בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ. משה שנפ

פסק-דין בתיק בש"א 6479/06 בבית המשפט העליון בש"א 6479/06 ע"א 11319/05 ע"א 11321/05 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערער: בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ ג ד המשיב: משה שנפ ערעור על החלטת הרשמת ש' ליבוביץ מיום 17.7.2006 בע"א 11319/05 ובע"א 11321/05 בשם המערער: עו"ד גבי מויאל בשם המשיב: עו"ד ילון הכט פסק-דין בפניי ערעור על החלטת הרשמת ש' ליבוביץ מיום 17.7.06 אשר דחתה את בקשת המערער - בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן גם: הבנק) - לסילוק על הסף של שני ערעורים שהגיש המשיב לבית-משפט זה (ע"א 11319/05 וע"א 11321/05). עיקרי העובדות וההליכים 1. המשיב הינו איש עסקים, אזרח ישראלי, שהחזיק בשליטתו מספר חברות בתחום הנדל"ן. באמצע שנת 1999 הגיש הבנק כנגד המשיב שתי תביעות בסדר דין מקוצר - האחת בבית-המשפט המחוזי בחיפה, והשנייה כנגד המשיב וחברה בבעלותו בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. בשני ההליכים יוצג המשיב על-ידי בא-כוחו בפניי, עו"ד הכט. הרקע לתביעות נעוץ בערבות בנקאית שהבנק נאלץ לפרוע וכן בהלוואות שונות שהעמיד הבנק לרשות המשיב ואשר לא הוחזרו על-ידו. על-פי הנטען בתביעות, נמנע המשיב מסילוק חובותיו לבנק אשר שיעורם הכולל הגיע לפי הטענה לסך של כ- 17 מליון ש"ח. במהלך אוגוסט 2000, בעוד שתי התביעות הנ"ל מתבררות בפני בתי-המשפט המחוזיים, עזב המשיב את הארץ. בסמוך לכך, יצא עו"ד הכט לחו"ל והודיע ללשכת עורכי-הדין כי אין בכוונתו לשוב ארצה. בעקבות כך, מונה עו"ד ארז כממונה זמני כללי על ענייניו המקצועיים של עו"ד הכט בהתאם לסעיף 89א לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961 (להלן: הממונה). זמן קצר לאחר מכן, פנה המשיב לעורך-דין אחר - עו"ד חת - והסמיכו ליטול את כל תיקיו מידי הממונה ולהעבירם למשמורת ידידו של המשיב שאינו עורך-דין. פעולות אלה השפיעו על אופן התנהלות הדיון בתביעות הבנק כפי שיפורט להלן. אשר לתביעת הבנק בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב - טרם עזיבתו את הארץ, הגיש המשיב באמצעות עו"ד הכט בקשת רשות להתגונן. לאחר שהתקיים דיון בנוכחות המשיב ובא-כוחו ולאחר הגשת סיכומים בכתב מטעם הצדדים, ניתנה למשיב רשות להתגונן ביום 2.7.00 (השופטת-רשמת ע' צ'רניאק). כחודש לאחר מכן עזבו המשיב ובא-כוחו את הארץ כאמור לעיל, ולפיכך לא התייצבו לדיון שנקבע ליום 9.11.00 בפני השופטת ד' פלפל. ביום 5.12.00 הודיע הממונה, עו"ד ארז, לבית-המשפט המחוזי כי תיקי המשיב הועברו לעו"ד חת וכי אין הוא מוסמך לייצג את המשיב. בדיון שהתקיים ביום 6.12.00 במעמד בא-כוח הבנק, נמסרה לבית-המשפט הודעתו בכתב של עו"ד חת לפיה אף הוא אינו מייצג את המשיב, שכן הוא הוסמך רק לקבל לידיו את תיקי המשיב שהיו במשרדו של עו"ד הכט ולהעבירם למשמורת ידידו של המשיב. ביום 15.12.00 דחתה השופטת פלפל את בקשת הבנק למתן פסק-דין, בנימוק כי מאחר והממונה הודיע כי מסר את תיקי המשיב לעו"ד חת ואילו עו"ד חת הודיע כי אינו מייצג את המשיב, כי אז בנסיבות אלה "אין זה ראוי לעתור לפסק-דין אלא לבצע המצאה כדין". בבקשתו מיום 8.1.01 צירף הבנק את כתב המינוי של הממונה וטען כי הממונה הוסמך במפורש לטפל בענייני לקוחותיו של עו"ד הכט וכי לפי הדין החל על העניין, אין בהודעת הממונה כי העביר את תיקי המשיב לעו"ד חת כדי לשחררו מייצוג המשיב. בהחלטתה מיום 9.1.01 קבעה השופטת פלפל כי לאחר עיון בכתב מינוי הממונה היא משנה מהחלטתה הקודמת והוסיפה כי "אין צורך בהזמנה נוספת של הממונה. פסק-דין כמבוקש בעתירה ייחתם בתיק לפי הפסיקתא שהוגשה". בהתאם לכך, חתמה השופטת פלפל על הפסיקתא אשר בה צוין כי המשיב מיוצג על-ידי הממונה. במסגרת הפסיקתה, חויב המשיב לשלם לבנק את סכום התביעה (5,699,140 ₪) בצירוף שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט. הפסיקתה הומצאה לממונה ביום 15.1.01 על-ידי מזכירות בית-המשפט. אשר לתביעת הבנק בבית-המשפט המחוזי בחיפה - עובר לעזיבתם את הארץ, נכחו המשיב ובא-כוחו, עו"ד הכט, בדיונים בפני בית-המשפט. המשיב נחקר בחקירה נגדית על התצהירים שהגיש בתמיכה לבקשתו למתן רשות להתגונן ולאחר מכן הגישו הצדדים את סיכומיהם בכתב. בשלב זה, עזבו המשיב ובא-כוחו את הארץ. ביום 25.1.01 דחה בית-המשפט את הבקשה למתן רשות להתגונן (השופט ע' גרשון). ההחלטה נשלחה בדואר רשום למשרדו של עו"ד הכט, והיא חזרה בציון "לא ידוע". ביום 31.1.01 ניתן פסק-דין בהעדר הצדדים על-פי התביעה, ובמסגרתו נקבע כי על המשיב לשלם לבנק את סכום התביעה (11,576,762 ₪) בצירוף שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט. פסק-הדין נשלח על-ידי מזכירות בית-המשפט למשרדו של עו"ד הכט, ואף במקרה זה חזר הדואר כשעל גבו ציון "לא ידוע". ביום 5.3.01 המציא הבנק לממונה, עו"ד ארז, בהמצאה אישית את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב ואת פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה. יצוין כי בשנת 2002 שב עו"ד הכט לארץ. לעומתו, הוסיף המשיב לשהות בארצות-הברית מאז יציאתו מהארץ באוגוסט 2000 ועד היום. בהתאם לכך, פתח הבנק בהליכי אכיפה של פסקי-הדין הנדונים בארצות-הברית. 2. ביום 7.12.05, בחלוף כחמש שנים ממתן פסקי-הדין האמורים, הגיש המשיב באמצעות בא-כוחו, עו"ד הכט, שני ערעורים בפני בית-משפט זה: ע"א 11319/05 על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, וע"א 11321/05 על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה. בקשת הבנק נשוא ההליך שבפניי היתה לדחות את שני הערעורים על הסף מן הטעם שהוגשו באיחור ניכר של כחמש שנים. המשיב טען מנגד כי פסקי-הדין הומצאו לידיו רק ביום 25.10.05 במסגרת הבקשה לאכיפת פסקי חוץ שהגיש הבנק לערכאות בארצות-הברית. לטענת המשיב, עובר למועד זה לא הומצאו לידיו כדין פסקי-הדין הנדונים והוא לא ידע על קיומם; בהתחשב בכך, טען המשיב כי אין כל איחור בהגשת הערעורים לבית-משפט זה ולפיכך יש לבררם לגופם. בהחלטתה נשוא הערעור בפניי, קבעה הרשמת כי השאלה המרכזית המתעוררת הינה האם ההמצאות של החלטות בתי-המשפט המחוזיים ופסקי-דינם בסמוך לאחר מועד נתינתם, היו המצאות כדין. אם ההמצאות בוצעו כדין, הרי המועד להגשת הערעור על פסקי-הדין האמורים חלף לפני זמן רב. אם לאו, כי אז הערעורים הוגשו על-ידי המשיב כדין על-אף פרק הזמן הניכר שחלף מאז ניתנו על-ידי בתי-המשפט המחוזיים. בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, סברה הרשמת כי בשלב זה אין מקום להיעתר לבקשות הבנק לדחיית הערעורים על הסף. זאת מאחר ושאלת חוקיות ההמצאה שבוצעה, מקפלת בחובה את השאלה האם הממונה שימש כעורך-דינו של המשיב בעת מתן ההחלטות ופסקי-הדין הרלוונטיים. נקבע כי סוגיה זו מעוררת שאלות לא פשוטות. כפי שהובהר בהחלטת הרשמת, ליבונן של אותן שאלות נדרש לצורך ההכרעה לגופם של הערעורים שהגיש המשיב לבית-משפט זה. זאת מאחר וטענת המשיב הינה כי יש לבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב מחובת הצדק, שכן לטענתו הממונה שזומן לדיון לא ייצג אותו ולא שימש כעורך-דינו במועד הרלוונטי. לגישת הרשמת, ההכרעה בשאלה האם הממונה ייצג את המשיב בהליכים המשפטיים שהתנהלו נגדו, עשויה להשליך בעקיפין גם על התוצאה בערעור שהגיש המשיב כנגד פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה. אשר על כן, סברה הרשמת כי ראוי שלא לקבוע מסמרות בשאלות אלה בטרם יאמר בית-המשפט את דברו בעניינן. בשולי החלטתה ציינה הרשמת כי הצדדים רשאים במסגרת סיכומיהם בכתב, להתייחס להשלכות האפשריות של המצאת פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה למשרדו של עו"ד הכט על שאלת חוקיות ההמצאה. נוכח מכלול הטעמים האמורים, באה הרשמת למסקנה כי אין מקום לסילוק על הסף של הערעורים שהגיש המשיב. נקבע כי טענות הצדדים בעניין זה יידונו בפני ההרכב שידון בערעורים לגופם, אשר יישמעו במאוחד. טענות הצדדים 3. בערעורו בפניי טען הבנק כי שגתה הרשמת כאשר הותירה את הבקשה לדחיית הערעורים על הסף, להכרעת ההרכב שידון בערעורים לגופם. לטענת הבנק, המשיב עזב את הארץ בעיצומם של ההליכים המשפטיים שנוהלו נגדו, על-מנת להתחמק מפסקי-הדין הצפויים בהליכים אלה. לפי הטענה, עושה כעת המשיב שימוש ציני בערעורים שהגיש לבית-משפט זה, בניסיון לסכל את הליכי אכיפת פסקי-הדין המתנהלים בארצות-הברית. לטענת הבנק, מדובר במקרה קיצוני של חוסר תום-לב דיוני ושימוש לרעה בהליכי משפט, באופן המונע מהמשיב להישמע בטענה כי פסקי הדין לא הומצאו לידיו כדין וכי לא ידע על נתינתם. הבנק הוסיף וטען כי פסקי-הדין נשוא הערעורים הומצאו למשיב כדין בסמוך למועד נתינתם על-ידי המצאתם למשרדו של עו"ד הכט ולממונה הכללי עו"ד ארז. עוד נטען כי ממכלול נסיבות העניין מתבקשת המסקנה כי המשיב ידע או למצער עצם את עיניו באשר לפסקי-הדין שניתנו נגדו. בהתחשב בכל אלה, טען הבנק כי בנסיבות העניין יש להורות על סילוק הערעורים על הסף מפאת האיחור הניכר בהגשתם, ולחילופין- להורות על קיומו של דיון מוקדם במסגרתו יתבררו טענות הסף של הבנק מבלי שדיון זה ייכרך בבירור הערעורים לגופם. מנגד, טען המשיב כי דין הערעור להידחות מן הטעמים עליהם עמדה הרשמת בהחלטתה. לטענת המשיב, פסקי-הדין לא הומצאו לידיו כדין בסמוך לאחר מועד נתינתם, והוא לא ידע על מתן פסקי-הדין האמורים עד לפתיחת ההליכים לאכיפתם בארצות-הברית. בהמשך לדברים אלה, טען המשיב כי הממונה לא ייצג אותו בהליכים שהתנהלו בפני בתי-המשפט המחוזיים, ולפיכך המצאת פסקי-הדין לידי הממונה לא היתה כדין. המשיב הוסיף וטען כי הבנק יכול היה להמציא את פסקי-הדין הנדונים לידיהם של עו"ד אבנון ועו"ד יוסיפוף, שלפי הטענה ייצגו אותו ביחד עם עו"ד הכט עובר לעזיבתו את הארץ. עוד נטען כי הבנק יכול היה להמציא את פסקי-הדין לידיו של עו"ד הכט בקיץ 2002, עת שב עו"ד הכט ארצה. לחלופין, טען המשיב כי הבנק יכול היה לאתרו בקלות בארצות-הברית ולהמציא לידיו את פסקי-הדין במקום מושבו שם. בטיעוניו ראה המשיב להדגיש כי אין בבירור ערעוריו בפני בית-משפט זה כדי לעכב את הדיון בהליכי האכיפה בהם נקט הבנק בארצות-הברית. דיון 4. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שצורף להם, שוכנעתי כי דין ערעורו של הבנק להתקבל וכי דין הערעורים שהגיש המשיב לבית-משפט זה להימחק על הסף מחמת האיחור הניכר בהגשתם. הטעם לכך הוא כי המשיב מנוע מלהישמע בטענה כי פסקי-הדין לא הומצאו לידיו כדין בסמוך למועד נתינתם; זאת בשל התנהלותו חסרת תום-הלב העולה בנסיבות העניין כדי ניצול לרעה קיצוני וחמור של הליכי-משפט ונקיטה בצעדים מעשיים לסיכול המצאת פסקי-דין. להלן נימוקיי לעמדה זו. עקרון תום-הלב מהווה עקרון-על בשיטתנו המשפטית "אשר מצודתו פרושה... על כלל המערכת המשפטית בישראל" (דברי השופט אלון בע"א 700/81 פז נ' פז, פ"ד לח(2) 736, 742). מעקרון זה נגזר כי על בעלי הדין להפעיל את הזכויות והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת ובתום-לב. עליהם לפעול באופן סביר והוגן במסגרת ניהול הליכי המשפט וזאת בהתחשב במכלול נסיבות העניין. (ראו: דברי השופט ברק בבר"ע 305/80 שילה ואח' נ' רצקובסקי ואח', פ"ד לה(3) 449, 461; דבריי ברע"א 2919/01 אושרוביץ נ' ליפה (פריד), פ"ד נה(5) 592, 598-597; דברי השופטת פרוקצ'יה ברע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן, פ"ד נט(2) 440, 444; ע"א 9542/04 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' נחום (טרם פורסם), בפיסקה 8 לפסק-דינו של השופט ריבלין). חובת תום-הלב משתרעת על ההליך האזרחי כולו, אם כי משמעותה של החובה והשלכותיה בהקשר של סדרי-הדין טרם גובשו במלואן והדבר יבחן ממקרה למקרה. (להצעת מודל שמטרתו להתאים את חובת תום-הלב הדיוני לתכליתם של סדרי הדין האזרחיים, ראו: ד' שוורץ סדר דין אזרחי - חידושים, תהליכים ומגמות (תשס"ז) 66 ואילך; עוד ראו: ד' שוורץ "תחולתו של עקרון תום-הלב בסדר הדין האזרחי" עיוני משפט כא (תשנ"ח) 295). 5. מחובת תום-הלב הדיוני נגזר האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט. תכליתו של איסור זה כפולה: במישור הציבורי, מטרתו לשמור על התקינות והטוהר של ההליך השיפוטי ולמנוע מבעל-דין להשתמש לרעה בבתי-המשפט ובכך לפגוע בהשלטת הצדק. במישור הפרטי, מטרתו למנוע תוצאות בלתי הוגנות בין בעלי-הדין המתדיינים בפני בתי-המשפט. (ראו והשוו: דברי השופטת דורנר בע"א 513/89Interlego A/S נגד Exin-Line Bros. S.A. ואח', פ"ד מח(4) 133, פיסקה 10). השאלה מהו שימוש לרעה בהליך השיפוטי, אינה ניתנת לתשובה אחידה וממצה. קשה להגדיר מראש מתי תעלה התנהגות של בעל-דין כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי; קל יותר לזהות את הפסול שבהתנהגות זו כאשר נתקלים בה. בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי-משפט מבוסס בעיקרו על אמת-מידה אובייקטיבית, הנבחנת בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל-הדין והשאלה האם פעל בזדון עשויות להשליך על המסקנה האם עשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, עיקרו של המבחן בעניין זה הינו סבירות והגינות, קרי- כיצד היה נוהג בעל דין סביר והגון בנסיבות העניין. התפיסה שבבסיס אמת-המידה האמורה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל-דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל-הדין כלפי בית-המשפט; זאת, על-מנת לאפשר דיון והכרעה במחלוקות שהובאו בפני בית-המשפט, תוך הבטחת הליך שיפוטי תקין והוגן לפרט ולציבור בכללותו. 6. לצד האיסור על שימוש לרעה בהליך השיפוטי, מסורה בידי בית-המשפט סמכות טבועה למתן סעד דיוני בגין שימוש לרעה בהליכי משפט. (ראו והשוו: דברי השופט ש' לוין בע"א 539/78 לואל ואח' נ' לויס ואח', פ"ד לד(4) 286, פיסקה 7; רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, בפיסקה 19 לפסק-דינו של השופט חשין; עוד ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (1995) 400). סמכות זו הינה חלק מהסמכויות הנתונות בידי בית-המשפט בשל עצם אופיו של המוסד השיפוטי ולשם הסדרת התנהלותו התקינה של הדיון השיפוטי, במטרה לאפשר לבית-המשפט להכריע בסכסוכים המובאים בפניו. מדובר ב"אותה סמכות מינימאלית בענייני נוהלי יעילות המשפט וצידקתו, הדרושה לבית המשפט כדי שיוכל למלא את התפקיד שלמענו הוא קיים: עשיית משפט צדק". (דברי השופט ברנזון בד"נ 22/73 בן שחר נ' מחלב, פ"ד כח(2) 89, 96; עוד ראו: דברי הנשיא ברק בבג"ץ 3914/92 לב נ' בית הדין הרבני האזורי ואח', פ"ד מח(2) 491, בפיסקה 8; דברי השופט חשין בע"א 6185/00 עו"ד מאהר חנא נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נו(1) 366, בפיסקאות 15-16). 7. סמכותו של בית-המשפט למתן סעד דיוני בגין שימוש לרעה בהליך השיפוטי הינה סמכות שבשיקול-דעת - הן לעניין עצם הענקת הסעד והן לעניין טיבו של הסעד הניתן. משך השנים ראה בית-משפט זה ליתן סעדים דיוניים שונים בגין ניצול לרעה של הליכי-משפט, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. (ראו למשל: סילוק תובענה על הסף כאשר הגשתה עלתה כדי שימוש לרעה בהליך השיפוטי: ע"א 8/54 לייזרוביץ נ' לייזרוביץ, פ"ד כח(2) 436, 439 מפי המשנה-לנשיא זוסמן; מניעת חקירה קנטרנית של עד שעלתה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט: בג"ץ 91/74 גבארה נ' בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, פ"ד כח(2) 518, 525 מפי השופט ח' כהן; סירוב ליתן סעד הצהרתי מקום בו עשה התובע שימוש לרעה בהליכי משפט: ע"א 539/78 לואל הנ"ל, באמרת-אגב של השופט לוין בפיסקה 7 לפסק-דינו; קבלת טענות בדבר "השתק דיוני" לשם מניעת שימוש לרעה בהליכי משפט: ע"א 513/89Interlego הנ"ל מפי השופטת דורנר, ורע"א 4224/04 בית ששון בע"מ ואח' נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ ואח', פ"ד נט(6) 625 מפי השופטים גרוניס ורובינשטיין; וכן דחיית בקשה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, כאשר אי התייצבותו של המבקש לדיון שיקפה זלזול בוטה בהליך השיפוטי: רע"א 3454/04 ורקר נ' הראל (טרם פורסם), בפיסקה 4 להחלטתה של השופטת פרוקצ'יה). 8. יודגש כי הפעלת סמכותו של בית-המשפט לשם הגנה על הגינותו של ההליך השיפוטי ומניעת ניצולו לרעה, אינה נעשית בחלל ריק. הגינות ההליך השיפוטי ותקינותו אינם ערכים מוחלטים ויש לאזנם עם זכויות ואינטרסים מתחרים (ראו והשוו: ע"פ 5121/98 ישככרוב נ' התובע הצבאי הראשי (טרם פורסם), בפיסקה 68 לפסק-הדין). אל מול האינטרס הציבורי והפרטי בשמירה על תקינות ההליך השיפוטי ובהגנה על התכליות המונחות בבסיס כללי הפרוצדורה האזרחית ובהן - סדר, בהירות, יעילות, וודאות בניהול הליכי המשפט; ניצבים זכויות ואינטרסים נוגדים, ובהם - זכות הגישה לערכאות וזכותו של בעל-דין לקבל הזדמנות מלאה לבירור עניינו בבית-המשפט. כידוע, זכות הגישה לערכאות מהווה זכות יסודית וחשובה בשיטתנו המשפטית, אשר יש הרואים בה זכות חוקתית על-חוקית (ראו: ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, בפיסקאות 6 ו- 10 לפסק-דינו של השופט גולדברג ובפיסקה 31 לפסק-דינו של השופט חשין; ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בירושלים, פ"ד נז(5) 433, בפיסקה 12 לפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה ומכלול האסמכתאות המובאות שם). מרכזיותה של זכות הגישה לערכאות בשיטתנו המשפטית נגזרת מהצורך להבטיח כי מי שטוען כי הוא זכאי לסעד משפטי, יוכל להביא את עניינו בפני הערכאות השיפוטיות, על-מנת שאלה תוכלנה להכריע בדבר (ראו: דברי השופט גרוניס בע"א 1480/04 מליבו ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד הבינוי והשיכון (טרם פורסם)). בהתחשב במרכזיותה של הזכות האמורה, נפסק כי בית-המשפט ייזהר מנעילת שעריו בפני בעל-דין בגין התנהלות דיונית חסרת תום-לב, פן תיפגע יתר על המידה זכותו היסודית של בעל-דין לגישה חופשית לערכאות. ובלשונו של השופט ריבלין: "תפקידם של בתי המשפט הוא להכריע בסכסוכים, והכלל הוא כי אין לנעול את שערי בית-המשפט בפני תובע המבקש סעד, אלא מטעמים כבדי משקל". (ראו: דברי השופט ריבלין בע"א 2452/01 דרור אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577). בהתחשב בכך, על דרך הכלל, לא יסרב בית-המשפט להידרש להליך שהוגש בפניו מן הטעם של שימוש לרעה בהליכי משפט, ויעדיף מתן סעדים אחרים כגון: זקיפת חוסר תום-הלב לחובתו של בעל-דין (ראו: בש"א 2236/06 חממי נ' אוחיון ואח' (טרם פורסם), בהחלטת השופטת פרוקצ'יה; רע"א 7474/06 לוי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח' (טרם פורסם), בהחלטת השופט ג'ובראן) או השתת הוצאות על בעל-הדין בגין התנהגותו האמורה (ראו: ע"א 2722/06 גינות לאה בע"מ ואח' נ' בנק המזרחי בע"מ (טרם פורסם), בפיסקה 10 להחלטתה של השופטת נאור; רע"א 1514/06 תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נ' שאול (טרם פורסם), בהחלטתו של השופט גרוניס). רק בהתקיים נסיבות חריגות ויוצאות-דופן, כגון- ניצול לרעה בוטה של ההליך השיפוטי, זלזול חמור בהליכי המשפט או ניסיון זדוני להכשלתם, עשוי בית-המשפט לבוא למסקנה כי יש לסלק על הסף את ההליך שהוגש בפניו וזאת בגין חוסר תום-לב קיצוני של בעל-הדין שהגישו. הנה כי כן, בית-המשפט יפעיל את סמכותו למתן סעד בגין התנהלות דיונית חסרת תום-לב בהתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין, ובהם: שמירה על הגינות ההליך השיפוטי והגנה על התכליות המונחות בבסיס סדרי הדין מחד-גיסא; אל מול זכות הגישה לערכאות וזכותו של בעל-דין לקבל הזדמנות מלאה לבירור עניינו בבית-המשפט מאידך-גיסא. בבואו להכריע בדבר מתן סעד בגין שימוש לרעה בהליך השיפוטי, יאזן בית-המשפט בין מכלול הזכויות והאינטרסים האמורים, בשים לב לכלל נסיבות העניין שבפניו ובהן: טיב ההתנהגות הנדונה של בעל-הדין - האם עלתה כדי התחכמות, תחבולה, שרירות לב, זלזול בבית-המשפט או הכשלת הצד שכנגד וההליך בכללותו; מצב נפשו של בעל-הדין - האם השימוש לרעה בהליך השיפוטי נעשה בהיסח הדעת, מתוך טעות או רשלנות או שמא במתכוון; היקף ועוצמת הפגיעה בכללי הפרוצדורה הרלוונטיים ובתקינות ההליך השיפוטי; וכן מידתיות הסעד המבוקש נוכח הפגיעה האפשרית בזכויותיו של בעל-הדין. מן הכלל אל הפרט 9. כפי שצוין בראשית הדברים, באמצע שנת 1999 הגיש הבנק שתי תביעות כספיות בסדר דין מקוצר כנגד המשיב - האחת בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב והשנייה בבית-המשפט המחוזי בחיפה. בתחילתם של הליכים אלה, היה המשיב מיוצג על-ידי עו"ד הכט אשר שימש מורשה מטעמו לקבלת כתבי בי-דין. אין מחלוקת כי טרם עזיבתו את הארץ, נטל המשיב חלק פעיל בהליכים האמורים - בשני ההליכים הגיש המשיב באמצעות עו"ד הכט בקשת רשות להתגונן; המשיב נחקר בחקירה נגדית על תצהיריו ואף הגיש סיכומים בכתב בתמיכה לבקשתו. במהלך אוגוסט 2000 - בעוד שתי התביעות הנ"ל מתבררות בפני בתי-המשפט המחוזיים - עזב המשיב בפתאומיות את הארץ. המשיב לא הודיע על עזיבתו ולא עדכן את בתי-המשפט או את הבנק בדבר מקום מושבו החדש. בתצהיר שהוגש ביום 20.9.06, טען המשיב באורח סתמי כי עזב לארצות-הברית לאחר שהובטח לו על-ידי בא-כוח הבנק, עו"ד מויאל, כי עם יציאתו מהארץ לא ימשיך הבנק את ניהול התביעות נגדו. לפי הטענה, בהסתמך על דברים אלה סבר המשיב כי עם יציאתו לארצות-הברית הופסקו ההליכים המשפטיים נגדו. נוכח טענות אלה, הוריתי לבנק להגיש תשובתו בעניינן. בתגובותיו מיום 23.10.06 ומיום 12.11.06 הכחיש הבנק את הנטען על-ידי המשיב. לטענת הבנק, הוא מעולם לא ערך הסכמה כלשהיא עם המשיב בקשר ליציאתו מהארץ, ומעולם לא ניתנה מטעם הבנק התחייבות למשיב להימנע מהמשך ניהול ההליכים נגדו. טענות אלה נתמכו בתצהירים של בא-כוח הבנק, עו"ד מויאל, ושל מנהל העסקים במחלקת אשראים מיוחדים בבנק, עו"ד קינן. מאחר ועסקינן בתביעות כספיות ששווין הכולל הגיע לכ- 17 מיליון ₪, ניתן היה לצפות כי המשיב יציג מסמך בכתב להוכחת טענתו לפיה בא-כוח הבנק התחייב בפניו להפסיק את בירור התביעות הכספיות נגדו אם יעזוב את הארץ. ראיה כזאת לא הוצגה. כל שהציג המשיב בתמיכה לטענתו האמורה הוא פרוטוקול דיון שנערך ביום 14.5.00 בבית-המשפט המחוזי בחיפה. מדובר בדיון שנערך במסגרת תיק פש"ר 329/99 בנוגע לקבוצת חברות ג'נסיס שהמשיב היה מבעלי השליטה בהן, ובאותה עת היו בפירוק זמני. מפרוטוקול הדיון עולה כי בין המפרק של חברות ג'נסיס לבין המשיב נערך הסכם פשרה שפרטיו אינם חשובים לענייננו, במסגרתו הסכים המפרק כי צו עיכוב היציאה מהארץ שהוצא לבקשתו כנגד המשיב, יבוטל. בפרוטוקול הדיון נרשם במפורש כי בא-כוחו של הבנק באותו הליך, עו"ד אנגלרד, ציין כי אינו מסכים להסדר הפשרה שהוסכם בין המפרק למשיב, שכן ההסדר אינו תואם את האינטרסים של הבנק. כך עולה גם מהחלטתו של השופט ברלינר, אשר ראה ליתן תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה האמור, על-אף התנגדותו של הבנק לכך. הנה כי כן, מפרוטוקול הדיון שצירף המשיב לא ניתן ללמוד על התחייבות מצד הבנק להפסקת ההליכים שניהל אותה עת נגד המשיב אם יעזוב את הארץ. המסקנה המתבקשת הינה כי המשיב העלה טענה סתמית בדבר התחייבות שנתן הבנק להפסקת ההליכים נגדו, בלא שטענה זו נתמכה בראיות כלשהן. אין חולק כי במועד הרלוונטי לא הודיע המשיב לבתי-המשפט המחוזיים על התחייבות לכאורה מצד הבנק להפסקת ההליכים נגדו, ואף לא וידא כי הליכים אלה אמנם הופסקו לאחר עזיבתו לארצות-הברית. יצוין כי בהודעות הערעור שהגיש המשיב לבית-משפט זה על פסקי-דינם של בתי-המשפט המחוזיים, לא העלה המשיב כל טענה בדבר מתן התחייבות מצד הבנק להפסקת ההליכים נגדו. טענה זו הועלתה על-ידי המשיב לראשונה בהליך שהתנהל בפני הרשמת בבקשת הבנק לסילוק הערעורים על הסף. הנה כי כן, טענת המשיב לפיה הבנק התחייב להפסיק את ההליכים נגדו ולפיכך סבר בתום-לב כי ההליכים הופסקו עם עזיבתו את הארץ, אינה נתמכת בשום ראיה והיא חסרת כוח משכנע כשלעצמה בהתחשב בטיב התביעות הנדונות ובסכומן. בנסיבות אלה, אין מנוס מן המסקנה כי בעת יציאתו מן הארץ ידע המשיב, או למצער עצם את עיניו מפני הידיעה כי התביעות הכספיות שהגיש נגדו הבנק מוסיפות להתברר בפני בתי המשפט המחוזיים. אף-על-פי-כן, בחר המשיב להתעלם מהמשך ניהול ההליכים נגדו. מדובר בהתנהגות דיונית פסולה ובלתי הוגנת שלא ניתן להשלים עימה. 10. כאמור, בסמוך לאחר עזיבתו של המשיב לארצות-הברית, עזב עו"ד הכט את הארץ ובעקבות כך מונה עו"ד ארז כממונה זמני כללי על ענייניו. זמן קצר לאחר מכן, ייפה המשיב את כוחו של עו"ד חת להוציא את כל תיקיו מידי הממונה, ולהעבירם למשמורת ידידו שאינו עורך-דין. אין ספק כי המשיב רשאי היה להוציא את תיקיו מידי הממונה, לו רצה לייצג את עצמו בהליכים שהתנהלו נגדו או למנות עורך-דין אחר על-מנת שייצגו בהליכים אלה (ראו: סעיף 89ה לחוק לשכת עורכי הדין וכן תקנה 473 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות)). ואולם, בחינת נסיבות העניין מלמדת כי לא כך היו פני הדברים. המשיב לא היה מעוניין לייצג את עצמו בהליכים הנדונים שהרי הוא בחר לעזוב את הארץ במהלך בירורם של הליכים אלה. בהוציאו את התיקים מידי הממונה נמנע המשיב מלמנות עורך-דין אחר שייצגו בהליכים הרלוונטיים; המשיב דאג להעביר את התיקים למשמורת ידידו שאינו עורך-דין, תוך שהקפיד ליתן ייפוי-כוח מוגבל לעו"ד חת, לטענתו- לצרכי העברת התיקים בלבד. יוער כי עצם מתן ייפוי-כוח מוגבל לעו"ד חת כפי שנטען בתצהירו של המשיב, אך לצרכי נטילת התיקים מידי הממונה והעברתם לחזקת אדם שאינו עורך-דין, נראית על-פני הדברים פעולה בלתי תקינה שלכאורה נועדה לסכל את המשך ההליכים (ראו והשוו: על"ע 4743/02 עו"ד שמחה ניר נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו (לא פורסם)). אין חולק כי המשיב נמנע מלמסור לבית-המשפט הודעה על שינוי ייצוג או על מען חדש להמצאת כתבי בי-דין. באופן זה, הכתובת להמצאת כתבי בי-דין נותרה זו שנמסרה בראשית ההליכים - כתובתו של עו"ד הכט אשר עו"ד ארז שימש כממונה זמני כללי על ענייניו (ראו: תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי). ואמנם, פסקי-הדין המחוזיים הומצאו למשרדו של עו"ד ארז בהיותו הממונה הזמני הכללי על ענייניו של עו"ד הכט. בהמשך לדברים אלה אוסיף כי לא שוכנעתי ששני עורכי-הדין הנוספים שהזכיר המשיב בתגובתו בפניי - עו"ד אבנון ועו"ד יוסיפוף - היוו מען אפשרי להמצאת כתבי בי-דין עבורו לאחר עזיבתו את הארץ. אשר לעו"ד אבנון - מתגובת הבנק עולה כי מדובר בעורך-דין שכיר שעבד בשעתו במשרדו של עו"ד הכט. ביום 6.9.00, בסמוך לאחר עזיבתו של עו"ד הכט את הארץ, הגיש עו"ד אבנון ביחד עם אחרים בקשה ללשכת עורכי-הדין לפעול למינוי ממונה על ענייניו של עו"ד הכט. בבקשתו ציין עו"ד אבנון כי אינו רוצה ואינו מסוגל להמשיך את הטיפול בתיקי לקוחותיו של עו"ד הכט. בהתאם לכך, מונה בשעתו עו"ד ארז כממונה לכל תיקיו של עו"ד הכט. בהתחשב בכך, לא שימש עו"ד אבנון מען אפשרי להמצאת כתבי בי-דין עבור המשיב. אשר לעו"ד יוסיפוף - לא הראה המשיב כי אמנם ייפה את כוחו של עורך-הדין הנ"ל לייצגו בהליכים הנדונים בפניי. זאת ועוד; לא הוכח כי המשיב הודיע לבית-המשפט על היותו של עו"ד יוסיפוף מורשה להמצאת כתבי בי-דין עבורו כנדרש בתקנה 478(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. 11. הנה כי כן, המשיב עזב את הארץ בפתאומיות במהלך בירור התביעות נגדו. הוא נמנע מלהודיע לבתי-המשפט על מקום מושבו החדש ואף נמנע ממסירת מען מעודכן להמצאת כתבי בי-דין עבורו. המשיב ייפה את כוחו של עו"ד חת להוציא את תיקיו מידי הממונה ולהעבירם למשמורת ידידו, אך נמנע מלמנות עורך-דין אחר שייצגו בהמשך ההליכים הנדונים. בכך יצר המשיב ביודעין חוסר בהירות באשר להמשך ייצוגו בהליכים אלה ובאשר למען להמצאת כתבי בי-דין עבורו. מרגע עזיבתו את הארץ בחר המשיב להתעלם מהמשך ניהול ההליכים נגדו, ובמשך כל השנים נמנע מלברר מה עלה בגורלם של ההליכים. כל זאת, על אף שידע, או למצער עצם את עיניו, כי הליכים אלה מוסיפים להתנהל בפני בתי-המשפט המחוזיים. בכך הפר המשיב את חובותיו הדיוניות לנהוג בהגינות ובסבירות על-מנת לאפשר קיומו של הליך שיפוטי תקין והוגן. בהתחשב בעובדה שטרם עזיבתו את הארץ נטל המשיב חלק פעיל בבירור ההליכים שהגיש נגדו הבנק; בהתחשב בכך שלמשיב היה עניין אישי רב בהליכים אלה נוכח שווי התביעות שהוגשו נגדו; ונוכח השלב בו התנתק המשיב מהדיונים ללא מינוי עורך-דין שייצגו; אין מנוס מן המסקנה כי התנהלותו של המשיב בקשר להליכים הנדונים לא היתה מקרית ותמת-לב, אלא נועדה לסכל את המשך ניהול ההליכים נגדו. כעת מבקש המשיב להיבנות מהתנהלות זו בטענה שהממונה לא ייצג אותו בהליכים שהתנהלו בפני בתי-המשפט המחוזיים וכי המצאת פסקי-הדין לידי הממונה לא היתה כדין. נוכח מכלול נסיבות העניין, שוכנעתי כי אין לאפשר למשיב להישמע בטענה זו, וכי הוא מנוע מלטעון כנגד חוקיות המצאתם של פסקי-הדין לידי הממונה. בית-המשפט לא יראה להעניק סעד לבעל דין היודע כי מתנהלים נגדו הליכים שיפוטיים, מפר באופן בוטה את חובותיו הדיוניות במטרה לסכל את המשך ניהול ההליכים נגדו, וכעבור שנים מבקש להיבנות מהתנהגות זו בדרך של הגשת ערעור על פסקי-הדין שנפסקו לחובתו, בטענה כי לא הומצאו לידיו כדין וכי לא ידע על קיומם. בנסיבות העניין מנוע, אפוא, המשיב מלטעון כנגד חוקיות המצאת פסקי-הדין לידי הממונה, ולפיכך מתבקשת המסקנה כי ערעוריו בפני בית-משפט זה הוגשו באיחור ניכר של כחמש שנים, ודינם להימחק על הסף. אכן, מחיקת ערעוריו של המשיב מהווה תוצאה קשה עבורו. כאמור, על דרך הכלל יימנע בית-המשפט מסגירת שעריו בפני בעל-דין; כך במיוחד כאשר הטענה הינה כי הערכאה הדיונית נתנה את הכרעתה במעמד צד אחד, בלא לשמוע את טענותיו של בעל-הדין המערער. יחד עם זאת, כבר ציינו לעיל כי זכות הגישה לערכאות - וכך גם זכות הערעור - אינן זכויות מוחלטות. הן מותנות, בין היתר, בקיום החובות הבסיסיות המוטלות על כל בעל-דין לשם קיום הליך שיפוטי תקין והוגן. כבר נקבע בפסיקתנו כי: "בעל דין אינו רשאי בשם זכות הגישה לערכאות לנצל את ההליך השיפוטי לרעה, ולצפות כי תישמר זכותו לפנות לערכאות ויינתן לו יומו בבית המשפט חרף זאת...כנגד הזכות החוקתית לפנות לערכאות עומדת חובתו של בעל דין לקבל על עצמו את עולם של סדרי הדין ושל צווי בית המשפט כדי להבטיח את זכויותיהם הדיוניות של בעלי הדין, וכדי לאפשר את מהלכם התקין של הליכי בית המשפט להגנה על אינטרס הציבור כולו". (רע"א 3454/04 ורקר הנ"ל, בפיסקה 4 לפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה). המשיב בחר להתעלם מהמשך ניהול ההליכים נגדו לאחר עזיבתו את הארץ והפר את חובותיו הדיוניות ובכך סיכל את בירור התביעות נגדו. לפיכך, אינני רואה לאפשר לו להעלות בשלב זה טענה כנגד חוקיות המצאתם של פסקי-הדין שנפסקו לחובתו. בהתאם לכך, ערעוריו של המשיב שהוגשו באיחור כה ניכר לבית-משפט זה יימחקו על הסף. יוער כי אין במסקנתי זו כדי להביע עמדה לגופו של הסכסוך בין בעלי הדין, ואף אין בפסק-דין זה כדי להביע עמדה בנוגע להליכי אכיפת פסקי-הדין אותם מנהל הבנק בארצות-הברית. אשר על כן, ערעור הבנק מתקבל. ערעוריו של המשיב בפני בית-משפט זה – ע"א 11319/05 וע"א 11321/05 – יימחקו על הסף. המשיב יישא בהוצאות הבנק בהליך זה בסך 20,000 ₪. ניתן היום, כ"ה בטבת התשס"ז (15.1.2007). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06064790_N06.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il