2003) (להלן – עניין אורן); ע"א 346/79 טננבאום נ' טננבאום, פ"ד לד(1) 697, 700 (1979); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 385-384 (מהד' שביעית, 1995) (להלן – זוסמן, סדרי הדין האזרחי); נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 307-306, 315 (1991) (להלן – זלצמן)). ואולם, בענייננו, העובדה שבדרכה של המערערת להגיש את ההליך מחדש מנסה היא לסמוך על בקשה נוספת לפטור מתשלום אגרה, היא עובדה בעלת משמעות משני היבטים מרכזיים: האחד, שבקשת הפטור המקורית נדונה ונדחתה, ושההחלטה לגביה נבלעה בפסק הדין החלוט שמחק את התביעה השנייה; האחר, שבנסיבות העניין, אין בפי המערערת טענה לשינוי נסיבות המצדיק סטייה מההחלטות לגבי בקשת הפטור המקורית. למעשה, כל רצונה של המערערת הוא להעלות בבקשת הפטור השנייה טענות נוספות אותן החסירה כשהגישה את בקשת הפטור המקורית. משכך, ראוי שנבחן את בקשת הפטור נושא הערעור דנא על רקע זה ועל רקע התנהלותה של המערערת ובעל השליטה בה בהתדיינות המתמשכת בין הצדדים. 18. בראייתי, יש להשקיף על בקשת הפטור השנייה ככזו המנסה לעקוף בדרך פסולה החלטות שיפוטיות קודמות לגבי בקשת הפטור המקורית. במה דברים אמורים? אין חולק, כי בין הגשת בקשת הפטור המקורית לבין הגשת בקשת הפטור השנייה לא נשתנה דבר וחצי דבר, בנסיבות או במצב המשפטי. היינו, מדובר באותה תביעה לגביה מבוקש הפטור, והנימוקים שביסוד הבקשה לגבי יכולתה הכלכלית של המערערת מבוססים על טעמים שהיו ידועים למערערת עוד בשעה שהגישה את בקשת הפטור המקורית. משמעות הדברים היא, שבקשת הפטור נושא הערעור שלפנינו מהווה, הלכה למעשה, ערעור בדרך עקיפין על מה שנפסק בשלוש החלטות חלוטות בעניין זה, שלא איפשרו למערערת לתקן את מחדליה בבקשת הפטור המקורית. כשלעצמי, נראה לי, כי מכוח ההליכים הקודמים שקיימה המערערת בסוגיית הפטור מאגרה נוצר מעין השתק עילה לגבי סוגיית האגרה. כידוע, המבחן לשאלה אם קיימת זהות עילות הוא האם מבחינת מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות באותו עניין עצמו (ראו, ע"א 823/08 חזן נ' רשות המסים - פקיד שומה נתניה, פיסקה 7 (4.1.2009) (להלן – עניין חזן); ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 181 (השופטת א' פרוקצ'יה בדעת מיעוט, אך לא בעניין הרלוונטי) (2003) (להלן – עניין זיסר)). במקרה שלפנינו, בקשת הפטור השנייה נוגעת לאותה תביעה עיקרית, ואין מחלוקת כי הטעמים המובאים בבקשת הפטור האמורה היו ידועים למערערת עוד בעת הגשתה של בקשת הפטור המקורית. הנה כי כן, העילה במובן הרחב ככל שהיא נוגעת למחלוקת בסוגיית הפטור מאגרה נדונה והוכרעה במסגרת ההליכים הקודמים. ברם, ניתן להתבונן על הסיטואציה גם מזווית מעט שונה, ולומר כי נוצרה בסוגיית האגרה מעין פלוגתה פסוקה. היינו, כי בהחלטה לגבי בקשת הפטור המקורית קבע בית המשפט שמצבה הכלכלי של המערערת, נוכח כל הנטען על ידה שם, אינו מצדיק מתן פטור מאגרה. משממצא זה נבלע בפסק הדין שמחק את התביעה השנייה ניתן, איפוא, לומר כי הפך הוא לחלוט וסופי (ראו, עניין חזן, פיסקה 9). בין כך ובין אחרת, אם קיים בעניין זה מעשה בית-דין אין בידי המערערת לפתוח מחדש את אותה סוגייה עצמה במסגרת הליך זהה נוסף אותו היא יוזמת נגד המשיבים (ראו והשוו, רע"א 5796/12 חן חיים בע"מ נ' פקיד שומה אשקלון (26.8.2012) (להלן – עניין חן חיים בע"מ)). קיימים שני שיקולים מרכזיים ביסוד דוקטרינת מעשה בית-דין, המצדיקים שלא להידרש בשנית להליך שכבר נדון והוכרע לגביו: האחד, השיקול בדבר הבטחת סופיותן של הכרעות שיפוטיות ויעילות ההליך השיפוטי. יסוד זה חשוב על מנת למנוע הטרדתו של בעל דין שכנגד כך שעליו להתדיין שוב בעניין שכבר נדון והוכרע או שניתנה הזדמנות להעמידו לדיון ולהכרעה; השני, השיקול הנוגע לאינטרס הציבורי במניעת עומס יתר על מערכת השיפוט בהתדיינות בעניינים שכבר נדונו. עניין זה קשור אף להיבט העקביות שבהכרעות השיפוטיות ולצורך בשמירה על האמון במערכת המשפט (ראו, ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ראשון לציון, פ"ד נא(1) 68, 100 (1997) (להלן – עניין זלסקי)). סבורני, כי השיקולים האמורים עשויים לתמוך במסקנה כי המערערת מושתקת לדון מחדש בסוגיית הפטור מאגרה. 19. ודוקו, המערערת מבקשת להיאחז בהבחנה שעניינה הטעם העומד בבסיס ההכרעה בבקשה המקורית לפטור מאגרה. היינו, שבקשת הפטור המקורית נדחתה רק בשל העובדה שהוגשה בצורה לקונית. על פי הטענה, הכרעה מסוג זה אינה מקימה מחסום המונע הגשת בקשה נוספת בהליך מאוחר יותר. זאת, שכן זכותה של המערערת לפטור מתשלום אגרה לא נתבררה לגופו של עניין במסגרת ההליך המשפטי המוקדם. אין לקבל טענה זו. אומנם, אין חולק כי יש ליתן בידי בעל דין הזדמנות הוגנת להעלות את טענותיו ולהציג את גרסתו. ברם, למערערת היה יומה בבית המשפט, במובן זה שניתנה לה ההזדמנות להשמיע את מלוא טענותיה ולהביא את כל ראיותיה במסגרת בקשת הפטור המקורית. בית המשפט דן בבקשה האמורה והכריע בה באופן סופי. דא עקא, בבקשת הפטור המקורית לא כללה המערערת את כל נימוקיה. על כך אין למערערת אלא להלין על עצמה. זאת היות וכידוע, "מעשה-בית-דין חובק לא רק עניינים שעלו ונדונו, אלא גם טענות שהייתה חובה להעלות בהליך קודם" (רע"א 340/94 חברת חלקה 94 בגוש 6415 נ' בסן, פ"ד נ(1) 636, 645 מול האות ב (1996); ראו גם, ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פיסקה 9 (8.9.2005); עניין זיסר, בעמ' 181 (השופטת א' פרוקצ'יה); זלצמן, בעמ' 183). 20. אין לכחד, עם זאת, כי הפרפוזיציה לגבי חלותו של כלל מעשה בית-דין נתקלת בקושי ממשי בשל טיבה של ההתדיינות בסוגיית האגרה ולאור מיקומה הגיאומטרי בהליך הדיוני. אכן, המצב בענייננו אינו זהה למצב שנדון בהלכות הספציפיות שפותחו לצורך הדוקטרינה של מעשה בית-דין. זאת, בין היתר, בשל כך שההכרעה בסוגיית האגרה מנותקת מההכרעה לגופה של המחלוקת הבסיסית בין הצדדים לתובענה. בהקשר זה, לא למותר לציין כי בענייננו בעלת הדין העיקרית בסוגיית האגרה, היא המדינה, כלל לא טענה לקיומו של מעשה בית-דין. זאת ועוד, קשה להתעלם מכך שהמבחן לבדיקת מצבו של בעל דין מתייחס למצב הדברים בעת הגשת הבקשה. מצב כלכלי מטבעו עשוי להשתנות וייתכן שהשינוי יצדיק הגשת בקשת פטור חדשה או נוספת (ראו, ע"א 5457/01 זרם תקשורת והפקות בע"מ נ' רשם כלי השייט הקטנים באגף הספנות (30.8.2001); ע"א 3475/00 ידיד נ' הכונס הרשמי (18.5.2000)). בתוך כך, ניתן לתהות לגבי סופיותה של ההכרעה בסוגיית האגרה, ושמא נתונה היא בנסיבות מסוימות לשינוי או לעיון נוסף אף בגדרו של אותו הליך. זאת, בדומה להחלטות ביניים, אשר כלל ידוע לגביהן כי אינן יוצרות מעשה בית-דין (ראו, רע"א 2134/06 קדמני נ' קדמני קורפורשיין בע"מ (בפירוק) (29.8.2006) (להלן – עניין קדמני); ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי, פ"ד נו(4) 505, 508 (2002)). בשל טעמים אלה, ניתן לטעון, כי אין ההכרעה בבקשה לפטור מאגרה משתיקה בעל דין מלהתדיין שוב באותו עניין (מעניינים גם דבריו של הנשיא י' אולשן בהמ' 502/59 בנין וביצוע נ' קסתיאל, פ"ד יד 675, 679 (1960): "אינני חושב שיש להפוך את הדיון בדחיית האגרה למשפט זוטא עם הבאת עדים והוכחות ושעל המבקש דחיית אגרה להוכיח את נכונות כל הסיפרות הנזכרות על-ידו בתביעה"; וראו גם, רע"א 4005/12 דם-ארי נ' אבו-רומחין, פיסקה 5 (2.9.2012) (להלן – עניין דם-ארי); ע"א 254/63 בלולו נ' עשור לעצמאות ישראל, חברת תערוכה בע"מ, פ"ד יח(2) 689, 700 (1964); להרחבה על השיקולים השונים לגבי מעשה בית-דין ראו, זלצמן, בעמ' 265-260, 317-316; רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין (8.3.2009) (להלן – עניין וינשטיין); עניין זלסקי, בעמ' 100-96; ע"א 375/82 מרקוביץ נ' מונטיפיורי, פ"ד לט(2) 421, 423 (1985)). מכל מקום, ניתן להשאיר סוגייה זו בצריך עיון. זאת, שכן מגיעים אנו לתוצאה של דחיית הערעור בדרך הנמקה שונה. 21. סבורני, כי המקרה שלפנינו נמנה על אותם מקרים בהם התנהלות בעל הדין מצביעה על שימוש לרעה בהליכי משפט. תיאור הדברים שפורט לעיל מלמד כי המערערת שבה והגישה לבית המשפט בקשה ממוחזרת לפטור מאגרה, ממש באותו עניין שנדחה על ידי בית המשפט בהליך קודם. כאמור, בקשת הפטור המקורית נדונה בארבע הזדמנויות שונות במסגרת גלגולה השני של התביעה. עובדה זו מצדיקה לברר מה טעם יש בדיון מחודש באותו עניין. במילים אחרות, נוכח ההכרעה בבקשת הפטור המקורית, סבורני כי למצער היה על המערערת להראות שקיים הבדל בין מצב הדברים עובר להגשת בקשת הפטור המקורית לבין מצב הדברים במועד הגשת בקשת הפטור השנייה. בהקשר זה, מקובלת עליי הנחת היסוד של המערערת כי מצב כלכלי הוא מטבעו בר-שינוי. בהתאם לכך, לא ניתן לשלול כי נתונים חדשים לגבי מצבו הכלכלי של בעל דין, עשויים להצדיק הגשת בקשת פטור חדשה (ראו והשוו, ע"א 2686/11 אלי בראשי ובניו, עבודות עפר ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (7.2.2013) (להלן – עניין בראשי); הסיפה לתקנה 14(א) לתקנות האגרות). טעם מוצדק אחר עשוי להיות שינוי בעמדתה של המדינה לגבי בקשת הפטור (ראו והשוו, עניין קדמני). ואולם, בענייננו, לא התקיימו, ולא נטען על ידי המערערת שהתקיימו, נסיבות מן הסוג האמור לעיל. ויודגש, אין חולק כי הטעמים שנזכרו בבקשת הפטור השנייה היו ידועים למערערת בעת שהגישה את בקשת הפטור המקורית, ולא היה בהם כל חדש. לפיכך, לדעתי, בנסיבות אלה אין לאפשר למערערת לנצל את העובדה שמחיקת התביעה השנייה לא מנעה ממנה להגיש את התביעה פעם נוספת. זאת, על ידי הגשה חוזרת של בקשה לפטור מאגרת המשפט. סבורני, כי יש במסקנה זו גם כדי לשרת את התכלית של סופיות הדיון (ראו, ע"א 5238/13 וינברג נ' מנהל מיסוי מקרקעין - מחוז ת"א, פיסקה 7 (5.3.2015); עניין וינשטיין, פיסקאות 26-27 לחוות דעתה של השופטת מ' נאור; ראו והשוו גם, בש"א 7781/14 פלונית נ' פלונית (21.12.2014); עניין חן חיים בע"מ, פיסקה 10). יפים לענייננו דבריו של המשנה לנשיאה א' ריבלין: "כאשר בעל-דין בוחר שלא לפעול בהתאם להוראות סדרי-הדין, הוא נוטל על עצמו סיכון שהדבר יהא בעוכריו. אכן, בימינו לא פעם קיימת גישה סלחנית למחדלים 'פרוצדוראליים', וזאת מתוך התחושה כי ניתן להימנע מתוצאה גורפת – כגון דחיית הליך – באמצעות פתרונות מתונים ו'מידתיים' יותר ובהם מתן אפשרות לתיקון המחדלים, לעיתים תוך חיוב בהוצאות. גמישות זו הגיונה בצדה וטעמיה עמה, אך בה-בעת, תהא זו טעות מצדם של בעלי-הדין לסבור שכל מחדל דיוני הוא בר-תיקון בהבל פה תוך הכרזה כי 'הפרוצדורה אינה מיטת סדום'. בוודאי כך הדבר כאשר מאחורי הפרוצדורה ניצבים שיקולים מהותיים בעלי משקל, וכאשר בעל-הדין שאינו פועל לפי הכללים מיוצג על-ידי עורך-דין" (ע"א 5993/08 חברת סונובר שיווק דלקים בע"מ נ' סולי ש.ואנו הנאמן על נכסי חברת רם, פיסקה 2 (31.1.2010); ראו גם, רע"א 5673/11 רגבי נ' כחלה, פיסקה 8 (20.12.2011)). 22. לבית המשפט קנויה סמכות טבועה למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט (ראו, למשל, רע"א 1574/11 שטראוס שיווק בע"מ נ' אורמן, פיסקה 14 (14.7.2011); בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ, פיסקאות 8-6 (15.1.2007) (להלן – עניין שנפ); עניין אורן, בעמ' 583, 586; ע"א 8/74 לייזרוביץ נ' לייזרוביץ, פ"ד כח(2) 436, 439 (הנשיא י' זוסמן) (1974); זוסמן, סדרי הדין האזרחי, בעמ' 400). ברם, יש להודות כי גבולות המושג של שימוש לרעה בהליכי משפט אינם תמיד ברורים. זאת, מאחר וקיים קושי מובנה לתחום מראש את מגוון המצבים והפעולות שייחשבו שימוש לרעה. עמדה על כך הנשיאה ד' ביניש בעניין שנפ: "השאלה מהו שימוש לרעה בהליך השיפוטי, אינה ניתנת לתשובה אחידה וממצה. קשה להגדיר מראש מתי תעלה התנהגות של בעל-דין כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי; קל יותר לזהות את הפסול שבהתנהגות זו כאשר נתקלים בה. בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי-משפט מבוסס בעיקרו על אמת-מידה אובייקטיבית, הנבחנת בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל-הדין והשאלה האם פעל בזדון עשויות להשליך על המסקנה האם עשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, עיקרו של המבחן בעניין זה הינו סבירות והגינות, קרי - כיצד היה נוהג בעל דין סביר והגון בנסיבות העניין. התפיסה שבבסיס אמת-המידה האמורה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל-הדין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל-הדין כלפי בית-המשפט; זאת, על-מנת לאפשר דיון והכרעה במחלוקות שהובאו בפני בית-המשפט, תוך הבטחת הליך שיפוטי תקין והוגן לפרט ולציבור בכללותו" (שם, פיסקה 5; להרחבה ראו, ארנה רבינוביץ'-עיני ודורון דורפמן "שימוש לרעה וחוסר תום לב בהליך האזרחי: הפער שבין מודל דיוני פוסט-אדברסרי למודל ייצוג מסורתי" ספר שלמה לוין 255, 261-257 (אשר גרוניס, אליעזר ריבלין ומיכאל קרייני עורכים, 2013) (להלן – רבינוביץ'-עיני ודורפמן)). 23. בנסיבות המקרה, דעתי היא כי בהתנהלותה של המערערת דבק פסול כפול. אבהיר את טעמיי לכך. לדידי, אין לקבל כדבר שבשגרה הגשת בקשות פטור מאגרה תכופות, המתבססות על טענות עובדתיות ומשפטיות שכבר נדונו או שלא הייתה מניעה לדון בהן אילו נטענו. זאת, בהיעדר שינוי בנסיבות שהיו קיימות בעת מתן החלטה בבקשת פטור קודמת, שניתנה זמן לא רב לפני כן, לגבי אותם צדדים ובגין אותה תובענה. בשל כך, אף אינני מוצא כל טעם להשלים עם התדיינות חוזרת לגבי בקשת פטור מאגרה, השבה ומביאה בפני בית המשפט עניין שכבר נדון והוכרע על ידו, רק משום שההליך העיקרי נמחק והוגש מחדש. סבורני, כי כל תוצאה אחרת עשויה לפתוח פתח לניצול העיקרון שלפיו מחיקה, ככלל, אינה מונעת הגשה מחדש של הליך שנמחק (ראו והשוו, בג"ץ 20/64 "המסייר" בע"מ נ' המפקח על התעבורה, פ"ד יח(3) 248, 250 (השופט צ' ברנזון) (1964); אבישי אדד שימוש לרעה בהליכי משפט - הגנה דיונית מפני ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות 146-140 (2013) (להלן – אדד)). נתאר לעצמנו תובע שבקשתו לפטור מאגרה נדחתה. בשלב זה בוחר התובע להמתין עד אשר התביעה שהגיש תימחק מחמת אי תשלום האגרה. או אז שב התובע ומגיש את התביעה מחדש. לצד התביעה החדשה מגיש התובע בקשה דומה לבקשת הפטור שנדחתה, תוך ניסיון לערוך מקצה שיפורים בבקשה ומתוך תקווה שהבקשה תידון בפני מותב שונה או ערכאה אחרת. בדרך זו, יוכל אותו תובע להגיש שוב ושוב את תביעתו ובכל פעם לצרף בקשה לפטור מאגרה. אין צורך לומר שהתנהגות מסוג זה תהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. זאת, בשל ההטרדה החוזרת ונשנית של בעלי הדין והערכאות השיפוטיות, הכרוכה בהתדיינות חוזרת באותו הליך, כאשר גלוי וידוע למגיש הבקשה כי העניין הוכרע זה מכבר על ידי בית המשפט (ראו והשוו, רע"א 2489/13 שופרסל בע"מ נ' שלם (20.5.2013); בש"ם 10491/09 יהודה נ' לשכת עורכי הדין, הועד המרכזי (3.1.2010); ת"א (מחוזי ת"א) 1043/00 רוזנפלד נ' הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי, פיסקה 9 (24.10.2002); ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה, ע"א 10688/02 רוזנפלד נ' הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי (27.3.2003); ע"א 2505/06 בקר נ' סלקום ישראל בע"מ, פיסקה 17 (9.12.2008); אדד, בעמ' 229-228). זו הסיבה שאין מקום, בוודאי בהיעדר טעם מיוחד, להתיר למערערת לשוב ולהגיש בקשת פטור נוספת. זאת, לאחר שכל מהלכיה הקודמים לתקן את מחדלה בהגשת בקשת הפטור המקורית כשלו. 24. שיקול נוסף שיש לתת עליו את הדעת במסגרת מדיניות משפטית הולמת הוא האינטרס הקיבוצי של כלל המתדיינים, המתדפקים על דלתות בית המשפט וממתינים להכרעה בעניינם. למעשה, מדובר באינטרס של כלל הציבור בניצול מיטבי של הזמן השיפוטי. לא למותר לציין, כי אינטרס מערכתי זה בדבר ניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים תורם לשמירה על זכות הגישה לערכאות של כל בעלי הדין (ראו, רע"א 7070/14 עזבון המנוח מוחמד מוסטפא יוסף אבו ליל ז"ל נ' עזבון המנוח שריך עומר אלפהום, פיסקאות 13-12 (14.1.2015); רע"א 5281/07 בניני מ.י. גינדי הנדסה ופיתוח בע"מ נ' גד ש. מהנדסים (1995) בע"מ (5.7.2007); רע"א 10227/06 בובליל נ' אינדיג (5.2.2007); רע"א 7709/06 עיריית הרצליה נ' ב.ר. מסעדות (הרצליה פיתוח) בע"מ, פיסקה 7 (29.10.2006); רע"א 8327/05 צדיק נ' פנימי, פיסקה 4 (14.9.2005); ראו גם, רבינוביץ'-עיני ודורפמן, בעמ' 277-273). סבורני, כי נסיבות המקרה שלפנינו מצדיקות ליתן משקל ניכר לאינטרס הציבורי והמערכתי. איון הכרעה לגבי בקשת פטור מאגרה קודמת ומתן הזדמנות להגשה חוזרת של בקשה כאמור, רק בשל כך שההליך העיקרי נמחק והוגש מחדש, עלולה להכביד על צבר ההליכים העומד להכרעה בבית המשפט ולהביא לכך שמשאבים שיפוטיים רבים ונוספים יוקדשו לאותו עניין. ברי, כי מסקנה זו מתיישבת גם עם החובה הקבועה בתקנה 14(א) לתקנות האגרות, היינו, להגיש בקשת פטור מאגרה מנומקת יחד עם הבאתה לראשונה של התובענה לבית המשפט. יפים לעניין דבריו של הנשיא מ' שמגר, כי "חובה יתרה על המתדיינים להקפיד על מיצוי זכויותיהם בדרך יעילה ככל האפשר ולהימנע מתמרונים, היוצרים עומס יתר דיוני אשר אותו ניתן למנוע" (ע"א 734/83 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' שפיר דוידוביץ (שותפות רשומה), פ"ד לח(1) 613, 620 מול האות ג (1984)). ואכן, התוצאה השלילית של ההתנהלות האמורה ניכרת היטב במהלכיה של המערערת שגרמו לאובדן זמן שיפוטי יקר. בשל מחדלה הנזכר של המערערת, נדונה בקשת הפטור המקורית בארבע הזדמנויות שונות ובפני שלושה מותבים שונים. אם אין לראות בהכרעה בבקשת הפטור המקורית בשלב בקשת רשות הערעור בבית משפט זה משום סוף פסוק, לשם מה בכלל התקיים הדיון בשלב האמור? זאת, שכן לשיטת המערערת, מחיקת התביעה והגשתה מחדש איפשרה ממילא הגשתה של בקשת פטור חדשה. פשיטא, כי השלמה עם דרך התנהלות מעין זו עלולה להביא לתוצאה אבסורדית ולא רצויה מבחינת ניצול משאבי המערכת השיפוטית ומבחינת עיקרון סופיות הדיון (ראו והשוו, ע"א 8142/12 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' לביא (6.1.2015)). 25. זאת ועוד, קיימת חשיבות בנסיבות העניין גם לחלוף הזמן ולאחריותה של המערערת להתארכותם של ההליכים המשפטיים. עניינו של טעם זה, המזכיר את טעמיה של טענת ההתיישנות, הוא "בכך שזמנם המוגבל של בתי-המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה תחת עיסוק בעניינים אשר אבד עליהם כלח" (ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' גלוסקה, פ"ד נז(1) 289, 301 מול האות ו (2002); לסקירה של שיקולי המדיניות התומכים בהתיישנות תביעות ראו, טל חבקין התיישנות 32-22 (2014)). כפי שפורט, למערערת היה יומה בבית המשפט, ורק בשל מחדלה שלה נקטע בירור התביעה הראשונה, שהגיע לשלב ההוכחות. יתרה מזאת, המערערת הגישה את התביעה השנייה רק למעלה משלוש שנים לאחר מחיקתה של התביעה הראשונה. אף בהתחשב בקשיים אליהם נקלעה המערערת, לא ברור מדוע נדרש זמן כה רב להגשת התביעה פעם נוספת לאחר מחיקת התביעה הראשונה. זאת, בהינתן שמדובר באותו נוסח של כתבי תביעה. ולא עוד אלא, שהמערערת הכשילה במו ידיה את ההזדמנות הראשונה שניתנה לה להגשת בקשת פטור מאגרה בגדרי התביעה השנייה, ולאחר דחיית בקשתה האמורה המשיכה להתדיין זמן רב בסוגיית הפטור מאגרה. עינינו הרואות, שהתנהלותה ומחדליה של המערערת הובילו לכך שהתביעה הבסיסית, המתייחסת לאירועים שאירעו לפני למעלה מ-15 שנים, מדשדשת זה שנים בפרוזדור הדיוני. לא נעלמה מעיניי גם טענת המשיבים בדבר זכותם להתנהל באופן חופשי וללא מורא מחרב התביעה שתרחף מעל ראשם. בנסיבות אלה, נראה לי, כי המערערת האריכה את ההתדיינות מעל ומעבר, ולא מילאה אחר חובתה כלפי בית המשפט וכלפי בעלי הדין האחרים לאפשר מהלך תקין של ההליך המשפטי לשם דיון והכרעה בסכסוך. היטיבה לסכם מסקנה זו השופטת א' פרוקצ'יה: "זכות הגישה לערכאות מותנית איפוא, בקיום חובות בסיסיות של בעל הדין לקיים הליך שיפוטי תקין. בעל דין אינו רשאי, בשם זכות הגישה לערכאות, לנצל את ההליך השיפוטי לרעה, ולצפות כי תישמר זכותו לפנות לערכאות וינתן לו יומו בבית המשפט חרף זאת... כנגד הזכות החוקתית לפנות לערכאות, עומדת חובתו של בעל דין לקבל על עצמו את עולם של סדרי הדין ושל צווי בית המשפט כדי להבטיח את זכויותיהם הדיוניות של בעל הדין, וכדי לאפשר את מהלכם התקין של הליכי בית המשפט להגנה על אינטרס הציבור כולו" (רע"א 3454/04 ורקר נ' הראל, פיסקה 4 (5.6.2005)). 26. יתרה מכך, טיב התנהלותה של המערערת בהליכים בסוגיית האגרה אינו בגדר פגם דיוני טכני בלבד, הנובע מחוסר תשומת לב, אלא עולה כדי חוסר תום לב דיוני של ממש. מתברר, שההצהרה שהונחה בפני בית משפט זה בגדרי רע"א 59/10, לפיה אם תידחה בקשת רשות הערעור יישא אלי ראובן בהוצאות ניהול התביעה, לרבות תשלום האגרה, הייתה הצהרה סתמית וריקה מתוכן. לא זו אף זו, אף בדיון לפנינו טענה באת-כוח המערערת כי אלי ראובן מוכן לממן את התביעה (עמוד 4 לפרוטוקול הדיון מיום 25.4.2013). דא עקא, אין חולק כי מצבו הכלכלי של אלי ראובן, שכנגדו תלויים ועומדים כ-26 תיקי הוצאה לפועל, אינו מאפשר לו לשאת בתשלום האגרה. ההצהרה אינה עולה בקנה אחד גם עם החלטת המפרק בגלגול השני של התביעה, לפיה הוא חוזר בו מן האישור שנתן לאלי ראובן לניהול הליכים בשם המערערת. זאת, על רקע אי יכולתו של האחרון לערוב להוצאות ההליכים כפי שהתחייב לעשות (מוצג 10 של המשיבים). יצוין, כי אלי ראובן הוא מי שעומד מאחורי התביעה והכוח המניע שלה, ואין כל ספק שההצהרות לגביו ניתנו תוך מודעות למצבו הכלכלי ולעובדה שאין להצהרות האמורות כל כיסוי. ברי, כי התנהלות דיונית ראויה אינה עולה בקנה אחד עם מתן הצהרה בפני מותב אחד של בית המשפט כי אלי ראובן ישלם את אגרת המשפט, ואגב כך הצגת מצג כאילו יש בידיו לעשות כן, ולאחר מכן העלאת טענה בפני מותב אחר כי הוא חסר כל ואין בידו לשלם את האגרה. סבורני, כי התנהלות מעין זו מבטאת זלזול בערכן של התחייבויות הניתנות לבית המשפט שאין להשלים עימו (ראו והשוו, רע"א 8970/07 הגות הספר היהודי 1995 בע"מ (בפירוק) נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פיסקה 5 (15.11.2007) (להלן – עניין הגות הספר היהודי); רע"א 10498/06 מגדלי ישי חברה לבניין בע"מ - בפירוק נ' עיריית תל אביב-יפו, פיסקה ד(5) (30.1.2007)). 27. מכל האמור לעיל עולה, באופן בולט, כי המערערת ניצלה לרעה את עובדת מחיקתה של התביעה והגשתה מחדש. ברם, קביעה זו מובילה לשאלה מהי תוצאתה של התנהלות דיונית בלתי תקינה זו. בעבר עמדתי על כך ש"בחירת האמצעי אותו ינקוט בית המשפט כלפי בעל דין שבאופן התנהלותו נפל פגם צריכה להיגזר מחומרת הפגם ומכלל נסיבות העניין" (רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ נ' רב בריח (08) תעשיות בע"מ, פיסקאות 14-13 (12.1.2010); ראו גם, חוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז בבע"מ 7784/12 פלונית נ' פלוני (28.7.2013)). במקרה דנא, דומה כי לא יהיה בכלי של פסיקת הוצאות גבוהות מהרגיל משום מענה אפקטיבי למחדליה של המערערת. זאת, הן משום שקופת הפירוק ריקה הן משום שבעל השליטה היוזם את ההליכים נמצא בקשיים כלכליים בעצמו. סבורני, כי יהא זה אף צעד שאינו מידתי, היות והוא עשוי להקשות עוד יותר על גיוס הכספים לתשלום האגרה בגין התביעה, ולהוות חסם נוסף בפני המערערת מלהביא את עניינה להכרעה בבית המשפט. מכל מקום, יש לזכור כי הסעד שמושיט בית המשפט במסגרת מתן פטור מאגרה הינו סעד שבשיקול דעת. לפיכך, בנסיבות העניין, סבורני כי די בדחיית הערעור, שמשמעותו דחיית בקשת הפטור מאגרה, כדי ליתן מענה הולם ומאוזן להתנהלותה של המערערת. איני מתעלם כי תוצאה זו עשויה להיות מרחיקת לכת מבחינתה של המערערת, שייתכן שלא יהיה בידה הסכום הנדרש לתשלום האגרה. ברם, אין לקבל את טענת המערערת לעניין הפגיעה בזכות הגישה לערכאות. מערכת המשפט הלכה כברת דרך לקראת המערערת, וניתן לה יומה יותר מפעם אחת. על אף זאת, המערערת הכשילה במו ידיה את האפשרויות שעמדו לרשותה, ועל כך אין לה להלין אלא על עצמה. יתרה מכך, דרכה של המערערת לבירור התביעה עודנה פתוחה, בכפוף לתשלומה של האגרה המתאימה. במאמר מוסגר אעיר לגבי העובדה שהמערערת הגדילה את הסכום הנתבע במסגרת התביעה השלישית לסך של כ-12 מיליון ש"ח. זאת, למרות שהסכום שנתבע במקור הועמד על סך של שמונה מיליון ש"ח. אף אם מניחים כי למערערת יש עילת תביעה הראויה להתברר וכי היא דלה באמצעים, אין היא יכולה להעמיד את תביעתה על כל סכום בו היא חפצה ובה בעת לדרוש פטור מלא מאגרה (ראו, עניין רופל, פיסקה 6; עניין דם-ארי, פיסקה 5). 28. בנקודה זו מתבקשות שלוש הערות ביניים בקשר להתנהלות המפרק. ראשית, סבורני כי על המפרק הייתה חובה לפרוס לפני בית המשפט את מצבה הכלכלי המלא של המערערת, על מנת לאפשר לבית המשפט ולנושים המהותיים להתרשם נכונה מדלותה ומהיעדר יכולתה לשאת בתשלום האגרה. האמת ניתנת להיאמר, כי אין בעובדה שחברה מצויה בפירוק, כשלעצמה, ראיה מספקת לחוסר מסוגלותה הכלכלית (השוו, תקנות 14(ד)(2)-14(ד)(3) לתקנות האגרות; ראו גם, עניין כרמל אולפינים). כך, יש לבחון את מצבה של קופת הפירוק ואת הצפי להכנסות נוספות. המפרק לא נתן פירוט מספק והסברים בעניינים אלה. לא למותר לציין, כי המדינה עמדה על כך שלא הומצאו לידה די מסמכים וראיות לגבי מצבה הכלכלי של המערערת, ובהיעדר מידע חיוני בתיק, לא הייתה מוכנה לנקוט עמדה בשאלת הפטור מאגרה (סעיפים 34-33 לתגובת המדינה מיום 20.6.2013). כן יצוין, כי בהודעה שהוגשה לבית משפט קמא טען המפרק, כי בקופת הפירוק מצוי סכום זעום של כ-14 אלף ש"ח בלבד וכי הוא אינו רואה סיכוי לקבלת כספים נוספים (מוצג 33 של המערערת). גם בגדרי ערעור זה הגיש המפרק הודעה ביום 15.10.2012, בה נטען, כי למערערת אין כל נכסים וכי לא צפויות הכנסות כלשהן. ברם, בהודעה של המפרק מיום 15.8.2013 נמסר, כי בקופת הפירוק יש כיום סך של כ-48,000 ש"ח, שהתקבלו בין היתר בגין רישום זכויות בספרי המקרקעין של משתכנים בדירות שבנתה המערערת. לא ניתן להתעלם מהשינוי, שלא זכה לכל הסבר ענייני ומשכנע מצדו של המפרק, לגבי הנטען ביחס לצפי ההכנסות ובדבר סכומים נוספים שעוד עשויים להיכנס לקופת הפירוק. מיותר לציין, כי לסכום המצוי בקופת הפירוק רלוונטיות ישירה להכרעה לגבי בקשת פטור מאגרה. שנית, מסתבר, כי בעבר חזר בו המפרק מן האישור שנתן לאלי ראובן לנהל הליכים בשם המערערת (מוצג 10 של המשיבים). זאת, לאור חוסר יכולתו הכספית של אלי ראובן לשאת בהוצאות שנפסקו לחובת המערערת. מהחומר המונח לפנינו עולה כי לא חל שינוי במצבו הכלכלי של אלי ראובן המאפשר לו לערוב בפועל להוצאות ההליכים. משכך, ניתן לתהות, מדוע שב המפרק ונתן אישור לאלי ראובן להגיש בשם החברה את התביעה השלישית. שלישית, קיימת כאמור מחלוקת בין בעלי הדין האם ניתן אישור בית משפט של פירוק להגשתה של התביעה השלישית, כנדרש לפי סעיף 307(א)(1) לפקודת החברות. בהקשר זה יוער, כי בין כך ובין אחרת, קבלת אישור כאמור אינה מהווה תנאי להגשת הליך על ידי חברה בפירוק, ונתבע אינו רשאי להתגונן בפני תביעה אך בטענה שלא ניתן אישורו של בית המשפט להגשתה. עם זאת, אם מוגש הליך על ידי חברה בפירוק בלא אישור של בית המשפט או של ועדת הביקורת, מסתכן מגיש ההליך בכך שאם לא יצלח ההליך, הוא ולא החברה בפירוק, יישאו בהוצאות (ראו, דנ"א 6300/14 דאבל קיי מוצרי דלק (1996) בע"מ נ' גזפרום טרנסגז אוכטה בע"מ, פיסקה 8 (25.11.2014); עניין פרינטלייף, פיסקה 4; ע"א 3322/92 פלוק נ' זינגל, פיסקה 7 (2.12.1993); ע"א 794/77 כונס הנכסים הרשמי ככונס נכסים, מנהל ומפרק חברת מוטור הוטלס דפלופמנט קורפ' לטד' בפירוק נ' קוטלר, פיסקה 4 (4.4.1978)). ביחס לענייננו נציין, כי השאלה אם ניתן אישור של בית המשפט של פירוק איננה ברורה די הצורך. מכל מקום, אם אכן לא ניתן אישור של בית המשפט להגשת התביעה נושא הערעור, הרי שבנסיבות העניין ולאור ההלכה הפסוקה, קיים לכאורה טעם לפגם בכך שהמפרק אישר את הגשת התביעה תוך שהוא מצהיר מצידו כי לא יישא בהוצאות. זאת, בפרט כאשר המפרק אינו הגורם שיוזם את התביעה מחד, וכאשר הגורם האמור (היינו, בעל השליטה) מוגבל באמצעים מאידך, כך שלכאורה אין מי שיישא בהוצאות. 29. בשולי הדברים רואה אני לנכון להתייחס לסוגייה נוספת אשר עולה כבדרך אגב מנסיבות המקרה שלפנינו. ברור שבעל השליטה במערערת, אלי ראובן, הוא הרוח החיה מאחורי התביעה. כפי שפורט, בהתחשב במצבה של קופת הפירוק, נאות המפרק לאפשר לבעל השליטה לתבוע בשם החברה. זאת, בכפוף להתחייבותו של בעל השליטה לממן את הוצאות הניהול של התביעה בלא שקופת הפירוק תשתתף במימון. עשויה להישאל השאלה מה התמריץ העומד מאחורי רצונו של בעל השליטה לנהל הליך משפטי על חשבונו, לכאורה, וזאת למרות שאם תצלח התביעה יועברו כל הכספים לקופת הפירוק ויתחלקו בין הנושים. מסתבר, כי אלי ראובן העניק ערבות אישית לכיסוי חובות המערערת. בשל כך, מובן מדוע הצלחתה של התביעה עשויה לשרת את האינטרס הכלכלי הישיר שלו. יוער, כי אף שבית משפט קמא קבע שהעובדה הנ"ל לא הוצגה בפניו, הרי שאומנם, כטענת המערערת, הדבר נטען במפורש בבקשת הפטור השנייה (מוצג 3 של המערערת). לא מן הנמנע גם שבעל השליטה מונע מתוך רצון לנקות עצמו מאחריות להתנהלות הכושלת של פרויקט הבנייה נושא התביעה (ראו סעיף 18 לתגובת המערערת מיום 18.8.2013). מכל מקום, בענייננו אף עולה שאלה נוספת בנוגע לדרך המיוחדת שננקטה והיא הגשת תביעה על ידי החברה שבפירוק באמצעות מי שהיה בעל השליטה. כאשר עסקינן בחברה בפירוק שיש לה עילת תביעה נגד צדדים שלישיים קיימות שתי דרכים בסיסיות להגשת תובענה: האחת, על ידי המפרק; האחרת, המחאת זכות התביעה על ידי המפרק לגורם אחר, בין אם בעל מניות, דירקטור, נושה או גורם זר (ראו, ע"א 7602/09 בנק הפועלים בע"מ נ' Cibel Financiere S.A (10.2.2011) (להלן – עניין Cibel Financiere S.A); ע"א 9014/03 גרינפלד נ' לסר, פיסקאות 18-17 (14.12.2006)). במקרה דנא ננקטה דרך שלישית: המפרק נתן למעשה יפוי כוח לאלי ראובן לשם הגשת תביעה בשם החברה. אין צורך להביע עמדה לגבי הלגיטימיות של דרך זו, מה גם שלא שמענו טיעונים בעניין (ראו, רע"א 1073/14 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אי. אם. אם סוכנות לביטוח (1998) בע"מ (23.7.2014)). 30. לבסוף, נוכח התוצאה אליה הגענו אינני סבור כי המקרה שלפנינו מחייב הכרעה בשאלה, אשר טרם זכתה לתשובה חד-משמעית בפסיקה, באשר לחובתם של נושי חברה בפירוק, שקופתה ריקה, לשאת בעלויות אגרת המשפט (ראו, עניין בראשי, פיסקאות 9-8; עניין הגות הספר היהודי, פיסקה 4; רע"א 6360/99 מדינת ישראל נ' גיל חברה לפיתוח ותעשיות בע"מ (בפירוק), פ"ד נד(4) 554, 558-557 (2000)). יצוין, כי בית המשפט היה נכון להניח, כי בנסיבות מסוימות התשובה לכך היא בחיוב. היינו, כי קיימת הצדקה לדרוש ממפרק חברה לפנות לנושים, על מנת שאלו יישאו באגרת המשפט (ראו, עניין Cibel Financiere S.A, פיסקה 10; רע"א 1010/06 רו"ח צבי איציק - מפרק אריהנט טקסטיל בע"מ (בפירוק) (16.8.2007) (להלן – עניין אריהנט טקסטיל); עניין קדמני). זאת, היות והנושים הם אשר צפויים להיות הנהנים העיקריים מפירותיה של התביעה. מכל מקום, מדובר בשאלה המעוררת שיקולים כבדי משקל, בין היתר, על רקע השינויים שחלו בנושא בתקנות האגרות (ראו, למשל, עניין בלורי). לאור זאת, אף איני סבור כי עלינו להידרש למשקל שיש ליתן לעמדתה של המדינה, הן כנושה מהותית הן כבעלת פטור מתשלום אגרה, שלא לתמוך בבקשה לפטור מאגרה (ראו והשוו, עניין כרמל אולפינים, פיסקאות 27 ו-31 לחוות דעתו של השופט ע' פוגלמן, וכן חוות דעתו שם של השופט א' רובינשטיין; עניין אריהנט טקסטיל; רע"א 6929/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' קווי אשראי לישראל שירותים פיננסיים משלימים בע"מ, פיסקה 6 (8.1.2007); עניין קדמני; חוות דעתי בעניין עיזבון לוין, בעמ' 544 מול האות ג; ראו והשוו גם, רע"א 6528/14 רפיח בית החלמה בע"מ נ' משרד הבריאות - מדינת ישראל (18.1.2015)). כמו כן, נוכח המסקנה לפיה נדחית בקשת הפטור השנייה על הסף, ולאור טעמינו שהובאו בהרחבה לעיל, לא מצאתי לנכון לדון באפשרות שהעלו המדינה והכנ"ר לגבי השימוש בהוראה שבתקנה 14(י) לתקנות האגרות. 31. לסיכום, הגיעה העת לשים קץ להתדיינות המשפטית בסוגיית הפטור מאגרת המשפט בתביעתה של המערערת נגד המשיבים. אשר על כן, הערעור נדחה. בפני המערערת פתוחה האפשרות להגיש את תביעתה פעם נוספת מחדש, בכפוף לתשלום אגרת המשפט. כמובן, שלמשיבים עומדות כל הטענות, לרבות טענת התיישנות. ואולם, פסק דין זה הינו סוף פסוק בעניין בקשות המערערת לפטור מתשלום האגרה. יוער, כי אין בהכרעה זו כדי להביע עמדה לגופו של הסכסוך בין בעלי הדין ולגבי התביעה גופה. המערערת תשלם למשיבים 4-1 שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט בסך של 5,000 ש"ח. ה נ ש י א (בדימ') השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה לפסק דינו של חברי הנשיא (בדימ') א' גרוניס. בכל הנוגע לדיון באפשרות של החלת העיקרון של מעשה בית דין על החלטות בבקשה לפטור מאגרה, אציין כי ניתן למצוא מקבילה לכך גם בתחום דיני המסים, שבו חל העיקרון של השתק פלוגתה במתכונת "מרוככת" בכפוף לשינוי בנסיבות, לגילוי עובדות חדשות או לשינוי באקלים המשפטי (ראו והשוו: ע"א 490/13 פלומין נ' פקיד השומה חיפה (24.12.2014) (להלן: עניין פלומין)). מבלי לקבוע מסמרות, ניתן לשקול את החלתו של הכלל של השתק הפלוגתה גם בענייננו במתכונת גמישה הכפופה לשאלה אם חל שינוי בנסיבות, באופן שנותן ביטוי לשיקולי צדק ולאינטרס הציבורי (ראו: עניין פלומין, בפסקה 52, וההפניות שם). ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: א. מסכים אני לחוות דעתו המקיפה של חברי הנשיא (בדימ'). ב. להערתה של חברתי השופטת ברק-ארז אוסיף, מעבר לענייננו ולתוצאתו, כי ישנם תחומים שונים שבהם הוכרה גמישות באשר ל"מוחלטות" ההכרעה, ואשר בהם ניתן לדון מחדש – למשל – עם שינוי נסיבות; ראו ע"א 1351/06 ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (2007), פסקה ל"ה (2) לחוות דעתי, שם נאמר: ".... כבר נפסק שהחלתו של כלל מעשה בית-דין יכול שתהא גמישה בהתאם לנסיבות העניין... ובפרט נוצרו חריגים שונים לכלל במקרים שבהם הועמדה סופיותו של פסק-הדין הראשון בספק. כך, למשל, כאשר לאחר מתן פסק-הדין נתגלו עובדות חדשות שלא ניתן היה לגלותן בשקידה סבירה לפני מתן פסק-הדין בשל מצג-שוא של בעל-הדין האחר... וכך כאשר לאחר מתן פסק-הדין השתנו הנסיבות ונוצרה הצדקה בדין לדיון מחודש, הן משינוי הנסיבות העובדתיות והן משינוי הנסיבות המשפטיות... מצב דומה במקצת מתקיים גם בפסקי-דין שביצועם הולך ונמשך בעתיד, והלכה מקובלת היא שהם ניתנים לשינוי עם שינוי הנסיבות, למשל, בפסיקות לגבי שיעורי מזונות או החזקת ילדים ולכך טעמים טובים שבמציאות החיים..." והדברים מדברים בעדם. המשנה לנשיאה הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא (בדימ') א' גרוניס. ניתן היום, כ"ג בניסן התשע"ה (12.4.2015). ה נ ש י א (בדימ') המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11081660_S09.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il