פרופ' מנחם סמדג'ה נ. BANKRUPTCY OFFICE GENEVA

11 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6636/17 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: פרופ' מנחם סמדג'ה נ ג ד המשיבים: 1. BANKRUPTCY OFFICE GENEVA 2. כונס הנכסים הרשמי – מחוז חיפה והצפון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 3.8.2017 בה"פ 34996-09-15 אשר ניתן על ידי כבוד השופטת י' קראי-גירון תאריך הישיבה: כ"ד בניסן התשע"ט (29.4.2019) בשם המערער: עו"ד גבריאל פרידמן בשם המשיב 1: עו"ד גד טיכו; עו"ד חיים בקשי בשם המשיב 2: עו"ד שרית ליפשיץ; עו"ד מיכל דלומי פסק-דין הנשיאה א' חיות: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת י' קראי-גירון) בה"פ 34996-09-15 מיום 3.8.2017 אשר קיבל את תביעת המשיב, משרד מחלקת פשיטות הרגל של הרפובליקה והקנטון של ז'נבה בשווייץ (להלן: המשיב) והורה על אכיפת פסק חוץ שניתן בשוויץ כנגד המערער. רקע ופסק דינו של בית המשפט קמא ביום 1.7.2008 חתם מר מאהיר רייס (להלן: הנושה) על הסכם עם חברת SEVENINVEST LTD (להלן: החברה) המיוצגת על ידי המערער. ההסכם קבע כי החברה תוותר על 170 מניות בחברת Seven Knight Medical Care SA לטובת הנושה תמורת תשלום של 5,000,000 אירו. הנושה העביר לחשבון החברה סך של 6,500,000 דולר ובחודש אוגוסט 2008 חתמו הנושה והמערער על זיכרון דברים לפיו התחייב המערער כי אם המניות לא יימכרו עד יום 31.12.2008, הוא ירכוש אותן בחזרה בסכום הרכישה בתוספת פיצוי מוסכם. למרות שמניות החברה לא נמכרו עד סוף שנת 2008 המערער לא עמד בהתחייבותו לנושה. ביום 19.4.2010 הכריז בית המשפט המוסמך בז'נבה -Tribunal de Premiere Instance, 4eme Chamber (להלן: בית המשפט השוויצרי) על המערער כפושט רגל בהעדרו וקבע כי הוא חייב לנושה סכום של 5,000,000 אירו בתוספת פיצויים מוסכמים (להלן: פסק הדין השוויצרי). על פסק דין זה הגיש המערער שני ערעורים שנדחו ומשכך ביום 6.12.2010 הפך פסק הדין השוויצרי לסופי וחלוט. בשנת 2015 התגלה המערער בישראל על ידי הנושה ובעקבות כך ביקש המשיב, שבא בנעלי הנושה, להכיר או לאכוף את פסק הדין השוויצרי בהתאם לחוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח-1958 (להלן: החוק). המשיב טען כי המערער מתנהל בחוסר תום לב וחומק מפירעון חובותיו. מנגד, טען המערער שבית המשפט השוויצרי לא היה מוסמך ליתן את פסק הדין לאור תניית הבוררות הייחודית שהייתה בזיכרון הדברים, או לחלופין משום שהמערער לא שהה בשוויץ באותה העת. עוד טען המערער טענות עובדתיות באשר לאי התקיימות דרישות החוק. כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכונס הרשמי) טען כי לדעתו פסק הדין השוויצרי עומד בתנאי החוק, ויש להיעתר לתובענה. לבקשת המשיב, הוציא בית המשפט קמא ביום 21.9.2015 צו עיקול זמני וצו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המערער (להלן: צו העיכוב הראשון) ובדיון מיום 24.2.2016 הושגה בין הצדדים הסכמה דיונית (להלן: ההסכמה הדיונית) שאפשרה את ביטולו של צו העיכוב הראשון, בכפוף להתחייבויות שונות שנטל על עצמו המערער ובהן ההתחייבות כי ככל שאשתו וילדיו יבקשו לצאת מחוץ לגבולות ישראל, תימסר הודעה לבא-כוח המשיב מראש ובכתב שבעה ימים לפני מועד הנסיעה המתוכנן. הסכמה דיונית זו קיבלה תוקף של החלטה. ביום 3.8.2017 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא בהליך העיקרי. בית המשפט הורה על אכיפת פסק הדין וקבע כי יש לראות בפסק הדין השוויצרי אישור לקיומו של חוב מצד המערער כלפי הנושה. עוד נקבע כי פסק הדין עומד בתנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק שכן פסק הדין השוויצרי ניתן על ידי הערכאה המוסכמת בשוויץ; הוא חלוט ואינו ניתן לערעור; הוא יוצר חיוב מפורש; ולא נסתרה הקביעה כי החיוב הקבוע בו ניתן לביצוע בשוויץ. עוד קיבל בית המשפט קמא את עמדת המשיב בכל הנוגע לעקרון ההדדיות הנדרש בסעיף 4 לחוק ודחה את טענות המערער להגנה מפני אכיפת פסק חוץ בהתאם לסעיף 6(א) לחוק. בהקשר זה נקבע, בין היתר, כי לא הוכח שפסק הדין ניתן במרמה, או שזכויות המערער להליך הוגן נפגעו. בכל הנוגע לצווים הזמניים ולהסכמות בין הצדדים, נקבע בפסק הדין כי "צווי הביניים וההסכמות שהושגו לגביהם יוותרו על כנם למשך 150 יום נוספים כדי לאפשר הוצאות [כך במקור] צווים מתאימים בהליכים אחרים שינקטו אם לא יפרע החוב" (עמ' 13 לפסק דינו של בית המשפט קמא). ביום 24.8.2017 הגיש המערער את הערעור לבית משפט זה. ההתפתחויות לאחר מתן פסק הדין של בית משפט קמא בקשה שהגיש המערער לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט קמא התקבלה חלקית על ידי השופט י' דנציגר בהחלטה מיום 22.10.2017, בכפוף לתנאים מגבילים ולבטוחה שימציא המערער. כחודש לאחר מכן בוטל צו עיכוב הביצוע משום שהמערער לא עמד בתנאים שנקבעו בהחלטה. בנוסף, ועוד בטרם הוגש הערעור דנן, הוציא בית המשפט קמא לבקשת המשיב ביום 6.8.2017 צו עיכוב יציאה מהארץ נגד המערער (להלן: צו העיכוב השני). הצו הורה כי על המערער להפקיד באופן מיידי את כל דרכוניו וכן להגיש עד ליום 8.8.2017 תצהיר המאשר כי הוא שוהה בישראל. המערער לא הפקיד את דרכוניו ולמחרת היום הודיע כי הוא נמצא בצרפת בעניין רפואי, ואינו יכול לקיים את בקשת בית המשפט. בעקבות כך הורה בית המשפט קמא לבא-כוחו להודיע אם בכוונתו לשוב לישראל וביום 18.8.2017 השיב המערער כי בכוונתו לחזור לישראל אולם הוא אינו יכול להתחייב למועד מסוים. ביום 24.12.2017 הודיע המערער בתצהיר כי אשתו וילדיו הקטינים אף הם אינם בישראל. הודעה בדבר כוונתם לצאת את ישראל, כנדרש על פי ההסכמה הדיונית, מעולם לא ניתנה. לאחר הגשת הערעור, ביום 25.12.2018, הגיש המשיב בקשה לבית משפט זה להורות למערער להגיש כתב ערעור מתוקן שבו תצוין כתובת מגוריו העדכנית ובתגובה טען המערער כי כתובתו בכתב הערעור די לה שתהא עדכנית ליום הגשת כתב הערעור. ביום 27.1.2019 נענתה כבוד הרשמת ש' עבדיאן לבקשת המשיב והורתה למערער לתקן את כתב הערעור ולהוסיף בו את כתובתו העדכנית לפי תקנה 413(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בעקבות כך, מסר המערער ביום 5.2.2019 כתובת בעיר פנטין שבצרפת ככתובתו העדכנית. כחודשיים לאחר מכן, ביום 14.4.2019, הגיש המשיב בקשה נוספת לבית משפט זה ובה טען כי מבירור שערך עולה כי המערער מעולם לא התגורר בכתובת שמסר. הוא עתר להורות למערער להגיש תצהיר המפרט את כתובת מגוריו העדכנית או לחלופין למחוק את הערעור. בתגובה מטעם המערער, אשר לא נתמכה בתצהיר, נטען כי במועד הגשת ההודעה הוא התגורר בכתובת שצוינה בה ואולם, בשלב זה הוא אינו מתגורר עוד בכתובת זו ונכון להיום הוא נמצא בבולגריה ללא כתובת מגורים קבועה. בהחלטתה מיום 18.4.2019 קבעה כבוד הרשמת ש' עבדיאן כי בשים לב למועד הדיון הקרוב בערעור ולעירבון שהפקיד המערער, ניתן להסתפק בתגובת המערער, ככל שזו תיתמך בתצהיר כדין עד ליום 25.4.2019 (התצהיר הוגש ביום 24.4.2019). טענות הצדדים בערעור שב המערער וטוען כי בית המשפט השוויצרי לא היה מוסמך לדון בעניינו; כי הוא אישית אינו חייב לנושה דבר; וכי שגה בית המשפט קמא בקבעו כי ניתן לאכוף את פסק הדין השוויצרי נוכח התקיימות ההגנות השונות הקבועות בחוק. המשיב מנגד סומך את ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא ומטעים כי טענות המערער נדונו בבית המשפט השוויצרי ובבית המשפט קמא ונדחו אחת לאחת וכי אין זה מסוג המקרים המצדיק התערבות של ערכאת הערעור. המשיב מוסיף וטוען כי מכל מקום יש לסלק את הערעור על הסף בשל חוסר תום לב קיצוני ושימוש לרעה בהליכי משפט מצד המערער, כמי שהצהיר הצהרות שקריות והפר את ההחלטות שניתנו על ידי בית המשפט קמא. המשיב טוען כי המערער נמלט לישראל על מנת להתחמק מקיום פסק הדין השוויצרי וכי לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט קמא המורה על אכיפתו, הוא שב ונמלט מן הארץ תוך הפרת צו העיכוב השני שניתן נגדו. עוד טוען המשיב כי אין זה ראוי להפוך את מדינת ישראל למקלט עבור המערער ולהעניק לו "חסינות" מפני נושיו. הכונס הרשמי מצטרף לטענות המשיב וטוען כי דין הערעור להידחות. ביום 29.4.2019 התקיים דיון בערעור ובמהלכו נדרשנו לשאלה המקדמית – האם התנהלותו של המערער מצדיקה את סילוק הערעור על הסף. בתום הדיון נקבע כי על הצדדים להגיש השלמת טיעון בסוגיה זו וכי על המערער להתייחס במסגרת זו "לכל המועדים, הצווים והעובדות הרלוונטים לעניין ובכלל זה המועד המדוייק שבו יצא המערער את ישראל; המועד המדוייק שבו יצאו אשתו וילדיו את ישראל; והמועד שבו עבר מצרפת לבולגריה". כן נדרש המערער לציין את מקום מגוריו הנוכחי ואת כתובתו הנוכחית ולצרף אסמכתאות מתאימות לתמיכה בטענותיו. בהשלמת הטיעון שהגיש טען המערער כי הוא לא הפר את צו העיכוב השני הואיל ו"טס לחו"ל בשעה 9:00 בתאריך 6.8.17, ככל הנראה לפני מתן הצו וודאי לפני שידע על קיומו של הצו", וזאת בשל ניתוח דחוף שנקבע לו בצרפת ליום 8.8.2017 (סעיף 21 להשלמת הטיעון מטעם המערער מיום 13.5.2019). כפועל היוצא מכך ובשל היותו מחוץ לישראל לא יכול היה, לטענתו, להפקיד את דרכוניו. המערער צירף העתק מייל ובו כרטיס טיסה שלו בלבד ותיעוד רפואי בשפה הצרפתית שלא תורגם לדבריו עקב קוצר הזמן. באשר לאשתו וילדיו, טען המערער כי הם נסעו עמו לצרפת אך בשל דחיפות הניתוח לא ניתנה על ידו הודעה מראש על כך, חרף ההסכמה הדיונית וההחלטה הנותנת לה תוקף. עוד נטען כי היות שהמשפחה נסעה לפרק זמן בלתי ידוע "ספק אם היתה הפרה של ההסכמה – שהתייחסה רק לנסיעות 'לפרק זמן קצר'" (סעיף 25 להשלמת הטיעון מטעם המערער מיום 13.5.2019). המערער הוסיף וטען כי מניעת יציאתם של בני המשפחה הייתה פוגעת בזכותם החוקתית לצאת מישראל וכי ההפרה, לכאורה, לא גרמה כל נזק למשיב. עוד הוסיף המערער כי בהתאם לאמור בפסק הדין תוקף ההסכמה הדיונית פג בינואר 2018, וכי המשיב לא פתח בהליכי הוצאה לפועל ולא ביקש צו נוסף בנוגע לבני משפחתו. אשר להשלכות שיש לדברים על הדיון בערעור, טען המערער כי אין להתנות את שמיעת הערעור והדיון בו בקיום צווים זמניים על ידו ואף אם ניתן לעשות כן במקרים חריגים, לגישתו המקרה דנן אינו בא בגדר אותם המקרים שכן הפרת צו העיכוב השני אינה פוגעת ביכולת לאכוף את פסק דינו של בית המשפט קמא. המערער הדגיש כי הוא נמצא בהליכי פשיטת רגל בצרפת נוסף להליכים בשוויץ ולהליך אכיפת פסק החוץ בישראל, ולגישתו הדבר מעיד על כך שהוא אינו מתחמק מהליכים נגדו. לבסוף, באשר לכתובתו העדכנית, ציין המערער כי כעת אין לו כתובת מגורים קבועה והוא עובר בין קרובי משפחה ומכרים בצרפת ואף שהה בבולגריה לתקופה קצרה. הוא מסר כתובת עדכנית בפריז, אך לא תמך בתצהיר איזה מן הטענות העובדתיות שהעלה. המשיב סבור מצדו כי בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, ונוכח ההתנהלות חסרת תום הלב של המערער המפגין זלזול ומפר צווים של בית משפט תוך עשיית דין עצמי, יש לדחות את הערעור על הסף. לשיטתו, אין לקבל את טענת המערער בכל הנוגע למועד עזיבתו את ישראל משלא צורף צילום דרכון או תצהיר מתאים. עוד טוען המשיב כי המערער הטעה את בית המשפט באשר לסיבה שאינו שב לישראל ולטענתו הסיבה האמיתית לכך נעוצה בקיומו של צו עיכוב היציאה מן הארץ נגדו. עוד נטען כי משפחת המערער עזבה את ישראל תוך הפרה של ההסכמה הדיונית אשר קיבלה תוקף של החלטה וכי מהלך זה מהווה אף היא עשיית דין עצמי והפרה של צו שיפוטי, העולים כדי התנהלות בחוסר תום לב תוך זלזול מופגן בבית המשפט. המשיב סבור כי טענות המערער בנוגע לנסיבות שבהן עזבו הוא ומשפחתו את ישראל הן שקריות ומציין כי הן סותרות טענות קודמות שנטענו על ידו בפני בית המשפט קמא ובהן ההצהרה כי מרכז חייו בישראל, אשר שימשה בסיס להסכמה הדיונית שהושגה. לשיטתו, הטענות שטען המערער בהקשר זה בהשלמת הטיעון נטענו ללא תצהיר תומך, והמסמכים שאותם צרף אינם תומכים בטענותיו. עוד טוען המשיב כי חרף החלטת בית משפט זה מיום 29.4.2019, המערער לא פירט את המועדים שבהם עבר מצרפת לבולגריה וחזרה ולא צירף אסמכתאות מתאימות באשר לכלל טענותיו, ובכך הוא מוסיף להפר החלטות שיפוטיות. לבסוף צוין כי בדיקה שערך המשיב, הנתמכת בתצהיר מטעמו (מוצג 23 לטיעון המשלים של המשיב מיום 26.5.2019), העלתה כי הכתובת העדכנית בפריז שאותה מסר המערער כלל אינה משמשת למגורים, וכי המסמך שצורף לשם תמיכה בטענתו זו – חשבון טלפון על שמו של המערער – נבדק אל מול החברה שהנפיקה אותו ונמצא מזויף. הכונס הרשמי מצטרף לעמדת המשיב, ומוסיף כי ניכר שהמערער "עושה כל מאמץ להתחמק הן מנושיו והן מבית המשפט, שממנו כיום הוא מבקש סעד" (סעיף 12 להשלמת הטיעון מטעם הכונס הרשמי מיום 27.5.2019). דיון לאחר שעיינתי בערעור ובהשלמות הטיעון שהוגשו, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להימחק על הסף. זכות הגישה לערכאות – ובכללה זכות הערעור – היא זכות בסיסית בשיטתנו המשפטית ולא ניתן להפריז בחשיבותה. עם זאת כבר נפסק כי זכות זו מותנית בקיום החובות הבסיסיות המוטלות על בעל הדין כלפי בית המשפט וכלפי בעלי הדין האחרים, על מנת שניתן יהיה לקיים הליך שיפוטי תקין. בהקשר זה נקבע כי: "בעל דין אינו רשאי בשם זכות הגישה לערכאות לנצל את ההליך השיפוטי לרעה, ולצפות כי תישמר זכותו לפנות לערכאות וינתן לו יומו בבית המשפט חרף זאת. [...] כנגד הזכות החוקתית לפנות לערכאות, עומדת חובתו של בעל דין לקבל על עצמו את עולם של סדרי הדין ושל צווי בית המשפט כדי להבטיח את זכויותיהם הדיוניות של בעל הדין, וכדי לאפשר את מהלכם התקין של הליכי בית המשפט להגנה על אינטרס הציבור כולו" (רע"א 3454/04 ורקר נ' הראל, פסקה 4 (5.6.2005)). אכן, סירובו של בית המשפט להידרש להליך שהוגש בפניו מן הטעם של שימוש לרעה בהליכי משפט אינו עניין של מה בכך, וככל הניתן יש להעדיף נקיטת צעדים חמורים פחות כגון זקיפת חוסר תום הלב לחובת בעל הדין שכך נהג במסגרת ההכרעה בהליך לגופו, או השתת הוצאות משמעותיות עליו. אך אם שוכנע בית המשפט כי התקיימו "נסיבות חריגות ויוצאות-דופן, כגון – ניצול לרעה בוטה של ההליך השיפוטי, זלזול חמור בהליכי המשפט או ניסיון זדוני להכשלתם, עשוי בית-המשפט לבוא למסקנה כי יש לסלק על הסף את ההליך שהוגש בפניו וזאת בגין חוסר תום-לב קיצוני של בעל-הדין שהגישו" (בש"א 6479/06‏ ‏בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ, פסקה 8 (15.1.2007) (להלן: עניין שנפ)). בהקשר זה לא למותר לציין כי המושג "שימוש לרעה בהליכי משפט", הוא בעל "רקמה פתוחה" בשל הקושי המובנה לצפות מראש את כלל המצבים והפעולות שיענו לתיאור זה. עמדה על כך הנשיאה ד' ביניש בעניין שנפ בציינה: "השאלה מהו שימוש לרעה בהליך השיפוטי, אינה ניתנת לתשובה אחידה וממצה. קשה להגדיר מראש מתי תעלה התנהגות של בעל-דין כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי; קל יותר לזהות את הפסול שבהתנהגות זו כאשר נתקלים בה. בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי-משפט מבוסס בעיקרו על אמת-מידה אובייקטיבית, הנבחנת בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל-הדין והשאלה האם פעל בזדון עשויות להשליך על המסקנה האם עשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, עיקרו של המבחן בעניין זה הינו סבירות והגינות, קרי – כיצד היה נוהג בעל דין סביר והגון בנסיבות העניין. התפיסה שבבסיס אמת-המידה האמורה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל-הדין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל-הדין כלפי בית-המשפט; זאת, על-מנת לאפשר דיון והכרעה במחלוקות שהובאו בפני בית-המשפט, תוך הבטחת הליך שיפוטי תקין והוגן לפרט ולציבור בכללותו" (שם, בפסקה 5). מן העובדות שהתבררו בענייננו עולה כי המערער מפר באופן חוזר ושיטתי צווים והחלטות של בית המשפט. המערער הפר את ההסכמה הדיונית אשר קיבלה ביום 24.2.2016 תוקף של החלטה בבית המשפט קמא ואשר בית המשפט שב ותיקף אותה במסגרת פסק דינו. הפרה זו התבטאה בכך שמשפחת המערער עזבה את ישראל מבלי לתת על כך הודעה מתאימה מראש בהתאם להסכמה הדיונית, ודבר עזיבתה התגלה רק לאחר מספר חודשים בעקבות בקשות חוזרות ונשנות מצד המשיב. אין יסוד לניסיונו של המערער לתרץ את הפרת ההסכמה הדיונית בכך שזו חלה רק לגבי יציאות "קצרות" אל מחוץ לישראל. ההסכמה הדיונית אשר, כאמור, עמדה בתוקפה במועד עזיבת משפחת המערער את הארץ, אינה מבחינה בהקשר זה בין יציאה קצרה לאחרת והדברים ברורים שכן בראש ובראשונה נועדה הסכמה זו למנוע את האפשרות שהמערער יעזוב את הארץ עם משפחתו ויעלם במטרה למלט את עצמו מנושיו. בזוכרנו כי ההסכמה הדיונית הושגה כנגד ביטול צו העיכוב הראשון, ברי כי בפנינו התנהלות חסרת תום לב מצד המערער תוך שימוש לרעה בהליכי בית משפט. התנהלותו הפסולה של המערער באה לידי ביטוי גם בסירובו הנמשך למסור כתובת עדכנית, וזאת חרף החלטת כבוד הרשמת וחרף ההחלטה שניתנה על ידנו בעניין זה ביום 29.4.2019. הכתובות שאותן מסר המערער בהודעותיו לא היו עדכניות, במקרה הטוב או בלתי רלבנטיות, שלא לומר כוזבות, במקרה הרע. הן נמסרו בלא שנתמכו בתצהיר או בכל תיעוד מספק אחר ולמעשה, עד כתיבת שורות אלה אין בידי בית משפט זה כתובת מגורים עדכנית של המערער. חמור מכך, בהתאם לבדיקה שערך המשיב, אשר נתמכה בתצהיר מטעמו כמפורט לעיל, הכתובת האחרונה שאותה מסר המערער אינה משמשת למגורים כלל והמסמך שצורף לתמיכה בהודעתו נחזה להיות מזויף. התנהלות שיטתית זו של התחמקות ממסירת כתובת מצביעה אף היא על ניסיונו של המערער "ליהנות מכל העולמות" קרי – לפנות לבית משפט זה על מנת שיושיט לו סעד, אך בה בעת לעשות כל שיש בידו על מנת למנוע אפשרות למימוש פסק הדין אם הערעור יידחה. על כל אלה יש להוסיף כי המערער לא הצליח להפיג את סימני השאלה הנוגעים לנסיבות אשר בהן יצא את הארץ. עיון במסמכים שאותם צרף המערער להשלמת הטיעון בהקשר זה, מעלה כי היה ברשותו כרטיס טיסה ליום 6.8.2017 בשעה 9:00 ובמועד זה אכן טרם הוצא צו העיכוב השני. עם זאת, המערער לא הציג כל ראיה אשר יש בה כדי להוכיח כי אכן עזב את ישראל באותו המועד, והוא אף טען בפני בית המשפט בעבר טענות הסותרות את הטענות שהעלה עתה במסגרת השלמת טיעון. כך, בעוד שביום 7.8.2017 – יום אחד בלבד לאחר הוצאת צו העיכוב השני – טען המערער בהודעה לבית המשפט קמא כי הוא "עובר כעת בדיקות בבית חולים בפאריז [...] וממתין להחלטת רופאיו בדבר אשפוז ו/או ניתוח שככל הנראה יאלץ לעבור", בהשלמת הטיעון מטעמו נטען כי נאלץ לעזוב את הארץ בדחיפות משום ש"נקבע למערער ניתוח דחוף בצרפת בתאריך 8.8.17" (פסקה 21 להשלמת הטיעון מטעם המערער מיום 13.5.2019). המסמך שהוגש לתמיכה בטענות שהועלו על ידו בהקשר זה בהשלמת הטיעון, נכתב בצרפתית ולא תורגם והוא נערך, לכאורה, על ידי מוסד רפואי שאינו המוסד הרפואי אשר מסמך מטעמו צורף להודעה מיום 7.8.2017. זאת מבלי שניתן לכך הסבר כלשהו. יתר על כן, המערער לא קיים את החלטתו של בית משפט זה מיום 29.4.2019 ולא פירט בלווית אסמכתאות מתאימות מהו המועד המדויק שבו עזב את ישראל, מהו המועד שבו עזב את צרפת לבולגריה, מתי שב לצרפת והיכן בדיוק הוא מתגורר כיום. הרושם הברור המתקבל מהתנהלותו זו של המערער היא כי הוא עושה כל אשר ביכולתו על מנת שלא לחשוף את מקום המצאו על מנת להקשות על הנושה לאתרו. סיכומם של דברים, לאורך ההליכים בעניינו הפגין המערער זלזול נמשך בהליכי בית המשפט, בזכויות בעל הדין שכנגד ובחובות המוטלות עליו על פי תקנות סדר הדין ועל פי ההחלטות השיפוטיות שניתנו בעניינו. בכך הפר המערער את חובתו לנהוג בהגינות ובסבירות על-מנת לאפשר קיומו של הליך שיפוטי תקין. לנוכח כל האמור לעיל, אין מנוס מן המסקנה כי הערעור שבפנינו נמנה עם אותם מקרים נדירים שבהם התנהלותו חסרת תום הלב של המערער אשר נוקט צעדים מעשיים לסיכול אכיפת פסק הדין, עולה כדי ניצול לרעה של הליכי משפט. בנסיבות חריגות אלה, קיימת לדעתי הצדקה לעשות שימוש בסמכות הנתונה לנו ולהורות על מחיקת הערעור על הסף (ראו: עניין שנפ, בפסקאות 8-4; אבישי אדד שימוש לרעה בהליכי משפט – הגנה דיונית מפני ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות, 53-51, 60-59 (2013); יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 247-246 (2015) והשוו: ע"א 2328/07 גיל נ' דרזנר, פסקאות 10-8 (3.5.2009); ע"א 8166/11 חברת אלי ראובן בנייה והשקעות בע"מ נ' נ.אלה ובניו חברה קבלנית לבניין (1972) בע"מ, פסקאות 25-21 (12.4.2015)). אשר על כן, אציע לחבריי כי הערעור יימחק על הסף וכי נחייב את המערער לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין בערעור בסך של 30,000 ש"ח ולכונס הרשמי – 10,000 ש"ח. ה נ ש י א ה השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה לפסק דינה של חברתי הנשיאה א' חיות. כפי שציינה חברתי הנשיאה, התוצאה של דחיית ערעור על הסף בשל חוסר תום לב דיוני היא חריגה, אך גם אני סבורה כי המקרה שבפנינו נמנה על אותם מקרים נדירים המצדיקים תוצאה זו. אכן, זוהי הכרעה אשר משליכה על זכות הגישה לערכאות של הצד הנוגע בדבר. אולם, כפי שציינתי בבע"ם 7784/12 פלונית נ' פלוני (28.7.2013), מדובר במי שחיבל בעצמו בהגשמתה של זכות הגישה לערכאות של הצד האחר, שהרי: "במובן מסוים, הפרת הסעד הזמני שניתן לטובת הצד שכנגד מכרסמת במשמעותה של זכות הגישה לערכאות של אותו צד, מאחר שהיא עלולה לעקר סעד זה מתוכן ובהמשך לכך לפגוע באפשרות לממש את תוצאותיו של ההליך" (שם, בפסקה 4 לחוות דעתי). אעיר עוד, כי בשונה מן המקרה שנדון שם ונסב על סכסוך שעניינו משמורת ילדים וטובתם, אופיו הכספי של הסכסוך שבפנינו מאפשר להטות את הכף ביתר שאת לעבר תוצאה זו, ולא להסתפק בפסיקת סעד אחר בגין חוסר תום הלב הדיוני. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של הנשיאה א' חיות. ניתן היום, ‏כ"ו באב התשע"ט (‏27.8.2019). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 17066360_V22.docx מצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1