שילר גד - עו"ד הנאמן על נכסי הפש"ר נ. לוין אלון - בפשיטת רגל

בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 7945/99 בפני: כבוד השופט א' ריבלין המבקש: עו"ד גד שילר - הנאמן על נכסי הפש"ר נגד המשיבים: 1. אלון לוין - בפשיטת רגל 2. הכונס הרשמי 3. אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 26.9.99 בבש"א 36750/99 פש"ר 310/97 שניתנה על ידי כבוד השופטת ורדה אלשיך בשם המבקש: עו"ד גד שילר בשם המשיב 1: עו"ד ערן קאופמן בשם המשיב 2: עו"ד רחל שני בשם המשיבה 3: עו"ד טל יקותיאל פסק-דין 1. ביום 21.9.97 ניתן צו לכינוס נכסיו של המשיב 1 (להלן: המשיב). באותו מעמד קבע בית המשפט המחוזי כי כל ההליכים המשפטיים התלויים ועומדים כנגד המשיב יעוכבו, וכי הוא יוכל להמשיך להתגונן כנגד תביעות שהוגשו נגדו "אם יגיש בקשה מתאימה". לבקשתו, אישר לו בית המשפט, להמשיך ולנהל את הגנתו בתיקים אחדים בהם נתבע לפרוע שטרות. המשיב טען, לעניין אותם תיקים, כי החתימה, המתחזה להיות חתימתו, על גבי השטרות, זויפה וכי התחייבותו נגועה במרמה ובעושק. ביום 2.7.98 הוכרז המשיב כפושט רגל והמבקש נתמנה כנאמן על נכסיו. ביום 29.4.99 ביקש המשיב כי בית המשפט המחוזי יאפשר לו להמשיך ולנהל את הגנתו, בעצמו, ובאמצעות בא-כוחו, בתיקים האמורים. המבקש התנגד לכך, אך בית המשפט נעתר לבקשת המשיב. בית המשפט קבע כי המקום הראוי לבירור ההליכים שבמחלוקת הוא בבית המשפט ולא כחלק מברור תביעות חוב בפני נאמן. בית המשפט סבר גם כי אין בידי הנאמן כלים לבדוק את הטענות שמעלה המשיב כנגד מקצת התביעות המופנות כלפיו. על החלטה זו מבקש הנאמן כי תינתן לו רשות ערעור. הוא סבור כי הדיונים בבית המשפט, בכל אותם הליכים בהם הותר למשיב להתגונן בעצמו, עשויים להימשך זמן רב - בעוד שבירור המחלוקות בידי הנאמן צפוי שיסתיים בתוך פרק זמן קצר. הנאמן סבור כי מצויים בידיו הכלים והאמצעים לבחון את טענות הזיוף והמרמה שמעלה המשיב. המשיב 2, כונס הנכסים הרשמי, תומך בבקשתו של הנאמן מנימוקים דומים. המשיבה 3, הנושה במשיב בסכום גדול, תומכת אף היא בבקשת הנאמן. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. 2. סעיף 20 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) (להלן: הפקודה) מלמד כי, משניתן צו כינוס, לא תהיה תרופה לנושה, נגד החייב לו חוב בר תביעה, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיראה לקבוע. תקנה 92 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה1985- מורה כי משהוכרז אדם פושט רגל, ומשנתמנה נאמן, יעביר לו הכונס הרשמי את כל תביעות החוב שהגיעו לידיו. הנאמן הוא המחליט אם לאשר את תביעות החוב או לדחותן. ביסוד הוראות אלה עומד הצורך לרכז את נכסי החייב בידי הנאמן, לצורך חלוקתם, בצורה שוויונית, בין הנושים (פ"ש 132/95 ג'ראלב מרקס ואח' נ' יוסף ידיד ואח', דינים מחוזי, כרך כו(7) 664, השופטת א' פרוקצ'יה). חובות בני תביעה בפשיטת רגל יש להביא לברור בפני הנאמן, וככלל, אין הם נידונים במסגרת ההליכים הרגילים בבית המשפט. הוראה מקבילה, וביסודה הגיון דומה, קיימת גם בדיני פירוק חברות. סעיף 267 לפקודת החברות (נוסח חדש), תשמ"ג1983-, אוסר על פתיחת הליכים למן הרגע בו ניתן צו פירוק או שנתמנה מפרק זמני, אלא ברשות בית המשפט ובכפוף לתנאים שיקבע. הוראה זו באה להבטיח כי "עם התחלת הפירוק עוברת המלאכה של בדיקת חובות החברה למפרק, והנושים שאינם רשאים לתבוע בבית המשפט, רשאים לתבוע על דרך של הוכחת חוב לפני המפרק... הצורך בריכוז הבירורים בידי המפרק אינו סובל פיזור התביעות בבתי המשפט למיניהם..." (ע"א 505/62 שותפות אחים מאיר, חיפה נ' מפרק חברת אשראי בע"מ (בפירוק), פ"ד יז 833), וראו גם ע"א 563/90 מועצת פועלי פתח-תקווה נ' שמשון ואח' חברה לצמיגים ולגומי בע"מ (בפירוק), חברה ואח', פ"ד מה(5) 589. 3. מתן האפשרות לפושט הרגל לנהל את הגנתו בעצמו ושלא במסגרת הברור המתקיים בפני הנאמן, עלול לפגוע בהגשמת המטרות אותן בא להגשים הליך פשיטת הרגל ובמיוחד את הצורך לכנס את נכסי פושט הרגל ולחלקם בין נושיו בדרך הזולה, המהירה, היעילה והשווה ביותר (השופט ש' לוין, פשיטת רגל, תשמ"ד, עמ' 11). "הכלל הוא שפושט הרגל איננו נחשב כבעל עניין בהליכים הנוגעים בחיובי ממון המוטלים לחובת קופת הנאמנות או לזכותה, וזכות העמידה לתבוע ולהיתבע בהליכים כאלה יוחדה לנאמן לבדו" (דברי השופט א' מצא בע"א 5000/92 בן ציון נ' גורני, פ"ד מח(1) 830, 836). הנאמן הוא המופקד על שמירת עניינם של הכל. מתן היתר לפושט הרגל לנהל בעצמו, ובאמצעות עורך דין מטעמו, התדיינויות משפטיות, הנוגעות למקצת מחובותיו, עשויה לגרוע בסופו של יום מקופת פשיטת הרגל, מקום בו אין בידי פושט הרגל מקורות בלתי תלויים למימון הוצאות ההליך המשפטי. 4. זאת ועוד זאת: כוחו של הנאמן לברר את אמיתות החובות עומד לו גם לנוכח פסק שניתן בעניין אותם חובות. הוא מוסמך לערער אחר פסק דין המוגש לו (ע"א 1057/91 הרצל נ' מכטיגר ואח', פ"ד מו(4) 353). "ואם הובאה ראיה שהפסק הושג בנסיבות שיש בהן משום תרמית, קנוניה או עיוות דין, או שהחוב האמיתי שונה מחוב פסק-הדין רשאי הוא לדחות את תביעת החוב כולה או מקצתה, והוא הדין בפשרה שנערכה עם החייב" (ש' לוין, שם בעמ' 236). כיוון שכך, אין יתרון בהצעתו של המשיב לברר תחילה, בעצמו, ובבית המשפט, את תקפן של התביעות שהוגשו נגדו. במקרה שלפנינו, נוספו על אלה טעמים מיוחדים: הנאמן החל כבר בטיפול בתביעות החוב. הנושים כולם, פרט לשניים, הגישו תביעות חוב לנאמן, ועל פי הצהרתו הוא צפוי להביא לסיום ההליך כולו בתוך פרק זמן קצר. התביעות אותן מבקש המשיב לנהל, בנפרד, בבית המשפט, אינן חריגות. פיצול ההליכים עשוי לפיכך לעכב את השלמת מלאכתו של הנאמן. התוצאה היא כי ראוי, במקרה זה, שלא להוציא את ההתדיינות המשפטית, נשוא הבקשה, מגדר ברור תביעות החוב בפני הנאמן. הערעור מתקבל, החלטת בית המשפט המחוזי תבוטל וניהול ההליכים נשוא ההחלטה יתקיים בפני הנאמן במסגרת ברור כלל תביעות החוב. ניתן היום, כז' באייר תש"ס (31.5.2000). ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99079450.W07/אמ