עו"ד אריק אמיר נ. יצחק חנאי

32 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7188/18 ע"א 7462/18 ע"א 7684/18 ע"א 8524/19 ע"א 8548/19 ע"א 8549/19 לפני: כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' אלרון המערער בע"א 7188/18 ובע"א 8524/19 והמשיב בע"א 7462/18; בע"א 7684/18; בע"א 8548/19 ובע"א 8549/19: עו"ד אריק אמיר נ ג ד המשיב בע"א 7188/18; בע"א 7684/18 ובע"א 8524/19 והמערער בע"א 7462/18; בע"א 8548/19 ובע"א 8549/19: יצחק חנאי המשיב בע"א 7188/18 ובע"א 7462/18 והמערער בע"א 7684/18: המשיב בע"א 7188/18; בע"א 7462/18; בע"א 8524/19; בע"א 8548/19 ובע"א 8549/19: בנק הפועלים בע"מ כונס נכסים הרשמי ערעורים על החלטות בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' חזק) בפש"ר 5693/09 מיום 23.7.2018 ומיום 11.11.2019 תאריך הישיבה: כ"ה בחשון התשפ"א (12.11.2020) בשם המערער בע"א 7188/18 ובע"א 8524/19 והמשיב בע"א 7462/18; בע"א 7684/18; בע"א 8548/19 ובע"א 8549/19: בעצמו בשם המשיב בע"א 7188/18; בע"א 7684/18 ובע"א 8524/19 והמערער בע"א 7462/18; בע"א 8548/19 ובע"א 8549/19: עו"ד יהודה ברמי; עו"ד יצחק דוידוב בשם המשיב בע"א 7188/18 ובע"א 7462/18 והמערער בע"א 7684/18: עו"ד אלון פומרנץ; עו"ד עומר מאירי; עו"ד עוזי מור בשם המשיב בע"א 7188/18; בע"א 7462/18; בע"א 8524/19; בע"א 8548/19 ובע"א 8549/19: עו"ד אסף ברקוביץ פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו שישה ערעורים שנשמעו במאוחד. שלושה מהם מופנים נגד החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט א' חזק) מיום 23.7.2018 בפש"ר 5693/09 ושלושה מהם מכוונים נגד שתי החלטות מיום 11.11.2019 באותו הליך. הרקע לערעורים השתלשלות העניינים שעומדת ברקע הערעורים דנן סבוכה במידת מה, בין היתר בהיותה מתפרשת על פני שנים רבות וכוללת התדיינויות משפטיות בערכאות שונות. אתאר אפוא להלן אך את העובדות הרלוונטיות ביותר לענייננו. עסקינן בשני אחים, אלי ויצחק חנאי (להלן בהתאמה: אלי ויצחק; אלי יכונה גם: החייב). בשנת 1996 נטל יצחק מבנק הפועלים (להלן: הבנק) הלוואה בסכום של כ-5.3 מיליון ש"ח אשר נועדה לפירעון חובו של אחיו, אלי, כלפי הבנק. להבטחת ההלוואה, נרשמו משכנתאות בדרגה ראשונה לטובת הבנק על זכויות הבעלות של אלי בשני מבנים ברחוב סוקולוב בחולון (להלן: הנכסים בחולון). במועד רישומן של המשכנתאות על הנכסים בחולון כבר היו רשומות משכנתאות אחרות לטובת הבנק על הנכסים הללו ואלה נועדו להבטחת החובות שחב אלי לבנק. בשנת 2004, כתוצאה ממחזור הלוואות שנטל יצחק לאורך השנים, נרשמה משכנתא בדרגה ראשונה נוספת לטובת הבנק על זכויות הבעלות של יצחק בנכס מסחרי ברחוב רוטשילד בראשון לציון (להלן: הנכס בראשון לציון). בעקבות זאת נוצר מצב שבו לרשות הבנק עמדו שתי בטוחות שונות ביחס לחובותיו של יצחק – הנכסים בחולון והנכס בראשון לציון. בשנת 2004 הגיש יצחק תובענה לסעד הצהרתי נגד אלי ונתבעים נוספים לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ה"פ 865/04), בה טען כי רכש את הנכסים בחולון מידי אלי בתמורה לסכום של 2.5 מיליון דולר ארה"ב. הסיבה לאי רישומה של העסקה הנטענת במרשם המקרקעין (ואף אי רישומן של הערות אזהרה במועד העסקה) הייתה, לטענת יצחק, רשלנותו של עורך הדין שטיפל ברישום העסקה. התביעה התבססה על אינדיקציות שונות שתמכו לכאורה בגרסתו של יצחק ובהן מסמכים המעידים על העברת סכום של כ-5.3 מיליון ש"ח מחשבונו לחשבון של אלי בבנק; עדותה של נציגת הבנק כי יצחק ביקש לקבל אשראי אשר נועד לביצוע עסקה של רכישת הנכסים בחולון מאלי; ועל כך שיצחק נהג בנכסים בחולון מנהג בעלים, השכיר אותם לצדדים שלישיים ואף רכש זכויות מדיירים מוגנים שהחזיקו בנכסים. בית המשפט המחוזי דחה את התובענה ביום 22.2.2007 וערעור שהגיש יצחק על פסק הדין לבית משפט זה נדחה אף הוא ביום 4.1.2009, תוך שנקבע כי לא עלה בידי יצחק להוכיח את גרסתו באשר לקיומה של עסקת מכר (ע"א 3147/07; הליכים אלו יכונו להלן: ההליכים בעניין הבעלות בנכסים בחולון). בהמשך לכך, בשנת 2008 נקלע אלי לקשיים כלכליים, נפתחו נגדו הליכי פשיטת רגל ובית המשפט של פשיטת רגל מינה את עו"ד אריק אמיר כנאמן על נכסיו (להלן: הנאמן). ביום 26.1.2009 הגיש יצחק תביעת חוב בסכום של למעלה מ-25 מיליון ש"ח במסגרת הליך פשיטת הרגל של אלי, וזאת בהתייחס לרכיבים שונים. בין יתר רכיבי תביעת החוב נכלל אותו סכום של כ-5.3 מיליון ש"ח שלווה יצחק מהבנק לשם כיסוי חובותיו של אלי ואשר לטענתו היווה כאמור תשלום עבור רכישת הנכסים בחולון; סכום של למעלה מ-9 מיליון ש"ח ביחס לריביות והצמדות ששולמו בגין ההלוואה המתוארת; סכום של 668,410 ש"ח ששילם יצחק במסגרת הסכם לפינוי דיירים מוגנים בנכסים בחולון; וסכומים נוספים ששילם יצחק לעיריית חולון ולגורמים שונים לשם כיסוי חובותיו של אלי בצירוף ריבית והצמדה בגין סכומים אלה. ביום 21.9.2009 דחה הנאמן את תביעת החוב של יצחק אך הלה לא השלים עם הכרעתו וערער עליה לבית המשפט של פשיטת רגל (יצוין כי הטיפול בערעור זה חודש רק בשנת 2016 לאחר שעוכב בהסכמת הצדדים נוכח התפתחויות מסוימות שחלו בהליך פשיטת הרגל). בערעור נטען, בין היתר, כי אף שלא עלה בידי יצחק להוכיח את רכישת הנכסים בחולון מידי אלי, הרי שלא הוכח היפוכו של דבר. מה גם, שאין חולק על כך שהבנק העמיד לרשותו סכום של כ-5.3 מיליון ש"ח שהועברו על פי הטענה לפירעון חובותיו של אלי. כן נטען, כי העובדה שיצחק השביח את הנכסים בחולון בכך שפדה את זכויותיהם של הדיירים המוגנים, לא נסתרה אף היא. מנגד, הנאמן העלה טענות סף שונות ביחס לחלק מרכיבי תביעת החוב, ולגופו של עניין טען כי יצחק נטל את ההלוואה המתוארת בלא קשר לרכישת הנכסים בחולון וכי יתרת חובו לבנק נוגעת לפעילות עסקית שלו ולא לחובו של אלי שנפרע זה מכבר. כמו כן הגיש הנאמן לבית המשפט של פשיטת רגל בקשה למתן הוראות בה עתר לקיזוז סכום של למעלה מ-11 מיליון ש"ח מן הסכום שנתבע בתביעת החוב מטעם יצחק, וזאת בגין סכומים שונים שגבה יצחק כדמי שכירות משוכרי הנכסים בחולון (להלן: בקשת הקיזוז). במקביל להליך פשיטת הרגל של אלי ונוכח העובדה שיצחק לא פרע את ההלוואה לבנק במועד, העמיד הבנק את החוב לפירעון מיידי והחל לפעול למימוש המשכנתא על הנכסים בחולון. הנאמן התנגד למימוש, בין היתר בשל כך שהייתה בידי הבנק בטוחה נוספת לפירעון החוב מהנכס בראשון לציון. על רקע זה נכרת בין הנאמן ובין הבנק הסכם פשרה שלפיו הנכסים בחולון ימומשו והבנק יקבל סכום של 3.1 מיליון ש"ח מכספי התמורה שיתקבלו ממכירתם, בעוד שהיתרה תעמוד לזכות נושיו של אלי בתיק פשיטת הרגל. ההסכם כלל הסכמה למינויים של הנאמן ובא-כוח הבנק ככונסי נכסים משותפים למימוש המשכנתא (להלן: הסכם הפשרה). הסכם הפשרה אושר ביום 23.1.2011 על ידי בית המשפט של פשיטת רגל (השופטת נ' נצר) וניתן לו תוקף של החלטה. בשלב מסוים, הואיל ומימוש הנכסים בחולון התעכב והחוב לא נפרע, החל הבנק גם במימוש הנכס בראשון לציון. נוכח התפתחות זו, הגיש יצחק לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה נגד הבנק בטענה כי הפר את חובות האמון, הנאמנות והזהירות שהוא חב כלפיו בכך שחתם על הסכם הפשרה עם הנאמן בלי לשמר את זכויותיו שלו (ת"א 12401-06-15; להלן: התביעה נגד הבנק). בתביעה זו נטען כי הסכום שהסכים הבנק לקבל מאת הנאמן נמוך מדי; כי ההערכה השמאית על שווי הנכסים הייתה נמוכה, מכיוון שלבסוף נמכרו הנכסים במחיר בשיעור גבוה הרבה יותר; כי הבנק התרשל בכך שלא דרש חלק מדמי השכירות שהשיאו הנכסים בחולון, והניח לנאמן לגבותם; וכי הבנק התרשל בכך שחייב את חשבון העו"ש שלו בגובה יתרת ההלוואה שניתנה לו, דבר שגרם לכך שהחוב יישא ריבית פיגורים גבוהה באופן משמעותי. מן העבר השני, הבנק טען כי הסכם הפשרה היה מוצדק בשים לב לנסיבות ששררו במועד חתימתו; כי אילו טענותיו של הנאמן היו מתקבלות, הן היו מאיינות לחלוטין את זכותו של הבנק לגבות את חובו של יצחק מן הנכסים בחולון; וכי הסכם הפשרה אושר על ידי בית המשפט של פשיטת רגל. יצוין כי ביום 1.1.2020 הורה בית המשפט המחוזי על התליית התביעה נגד הבנק עד להכרעה בערעורים דנן. במקביל, יצחק פנה לבית המשפט של פשיטת רגל בבקשה לביטול הסכם הפשרה. הוא חזר על טענתו לפיה בשנת 1996 נטל הלוואה מן הבנק ובאמצעות כספי ההלוואה פרע את כל חובותיו של אלי בגין הלוואת המשכנתא על הנכסים בחולון והפך בעצמו לחייב העיקרי מול הבנק. עוד לדבריו, הבנק חתם על הסכם הפשרה עם הנאמן ובמסגרתו ויתר לנאמן על חלק מתמורת הנכסים בחולון מתוך כוונה לגבות את יתרת חובו מן הנכס בראשון לציון. במעשה זה ביצע הבנק "מעשה קנוניה" עם הנאמן בלא ידיעתו ותוך פגיעה ממשית בזכויותיו. הסכם הפשרה נועד אפוא רק לסכל את בקשתו למתן הוראות בעניין זכויותיו כנושה מובטח בהליך פשיטת הרגל (בקשה שנדחתה, כפי שיובא בהמשך) והיווה הפרה יסודית של הסכמי ההלוואה שנחתמו עם הבנק. כן נטען, כי בבסיס החלטת הבנק להתקשר בהסכם הפשרה עם הנאמן ולהסתפק בסכום של 3.1 מיליון ש"ח בלבד מתוך תקבולי הנכסים בחולון, לא עמד שיקול ענייני וכי הדבר נעשה אך משום שניתן היה לראות ביצחק "כחולייה החלשה שניתן להקריבה מול הנאמן". יצחק ציין כי פנה מבעוד מועד אל הבנק לצורך הגשת בקשה לקבלת דמי שכירות מן הנכסים בחולון, אך הבנק לא עשה כן ודמי השכירות בסכומים של מיליוני ש"ח נגבו בסופו של יום על ידי הנאמן והועברו לקופת פשיטת הרגל תחת העברתם לכיסוי חובותיו שלו לבנק. אף הטיפול בבקשה זו עוכב בהסכמת הצדדים וחודש רק בשנת 2016. להשלמת התמונה יצוין, כי בד בבד עם הגשת התביעה נגד הבנק והבקשה לביטול הסכם הפשרה, הגיש יצחק בקשה לעיכוב הליכי מימוש המשכנתא הרשומה על הנכס בראשון לציון עד להכרעה בבקשה לביטול הסכם הפשרה. ביום 6.3.2016 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה והורה על מתן צו מניעה זמני בעניין זה. בנוסף, בית המשפט המחוזי נעתר לטענת הבנק לפיה יש להורות על עיכוב ההליכים בתביעה נגד הבנק עד להכרעה בבקשה התלויה ועומדת בבית המשפט של פשיטת הרגל לביטול הסכם הפשרה. הבנק הגיש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על ההחלטה הנוגעת לעיכוב הליכי מימוש המשכנתא הרשומה על הנכס בראשון לציון (רע"א 2815/16), וביום 7.7.2016 הורה בית המשפט (השופט נ' סולברג) על ביטול ההחלטה ועל השבת הדיון לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי שב והכריע בבקשה תוך התמקדות בסוגיות שצוינו בהחלטת השופט סולברג, והורה לבסוף על הותרת צו המניעה הזמני על כנו. בקשת רשות ערעור שהגיש הבנק לבית משפט זה נגד החלטה אחרונה זו, נדחתה אף היא בהחלטה מיום 25.6.2018 (השופט ע' גרוסקופף, רע"א 2916/18). לבסוף יצוין כי ביום 5.3.2013 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו של יצחק שהוגשה במסגרת הליך פשיטת הרגל, להכיר בחובו של אלי כלפיו כ"חוב מובטח". א. ההחלטה מיום 23.7.2018 בדבר ביטול הסכם הפשרה ביום 23.7.2018 הכריע בית המשפט בבקשתו של יצחק לביטול ההחלטה מיום 23.1.2011 בה אושר כאמור הסכם הפשרה. הבנק ויצחק הסכימו לכך שהדיון בבקשה יתקיים במתכונת של "עיון חוזר" בהחלטה מיום 23.1.2011 על פי סעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התשמ"ח-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל או הפקודה), ואילו הנאמן התנגד לדון בבקשה במתכונת זו. בפתח הדברים צוין כי השאלה המרכזית שעל הפרק היא, האם יש לבטל את ההחלטה בשל הנסיבות שבהן יצחק נטל הלוואה מן הבנק, פרע את כל חובות החייב והפך הלכה למעשה לחייב העיקרי לבנק. בהתאם לכך, נבחנה השאלה האם בנסיבות העניין על בית המשפט לעיין מחדש בהחלטה מיום 23.1.2011. בית המשפט קיבל את טענתו של יצחק לפיה הבנק היה מחויב לצרפו כצד לבקשה לאישור הסכם הפשרה. על כן היה על בית המשפט לאפשר ליצחק לשטוח בפניו את טענותיו טרם אישור הסכם הפשרה. זאת, בין היתר, "בשל העובדה שבעת הגשת ההסכם לאישור, כבר ידע הבנק שאת יתרת הסכום עליו ויתר במסגרת ההסדר לטובת הנאמן, יגבה מנכס אחר השייך למבקש [יצחק] בראשון לציון". בנסיבות אלה, אושרה בקשתו של יצחק לקיום דיון מחודש בבקשה לאישור הסכם הפשרה לאחר שמיעת טענות הצדדים. כן נדחתה טענת הנאמן כי ההחלטה מיום 23.1.2011 הפכה לחלוטה נוכח תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א), שעניינה ביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד. לגופו של עניין נקבע, כי בעת החתימה על הסכם הפשרה ידעו הבנק והנאמן כי מדובר במקרה ייחודי שבו החייב נקלע לקשיים פיננסיים שבעטיים התקשה לפרוע את התחייבויותיו לבנק וכי יצחק נרתם לסייע לו בכך שסילק את ההלוואות שלהבטחתן נרשמו המשכנתאות על הנכסים בחולון. כבר בעת הגשת הסכם הפשרה לאישורו של בית המשפט ידעו הצדדים כי יצחק עשוי להיפגע מהשלכותיו, במובן זה שהפער הכספי שייווצר מוויתורו של הבנק לנאמן, ישולם באמצעות מימוש הנכס של יצחק בראשון לציון. על יסוד האמור היה על בית המשפט שדן באישור הסכם הפשרה לבחון האם יישומו עשוי לפגוע ביצחק. בהתחשב בכך שהנאמן גבה את דמי השכירות עבור הנכסים בחולון תחת זכותו של הבנק לעשות כן; בכך ששווי הנכסים בחולון היה גבוה בכמיליון ש"ח מכפי שהוערך בחוות הדעת השמאית שעליה התבסס הבנק באותה עת; בכך שכארבע שנים לאחר אישור הסכם הפשרה נמכרו הנכסים בחולון תמורת סכום של כ-18 מיליון ש"ח; ובכך שהיה על הבנק לנקוט זהירות יתר ביחס לזכויותיו של יצחק, אשר שילם את חובותיו של אלי לבנק, אך טעה במובן זה שלא רכש מאלי את הנכסים בחולון – נקבע כי אין להותיר את הסכם הפשרה על כנו. בפרט כשהסתבר שבידי הנאמן יישארו סכומים לא מבוטלים כתוצאה ממכר הנכסים בחולון בכ-18 מיליון ש"ח ומקבלת דמי השכירות עבור הנכסים. בית המשפט הורה אפוא על ביטול ההחלטה מיום 23.1.2011 וכפועל יוצא מכך אף על ביטול הסכם הפשרה. בשולי החלטתו הורה בית המשפט על מתן הוראות נוספות נוכח ביטולו של הסכם הפשרה, כדלקמן: "מדובר כאמור בהסכם פשרה שבוטל וכתוצאה ישירה של הביטול יש להורות לנאמן להשיב לבנק ראשית את הסכומים שהיה אמור לקבל בעת עריכת הסכם הפשרה, קרי 1.9 מליון ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום הסכם הפשרה. לאחר שהועבר הסכום האמור יש להכריע בשאלה מה ייעשה ביתרת הסכום נטו שנתקבלה בקופת הנאמן וכונס הנכסים כתוצאה ממכר הנכס. בנסיבות שתוארו, נראה כי על מנת לשמור על איזון בין המשתתפים נכון יהיה לחלק את הסכום באופן הבא: על פי דו"ח שהגיש הנאמן, תמורת שני הנכסים בחולון בניכוי הוצאות עמדה על 7,354,000 ₪. לאחר שיופחת מסכום זה הסך של 1,900,000 ₪ יוותר בקופה סך נטו של 5,454,000 ₪. כפי שצוין הסכמת הצדדים מלכתחילה היתה כי הבנק יקבל 60% מתמורת הנכס בערכי נטו. בנסיבות האמורות לעיל, יש לקבוע כי הנאמן יעביר לבנק סך נוסף נומינלי של 60% מתמורת הנכס שתיוותר, קרי סך של 3,272,000 ₪, (5,454,000 כפול 60%)" (להלן: הרכיב האופרטיבי). מכאן שלושת הערעורים הראשונים שבכותרת – ע"א 7188/18 שהוגש מטעם הנאמן; ע"א 7462/18 שהוגש מטעם יצחק; וע"א 7684/18 שהוגש מטעם הבנק. יצוין כי בעוד שערעור הנאמן מתמקד ברכיב הנוגע לביטול הסכם הפשרה, הערעורים שהוגשו מטעם יצחק ומטעם הבנק מתמקדים ברכיב האופרטיבי שבו למעשה נדחתה בקשתו של יצחק להעביר לבנק את מלוא תקבולי מכר הנכסים בחולון עד לפירעון חובו. טענות הצדדים לטענת הנאמן, טעה בית המשפט בכך שביטל את ההחלטה מיום 23.1.2011 אשר נתנה תוקף להסכם הפשרה. זאת, הן בשל היעדר סמכות עניינית לדון בבקשה לביטול ההחלטה במתכונת של בקשה לעיון חוזר לפי סעיף 181 לפקודה והן מן הטעם שההחלטה הפכה חלוטה זה מכבר בהינתן הוראת תקנה 201 לתקסד"א, הקובעת כי "ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה – לבטלה [...]". עוד נטען כי הליך פשיטת הרגל של אלי אינו האכסניה הדיונית המתאימה לבירור טענות הנוגעות למערכת היחסים בין יצחק ובין הבנק. מה גם שבין השניים תלוי ועומד הליך משפטי אחר בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו שבו הועלו טענות זהות לאלה שהועלו בבקשת הביטול. מכל מקום, שגה בית המשפט אף בכך שהלכה למעשה ביטל את הסכם הפשרה והעניק ליצחק "עדיפות נשייתית" בסך של כ-8.7 מיליון ש"ח ממסת נכסי החייב תוך קיפוח זכויותיהם של יתר נושי החייב, טרם הכרעה בערעור על תביעת החוב שהוגש מטעמו. הותרת הסכום האמור בידיו של יצחק חורגת מכללי החלוקה על פי סעיף 78 לפקודה (הדן בדין הקדימה של חובות מסוימים בהליך פשיטת רגל) והעובדה שהסכום כולל ריביות בנקאיות שנצברו במהלך תקופת חדלות הפירעון של אלי עומדת בסתירה להוראות הפקודה הדנות בשיעורי הריבית החלים על חובות פושט הרגל. הכנ"ר מצדו הצטרף לעמדת הנאמן. הוא הבהיר כי נקודת המוצא היא שליצחק אין כל זכות בנכסים בחולון וכי סוגיה זו הוכרעה בגדר פסקי הדין בעניין הבעלות בנכסים אלו. הכנ"ר ציין כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא, שאלת מעמדו של יצחק ביחס לנכסים בחולון דווקא עמדה לדיון בפני בית המשפט שנתן את ההחלטה מיום 23.1.2011 וכמוה גם הקשיים האפשריים שעמדו לפני הבנק. הוא הפנה לכך שבהחלטה זו הורה בית המשפט מפורשות על המצאת ההחלטה ליצחק "על מנת שיוכל לכלכל את צעדיו". כן הודגש כי בהסכם הפשרה צוין מפורשות שאין באמור בו משום ויתור כלשהו מצד הבנק על גביית מלוא יתרת החוב כלפיו מכל גורם שימצא לנכון. לפיכך, שגה בית המשפט בקבעו כי הסכם הפשרה לא יכול לעמוד מן הטעם שלא עמדה בפניו תשתית עובדתית חלופית לזו שעמדה בפני בית המשפט שנתן את ההחלטה מיום 23.1.2011. שינוי הנסיבות שעליו התבסס בית המשפט – מימוש הנכסים בחולון עבור סכום העולה משמעותית על התמורה שצפו הצדדים – אינו מצדיק את ביטול ההחלטה. מכל מקום, בית המשפט לא היה רשאי להיכנס בנעלי הבנק, לנתח באופן עצמאי את מכלול הסיכונים והסיכויים ולקבוע כי הסכמתו של הבנק לאו הסכמה היא. מכיוון שמישור יחסיהם של הבנק ויצחק אינו מצוי בסמכותו של בית המשפט של פשיטת רגל אלא בסמכות הערכאה שאליה הגיש יצחק את התביעה נגד הבנק, המחלוקת ביניהם צריכה להידון באותה ערכאה ולא במסגרת תיק פשיטת הרגל של אלי. אשר לקביעה כי על הנאמן להעביר לבנק סכומים השווים ל-60% מתמורת הנסכים בחולון, נטען כי זו מנוגדת ללשונו של הסכם הפשרה שאינו טעון פרשנות כלשהי. מן העבר השני יצחק סמך את ידיו על ביטול הסכם הפשרה. בין היתר נטען, כי אין מקום להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בבית המשפט המחוזי ובהם הקביעות כי הסכם הפשרה פוגע ביצחק וכי חוות הדעת השמאית שהוגשה לבית המשפט ביחס לשווי הנכסים בחולון לא הייתה עדכנית במועד אישור הסכם הפשרה. אשר לטענת הנאמן כי ההוראה בדבר העברת סך של 8.7 מיליון ש"ח ממסת נכסי החייב לבנק קיפחה את זכויות יתר הנושים, נטען כי טענה זו הועלתה לראשונה רק במסגרת הערעור דנן בבחינת "הרחבת חזית" ועל כן דינה להידחות. עוד נטען, כי בית המשפט היה רשאי להורות על ביטול הסכם הפשרה מכוח סעיף 181 לפקודה וזאת, כפי שקבע בית המשפט, בהינתן העובדות החדשות שהתגלו לאחר מתן ההחלטה מיום 23.1.2011. יצחק השיג גם על הרכיב האופרטיבי שנכלל בהחלטה מיום 23.7.2018. הוא טען כי בית המשפט שגה בכך שלא הורה על העברת מלוא תמורת הנכסים בחולון לבנק לשם כיסוי חובותיו. זאת, מפני שתוצאתו המתבקשת של ביטול הסכם הפשרה הייתה אמורה להוביל להשבת המצב לקדמותו, במובן זה שהבנק חוזר למצבו ערב חתימת הסכם הפשרה לפיו הוא נושה מובטח בנכסים בחולון ומשכך זכאי הוא לקבל את תקבולי מכר הנכסים בחולון במלואם. ברם, הסכום שנכלל ברכיב האופרטיבי אינו מתיישב עם ביטולו של הסכם הפשרה ויש בו למעשה כדי לזקוף את התנהלות הבנק והנאמן לחובתו של יצחק. בפרט לנוכח הקביעה כי התנגדותו של יצחק להסכם הפשרה הייתה מוצדקת ובשים לב לכך שיתרת חובו לבנק נעוצה בריבית שמקורה בחלוף הזמן. הוא הוסיף כי בהינתן שהנאמן גבה שלא כדין את תשלומי השכירות עבור הנכסים בחולון, הגם שאלה היו משועבדים לבנק, לא ייגרם עוול לקופת פשיטת הרגל בכך שמלוא תמורת מכר הנכסים בחולון יועברו לבנק, שכן הקופה זכתה מן ההפקר בסך של 3.5 מיליון ש"ח בגין כספי שכירות שגבה הנאמן במקום הבנק. לבסוף נטען כי הנאמן כלל לא עתר לסעד שניתן במסגרת הרכיב האופרטיבי וכי טענותיו התמקדו בסוגיית הותרת הסכם הפשרה על מכונו, כך שבית המשפט כלל לא היה מוסמך לקבוע כי חלק מכספי תמורת הנכסים בחולון ייוותר בקופת פשיטת הרגל. הבנק, בדומה ליצחק, הלין על הרכיב האופרטיבי שבהחלטה ועל כך שבית המשפט לא הורה לנאמן להעביר אליו את מלוא תמורת מכר הנכסים בחולון. הוא הדגיש כי משמעות ביטול הסכם הפשרה היא אחת – כי הבנק, שהינו נושה מובטח ביחס לנכסים בחולון, זכאי להיפרע מהם את מלוא חובו של יצחק. תחת זאת יצר בית המשפט מעין הסכם פשרה חדש הכולל פסיקת סכומים חלקיים בלבד לטובת הבנק באופן שאינו מכסה את יתרת חובו של יצחק. הבנק הטעים כי ההחלטה לוקה בסתירה פנימית: משנקבע כי הבנק כלל לא היה צריך להתפשר עם הנאמן והיה זכאי לגבות את מלוא חובו של יצחק מהנכסים בחולון ובהינתן שהסכם הפשרה בוטל, הרי שהתוצאה המתבקשת היא כי הבנק זכאי בשלב זה להיפרע מן הנכסים האמורים את מלוא חובו של יצחק. דיון והכרעה לפנינו שתי שאלות דיוניות הטעונות הכרעה טרם בחינת ההחלטה על ביטול הסכם הפשרה לגופה: האחת נוגעת למעמדו של יצחק בהליך פשיטת הרגל של החייב; והאחרת, לאכסניה המתאימה להעלאת טענותיו של יצחק בעניין הסכם הפשרה. מעמדו של יצחק: כאמור, בגדר ההחלטה מיום 23.7.2018 הכריע בית המשפט בבקשתו של יצחק להורות על ביטול ההחלטה מיום 23.1.2011 שבה אושר הסכם הפשרה ואשר ניתנה מבלי שיצחק היה צד לדיון בה. נקודת המוצא בנושא זה היא שיצחק אינו בעל זכויות כלשהן בנכסים בחולון, שכן בהליכים שהתקיימו בסוגיית הבעלות בנכסים אלו – בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה – נקבע כי בעל הזכויות בנכסים בחולון הוא אלי. ואולם, למקרא טענותיו של יצחק עולה כי הוא מנסה למעשה לאחוז את החבל בשני קצותיו. ממה נפשך: אם יצחק בעל זכויות בנכסים בחולון מפני ש"רכש" אותן באמצעות פירעון ההלוואה שאלי היה חייב לבנק, בהכרח שהוא אינו נושה של אלי ביחס לאותם סכומים ששילם לבנק עבור פירעון חובותיו. כפועל יוצא מכך, ברי כי יש לדחות את תביעת החוב שהגיש יצחק בגין אותו חוב אשר נפרע זה מכבר, כך לטענת יצחק, באמצעות "קניית" הזכויות בנכסים בחולון. מאידך גיסא, אם יצחק אינו בעל הזכויות בנכסים בחולון כפי שנקבע במסגרת ההליכים בעניין הבעלות בנכסים אלה, מה לו להלין על הסכם הפשרה הנטוע כולו בשאלת מימוש נכסים שאין לו בהם זכויות. הואיל, אפוא, והאפשרות השנייה – כי יצחק אינו בעל הזכויות בנכסים בחולון – היא אשר אומצה בגדר פסקי הדין שניתנו בהליכים בעניין הבעלות בנכסים בחולון, הרי שהלכה למעשה מעמדו של יצחק בבואו להתנגד להסכם הפשרה (אשר עסק כאמור במימוש הנכסים בחולון שבבעלות אלי) במסגרת הליך פשיטת הרגל, רעוע למדי. מדובר כאמור במחלוקת שהתגלעה בין הנאמן, המייצג את כלל נושי החייב מצד אחד ובין הבנק, שהינו נושה מובטח של החייב, מצד שני. אכן, ליצחק ישנם אינטרסים שונים באשר לאופן פירעון ההלוואה שנטל מהבנק לשם כיסוי חובותיו של אלי; והנכסים בחולון אמנם שימשו כאמור כבטוחה לפירעון ההלוואה האמורה שנטל. אלא שבעיקרו של דבר, על יצחק לשמר אינטרסים אלו ולפעול למימושם במישור יחסיו עם הבנק ולא מול הנאמן שאין בינו ובין יצחק יריבות. דהיינו, טענתו של יצחק לפיה הנכסים בחולון נועדו להבטיח את פירעון ההלוואה שנטל לכיסוי חובות החייב, יפה בכל הנוגע ליחסיו עם הבנק, אך מוטלת בספק ניכר בכל הנוגע ליחסיו עם הנאמן. מסקנה זו תתמזג במובן מסוים, בהמשך הדרך, עם המסקנה העולה משאלת האכסניה המתאימה לבירור טענותיו של יצחק. האכסניה המתאימה: הדין הכללי אכן מכיר באפשרות ביטולה של החלטה שיפוטית שניתנה בהליך אזרחי, לרבות לבקשתו של צד שלישי אשר לא היה בעל דין בהליך. זאת בהתקיים עילות תקיפה קונקרטיות ומצומצמות (ראו: ע"א 9369/12 איבי נ' צ.א.מ.א. הובלות דלק בע"מ, פסקה 17 (22.7.2014) (להלן: עניין איבי); דנ"א 4546/96 חוף גיא נ' חברת מקורות בע"מ (14.5.1997); ע"א 4682/92 עיזבון המנוח שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נז(3) 366, 371 (2003) (להלן: עניין שעיה)). בקשות מעין אלה יש להגיש במתכונת של תובענה חדשה ונפרדת, להבדיל מהגשת בקשת ביטול במסגרת ההליך בו ניתנה ההחלטה השיפוטית שמבוקש לבטלה (עניין שעיה, עמ' 373-372; בר"ם 2582/06 פריג' נ' עיריית אילת, פסקאות 5 ו-7 (29.6.2006)). כללים אלו רלוונטיים באותה מידה גם ביחס להליכי חדלות פירעון המורכבים כידוע מ"יחידות דיוניות" נפרדות ומובחנות זו מזו (ראו והשוו: עניין איבי, פסקה 18; ע"א 4920/14 דוד נ' פיני יניב – כונס נכסים‏, פסקאות 7-5 (23.7.2015)). על יסוד האמור, דומה כי האכסניה המתאימה לבירור טענותיו של יצחק במקרה דנן הייתה על דרך של הגשת תובענה נפרדת וחדשה. ואכן, יצחק עשה כן והגיש לבית המשפט המחוזי תביעה נפרדת נגד הבנק, אך הוא לא הסתפק בכך. במקביל לתביעתו נגד הבנק הוא הגיש גם בקשה לביטול ההחלטה מיום 23.1.2011 במסגרת הליך פשיטת הרגל של אלי, היא הבקשה מושא ענייננו. בנסיבות אלה, הדיון בבקשתו זו של יצחק היה בבחינת "מעבר לשורת הדין". לא למותר לציין כי לבחירה בהליך לא נכון בבית המשפט המחוזי ישנן השלכות דיוניות גם ביחס להליך דנן. משנתן בית המשפט המחוזי החלטה בבקשה שהוגשה במסגרת אותו הליך, הרי שהחלטתו בבקשה זו היא בחזקת "החלטה אחרת" הנתונה לערעור ברשות ולא בזכות כפי שנעשה בפועל על ידי יצחק בהליך זה (ראו והשוו: עניין איבי, פסקה 18; ראו גם: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 106-105 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)). שגיאתו של יצחק בבחירת האכסניה הדיונית מקבלת במקרה זה משנה תוקף. הטעם לכך הוא, כפי שצוין בכל הנוגע לשאלת מעמדו של יצחק, שעיון בבקשתו לביטול ההחלטה מיום 23.1.2011 מעלה כי הטענות הכלולות בה נוגעות, רובן ככולן, למישור היחסים שבינו לבין הבנק. על מנת לסבר את האוזן, אין מנוס מלשוב על מקצת טענותיו של יצחק בבקשתו לביטול ההחלטה האמורה. יצחק טען, למשל, כי בעצם כריתת הסכם הפשרה עם הנאמן, הפר הבנק את חובותיו כלפיו תוך "ביצוע מעשה קנוניה עם הנאמן". הוא טען עוד, כי הסכם הפשרה עומד בניגוד להסכמי ההלוואה שנחתמו עם הבנק ועל כן יש בו משום הפרה יסודית של הסכמים אלו; וכי זכויותיו נפגעו בכך שלא זומן לדיון בעניין אישור הסכם הפשרה. טענות אלה מצויות גם בלב תביעתו של יצחק נגד הבנק. כזכור, מלבד טענותיו בדבר הפרת חובות הבנק כלפיו, בתביעה זו הלין יצחק על גובה הסכום שהסכים הבנק לקבל מאת הנאמן עבור הנכסים בחולון; על ההערכה השמאית שניתנה ביחס לנכסים אלה; ועל התרשלותו של הבנק בכך שלא דרש חלק מדמי השכירות שהשיאו הנכסים בחולון והניח לנאמן לגבותם. קשה לומר, אפוא, כי מיקומן "הגיאומטרי" של הטענות האמורות, המצויות כולן בתחום יחסי יצחק והבנק, הוא בהליך פשיטת הרגל של אלי. כמו כן, הסתירה הלוגית שצוינה לעיל בדבר טענותיו של יצחק על רקע מעמדו בהליך פשיטת הרגל, משליכה אף היא על האכסניה המתאימה לבירור טענותיו. שכן ככל שנניח לטובת יצחק כי הוא בעליהם של הנכסים בחולון כפי טענתו, הרי שאין מנוס מן המסקנה כי טענותיו של יצחק בבקשת הביטול מופנות אך כלפי הבנק וכי אין להן כל זיקה לאלי או להליך פשיטת הרגל שמתנהל בעניינו. הנה כי כן, הליך פשיטת הרגל של אלי אינו ה"מגרש הדיוני" המתאים לבירור טענותיו של יצחק בעניין הסכם הפשרה. אך גם אילו היינו מניחים כי יצחק צלח את שתי המשוכות הדיוניות שעמדו בפניו – משוכת המעמד ומשוכת האכסניה – לא היה מקום לקבל את בקשתו ולעיין מחדש בהחלטה מיום 23.1.2011, אף לגופו של עניין. באחת הפעמים הזדמן לי לקבוע (רע"א 5156/18 פבליקוב נ' עו"ד שרון טויס, מנהל מיוחד (6.11.2018)), כי: "משמעותה של הנשייה המובטחת היא, כי הנושה המובטח הוא בעל זכות קניינית הרשאי להיפרע את מלוא חובו מהנכס עליו מוטל השעבוד (רע"א 102/00 קוזצי' נ' בנק עצמאות למשכנתאות בע"מ, פ"ד נד(4) 761, 766 (2000); רע"א 5671/08 אלבז נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, פסקה 6 (6.8.2008)). הוא רשאי לממש את הבטוחה שבידיו, והוא מוחרג מהאיסור על ניהול הליכים נגד החייב (ציפורה כהן פירוק חברות כרך ב, 604-595 (מהדורה שניה, 2016)). המשמעות המעשית לקביעה זו – כי נושה מובטח יכול להיפרע מחובו במנותק מהליכי חדלות הפירעון – באה לידי ביטוי בכך שהוא רשאי לממש את הבטוחה שבידיו גם בלי להגיש תביעת חוב, כאשר ככלל, סמכויות הפיקוח של בית משפט על מימוש הנכס המשועבד הן מצומצמות" (שם, פסקה 2 לחוות דעתי). עם זאת, הנושה המובטח אינו רשאי להתעלם באופן מוחלט מהליכי חדלות פירעון המתנהלים נגד חייב, ועליו להפעיל את זכותו בתום לב (ע"א 8044/13 לוי נ' שיכון ובינוי נדל"ן השקעות בע"מ, פסקה 37, 40 (13.2.2014); רע"א 9025/03 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' עו"ד בן-פורת, פ"ד נט(3) 919, 928 (2004)). כפי שהגדיר זאת בית משפט זה (השופט י' עמית) בע"א 1057/18 עברון נ' ורדי (23.1.2019): "מישור נוסף, שבו נדרש הנושה המובטח להפעיל את זכותו בתום לב, הוא ביחסים שבינו לבין יתר הנושים, וזה המישור הרלוונטי לערעור שלפנינו. אכן, העובדה שזכותו של הנושה המובטח בנכס המשועבד עדיפה על זכויותיהם של הנושים הבלתי-מובטחים, אין פירושה כי פעולותיו לגבי הנכס המשועבד נעשות בחלל ריק או כי הוא רשאי להתעלם לחלוטין מקיומם של יתר הנושים. ביטוי לכך ניתן למצוא בהוראות החוק והתקנות. כך, לדוגמה, מוטלת על הנושה המובטח חובה להודיע לנאמן על כוונתו לממש את הנכס המשועבד בטרם יעשה כן, והנאמן רשאי לפדות את הנכס בתשלום שוויו לנושה המובטח (תקנות 86-85 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985; וראו גם סעיפים 247-246 לחוק חדלות פירעון). כמו כן, על הנושה המובטח להיענות לבקשתם של הכנ"ר או הנאמן לבדוק את הנכס המשועבד, ומשביקשו לעשות כן, הנושה המובטח מנוע מלממש את הנכס לפני שנתן לנאמן הזדמנות סבירה לבדוק את הנכס ולהשתמש בזכותו לפדותו (סעיף 129 לפקודת פשיטת הרגל). גם הפסיקה הכירה במעין 'חובת אמון' של הנושה המובטח כלפי יתר הנושים [...]." (שם, פסקה 21). היינו, הן הנושה המובטח (בענייננו הבנק) והן הנאמן מעצם הגדרת תפקידו, מחויבים לפעול בתום לב במגמה להגדיל את התמורה שתתקבל ממימוש הבטוחה ולהשיא את קופת הנשייה. ואולם, כאמור, התערבות בית המשפט בשיקול דעתו של הנושה המובטח, המוחרג מתיק חדלות הפירעון, מצומצמת. דברים אלו נכונים במקרה דנן מקל וחומר, בשים לב לכך שהנאמן סבר מלכתחילה כי הסכם הפשרה שאליו הגיע עם הנושה המובטח מיטיב עם כלל הנושים; לכך שבית המשפט אישר את הסכם הפשרה תוך שהוא מודע למלוא טענותיו של יצחק; ונוכח העובדה שאין בנמצא נסיבות חדשות שעל יסודן ניתן להורות על ביטולו של הסכם הפשרה. ארחיב בכך להלן. סמכות בית המשפט של פשיטת רגל לשוב ולעיין בהחלטות ובצווים שניתנו על ידו כמתחייב מאופיים הדינמי של הליכי חדלות פירעון, מעוגנת בסעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל הקובע כי "בית המשפט רשאי לחזור ולעיין בכל צו שנתן מכוח סמכותו בפשיטת רגל, לבטלו או לשנותו" (וראו לעניין זה: ע"א 3760/03 עמרן נ' עו"ד מיכה צמיר, נאמן על נכסי אייפרמן יוסף, פ"ד נט(5) 735, 742 (2005)). לפי הדין הנוהג קיימת לבית משפט של חדלות פירעון גמישות רבה בנושא עיון חוזר בהחלטותיו (בש"א 7064/18 אביר נ' אגיב (19.11.2018)). אם כי ניתן ביטוי בפסיקת בית משפט זה לכך שניתן לעשות שימוש בסמכות זו בהתקיים שתי עילות. האחת, במקרה של שינוי נסיבות מהותי המצדיק שינוי של ההחלטה המקורית; והשנייה, במצבים בהם טעה בית המשפט טעות טכנית ברורה (רע"א 1826/20 פלוני נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 14 (21.6.2020); רע"א 962/20 מוחארב נ' עו"ד שמואל מיכאל – מנהל מיוחד לנכסי החייב, פסקה 14 (8.7.2020); רע"א 7869/17 אי.אר.אמ. נכסים בע"מ נ' אור, פסקה 25 (23.11.2017); בן-נון וחבקין, 427). בקשה לעיון מחדש מכוח סעיף 181 לפקודה אינה מיועדת להעלאת טענות הנוגעות לטעות מהותית שנפלה בהחלטתו של בית המשפט, שכן לשם כך נועד הליך הערעור (ע"א 8488/18 משקל נ' עו"ד רונן בצלאל, נאמן, פסקה 6 לפסק דינו של השופט י' עמית (17.6.2019) (להלן: עניין משקל)). בפסיקה נעשתה אבחנה בעניין זה בין החלטות "מתמשכות" ובין החלטות "מכריעות". הואיל והליך פשיטת רגל עשוי להימשך זמן רב, כאשר במהלכו ניתנות החלטות מסוגים שונים – חלקן "מתמשכות" – במובן זה שהן תלויות בנסיבות משתנות, וחלקן "מכריעות" – במובן זה שהן סותמות את הגולל על מחלוקת נקודתית או מסמנות תפנית משמעותית בהליך. השימוש בסמכות לעיין מחדש מתאים יותר, מטבע הדברים, להחלטות "מתמשכות" המושפעות מנסיבות משתנות. עיון מחדש בהחלטות "מכריעות" טעון, אפוא, הצדקה מספקת שגוברת על השיקול של סופיות הדיון ועל הסתמכות הצדדים (ראו: עניין משקל, פסקה 9). כך הם פני הדברים גם בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון או החוק). עיון בחוק זה מגלה כי אין בו משום חידוש משמעותי בכל הנוגע לסמכות לעיין מחדש בצווים ובהחלטות שניתנו בבית משפט של חדלות פירעון. סעיף 279(ד) לחוק קובע בעניין זה כי "בית המשפט רשאי לחזור ולעיין בכל צו שנתן מכוח סמכותו לפי חוק זה, לבטלו או לשנותו, אם השתנו הנסיבות או התגלו עובדות חדשות המצדיקות זאת". עיון בדברי ההסבר לסעיף 279 לחוק מעלה כי תכליתו של סעיף זה, כמו זו העומדת בבסיס סעיף 181 לפקודה, היא לאפשר גמישות לבית המשפט. וכך צוין בדברי ההסבר בהקשר זה: "מאחר שהליכי חדלות הפירעון הם הליכים דינאמיים, ויכולים להימשך מספר שנים, מוצע להסמיך את בית המשפט לעיין מחדש בכל צו שניתן מכוח סמכותו לפי החוק המוצע. סעיף זה מבוסס על סעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל, אך שונה בנוסחו. הנוסח המוצע מעגן את עמדת הפסיקה בעניין אופן הפעלת הסמכות והנסיבות שבהן מוצדק להפעילה" (הצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ו-2016, ה"ח 1027). לא למותר להפנות בעניין זה גם לסעיף 170(א) לחוק חדלות פירעון הקובע כי "בית המשפט רשאי, לאחר ששקל את עמדת הנאמן והממונה בעניין, לשנות את הצו לשיקום כלכלי, אם השתנו הנסיבות או התגלו עובדות חדשות [...]" (להרחבה ראו: רע"א 8036/19 זגריזק נ' הכונס הרשמי, פסקה 9 (20.2.2020); ולעניין האבחנה בין ערעור בזכות לבין עיון חוזר, ראו: בש"א 7064/18 אביר נ' אגיב (19.11.2018)). ובחזרה לענייננו: כאמור, בית המשפט המחוזי העמיד להכרעה את השאלה "האם היה בית המשפט מבטל ההסכם מיד לאחר שהיה שומע את טיעוני כל הצדדים, לרבות טיעוני המבקש [יצחק], זמן קצר לאחר הגשת הבקשה". בעניין זה נקבע כי אילו עמדה הסוגיה בזמן אמת בפני בית המשפט וטענותיו של יצחק היו נשמעות, היה בית המשפט דוחה את הבקשה לאישור הסכם הפשרה אשר כולל אפשרות למכור נכס אחר של יצחק במטרה לממן את ויתורו של הבנק על חלק מתמורת הנכסים בחולון. בית המשפט קבע עוד, כי העובדה שהתמורה שהתקבלה עבור מכירת הנכסים בחולון עלתה באופן ניכר על זו שצפו הצדדים, מהווה שינוי נסיבות המצדיק את ביטול ההחלטה מיום 23.1.2011. דעתי בעניין זה, כפי שניתן להבין מן האמור לעיל, שונה. ביום 15.6.2010 התקיים בבית המשפט המחוזי דיון בערעור שהגיש יצחק על החלטת הנאמן בתביעת החוב שהגיש. בהחלטתו מאותו היום הורה בית המשפט (השופטת נ' נצר) כי נוכח טענתו של יצחק לפיה הוא פרע את ההלוואות שנטל החייב בשעתו מן הבנק וכי פירעון זה העמידו לפחות כבעל זכויות שביושר בנכסים בחולון, הרי שיש מקום לדחות את שמיעת הערעור על דחיית תביעת החוב עד להכרעה במהות זכויותיו של יצחק בנכסים אלו ובטענה להיותו נושה מובטח. בית המשפט הוסיף וציין כי בהינתן שהבנק טוען, אף הוא, למעמד של נושה מובטח ושטענותיו חופפות לאלו של יצחק, הרי שראוי שבקשות אלה יידונו במאוחד. אין כל ספק אפוא, כי בית המשפט היה מודע לטענותיו של יצחק בדבר מעמדו ביחס לנכסים בחולון ואף נחשף לניגוד האינטרסים הלכאורי שהיה קיים בינו לבין הבנק. זאת ועוד: בהחלטה מיום 23.1.2011, אשר בוטלה בסופו של יום, הורה בית המשפט לנאמן "להמציא לב"כ הנושה – חנאי יצחק, עותק מהסכם הפשרה [...] על מנת שהנושה יוכל לכלכל את צעדיו מכאן ולהבא, גם בשים לב להתפתחות זו". מהשתלשלות העניינים המתוארת עולה, בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי בהחלטתו מושא הערעורים שלפנינו, כי חרף מודעותה של השופטת נצר להשלכות הסכם הפשרה על יצחק ולטענותיו ביחס לנכסים בחולון, היא בחרה להורות על אישור הסכם הפשרה. כאמור, בית המשפט קבע כי העובדה שהנכסים בחולון נמכרו תמורת סכום מופלג של כ-18 מיליון ש"ח כמו גם העובדה שבידי הנאמן יישאר סכום משמעותי כתוצאה מכך, מחייבות את ביטול הסכם הפשרה בשל שינוי נסיבות. ואולם, נימוק זה מקורו ביחסיהם של הבנק ויצחק ובטעות בכדאיות העסקה שהתגלתה לאחר מעשה, אשר המקום הרלוונטי לבירורו הוא כאמור בגדר התביעה שהגיש יצחק נגד הבנק. אמנם, מדובר בנסיבות שנוצרו לאחר מתן ההחלטה שאישרה את הסכם הפשרה, אך אין בהן, בפרט נוכח עוצמת זיקתן ליחסי יצחק והבנק, כדי להוות שינוי נסיבות מהותי שהיה בו כדי לקבל את בקשת הביטול. גם לגופו של עניין, אפוא, לא היה מקום לעיין מחדש בהחלטת בית המשפט שאישרה את הסכם הפשרה ולבטלה. סיכומו של עניין: ההחלטה להורות על ביטול החלטת בית המשפט מיום 23.1.2011 (ויחד עמה על ביטול הסכם הפשרה) – מבוטלת. ממילא מבוטל גם הרכיב האופרטיבי שנכלל בהחלטה זו אשר מהווה, למעשה, פועל יוצא של ביטול הסכם הפשרה. משזו המסקנה, התייתר הצורך לדון בטענות נוספות שהועלו בהיבט זה ובהן הטענה הנוגעת לערכם של הנכסים בחולון, לגביית תשלומי השכירות עבור נכסים אלה ולמבנה החוב של יצחק לבנק. ב. ההחלטה מיום 11.11.2019 בערעור על הכרעת החוב כאמור לעיל, ביום 21.9.2009 דחה הנאמן את תביעת החוב שהגיש יצחק על ראשה, קרבה וכרעיה. נקבע כי יצחק כלל אינו זכאי לנשייה מקופת פשיטת הרגל. למעלה מכך, הוא חייב סכומי עתק לקופת פשיטת הרגל נוכח דמי השכירות שגבה לאורך השנים מהנכסים בחולון, שאותם שלשל לכיסו. הנאמן הוסיף ודחה את רכיבי תביעת החוב מחמת השתק עילה, השתק פלוגתא, השתק שיפוטי והתיישנות וקבע כי טענותיו של יצחק אינן מבוססות כלל ועיקר. יצחק ערער על הכרעה זו.  ביום 11.11.2019 הכריע בית המשפט בערעור על הכרעת החוב. בית המשפט בירר תחילה את קביעת הנאמן כי פסקי הדין בעניין הבעלות בנכסים בחולון מקימים השתק – הן מסוג השתק פלוגתא והן מסוג השתק עילה – ביחס לסעדים שנכללו בתביעת החוב ואשר נוגעים אף הם לנכסים בחולון. בעניין זה נקבע כי דין קביעות אלו של הנאמן להידחות וזאת "בכל הנוגע לסך של 5,300,000 ש"ח שהפקיד המערער [יצחק] בקופת בנק הפועלים לפרעון חוב החייב, והגיע ביום הגשת תביעת החוב לסך של 5,481,640 ש"ח". כן נקבע בהקשר זה, כי יצחק לא היה מחויב לעתור לפיצול סעדים במסגרת ההליך בעניין הבעלות בנכסים בחולון ולכן אינו מנוע מהגשת תביעת חוב בגין הסכום ששילם לבנק עבור רכישתם של הנכסים, המהווה כיום חובו של החייב כלפיו. בית המשפט הוסיף ודחה את קביעת הנאמן להתיישנות רכיבי התביעה הנוגעים לנכסים בחולון, בקבעו בין היתר, כי בראיות שהוצגו מצוי תצהיר מטעם נציג הבנק ממנו עולה כי הייתה הסכמה בין שני האחים שהנכסים המשועבדים יועברו לבעלותו של יצחק בעתיד אך העברת הבעלות לא הושלמה. משהאמור בתצהיר זה לא נסתר ומשאין מחלוקת על כך שמעת הפקדת הסכום בבנק בשנת 1996 ועד לשנת 2008 (אז נתפסו הנכסים בחולון על ידי הנאמן) החזיק יצחק בנכסים בחולון בהסכמת החייב, ניהל אותם וגבה לכיסו את סכומי השכירות משוכרי הנכסים – עילת התביעה של יצחק התגבשה במועד תפיסת הנכסים בידי הנאמן ומשכך לא ניתן לקבוע כי רכיביה התיישנו. אשר לרכיבי תביעת החוב. בית המשפט אישר את הרכיב הנוגע להלוואה שנטל יצחק מן הבנק לשם כיסוי חובותיו של אלי. נקבע כי בעצם נטילת ההלוואה אִפשר יצחק לאלי למכור את הנכסים בחולון ולחלק את תמורתם בין הנושים. בעניין זה הודגש כי: "המערער [יצחק] התגייס מטעמים כלשהם, ועל פי עדות נציג הבנק [...] שנשמעה בענין זה כעדות מהימנה, הגיע להסדר עם הבנק לפיו יטול בעצמו הלוואה מן הבנק אשר תשמש לסילוק חובו של אחיו לבנק, כאשר להבטחת הסכומים שקיבל מהבנק יירשמו לטובת הבנק משכנתאות בדרגה ראשונה על הנכסים. מעשה זה של המערער [יצחק] לא זיכה אותו בזכות להיחשב כרוכש הנכסים. המעשה גם לא זיכה אותו בזכות להיחשב כבעל שעבוד בנכס ולא כבעל עכבון בנכסים, יחד עם זאת לא ניתן יהיה לשלול מן המערער, לכל הפחות, את הזכות להיחשב כנושה לגיטימי, אחד מני כלל נושיו של החייב". בנוסף, הערעור התקבל ביחס לרכיב שעניינו הריביות וההצמדות ששולמו על ידי יצחק מיום נטילת המשכנתא ועד ליום הגשת תביעת החוב בסך של 9,229,861 ש"ח. זאת, בהיעדר מחלוקת על קיומו של חוב ריבית ובשים לב לכך שתשלום חוב הקרן הוכח על ידי יצחק. כמו כן התקבל הערעור ביחס לסכום של 668,410 ש"ח המגלם את הסכומים ששילם יצחק לדיירים מוגנים שהתגוררו בנכסים בחולון בתמורה לפינוים בצירוף ריבית והצמדה ממועד החתימה על הסכם הפינוי. נקבע כי מסיכומי הנאמן עולה שהוא אינו חולק על זכותו של יצחק לסכום הבסיס וכי טענתו הופנתה רק כלפי שיערוך הסכום. אלא שהנאמן לא הציג כל טענה ממשית הנוגעת לשערוך ולפיכך נדחו גם טענותיו בנושא זה. כן התקבל הערעור ביחס לסכום של 184,000 ש"ח ששולם על ידי יצחק לעיריית חולון בגין חובותיו של אלי על הנכסים בחולון בתוספת הפרשי ריבית והצמדה (ובסך הכול 248,000 ש"ח). בעניין זה צוין כי להוכחת טענתו בדבר התשלום לעיריית חולון צירף יצחק את ההמחאות הרלוונטיות וכי מן הראיות לא עולה כל אינדיקציה לכך שבבעלותו של יצחק נכסים אחרים בחולון שבגינם שולמו הסכומים הנתבעים. בית המשפט דחה את הערעור ביחס לשלושה רכיבים נוספים שנכללו בתביעת החוב ושעניינם, כאמור, בסכומים שיצחק שילם לכאורה לגורמים שונים לשם כיסוי חובותיו של אלי. לבסוף נקבע כי מתוך הסכומים שאושרו כאמור, יש לנכות סכום של 8,422,000 ש"ח שאמור היה להיות משולם מקופת פשיטת הרגל לבנק (להלן: הוראת הניכוי). סכום זה מורכב, כך נקבע, מסכום של 5,172,000 ש"ח שישולם בהתאם לאמור ברכיב האופרטיבי שנכלל בהחלטה מיום 23.7.2018; ומסכום נוסף של למעלה מ-3 מיליון ש"ח שהועבר לבנק על ידי הנאמן עבור מכירת הנכסים בחולון בהתאם להסכם הפשרה. בית המשפט הבהיר כי סכום אחרון זה נוכה בהסכמתו של יצחק בציינו כי: "בסעיף א.9 לסיכומיו ציין ב"כ המערער [יצחק] כי מן הסכום שישולם למערער, בגין ההלוואה משנת 1996 שנטל ופרע את חובות החייב, יש לנכות סך של 3.1 מליון ש"ח ששולמו לבנק על ידי קופת הפש"ר. דברי המערער הסתמכו על החלטת בית המשפט מיום 23.1.11 שבה אושר הסכם פשרה בין הנאמן לבנק הפועלים שלפיו מתמורת הנכסים שימכרו יקבל הבנק סך של 3.1. מליון ש"ח והנאמן יקבל את יתר התמורה. הסכמת המערער לניכוי הסכומים ניתנה מתוך הגינות, והבנה שמתוך סכומים שתובע המערער בגין תשלומים ששילם בעקבות הלוואת משכנתא  שלקח מן הבנק, יש לנכות סכומים שמשולמים לבנק על ידי הנאמן ומפחיתים סך חובו של המערער לבנק". ע"א 8524/19 שהוגש אפוא מטעם הנאמן מופנה כלפי ההחלטה מיום 11.11.2019 בערעור על הכרעת החוב; ע"א 8548/19 שהוגש מטעם יצחק מופנה אף הוא נגד החלטה זו, וליתר דיוק כלפי הוראת הניכוי שנכללה בה וכלפי החלטת ביניים מיום 21.11.2017 בה הוכרעו מספר טענות מקדמיות שהעלה יצחק ביחס לבקשת הקיזוז (עליה ידובר בהמשך, בחלקו האחרון של פסק הדין). טענות הצדדים הנאמן מלין על רכיבי תביעת החוב שאושרו חרף דחייתם על ידו ושב בעניין זה על טענות הסף שהעלה בבית המשפט המחוזי. בין היתר נטען כאמור לקיומם של השתק עילה, השתק פלוגתא והשתק שיפוטי בנוגע לרכיבי תביעת החוב המתייחסים לנכסים בחולון, מכוח פסקי הדין שניתנו בהליכים בעניין הבעלות על הנכסים. נטען כי פסקי הדין הכריעו באותם עניינים שעליהם מתבססת עילתה של תביעת החוב ואף ביחס לטענות דומות. כמו כן, עילת התביעה הנוגעת לנכסים בחולון התיישנה לפני זמן רב ואף אם נלך לשיטתו של בית המשפט המחוזי לפיה עילת התביעה התגבשה רק בשנת 2009, אין בכך כדי להוביל לקבלת התביעה משום שצו הכינוס נגד החייב ניתן כבר בשנת 2008 כך שהחוב אינו בר תביעה. לגופו של עניין טען הנאמן, כי לא היה מקום לאשר את רכיב התביעה שעניינו סכום ההלוואה שנטל יצחק מהבנק. לטענתו, יצחק עשה שימוש בכספי ההלוואה האמורה לעסקיו הפרטיים תוך העמדת הנכסים בחולון, המצויים בבעלות אלי, כבטוחה להלוואה. יתר על כן, במסגרת התביעה נגד הבנק, חלק יצחק על החוב שמקורו בהלוואה, כך שרכיב זה עומד למעשה בסתירה לטענתו בתביעה זו. הוא הוסיף והשיג על אישור הרכיב הנוגע לתשלום עבור פינוי הדיירים המוגנים מהנכסים בחולון, בציינו כי לא עלה בידו של יצחק להוכיח תשלום זה. במסגרת פסק הדין בעניין הבעלות בנכסים בחולון, אף נדחתה טענתו של יצחק לראות במסמכים שהגיש ביחס לסוגיה זו משום ראיות לתשלום הסכום הנתבע. הוא הדין בכל הנוגע לסכום שאושר בגין תשלום חובותיו של אלי לעירייה עבור הנכסים בחולון, ובעניין זה כלל לא ברור על אלו סוגי חובות מדובר. הוא אף תהה מדוע לא הוגשה תביעת חוב מטעם העירייה עצמה. אשר לרכיב שעניינו הפרשי ההצמדה והריבית על קרן ההלוואה שנטל מהבנק (שבגינו אישר בית המשפט ליצחק סכום של כ-9 מיליון ש"ח), נטען כי משהוכח שיצחק כלל לא שילם סכום זה לבנק, לא היה מקום לאשרו. מכל מקום, שגה בית המשפט בכך שאישר את הפרשי ההצמדה והריבית על סכום ההלוואה, כמו גם את הפרשי השערוך ביחס לכלל רכיבי תביעת החוב שאושרו. לשיטת הנאמן, קביעות אלו סותרות את הוראות הפקודה. הנאמן סמך ידיו על יתר רכיבי ההחלטה. הכנ"ר הצטרף לעמדת הנאמן. תחילה, בנוגע להוראת הניכוי שנכללה בהחלטה בעניין תביעת החוב, סבר הכנ"ר כי אין מחלוקת על כך שהסכום שנקבע בהחלטה מיום 23.7.2018 יועבר לשם כיסוי חובותיו של יצחק לבנק. על כן, אי ניכוי סכום זה מתביעת החוב שהגיש יצחק בנסיבות אלה מהווה למעשה תשלום בכפל. אכן בפי יצחק טענות באשר לפעולות שונות שביצע הנאמן, ואולם אין מקום לאפשר ליצחק לנהל הליך חדש כנגד הנאמן במסגרת הדיונית הנוכחית. אשר לרכיבי תביעת החוב, הכנ"ר טען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שאישר את הרכיב שעניינו התשלום עבור פינוי הדיירים המוגנים מהנכסים בחולון מן הטעם שיצחק לא הרים את הנטל בנוגע לגובה עלויות הפינוי שבהן לכאורה נשא. בכל הנוגע לרכיב הריבית על הלוואה שנטל יצחק מהבנק, צוין כי בשים לב להחלטת בית המשפט מיום 5.3.2013, אין עוד מחלוקת על כך שיצחק הוא נושה רגיל של החייב ואינו בגדר נושה מובטח. משכך ומשנוסחת שערוכן של תביעות חוב בגדרי נשייה רגילה מוסדרת בסעיפים 75 ו-134 לפקודה, בית המשפט שגה בכך שאישר את רכיב הריבית על ההלוואה וזאת מבלי להגבילהּ לתקרה הקבועה בהוראות חוק אלו. מעבר לכך, הבנק השית את עלויות ההלוואה על יצחק כך שהחייב אינו אמור לשפות את יצחק בגינן. לשיטת הכנ"ר, תביעת החוב של יצחק מסתכמת בסכום של כ-5.5 מיליון ש"ח שהעניק לחייב בשנת 1996 עת נכנס לנעליו כלווה מול הבנק כאשר הוראות השערוך הרלוונטיות בהינתן היותו של אלי חדל פירעון הן, כאמור, הוראות הפקודה. כמו כן, השגגה שנפלה בהחלטת בית המשפט בנושא שערוך ההלוואה נוגעת אף ליתר רכיבי תביעת החוב שלגביהם אישר בית המשפט גם רכיב של שערוך. נוכח האמור נטען כי יש לנטרל את מרכיב השערוך מרכיבי תביעת החוב שאושרו ותחת זאת לאשר לכל היותר שערוך בהתאם להוראות סעיפים 75 ו-134 לפקודה. יצחק מצדו מערער על הוראת הניכוי שנכללה בהחלטה וליתר דיוק – על חלקה השני שבו חויב הנאמן להעביר לבנק סכום של כ-5 מיליון ש"ח. נטען כי בעצם מתן הוראה זו נתפס בית המשפט לכלל טעות וכי יצחק מעולם לא הסכים לניכוי סכום נוסף מעבר לסכום של 3.1 ש"ח שהועבר לבנק כתמורת מכר הנכסים בחולון. הסכום הנוסף שנוכה אינו אלא כדבריו "סכום שנוצר כתוצאה מכך שבימ"ש הנכבד קמא לא עצר את מרוץ ריבית הפיגורים שהבנק ממשיך לחייב את המערער [יצחק] לאחר מועד צו הכינוס". בהקשר זה מתח יצחק ביקורת על אופן התנהלותו של הנאמן בציינו כי הנאמן "השתלט" על דמי השכירות שנגבו משוכרי הנכסים בחולון ובחר להפקידם בחשבונו תחת העברתם לבנק ומניעת צבירה של ריבית פיגורים. משנקבע מפורשות בהחלטה מיום 23.7.2018 כי הבנק והנאמן פעלו שלא כשורה בכך שחתמו על הסכם הפשרה, היה על בית המשפט להשית את "נזקי תפיחת הריבית" על הנאמן ולא על יצחק שדווקא ביקש מהנאמן להעביר את כספי השכירות לבנק מתוך רצון לייתר תשלום ריבית פיגורים. דיון והכרעה תחילה ייאמר כי התייתר הצורך להידרש לערעורו של יצחק בעניין חלקה השני של הוראת הניכוי, שכן הוראה זו מבוססת על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 23.7.2018. משהחלטה זו בוטלה כאמור, ממילא מבוטלת הוראת הניכוי. אשר לערעורו של הנאמן. טרם מתן הכרעה לגופו של עניין, סילק בית המשפט מן הדרך טענות סף שהועלו מטעם הנאמן ובכלל זה טענות לקיומם של השתק והתיישנות. נימוקיו של בית המשפט בכל הנוגע לטענות הסף הללו מקובלים עליי ולא מצאתי להתערב בקביעותיו ובמסקנותיו בנושא זה, כדלקמן. השתק שיפוטי: בעניין זה אין מנוס מלשוב תחילה על הסתירה הפנימית בטענותיו של יצחק ביחס לסוגיית ביטול הסכם הפשרה, כפי שהובאה לעיל. אכן, כפי שטען הנאמן, טענתו של יצחק לבעלות בנכסים בחולון, עליה התבססה בקשתו לביטול הסכם הפשרה, אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הטענה להיותו נושה של אלי והעובדה שהגיש תביעת חוב בהליך פשיטת הרגל. ככל שנקבל את הנחת המוצא של יצחק כי הוא בעל הזכויות בנכסים בחולון מכיוון שרכש אותן מאלי תמורת פירעון חובותיו, הרי שאין מקום לכאורה לקבוע במקביל כי יצחק הוא נושה של אלי ביחס לאותם סכומים ששילם לבנק עבור פירעון חובותיו ועבור הוצאות שונות שמקורן בנכסים בחולון. עם זאת, משנקבע בגדר ההליכים בעניין הבעלות בנכסים בחולון כי אלי הוא בעליהם של הנכסים, לא היה מנוס מבירור תביעת החוב שהגיש לגופה חרף העובדה שטענותיו בעניין זה סותרות זו את זו. לפיכך, דין טענה זו להידחות. השתק עילה: הנאמן סבר כי על רקע דחיית תביעתו של יצחק למתן סעד הצהרתי בעניין הבעלות בנכסים בחולון ודחיית הערעור שהוגש על פסק דין זה; ובהתחשב בכך שלבית המשפט המחוזי הייתה הסמכות להעניק ליצחק את הסעד הכספי הנוגע להשבת ההלוואה שנטל לשם כיסוי חובותיו של אלי, אך סעד זה לא התבקש במסגרת התביעה – עילת התביעה בעניין הנכסים בחולון מוצתה על כל ראשיה ועל כן יש לדחות את תביעת החוב מחמת "השתק עילה". אשוב בעניין זה על מושכלות יסוד. תקנה 45 לתקסד"א קובעת כי "מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כן כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו". מן הרישא לתקנה זו נמצאנו למדים על אודות פן אחד, שאינו הפן הקלאסי של כלל "השתק העילה" (הדן בהשתק בשל הכרעה פוזיטיבית בעילת תביעה), לפיו נדרש תובע למצות את מלוא סעדיו בגין עילת תביעה יחידה; ולא – ייחשב כמי שוויתר על יתר הסעדים הנובעים מעילה זו ויהיה מושתק מלתבוע אותם במסגרת תביעה נפרדת. זאת, על מנת למנוע הטרדתם של נתבעים, כמו גם של מערכת בתי המשפט, בתביעות חוזרות ונשנות הנובעות ממסכת עובדתית זהה (להרחבה ראו: רע"א 3402/18 מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פסקה 12 (11.6.2019); רע"א 1604/20 פלוני נ' פלוני, פסקה 10 (5.4.2020) (להלן: עניין פלוני); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 89-88 (1991) (להלן: זלצמן); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 169 (מהדורה שביעית, 1995); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי – הלכה ומעשה כרך א 616 (מהדורה חמש עשרה, 2007); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי א' 266-265 (מהדורה שלוש עשרה, 2020)). לצד זאת, בתקנה 45 סיפא הותיר מחוקק המשנה אפשרות לחריגה מפן זה של כלל "השתק העילה", באמצעות הסמכתו של בית המשפט להתיר את פיצולם של סעדים הנובעים מעילת תביעה זהה. בית המשפט ייטה להתיר פיצול סעדים במקרים שבהם יתרום הפיצול ליעילות דיונית ומערכתית (ראו: ע"א 466/89 צברי נ' מסוארי, פ"ד מה(1) 177, 184 (1990); בנימין רוטנברג "פיצול סעדים  (תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984)" משפטים טז 390, 399-393 (התשמ"ו); זלצמן, 90-89 ו-93-92). בפסיקתו של בית משפט זה קיימות מספר גישות ביחס לצורך בקבלת היתר לפיצול סעדים במקרה של הגשת תובענה למתן סעד הצהרתי (ראו למשל: רע"א 1547/12 זלק נ' א' פוגל א' שהם אדריכלים ומתכנני ערים בע"מ, פסקה 3 (19.4.2012)). באחת הפרשות ציין הנשיא שמגר כי אם במועד הגשת התובענה לסעד הצהרתי ניתן היה לעתור גם לסעד מהותי, אך התובע נמנע מכך ולא עתר לפיצול סעדים, הוא אינו רשאי להגיש תביעה נוספת ונפרדת לסעד אופרטיבי בשל אותה עילה (ע"א 734/83 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' שפיר דוידוביץ (שותפות רשומה), פ"ד לח(1) 613, 622-621 (1984)). בין הנימוקים לגישה זו צוינה חובתם של המתדיינים להקפיד על מיצוי זכויותיהם בדרך יעילה ככל האפשר תוך הימנעות מתמרונים היוצרים עומס דיוני וכפל דיונים. מן העבר השני, לא אחת נקבע כי הזוכה בסעד הצהרתי רשאי לתבוע, בתביעה נפרדת, גם סעד אופרטיבי הנובע מאותה עילה וזאת ללא צורך בקבלת היתר לפיצול סעדים (ראו למשל: ע"א 440/70 ע'אנם נ' ע'אנם, פ"ד כו(2) 829 (1972); ע"א 4646/90 בר חן נ' שמעון, פ"ד מו(5) 798, 806 (1992); ע"א 10474/03 הכהן נ' מלונות הים התיכון בע"מ, פסקה 18 (24.11.2005); ע"א 5233/08 רייניץ נ' מכבי שירותי בריאות, פסקה 10 (9.2.2010); ע"א 3521/10 עיריית חיפה נ' גסר, פסקה 8 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (7.1.2013); ע"א 7746/11 נציגות הבניין ברחוב רוטשילד 78 ראשון לציון נ' עו"ד דורון סטריקובסקי, כונס נכסים, פסקה 22 (24.10.2013); רע"א 7703/17 ‏אחימן נ' המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור, פסקה 11 (25.10.2017)). בספרות ניתן לזהות צידוד בגישה המכונה ה"מסורתית", שלפיה פסק דין בתביעה למתן סעד הצהרתי אינו מקים השתק עילה (במובנו המתואר לעיל) ואינו מונע הגשת תביעה נוספת לסעד אופרטיבי, כך שבמקרים מסוג זה לא יהיה צורך בקבלת היתר לפיצול סעדים. זאת, בין היתר, בשל שיקול הדעת המוענק לבית המשפט בבואו להידרש לשאלה האם להיעתר לתובענה לסעד הצהרתי, במסגרתו אמורה להילקח בחשבון העובדה שלתובע קיימת אפשרות לתבוע סעד מהותי. בהתאם לכך, התובע יתגבר על משוכת ההשתק רק אם יעלה בידו לשכנע את בית המשפט כי יש לו אינטרס לגיטימי המצדיק את מתן הסעד, על אף האינטרס הציבורי בדבר העדפת מיצוי הסכסוך בין בעלי דין במסגרת הליך אחד. על כן, "אם בית המשפט אינו משתכנע כי לתובע אינטרס לגיטימי, הגובר על האינטרס הציבורי למצות את הסכסוך בהליך אחד ולמנוע כפל התדיינויות, עליו לסרב ליתן את הסעד ההצהרתי ולחייב את התובע לתבוע גם את הסעד האופרטיבי" (יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 531-530 (2015); ראו גם: זלצמן, 134-124; ת"א (מחוזי ת"א) 37505-03-14‏ בילו נ' עיריית חולון, פסקאות 35-34 (12.8.2015)). הגישה "המסורתית" מסברת את האוזן. ואולם אף אם נלך אליבא דשיטת המחמירים בנושא זה, איני סבור כי היה מקום לדחות את תביעת החוב של יצחק בנוגע לכספי ההלוואה ולנכסים בחולון מטעם זה. באותו שלב שבו יצחק עתר למתן סעד הצהרתי בדבר הבעלות על הנכסים בחולון, פשיטא כי לא היה מקום שיבקש יחד עם עתירה זו גם סעד כספי של השבת ההלוואה. יתרה מכך, מבחינתו של יצחק הסעד הכספי נולד למפרע רק לאחר שהסעד ההצהרתי לו עתר – שהטענות שעמדו ביסודו סותרות במהותן את הטענות שבבסיס הסעד הכספי – נדחה. במצב דברים זה, לא זו בלבד שבלתי אפשרי לומר כי היה על יצחק לבקש לפצל את סעדיו, אלא לא ניתן לבוא אליו בטרוניה ולהעמידו בפני שוקת שבורה שעה שלא עמדה לו הזדמנות מהותית למצות את הסעד הכספי בעניין הנכסים בחולון (השוו: עניין פלוני, פסקה 11).   השתק פלוגתא: כידוע, על מנת שיקום "השתק פלוגתא" נדרש קיומם של ארבעה תנאים (להרחבה ראו: ע"א 9211/09 איזוטסט בע"מ נ' דריזין, פסקה 10 (4.7.2012); זלצמן, 141; רוזן-צבי, 539), וביניהם כי ההכרעה תכלול ממצא פוזיטיבי באותה פלוגתא, להבדיל מממצא שנקבע עקב היעדר הוכחה (ראו: ע"א 126/51 פלמן נ' שחב, פ"ד ו(1) 313, 323 (1952); רע"א 1945/17 המועצה המקומית עראבה נ' פלוני, פסקה 9 (1.6.2017); זלצמן, 192-190). במקרה זה בית המשפט המחוזי אכן דחה את תביעתו של יצחק לבעלות בנכסים בחולון והערעור שהוגש על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין זה אמנם נדחה אף הוא, אך לא די בכך. בפסק דינו של בית משפט זה נקבע כי "אף אחד מן הצדדים לא הצליח להביא ראיות מספיקות על מנת להראות שגירסתו גוברת. במצב דברים זה, אין לנו אלא לקבוע כי אין מנוס מלהכריע על יסוד נטל הראיה. הואיל והנטל מוטל על המערער להראות שהייתה עסקת מכר, הרי משלא הרים הוא את הנטל יש לקבוע שצדק כבוד הרשם בדחותו את התובענה". היינו, לא נכללו בפסק הדין קביעות פוזיטיביות לגופו של עניין ועל כן אין לקבל את הטענה לקיומו של השתק פלוגתא בנסיבות אלו. כפי שהוסבר בע"א 581/72‏ ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 513 (1973): "דרך משל, מקום שתביעת ריבית נדחתה הואיל והשופט לא שוכנע במתן ההלוואה נושאת הריבית, אין משתיקים תביעת ההלוואה, שכן התובע רשאי למלא מה שהחסיר במשפט קודם ולנסות ולשכנע את בית-המשפט שאמנם הלווה לנתבע את הקרן. ממצא 'לא הוכח' אינו ממצא פוזיטיבי ואין כוחו יפה אלא לצורך הדיון בעילה בו הוא נקבע [...] ואילו דחיית התביעה על יסוד הממצא הפוזיטיבי, שהנתבע לא לווה מהתובע את הכסף שבעבורו נתבעה הריבית, מקימה השתק ומונעת את התובע לצמיתות מלתבוע את הקרן" (שם, עמוד 519). כל המוסיף על דברים אלו בענייננו, גורע. התיישנות: בית המשפט דחה את טענת ההתיישנות שהעלה הנאמן ביחס לרכיבי התביעה הנוגעים לנכסים בחולון בקבעו כי: "בין הצדדים לא היתה מחלוקת על כך שמעת הפקדת הסכום בבנק בשנת 1996 החזיק בפועל המערער [יצחק] בנכסים, ניהל אותם וגבה לכיסו סכומי השכירות משוכרי הנכסים [...] החזקת המערער בנכסים הופסקה בפועל בעת תפיסת הנאמן את הנכסים בשנת 2008. יוער כי מתוך הראיות שהוצגו בפני בית המשפט, החזקתו של המערער בנכסים בחולון נעשתה בהסכמת החייב, ובנסיבות האמורות לא התגבשה כל עילת תביעה של המערער כלפי החייב עד לתפיסת הנכסים בידי הנאמן בשנת 2008". רוצה לומר, אף שיצחק פרע את חובותיו של אלי באמצעות ההלוואה שנטל מן הבנק כבר בשנת 1996, אין בכך כדי לבסס את הטענה כי מועד התיישנותם של רכיבי תביעת החוב הנוגעים לנכסים בחולון אמור להימנות החל ממועד זה. בית המשפט המחוזי התרשם, על יסוד הראיות שהובאו בפניו, כי משנת 1996 נהג יצחק בנכסים בחולון מנהג בעלים, בהסכמתו של אלי. האינדיקציות לכך היו, בין היתר, העובדה שיצחק החזיק בנכסים בחולון, ניהל אותם וגבה לכיסו את דמי השכירות ששולמו על ידי שוכרי הנכסים. אכן, בהליכים בעניין הבעלות בנכסים בחולון נקבע כי יצחק אינו בעליהם של נכסים אלו כי אם אלי. ברם, אין בכך כדי לקבוע מסמרות בשאלה האם בין השניים סוכם דבר מה בכל הנוגע להשבת כספי ההלוואה שנטל יצחק על רקע כיסוי חובותיו של אלי. הדעת נותנת, והדברים אף עולים מבין שורות החלטתו של בית המשפט המחוזי, כי הסכמתו של אלי לכך שיצחק ינהג מנהג בעלים בנכסים בחולון משנת 1996 (מועד כיסוי חובותיו של אלי על ידי יצחק) ואף יגבה לכיסו את דמי השכירות בגינם, נובעת מהסכמה אליה הגיעו האחים באשר להשבת הכספים שבאמצעותם פרע יצחק את חובותיו של אלי. ואכן, מצב העניינים שבו יצחק החזיק בנכסים בחולון ונהנה מפירותיהם כשמנגד הוא אינו פונה לאלי בבקשה להשיב את חובו אליו, נקטע לבסוף בשנת 2008 אז נשף הבנק בערפו של יצחק ונטל את הנכסים בחולון מידיו נוכח הליכי פשיטת הרגל שנפתחו בעניינו של אלי. או אז, עם קטיעת מנהג הבעלים המוסכם של יצחק בנכסים בחולון, הקים הלה קול זעקה וביקש לתבוע את אלי בהינתן ש"ההסכם שבשתיקה" בין השניים הגיע לסיום כפוי. בנסיבות אלו בהן טענותיו של יצחק כלפי אלי נולדו אך בשנת 2008 בעקבות תפיסת הנכסים בחולון על ידי הנאמן – פעולה שלמעשה הפרה את ההסכמות בין האחים בעניין חובו של אלי כלפי יצחק – איני מוצא כל פגם בקביעה לפיה מרוץ ההתיישנות ברכיבי החוב הנוגעים לנכסים בחולון החל להיספר רק משנת 2008. חרף האמור, בעניין זה העלה הנאמן טענה חלופית לפיה חובו של אלי ליצחק, ככל שעילתו קמה לאחר מתן צו הכינוס, אינו "בר תביעה". אלא ש"חובות בני תביעה" מוגדרים בסעיף 71(א) לפקודה, כ"חוב וחבות קיימים או עתידים, ודאים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו הכינוס, או שיחולו עליו לפני הפטרו עקב התחייבות מלפני מתן הצו, יהיו חובות בני תביעה בפשיטת רגל" (באופן דומה, סעיף 4 לחוק חדלות פירעון מגדיר את המונח "חוב" כ"חוב ודאי או מותנה, קצוב או שאינו קצוב, בין שהגיע מועד פירעונו ובין שטרם הגיע". בנוסף, המונח "חוב עבר" כולל על פי סעיף זה גם חוב אשר "נובע ממעשה או מחדל שעשה החייב לפני מתן הצו לפתיחת הליכים, גם אם החוב נוצר לאחר מתן הצו"). היינו, לא מועד התגבשות עילת התביעה בגין אי תשלום חוב או מועד הפירעון המוסכם של חוב, הם אלו הרלוונטיים לעניין הגדרת החובות כחובות ברי תביעה לפי הפקודה, כי אם מועד יצירת החוב לפני מתן הצו. על כן, בשים לב לכך שבענייננו רכיבי תביעת החוב הנוגעים לנכסים בחולון מבוססים על ההלוואה שנטל יצחק בשנת 1996 לשם פירעון חובותיו של אלי – אין ממש בטענותיו של הנאמן בעניין זה. ומן הדיון בטענות הסף – לרכיבי תביעת החוב לגופם. אומר מיד כי איני רואה מקום להתערב באישור רכיבי תביעת החוב המתייחסים לקרן ההלוואה ולקרן תשלום חובותיו של אלי לעירייה. הטעם לכך הוא כי בעיקרו של דבר טענותיו של הנאמן בעניינים אלו מכוונות נגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של בית משפט קמא. יש להזכיר בהקשר זה את ההלכה שלפיה, ככלל, ערכאת הערעור לא תטה להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, אשר התרשמה מכלי ראשון מהעדים ומחומר הראיות אשר הוצג בפניה. התערבותה של ערכאת הערעור תיעשה אך במקרים חריגים, "בהם נפל בממצאי הערכאה המבררת פגם היורד לשורש העניין, או כאשר מדובר בקביעות בלתי מבוססות או מופרכות על פניהן" (ע"א 3526/11 אברהם נ' צנציפר – חברה לייבוא תבואות ומספוא בע"מ, פסקה 25 (6.5.2013)). אינני סבור כי ענייננו נמנה עם אותם מקרים חריגים שבהם יש הצדקה להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה המבררת, בעיקר כשמדובר בענייני פשיטת רגל שבהם שיקול דעתו של בית המשפט של חדלות פירעון הוא רחב ביותר נוכח מומחיותו בעניינים אלו ולאור היכרותו עם הנפשות הפועלות ועם כלל נסיבות העניין (ראו: ע"א 8498/19 ‏וייסר נ' עו"ד יקיר ניידיק, נאמן לנכסי המבקש, פסקה 6 והאסמכתאות שם (24.3.2020)). קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי ביחס לרכיבים אלו מעוגנות בחומר הראיות שהובא לפניו ומבוססות, במידה רבה, על התרשמותו ממהימנות עדים ומן המסמכים שהוצגו בפניו. עם זאת, ביחס לרכיב הנוגע לתשלום הנטען עבור פינוי הדיירים המוגנים בנכסים בחולון, דעתי שונה מזו של בית המשפט המחוזי, שכן אין מדובר בעניין זה בקביעה שבבסיסה עומד ממצא עובדתי. בית המשפט ציין כי "מתוך סיכומי הנאמן עולה כי הנאמן לא חלק על זכות המערער לסכום הבסיס, וטענת הנאמן היא כנגד שערוך הסכום". על כן קבע שדין טענותיו של הנאמן להידחות. ברם, דומה כי יש ממש בטענותיהם של הנאמן והכנ"ר כי הנאמן אכן חלק על זכאותו של המערער לסכום הבסיס ברכיב זה ולא כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי (ראו למשל: מוצג 9 למוצגי הנאמן; סעיף 11 לסיכומי הכנ"ר). בנסיבות אלה, ראיתי לנכון להשיב את הדיון ברכיב זה לבית המשפט המחוזי שיכריע בו לגופו, כחכמתו. אופן חישוב הפרשי הצמדה וריבית לרבות הוצאות מימון ההלוואה: כזכור, בית המשפט המחוזי אישר את הרכיב הנוגע להוצאות מימון ההלוואה בקבעו כי: "לאחר שתשלום חוב הקרן הוכח, לא יכולה להיות מחלוקת על קיומו של חוב ריבית, והשאלה היחידה הנשאלת קשורה לגובה הריבית שבה חויב המערער [יצחק]. בנסיבות אלה, אין צורך להוכיח  זיקה בין חוב הריבית למערער. מדובר במסמך שעל פי הנחזה הסתמך על סכומי ריבית שצוינו בהסכמי הלוואה, ועל חישוב שנערך על ידי מחשב [...]. בנסיבות אלה, כל שהיה לנאמן לעשות הוא לכפור, ברחל בתך הקטנה, בכך שהריבית על ההלוואה עומדת על 7%, ולהציג דף חישוב נגדי שיסתור, לכל הפחות לכאורה, את טענות המערער. הנאמן לא עשה כן, והוא לא יוכל לבסס טענותיו על הטענה שלפיה מדובר בחוות דעת מומחה, והמערער לא הביא המומחה לעדות". בנוסף, בית המשפט קיבל את טענותיו של יצחק באשר לשערוך כלל רכיבי תביעת החוב שאושרו. סבורני כי ביחס לקביעות אלו, נתפס בית המשפט המחוזי לכלל שגגה. ואבהיר. כאמור, ביום 5.3.2013 דחה בית המשפט את בקשתו של יצחק להכיר בו כנושה מובטח בהליך פשיטת הרגל של אלי. אין חולק אפוא על כך שיצחק הינו נושה רגיל של אלי ואינו בגדר נושה מובטח. משעסקינן בנושה רגיל, הרי שיש להחיל על תביעת החוב של יצחק את הוראות השערוך הרלוונטיות למעמדו ככזה. סעיף 75 לפקודה קובע כי: "כל חוב בסכום קבוע שאין לגביו הסכם לשלם ריבית או פיצוי אחר בשל פיגור בתשלום, וביום מתן צו הכינוס כבר עבר זמן פרעונו והוא בר תביעה בפשיטת רגל, רשאי הנושה לתבוע עליו ריבית או הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית לתקופה שמזמן הפרעון שנקבע במסמך ועד לתאריך הצו, ואם לא נקבע במסמך זמן פרעון – לתקופה שמן היום שבו נמסרה הודעה לחייב ועד לתאריך הצו, ובלבד שבהודעה נאמר שידרשו ממנו ריבית או הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית כאמור". לעומת זאת, סעיף 134(א) לפקודה, קובע כי: "הוכר חוב בפשיטת רגל, והוא כולל ריבית או כל תמורה כספית במקום ריבית – הריבית או התמורה ייחשבו, לענין דיבידנד, בשיעור שאינו עולה על השיעור שנקבע לענין סעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961". לא מכבר קבעתי כי קיימת קורלציה בין שתי הוראות אלו ובעת בחינת משמעותן לא ניתן להתעלם מההסדר הכולל והשלם שביקש המחוקק לקדם. במסגרת זו, לשונם הפשוטה של הסעיפים מלמדת כי המחוקק ביקש להבחין בין מצב שבו הוסדרה הריבית (בין אם בהסכם ובין אם מכוח הוראות הדין), לבין מצב שבו לא הוסדרה הריבית (ע"א 2499/19 רשות המסים אגף המכס והמע"מ נ' עו"ד פיני יניב, פסקה 30 לחוות-דעתי (19.1.2020) (להלן: עניין רשות המסים)). כמו כן, בעניין רשות המסים עמדתי על תכליתם של הסעיפים וציינתי כי סעיף 75 נועד מן העבר האחד, לשמור על ערכם הריאלי של חיוביו הכספיים של פושט הרגל. מן העבר השני, סעיף 134(א) נועד לוודא שנושים לא ייהנו מריבית גבוהה ו"מועדפת", אלא לכל היותר מהריבית הקבועה בסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה (שם, פסקה 31). העיקרון המונח בבסיס שני ההסדרים יחדיו, הוא לחתור במידת האפשר לשוויון בין הנושים. זאת הן ביחס לנושים הנמצאים בקצה האחד, ללא שום מנגנון הצמדה וריבית, והן ביחס לנושים שנמצאים בקצה השני, אשר בידם מנגנון הצמדה וריבית "משופר" המיטיב עימם. זאת גם בהינתן "עיקרון-העל" בדיני חדלות פירעון על פיו חל עיקרון השוויון בתוך קבוצות הנושים מאותו סוג, והאוסר להעדיף נושה אחד על פני נושה אחר (ראו למשל: ע"א 10208/16 קרסו מוטורס בע"מ נ' Better Place Inc., פסקה 28 (13.12.2017); ע"א 679/17 מרכז לוגיסטי בי רבוע נדל"ן בע"מ נ' אורתם סהר הנדסה בע"מ, פסקה 33 (11.2.2018)). בענייננו כאמור, יצחק פרע את חובותיו של אלי כבר בשנת 1996 באמצעות הלוואה שנטל מן הבנק לצורך כך ועל כן ניתן להכיר בתביעת החוב שהגיש בכל הנוגע לסכום הקרן שאותו לווה, כנושה רגיל. לעומת זאת, ההצמדות והריביות בגין ההלוואה (עלויות ההלוואה) שבאמצעותה נפרעו חובותיו של אלי כלל אינן רלוונטיות לתביעת החוב שהגיש יצחק מכיוון שכלל לא הוכח כי הוטלה על אלי חובה לשפות בגינן את יצחק. מה גם שאין בנמצא אינדיקציה כלשהי לכך שאלי התחייב לשאת בהן במסגרת הסכמית כזו או אחרת. יצחק לא טען בשלב כלשהו כי ההלוואה שהעניק לאלי ניתנה בכפוף לריבית כלשהי ואף לא נטען מעולם כי יש להלוואה זו מועד פירעון מוגדר ונקוב. אף אם אניח אפוא כי יצחק ואלי סיכמו ביניהם שתנאי חובו של אלי ליצחק יהיו זהים לתנאי ההלוואה שנטל יצחק מן הבנק, הרי שאין בכך כדי להועיל ליצחק. יצחק, כאמור, הוא לכל היותר נושה רגיל ביחס לאלי ומטעם זה חובו של אלי כלפיו כפוף להוראות הפקודה דלעיל, על פי הרציונלים העומדים מאחוריהם. בהתאם לכך, בית המשפט המחוזי שגה גם במובן זה שבחר לאשר את רכיב שערוך סכומי תביעת החוב מבלי להגביל את סכומי השערוך בהתאם למסגרת הנורמטיבית המתוארת. בכך, למעשה, הופר עיקרון השוויון בין נושים מאותו סוג שלפיו חל איסור להעדיף נושה אחד על פני נושה אחר. אשר על כן, הפתרון הנכון הוא להשיב את הדיון בכל הנוגע לרכיבים אלה לבית המשפט המחוזי אשר יחליט בעניין בהתאם להוראות הדין לפי מיטב שיקול דעתו וחוכמתו. ג. ההחלטה מיום 11.11.2019 בבקשת הקיזוז ביום 11.11.2019 הכריע בית המשפט המחוזי גם בבקשת הקיזוז שהוגשה מטעם הנאמן. כזכור, בבקשתו זו, אשר הוגשה במתכונת של בקשה למתן הוראות, עתר הנאמן לקיזוז סכום של למעלה מ-11 מיליון ש"ח מן הסכום שנתבע בתביעת החוב מטעם יצחק בגין סכומים שונים שגבה יצחק כדמי שכירות משוכרי הנכסים בחולון. בית המשפט דחה תחילה טענות סף שונות שהעלה יצחק ובהן התיישנותה של טענת הקיזוז; העלאתה בשיהוי; וכן גרימת נזק ראייתי על ידי הנאמן. הובהר כי ביום 19.1.2012 הסכימו הצדדים לכך שבקשתו של יצחק לקבוע כי הוא נושה מובטח תידון תחילה ורק לאחר מכן יידונו יתר הבקשות שעל הפרק. על כן, בקשת הקיזוז שהוגשה בשנת 2010 עצרה למעשה את מרוץ ההתיישנות. לגופה של הבקשה נקבע כי יש לקזז מתביעת החוב את כספי השכירות שגבה יצחק עבור הנכסים בחולון. זאת, שכן למן מועד הפקדת כספי ההלוואה שנטל יצחק בחשבון המשכנתא של אלי, נטל יצחק לידיו את ניהול הנכסים בחולון וגבה את דמי השכירות ששילמו השוכרים. על כן, בהינתן שטענתו של יצחק לבעלות בנכסים בחולון נדחתה ובשים לב לכך שמטענותיו עולה הודאה כי לא השתמש בכספי השכירות לשם הפחתת חוב המשכנתא – נקבע כי יש לקבל את טענת הנאמן בדבר קיזוז כספי השכירות שגבה יצחק מן הסכום שנתבע בתביעת החוב. בית המשפט סקר את ראיות הנאמן בכל הנוגע לגובה סכומי השכירות שנגבו על ידי יצחק וקבע בעניין זה כי הנאמן הצליח להוכיח שיצחק קיבל במהלך השנים דמי שכירות עבור הנכסים בחולון, המצויים בבעלותו של אלי, בסך של 6,910,500 ש"ח. צוין כי מדובר בסכום שמתבסס בעיקרו על תצהיר מיום 22.2.2009 ועל תצהיר מיום 9.6.2010, ועל כן ויש לקזז את הסכום האמור מן הסכומים שאושרו ליצחק במסגרת ההחלטה בערעור בעניין תביעת החוב. טענות הצדדים לטענת יצחק מדובר בתביעה כספית שהוגשה על ידי הנאמן במסווה של בקשה למתן הוראות בהליך פשיטת הרגל וזאת לאחר שהנאמן ויתר על העלאתה בגדר הכרעתו בתביעת החוב שיצחק הגיש. יצחק טען עוד כי בקשה זו של הנאמן נזנחה כבר בשנת 2010; כי טענת הקיזוז התיישנה; וכי הנאמן השתהה בהגשתה ואף גרם לו בכך נזק ראייתי במובן זה שנמנע ממנו לשחזר מידע ומסמכים רלוונטיים לאחר חלוף זמן כה רב. לשיטתו, טענת הקיזוז היא במהותה טענת הגנה מסוג "מגן" ולא מסוג "חרב", כך שלא היה ניתן להגיש בקשה עצמאית לקיזוז כפי שפעל הנאמן. בכל הנוגע לסכומים שאליהם התייחסה בקשת הקיזוז, נטען כי לא הובאו בפני בית המשפט המחוזי ראיות בדבר גובה סכומי השכירות ששולמו ליצחק על ידי שוכרי הנכסים בחולון ועל כן אין מנוס מן המסקנה כי קביעות בית המשפט בנושא זה שגויות ולא מבוססות. בנסיבות אלה, כך נטען, יש להורות על ביטול ההחלטה בבקשת הקיזוז ותחת זאת לקבוע כי אין לקזז סכומים כלשהם מסכומי תביעת החוב. הנאמן החזיק אחר החלטת בית המשפט המחוזי. דיון והכרעה תחילה יש לדחות את טענתו של יצחק בכל הנוגע למסגרת הדיונית שבה הועלתה בקשת הקיזוז. בקשה למתן הוראות נועדה לפתרון מחלוקות בין בעלי דין שהם ממילא חלק מהליך חדלות הפירעון. כן נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי ניתן לעשות שימוש בבקשה מעין זו לשם בירור מחלוקות עם צדדים שלישיים החיצוניים להליך (ראו למשל: ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925, 936-935 (2001); ע"א 3069/17 משרד החינוך נ' עמותת גני חב"ד צפת (בפירוק), פסקה 29 (29.10.2017); רע"א 2728/19 ארגמן נ' עו"ד זעירא, פסקה 7 (11.6.2019); רע"א 1664/20 פנינת עוזיאל בע"מ נ' לב, פסקה 17 (8.7.2020) (להלן: עניין פנינת עוזיאל)). זאת ועוד, בפסיקה נקבעו מספר שיקולים שאמורים להנחות את בית המשפט בהחלטה האם לדון בסכסוך במסגרת בקשה למתן הוראות: האם ההכרעה בסוגיה שבמחלוקת נדרשת לצורך מתן הוראות לבעל התפקיד לשם ביצוע יעיל וראוי של תפקידו; האם בירור המחלוקת אינו מחייב בירור עובדתי מורכב; והאם אין בניהול ההליך בדרך זו כדי לגרום עיוות דין ופגיעה בזכויות הדיוניות והמהותיות של בעל הדין באופן שאינו מידתי ומוצדק (עניין פנינת עוזיאל, שם; אציין כי שיקולים אלו עוגנו בסעיף 45(ב) לחוק חדלות פירעון). בית משפט זה עמד על כך שישנן מחלוקות אשר ראויות על פי טיבן וטבען להתברר על דרך של בקשה למתן הוראות, וזאת אף אם מעורבים בהן צדדים שלישיים. במקרה דנן, לא מצאתי פגם בכך שבית המשפט המחוזי דן בבקשת הקיזוז במתכונת של בקשה למתן הוראות. זאת, בין היתר, נוכח העובדה שמדובר בסוגיה בעלת השפעה על היקף מסת הנכסים של החייב (השוו: עניין פנינת עוזיאל, פסקה 18), ובשים לב לכך שלא מדובר בסוגיה מורכבת במידה יוצאת דופן. כמו כן, מקובלים עליי נימוקיו של בית המשפט המחוזי בדחותו את יתר טענות הסף שהעלה יצחק ביחס לבקשת הקיזוז. לגופן של טענות. כפי שצוין כבר פעמים רבות בפסק דין זה, נקודת המוצא היא כי הנכסים בחולון אינם בבעלותו של יצחק. על כן, ומשבית המשפט המחוזי השתכנע על יסוד הראיות שעמדו בפניו כי כספי השכירות שגבה יצחק לא הועברו לבנק לשם כיסוי ההלוואה שנטל, אין מקום להתערב בקביעה כי זכות הקיזוז הוכחה בנסיבות העניין. אף איני רואה להתערב בשאלת גובה סכומי השכירות שנקבעו בהחלטת בית המשפט המחוזי מן הטעם שבית המשפט קבעם על יסוד העדויות שעמדו בפניו. סוף דבר ניתן, אפוא, לסכם את הדברים באופן הבא: ההחלטה מיום 23.7.2018 מבוטלת; ההחלטה מיום 11.11.2019 בעניין תביעת החוב של יצחק עומדת בעינה בכל הנוגע לרכיבי קרן ההלוואה שנטל יצחק מהבנק ולקרן החוב ששילם לעירייה בגין חובותיו של אלי. ההחלטה מיום 11.11.2019 בעניין תביעת החוב מבוטלת בנושאים הבאים: 1. ההצמדה והריבית על ההלוואה (עלויות ההלוואה); 2. שערוך קרן החוב לעירייה; 3. סכום התשלום עבור פינוי הדיירים המוגנים מן הנכסים בחולון; 4. הוראת הניכוי. הנושאים המפורטים בס"ק 3-1 יוחזרו להכרעתו של בית המשפט המחוזי. ההחלטה מיום 11.11.2019 בסוגיית הקיזוז, עומדת בעינה. בנסיבות העניין, יצחק יישא בהוצאות הנאמן בסך של 50,000 ש"ח והבנק יישא, אף הוא, בהוצאות הנאמן, בסך של 25,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אני מצרפת את הסכמתי לפסק דינו המלומד והמקיף של חברי השופט ד' מינץ. ש ו פ ט ת השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ. ניתן היום, ‏י"ג בטבת התשפ"א (‏28.12.2020). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 18071880_N13.docx אק מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1