פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
רע"א 63930-02-26
לפני:
כבוד השופטת רות רונן
המבקשים:
1. וויקום מובייל בע"מ
2. אסף עופר
נגד
המשיבים:
1. Orange Brand Services Ltd.
2. וי 4 ג'י בע"מ
3. יחזקאל חזי בצלאל
4. יעקב נדבורני
5. מרתון טלקום בע"מ
6. אקספון 018 בע"מ
7. הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 7.2.2026 בת"א 57003-11-08 שניתנה על ידי כב' השופט י' ברכיה
בשם המבקשים:
עו"ד הילה סמורזיק
בשם המשיבה 1:
עו"ד חוסני זועבי; עו"ד שי ישראל; עו"ד שלמה כהן
בשם המשיבים 6-2:
עו"ד יעל רימר; עו"ד דורון קול; עו"ד תמרה דריימן
בשם המשיב 7:
עו"ד חיים זקס
פסק-דין
השופטת רות רונן:
לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' ברכיה) מיום 7.2.2026 בת"א 57003-11-08, בה נדחתה בקשת המבקשים לסילוק תביעה על הסף נגדם מחמת קיומו של הסדר חוב, או לחלופין מחמת היעדר סמכות עניינית.
עובדות המקרה
בתמצית, עניינו של ההליך המתנהל בבית משפט קמא בתביעה שהגישה המשיבה 1 (להלן: אורנג') – חברה המספקת שירותי תקשורת בישראל – ביום 25.11.2018 נגד שני נתבעים: המשיבה 2 (להלן: וי 4 ג'י), חברה בתחום התקשורת, והמשיב 3, דירקטור בווי 4 ג'י ובעל השליטה בשרשרת חברות המחזיקות בה (יחד להלן: הנתבעים). על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבעים עשו שימוש בקניינה הרוחני של אורנג' והפרו סימני מסחר הרשומים על שמה, בקשר לשירותים ומוצרים של טלקומוניקציה וסלולר תחת המותג "WE 4G" (להלן: המותג). כן נסבה התביעה על שימוש נטען בתבנית עיצובית המזוהה עם פרסומיה של אורנג'.
בעוד התביעה מתנהלת, הגישה המבקשת 1 (להלן: ויקום) – שבשלב זה לא הייתה צד פורמלי להליך – ביום 22.6.2021 הודעה לבית משפט קמא על מתן צו לעיכוב הליכים שניתן בהליך חדלות פירעון המתנהל נגדה (חדל"ת 34475-06-21) (להלן ובהתאמה: הצו לעיכוב הליכים ו-הליך חדלות הפירעון). במסגרת זו, התבקש בית משפט קמא להורות גם על עיכוב ההליך המתנהל לפניו (להלן: בקשת העיכוב).
בתגובה לבקשה זו הבהירה אורנג' כי ויקום – מבקשת העיכוב – כלל אינה צד להליך שהתנהל בבית משפט קמא; וכי הצו לעיכוב הליכים אינו חל על מי מהצדדים הרלוונטיים להליך זה. לכן, ומשלא הוגשה תשובה מטעם ויקום לתגובה האמורה, הורה בית המשפט (סגן הנשיא (בדימ') א' בכר) ביום 4.10.2021 על מחיקת בקשת העיכוב.
בהמשך פוצל הדיון בתביעה, וביום 6.6.2023 ניתנה החלטה בעניין החבות (להלן: החלטת החבות). במסגרת זו, נקבע כי השימוש שביצעה וי 4 ג'י בתבנית הצבעים הייחודית של אורנג' מהווה הפרה של סימן מסחר שלה. כן נקבע כי לאורנג' עומדת עילת תביעה גם מכוח עוולה של גניבת עין. בהתאם לכך, הוצא כנגד וי 4 ג'י צו מניעה קבוע על שימוש בתבנית הצבעים הייחודית של אורנג'; ונקבע כי עליה למסור לאורנג' פרטים הנוגעים להיקף השיווק והמכירה של המוצרים והשירותים במסגרת ההפרה, לרבות הרווחים שהופקו מכך. בשלהי החלטת החבות, המליץ בית המשפט לצדדים לנסות להגיע לפתרון מוסכם בעניין הכספי.
ביום 27.11.2023 הודיעה אורנג' כי בעקבות המלצת בית המשפט נעשו ניסיונות מטעמה לבוא בדברים עם הנתבעים. עם זאת, לשיטתה, ניסיונות אלה זכו להתעלמות מצדם – באופן המעיד לגישתה כי אין להם כל כוונה לקיים עמה הידברות עניינית. בתגובה לכך, טענה וי 4 ג'י כי התביעה הוגשה נגדה משיקוליה של אורנג', אף שלדבריה היא "חברת מדף ללא שום פעילות ובוודאי שלא פעילות סלולרית ואיננה מחזיקה ברישיון להפעלת שרות סלולרי". לשיטתה, הנתבעת הרלוונטית להליך היא ויקום – החברה שהפעילה את שירותי הסלולר תחת המותג, שהיא אף זו שהתנהלה בפועל כנתבעת לאורך ההליך אף שמעולם לא הוגשה נגדה תביעה. בהקשר זה, הזכירה וי 4 ג'י כי בעניינה של ויקום נפתח הליך חדלות פירעון – שבגללו אף הוגשה בקשת העיכוב בהליך דנן. ואולם, כך נטען, אורנג' התנגדה לעיכוב ההליך, ובה בעת בחרה שלא להגיש תביעת חוב נגד ויקום בהליך חדלות הפירעון. לתמיכה בטענותיה צירפה וי 4 ג'י הסדר חוב שאושר לגבי ויקום (להלן: הסדר החוב או ההסדר) וכן דוחות מטעמה.
למען שלמות התמונה יוער כי הסדר החוב – אשר קיבל תוקף של פסק דין – התבסס על מכירת גרעין השליטה של ויקום (66.67% מהון המניות המוקצה) לצד שלישי (להלן: הרוכשת). זאת כנגד הזרמת כספים לוויקום על ידי הרוכשת כהלוואת בעלים בסך של 100 מיליון ש"ח. עוד עלה מההסדר כי הוא כלל תניית פטור כלפי ויקום, בעלי מניותיה, גופים הקשורים עמם וכן נושאי משרה בה, בגין כל חובות העבר של ויקום כפי שהם הוגדרו בהסדר החוב (להלן: תניית הפטור).
בפסיקתה שנחתמה ביחס להסדר ביום 17.3.2022 (להלן: הפסיקתה) צוין כי "בית המשפט יהיה מוסמך באופן בלעדי לדון בכל נושא או מחלוקת, ככל שיהיו, בקשר עם הוראות הסדר החוב וביצועו". "בית המשפט" הוגדר בפסיקתה באופן הבא: "בית המשפט המחוזי מרכז, הדן בתיק זה (חדל"ת 34475-06-21) ומפקח על יישום הסדר החוב של החברה".
לנוכח דברים אלה הגישה אורנג' ביום 26.5.2024 בקשה לבית משפט קמא לתיקון כתב התביעה (להלן: בקשת התיקון). בבקשתה היא עתרה, בין היתר, לצירוף נתבעים חדשים: ויקום; המבקש 2, שהוא מנהלה הנוכחי של ויקום; וכן המשיבים 6-4, שהם מנהלים ובעלי שליטה בעבר ובהווה בוויקום (כולם יכונו יחד להלן: הנתבעים החדשים). הנתבעים והנתבעים החדשים התנגדו לתיקון כתב התביעה. ויקום בתגובתה הדגישה כי עם פתיחת הליך חדלות הפירעון הוגשה בקשת עיכוב – אולם אורנג' דרשה מבית המשפט להתעלם ממנה. לכן, לשיטתה, אורנג' מושתקת בהקשר זה ואין לאפשר לה להביא לתיקון מצבה בדיעבד. כן נטען כי במועד הגשת בקשת העיכוב, אורנג' גם ויתרה על הגשת תביעת חוב בהליך חדלות הפירעון. משכך אין באפשרותה לתקן עתה את כתב התביעה – לאחר שהליך חדלות הפירעון הסתיים באישור הסדר חוב.
חרף האמור, ביום 21.1.2025 נעתר בית המשפט (כב' השופט י' ברכיה) לבקשה לתיקון כתב התביעה. הטענות שהועלו נגד הנתבעים החדשים בכתב התביעה המתוקן היו דומות במהותן לאלה שהועלו קודם לכן נגד הנתבעים הקודמים.
על רקע האמור, הגישו המבקשים ביום 4.6.2025 בקשה לסילוק התובענה נגדם על הסף, בה הם הסתמכו על תניית הפטור (להלן: בקשת הסילוק). לטענתם, אורנג' הייתה מודעת לקשר של ויקום לעובדות הרלוונטיות עוד בטרם הוגש כתב התביעה המקורי, והיא אף שלחה לה מכתב התראה בעניין. למרות זאת היא בחרה שלא לצרף את ויקום כנתבעת בהליך. אורנג' אף הייתה מודעת להליך חדלות הפירעון, ולמרות זאת נמנעה מהגשת תביעת חוב. משכך, נטען כי עילות התביעה נגד המבקשים – לכל הפחות אלה שהתגבשו עד ליום 8.3.2022 – הן חובות עבר הכפופים להסדר החוב; וכי צירופם של ויקום ושל עילות התביעה נגדה, אינו אלא ניסיון לעקוף את הליך חדלות הפירעון.
לחלופין, עתרו המבקשים להעביר את הדיון לבית המשפט של חדלות פירעון – שלו מוקנית לטענתם סמכות ייחודית לדון בסוגיות הנוגעות להסדר החוב. לתמיכה בכך הפנו המבקשים לפסיקתה – המקנה לשיטתם סמכות ייחודית לבית משפט של חדלות פירעון.
אורנג' טענה מנגד כי הוסתרו ממנה פרטים חיוניים הנוגעים למעורבותה של ויקום במעשי ההפרה; כי החוב דנן התגבש רק כשניתנה החלטת החבות – ולכן אין מדובר בחוב עבר הכפוף להסדר; וכי ממילא מדובר בחוב שנוצר במרמה, וככזה – הסדר החוב אינו חל עליו. המרמה, לשיטתה, באה לידי ביטוי בגניבת קניינה הרוחני; וכך גם בניסיון המבקשים לחמוק מן החוב על ידי הטעיית אורנג' ובית המשפט באשר לזהות המפרים.
החלטת בית משפט קמא
ביום 7.2.2026 נדחתה בקשת הסילוק. תחילה צוין כי על פני הדברים נראה כי היה על אורנג' לברר את פשר בקשת העיכוב שהגישה ויקום – כאשר במועד הגשתה היא לא הייתה צד להליך. בהקשר זה הוזכרו אינדיקציות שונות שעלו מתוך אותה בקשה באשר למעורבותה של ויקום במחלוקות נושא ההליך. עם זאת, נקבע כי אין מקום להכריע בנושא זה במסגרת בקשת הסילוק, אלא יש לברר את טענות המבקשים ביחס לתחולת ההסדר בשלב הבא של הדיון, שלב שמיעת הראיות. בשלב זה יהיה מקום לבחון, בין היתר, מדוע אורנג' לא הגישה תביעת חוב בהליך חדלות הפירעון, והאם היה עליה לעשות זאת לנוכח אינדיקציות שונות שעלו והיו ידועות לה; או שמא ויקום היא שפעלה בחוסר תום לב בכך שלא חשפה מלכתחילה את זיקתה להליך.
בית המשפט הוסיף כי אין די בטענה שנושה לא ידע על קיומו של הסדר חוב כדי להתיר לו לנקוט הליך עצמאי. אולם הובהר כי עדיין עשוי לעמוד לנושה כזה חריג המרמה או חריג ה"נסיבות החריגות" – חריגים שיש מקום לברר האם חלים בנסיבות דנן, הגם שמדובר בעניין שאינו קל להוכחה.
בהמשך נדחתה טענת המבקשים לפיה לבית משפט של חדלות פירעון יש סמכות ייחודית לדון בטענות מרמה, כמו גם בטענות הקשורות להסדר החוב ולהשלכותיו. נקבע כי לכל בית משפט הנדרש להכריע בהליך אזרחי יש סמכות מקבילה לדון בבקשה לעיכוב הליכים או דחייה על הסף, ולברר אגב אורחא טענת מרמה – כדי לבחון האם ההסדר חוסם את התביעה שלפניו אם לאו. עוד צוין כי דווקא כאשר טענת המרמה מחייבת בירור עובדתי מעמיק הכולל שמיעת עדויות רבות והכרעה בין גרסאות סותרות – בית משפט אזרחי עשוי להיות האכסניה המתאימה לכך. זאת, בשים לב לכך כי בקשה למתן הוראות בהליך חדלות פירעון נועדה להיות הליך מהיר ויעיל.
לבסוף, דחה בית המשפט את טענתה של אורנג' לפיה אין מדובר ב"חוב עבר" הכפוף להסדר החוב. דברים אלה נאמרו לאור הגדרתו של חוב מסוג זה – הן בפסיקתה, הן בדין – ככולל גם מעשה או מחדל שנעשו לפני מתן הצו, אף אם החוב עצמו נוצר לאחריו (משעה שתביעת אורנג' נגד ויקום לגופה טרם נדונה – ובהתאם לכך גם טרם הוכרעה).
בקשת רשות הערעור
על החלטה זו הגישו המבקשים את הבקשה שלפניי. טענתם העיקרית היא כי בית משפט קמא שגה כשקבע שהסמכות לדון בטענות מרמה ובסוגיות הנוגעות להסדר חוב אינה נתונה באופן ייחודי לבית משפט של חדלות פירעון. לשיטתם, אף אם ככלל יש לבית משפט קמא סמכות נגררת, הפסיקתה שנחתמה במקרה דנן מקנה במפורש סמכות ייחודית לבית משפט של חדלות פירעון בכל מחלוקת ביחס להוראות הסדר החוב וביצועו. המבקשים טוענים כי בית משפט קמא לא נימק כדבעי את הסמכות המקבילה שהוא קבע שקיימת, והוא אף לא התמודד עם טענותיהם לגבי ייחודיות הסמכות במקרה דנן. עוד מדגישים המבקשים את מומחיותו של בית משפט של חדלות פירעון בכל הנוגע להסדרי חוב, ואת היתרונות הגלומים בריכוז הדיון במחלוקות הנובעות מהליכים אלה לפניו, בין היתר משיקולי יעילות דיונית, מקצועיות וראייה מערכתית.
בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגישו המבקשים גם בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית משפט קמא.
אורנג' טוענת מנגד כי דין הבקשה להידחות. לטענתה, החלטת בית משפט קמא לברר את המחלוקת לפניו היא החלטה הנוגעת לאופן ניהול ההליך – ולכן מדובר בהחלטה דיונית שבשיקול דעתו שאין מקום להתערב בה. כן היא טוענת כי אין עילה להתערבות במקרה דנן – מאחר שהמבקשים הסתירו מבית המשפט עובדות מהותיות ונהגו בחוסר ניקיון כפיים; מאחר שהם מנועים מלכפור בסמכותו של בית משפט קמא משלא הבהירו את זיקתם להליך בבקשת העיכוב; וכן בשל השיהוי שנפל בבקשתם – כאשר הם לא עוררו את שאלת הסמכות כבר במסגרת הבקשה לתיקון כתב התביעה.
לגופם של דברים, נטען כי לבית משפט קמא נתונה סמכות עניינית מקבילה לדון בסוגיות הנוגעות להסדר החוב או לטענות מרמה אגב בירור תובענה. כן נטען כי הסדר הנושים לא נועד, וממילא אינו יכול לשלול סמכות זו – בין היתר, הואיל וסמכות עניינית אינה ניתנת להתנאה; ומאחר שאורנג' לא הייתה צד לו. לטענת אורנג', בירור התביעה בבית משפט קמא ימנע סרבול ופיצול של ההתדיינות. בהקשר זה היא מוסיפה כי מדובר בטענות שיש לבררן לאחר קיום הליך הוכחות – ולא בדרך של בקשה למתן הוראות בהליך חדלות פירעון. עוד טוענת אורנג' כי הפטור שניתן במקרה דנן אינו חל על החוב נושא ההליך, שכן החוב עצמו נוצר במרמה.
המשיבים 6-2 תומכים בעמדת המבקשים. סמכותו הייחודית של בית משפט של חדלות פירעון נלמדת לשיטתם הן מהוראות הדין, הן מהוראותיהם המפורשות של הסדר החוב והפסיקתה. לטענתם, ההליך בבית משפט קמא נועד לרפא את מחדלה של אורנג' בהגשת תביעה נגד נתבעת לא נכונה, וכך גם בהימנעותה מהגשת תביעת חוב בהליך חדלות הפירעון. הם מדגישים כי אורנג' התרשלה בבירור עובדתי בטרם הגשת התביעה, וכי היא הייתה מודעת לזהות הנתבעת הנכונה לכל אורך הדרך. כן הם מוסיפים כי ההליך בבית משפט קמא מהווה ניסיון פסול לעקוף את הסדר החוב.
בהחלטה מיום 15.4.2026 הבהרתי כי לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובות לה, יש מקום לבקש את עמדתו של הממונה על הליכי חדלות הפירעון (להלן: הממונה), וזאת "בשאלת הסמכות העניינית לדון בתביעת המשיבה 1 כנגד המבקשות, בין היתר על רקע הטענה שמדובר בחוב שנוצר במרמה ולכן לכאורה מוחרג מההפטר".
בהתאם לכך הגיש הממונה ביום 26.5.2026 את עמדתו. לגישתו, אף שבית משפט קמא היה מוסמך – באופן עקרוני – לדון בבקשה לסילוק התביעה על הסף, מן הראוי היה כי שאלות הנוגעות לתוקפם של צווי הפטר ותניות פטור והיקפן – לרבות מכוח הסדרי חוב – יתבררו לפני בית משפט של חדלות פירעון. הממונה סבור כי הוראות הדין המקנות לבית משפט של חדלות פירעון סמכות לדון במחלוקת הנוגעת לפרשנותו או ליישומו של הסדר חוב, אינן מקנות לו סמכות ייחודית כי אם מקבילה; וכך גם עולה לשיטתו מן העובדה שבית משפט קמא שואב את הסמכות לדון במקרה דנן מסמכותו הנגררת. עם זאת, שאלת הסמכות אינה נעצרת בבחינת קיומה של סמכות פורמלית – ויש להביא בחשבון גם שיקולים המשליכים על הפורום הראוי לדון בתביעות כאלה.
לגישת הממונה, ראוי שבירורן של סוגיות הנוגעות לתחולתם של צווי הפטר ותניות פטור ייעשה על ידי בית משפט של חדלות פירעון. זאת לאור מומחיותו ובשל השלכות אפשריות של ההכרעה על גורמים נוספים שאינם צד להליך האזרחי. לדבריו, שיקולים אלה מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בהסדר חוב שבית משפט של חדלות פירעון היה מעורב בגיבושו. לבסוף, נטען כי בנסיבות המקרה דנן, אף שהשליטה בוויקום הועברה לרוכשת (שאינה צד להליך האזרחי) כנגד הזרמת הון ומחיקת חובות העבר, ויקום נותרה מבחינה פורמלית אותה אישיות משפטית.
בתגובה לעמדת הממונה, טענה אורנג' כי עמדתו היא עמדה תיאורטית-עיונית המתעלמת מעובדות המקרה דנן. לטענתה, הממונה מתעלם מכך שבית משפט קמא כבר ניהל הליך אזרחי ארוך ומורכב, בו נקבע כי המבקשים ושותפיהם נהגו במרמה והטעו את בית המשפט ואת אורנג'. כן היא סבורה כי הממונה מתמקד בעיקר בהסדר החוב, ומבקש להקנות לו "מעמד על", תוך התעלמות מכך שהעברת הדיון לבית משפט של חדלות פירעון תוביל לבזבוז משאבים שיפוטיים, ואף תהווה מתן פרס לחוטא – המבקשים – שכל מבוקשם להמשיך ולעכב את ההליך.
דיון והכרעה
לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, בתשובות לה ובעמדת הממונה – מצאתי לנכון לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות וערעור הוגש על-פי הרשות שניתנה, וזאת בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). כפי שיובהר להלן, אני סבורה שדין הערעור להתקבל. למען נוחות הקורא – אמשיך לכנות את המבקשים בדרך זו.
כעולה מן האמור לעיל, טענות המבקשים בבקשה לפניי מתמקדות רק בהכרעות הנוגעות לעניין סמכותו העניינית של בית משפט קמא לדון בשאלת תחולת הסדר החוב על התביעה שהגישה אורנג'. על כן, אדרש לסוגיה זו בלבד, ולא לטענות הצדדים לגוף העניין.
הסדרי חוב בהליכי חדלות פירעון
בפתח הדברים נזכיר מושכלות יסוד: הליך חדלות פירעון המתנהל בעניינה של חברה הוא הליך קולקטיבי שהצדדים לו הם החברה ונושיה (להרחבה על קולקטיביות ההליך, ראו: רע"א 58541-11-24 חברת יסודות שיתוף אחזקות בע"מ נ' חברת איחוד יסודות בניה בע"מ, פסקה 10 (5.2.2025); ע"א 2457/24 רחמים נ' עו"ד אלונה בומרגטן נאמנת בחדל"ת, פסקה 23 (14.10.2024); ע"א 679/17 מרכז לוגיסטי בי רבוע נדל"ן בע"מ נ' אורתם סהר הנדסה בע"מ, פסקה 34 (11.2.2018)). החברה יכולה לגבש במסגרת ההליך הסדר חוב עם נושיה שנועד לשיקומה (להרחבה, ראו: רע"א 8797/08 אי. אס. אי יעוץ והכוונה בע"מ נ' פאוור, פסקאות 22-19 (2013) (להלן: עניין אי. אס. אי); דוד האן דיני חדלות פירעון 127-126 ו-238 (2020)).
במסגרת הסדר כזה, החברה אינה נדרשת ככלל לממש את מלוא נכסיה; ומהצד השני – הנושים מסכימים לוותר על חלק מחובותיהם. זאת בדרך כלל כנגד הזרמת כספים לחברה (מצד שלישי כלשהו שעשוי גם להיות בעל השליטה בחברה). ההסדר – אם הוא מאושר על ידי בית המשפט הדן בהליך – מקנה לחברה מעין "הפטר", המשחרר אותה מחובות ומחיובים שמקורם באירועים שקדמו לו ואשר לא הוכרו או נתבעו במסגרתו. בכך הוא מאפשר לה, לאחר השלמתו, לצאת לדרך כלכלית חדשה. זאת, כאשר הגורם המזרים כספים לחברה (המשמשים לתשלום לנושים), מקבל אותה כשהיא נקייה מכלל התחייבויותיה הקודמות.
לכן, כאשר מתגבש הסדר חוב הכולל תניית פטור, נקודת המוצא היא כי עם אישורו, משתחררת החברה מכלל חובות העבר שקדמו לו. זאת, בין שמדובר בחוב של נושה שנטל חלק בהליך ובין שמדובר בחוב של נושה שלא עשה כן, והחמיץ את ההזדמנות לעשות זאת (ראו והשוו: סעיף 320 לחוק חדלות פירעון; רע"א 3291/24 כהן נ' אמירה נהיר נאמנת, פסקה 15 (8.10.2024); רע"א 4024/14 אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' כהן, בפסקה 22 לחוות דעתו של השופט י' עמית ובפסקה 2 לחוות דעתה של השופטת ע' ברון (26.4.2015) (להלן: עניין אפריקה ישראל); ע"א 1091/15 רוזנפלד נ' Dolphin Foud Limited, פסקה סט (13.7.2013) (להלן: עניין רוזנפלד); ע"א 2467/22 עברי נ' עו"ד ארז חבר בתוקף תפקידו כנאמן להסדר של חברת אשפלסט מסחר ותעשיות פלסטיק 1999 בע"מ, פסקה 24 (14.11.2023)).
כפועל יוצא מכך, נושה שלא פעל למימוש זכויותיו במסגרת ההליך הקולקטיבי עלול לצאת כש"ידיו על ראשו" – בלא יכולת לתבוע את חובו נוכח הפטור שלו זכתה החברה, יהיה מצבה הנוכחי של החברה אשר יהיה (ראו: עניין אי. אס. אי, בפסקה 23; עניין רוזנפלד, בפסקה סט). כך נקבע בהקשר זה בעניין אי. אס. אי:
"לא ניתן להכיר בתביעתו של נושה, שבגדרה הוא טוען לחוב או לחיוב שמקורו בתקופה שקדמה לאישור הסדר הנושים ולא נתבעו על פיו (ולחילופין – הוא לא נקט בהליכים לביטול ההסדר), וזאת גם אם בעת הגשת התביעה המאוחרת מצבה של החברה השתפר וביכולתה לפרוע את החוב, או את החיוב לאותו נושה.
[...]
סופיותו של הסדר הנושים, בכל הנוגע לחובות וחיובי העבר של החברה (ככל שההסדר אכן קבע סופיות שכזו), היא דומה – בין אם מדובר בהסדר שהוביל לסיום פעילותה של החברה בפירוק, ובין אם עסקינן בהסדר שנועד לשקמה. בשני המקרים, נושה אשר לא הצטרף להסדר במועד (או אפילו התנגד לו והתנגדותו לא התקבלה), או לא תבע את חובו בדרך שנקבעה לכך מכוחו של ההסדר, או שחיוב זה לא הוכר במסגרת ההסדר – החמיץ את האפשרות לתבוע את חובו מן החברה" (שם, בפסקאות 26-23; ההדגשה הוספה – ר. ר.).
הבסיס לאמור הוא החשיבות שבהבטחת יציבות הסדר החוב וסופיותו – עליהן עמדה הפסיקה לא אחת. סופיות ההסדר היא בעלת חשיבות משני כיוונים: ראשית, אילו ניתנה לנושים שלא השתתפו בהסדר אפשרות לתבוע את חובותיהם מהחברה לאחר אישורו, היה מתעורר חשש אצל כל נושה שלקח חלק בהליך ההסדר – שמא אחרים נמנעו מלהשתתף בו מתוך ציפייה להיפרע את מלוא חובם מהחברה לאחר שהיא תתאושש כלכלית. במצב כאמור, אף נושה של חברה עלול לא להסכים לוותר על חלק מחובו ולאפשר לחברה להשתקם, אם יידע כי בעתיד יוכלו נושים אחרים, שלא הצטרפו להליך ההסדר, לתבוע את מלוא חובם מהחברה (ראו למשל: עניין אי. אס. אי, בפסקה 25; עניין רוזנפלד, בפסקה ע).
סופיותו של הסדר החוב ובכלל זה תניית הפטור הכלולה בו, חשובה גם מטעם נוסף: היא מהווה תמריץ לרוכש (בעל השליטה או רוכש אחר) להזרים לחברה משאבים לשם סיוע בהבראתה (כפי שאכן קרה בענייננו). לעומת זאת, "פתיחתו" של הסדר החוב באמצעות התעלמות מתניית הפטור או צמצום תחולתה, פוגעת באינטרס ההסתמכות של המשקיע אשר "רכש" את הפטור באמצעות הזרמת כספים בהיקף משמעותי לקופת החברה (ראו: עניין אפריקה ישראל, בפסקה 24 לחוות דעתו של השופט י' עמית ובפסקה 2 לחוות דעתה של השופטת ע' ברון). חשוב להדגיש בהקשר זה את חשיבותן של השקעות כאלה של צדדים שלישיים, המאפשרות ככלל לנושים לקבל חלק גדול יותר מחובם, ולחברה – להמשיך לתפקד.
חריגים לסופיות הסדרי חוב בהליכי חדלות פירעון והסמכות העניינית לדון בהם
ואולם לצד האמור, סופיות ההסדר ויציבותו אינם עקרונות מוחלטים. לענייננו רלוונטיים שני חריגים לעקרונות הללו: חריג הנסיבות המיוחדות וחריג המרמה. השאלה העיקרית נושא ההחלטה דנן נוגעת לזהותו של בית המשפט שיש לו סמכות עניינית לדון בחריגים הללו ולהכריע בהם, כאשר ההליך שהתנהל בבית משפט של חדלות פירעון כבר הגיע לסיומו. בפרט, יהיה מקום להידרש לשאלה האם מדובר בסמכות ייחודית הנתונה לבית משפט של חדלות פירעון, כפי שטוענים המבקשים; או שמא יש סמכות מקבילה גם לערכאה אזרחית הדנה בתביעה הרלוונטית, כטענת אורנג'. כפי שיובהר בפירוט להלן, לטעמי התשובה לשאלה זו נגזרת מסוג החריג הנבחן.
( - ) חריג הנסיבות החריגות
כפי שהובהר לעיל, על דרך הכלל אין די בכך שנושה לא ידע על הסדר חוב שהתגבש בהליך חדלות פירעון, כדי לשחרר אותו מתחולתה של תניית הפטור שנקבעה באותו הסדר. בעניין רוזנפלד הבהיר בית משפט זה כי הטעמים שהובילו למתן פטור במסגרת הסדר – ובראשם ההגנה על יציבותו של ההסדר ועל הוודאות הנדרשת לצורך האפשרות להתקשר בו – יפים גם ביחס לנושה שלא השתתף בהסדר. זאת, גם אם לא נפל כל פגם בהתנהלותו; ואף כאשר אותו נושה לא ידע ולא יכול היה לדעת באופן סביר על קיומה של עילת התביעה בטרם אושר ההסדר.
יחד עם זאת, בית המשפט הכיר בכך כי אין באמור כדי לשלול לחלוטין את האפשרות לבחון מקרים חריגים במיוחד (להלן: חריג הנסיבות החריגות). במסגרת זו הותיר בית המשפט פתח צר לבית המשפט שאישר את ההסדר, לבחון בכל מקרה לגופו – האם מתקיימות נסיבות יוצאות דופן המצדיקות חריגה מן הכלל. זאת, לשם שמירה על האיזון הראוי בין סופיות ההסדר לבין המאפיינים הייחודיים של כל מקרה. כך צוין:
"מכלול השיקולים אשר הובילו לקביעה בדבר פטור, ובראשם הצורך ביציבותו וודאותו של הסדר נושים, נכונים ומתאימים גם במקרים בהם לא נפל פגם בהתנהלותו של נושה, וכאשר גם באופן סביר לא היה ביכולתו לדעת על עילת התביעה בטרם אושר ההסדר. הדבר נאמר כעניין עקרוני ונורמטיבי, תוך חיפוש נקודת האיזון הראויה בין זכותה של חברה לתבוע פיצוי בגין הפרות שבוצעו, לבין הצורך להבטיח את הודאות הנדרשת להבטחת קיומו של הסדר נושים קיים או עתידי, כדי שאף לא יירתעו נושים או משקיעים פוטנציאלים מהגשת הצעות להסדר חוב בעתיד. בהקשר זה, וכאמור מעלה, נתונה ושמורה כמובן הסמכות לבית המשפט שלהסדר להכריע בסוגיה בכל מקרה לגופו, כדי להבטיח את האיזון הראוי נוכח מאפייניו הייחודיים של כל הסדר. דומה כי ככלל, אף במקרים בהם עילת התביעה התגלתה רק לאחר אישורו של ההסדר, יש צורך בקיומן של נסיבות חריגות ביותר כדי לערער הסדר חתום, שסגר הליכי פירוק או הבראה של חברה, ועליו מסתמכים והסתמכו רבים. לשם כך יש צורך בהצדקה כבדת משקל, שבית המשפט שלהסדר יבחן בשבע עיניים, שכן הכלל כאמור הוא שעל נושים ובעלי תביעה לעמוד על המשמר בחינת 'ייזהר הקונה', וכאן נאמר אנו 'ייזהר הנושה' (עניין רוזנפלד, פסקאות עג-עד; ההדגשות הוספו – ר. ר.).
מדברים אלה משתמעת אם כן לא רק ההכרה בקיומו של החריג עצמו – אלא גם קביעה לעניין הסמכות העניינית לדון בו. עולה מהאמור כי משעה שחריג "הנסיבות החריגות" נועד לערער אחר סופיות ההסדר ולאפשר את "פתיחתו" מחדש, בית המשפט המוסמך לעשות כן הוא בית המשפט שאישר אותו והוא בלבד.
ואכן, נושה הטוען שלא ידע ולא יכול היה לדעת על קיומו של הסדר חוב ומבקש להחריגו מן ההסדר בשל התקיימותן של נסיבות חריגות – מבקש, הלכה למעשה, לסטות מן ההסדר שאושר על ידי בית המשפט לחדלות פירעון ולהשתחרר מתוצאותיו המחייבות. בהיעדר הוראה מפורשת בהסדר המאפשרת החרגה של חובות בנסיבות כאמור (כפי שקורה בדרך כלל), קבלת טענתו של הנושה משמעה שינוי האיזון שנקבע במסגרת ההסדר, לאחר שזה כבר אושר והפך לחלוט.
במילים אחרות, כאשר נושה עותר להחרגת חובו מכוח חריג הנסיבות החריגות, אין הוא מבקש לקבוע כי חובו אינו בא בגדרי ההסדר. הוא מבקש כי בית המשפט יסטה מן ההסדר שאושר – על אף שלשונו הפשוטה חלה גם עליו – ויקבע כי ההסדר אינו חוסם אותו מהגשת תביעתו. הכרעה בטענה כזו עשויה להשליך – אם תתקבל – על תוצאותיו המשפטיות של ההסדר במקרה קונקרטי ולשנותן. משכך מדובר למעשה בבקשה לעיון מחדש בהסדר החוב או לפתיחתו (ולא ביישום ההסדר או פרשנותו, כפי שטענו הצדדים).
בהתאם לכך, כפי שאכן נקבע בעניין רוזנפלד – הכרעה כאמור צריכה להיעשות על ידי בית המשפט שאישר את ההסדר מלכתחילה. בית משפט זה הוא המכיר את הסדר החוב, את נסיבות גיבושו ואת התשתית על בסיסה אושר; הוא שעיצב את האיזונים שעליהם מושתת ההסדר; והוא גם בחן את מכלול האינטרסים של כלל הנושים ובעלי העניין. משכך, אותו בית משפט הוא המוסמך להכריע האם מתקיימות ביחס למקרה הרלוונטי, אותן נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מן ההסדר שאושר קודם לכן.
מסקנה זו מתיישבת גם עם הוראת סעיף 279(ד) לחוק חדלות פירעון לפיה "בית המשפט רשאי לחזור ולעיין בכל צו שנתן מכוח סמכותו לפי חוק זה, לבטלו או לשנותו, אם השתנו הנסיבות או התגלו עובדות חדשות המצדיקות זאת". הוראה זו משקפת את התפיסה שלפיה הסמכות לשנות צווים שניתנו במסגרת הליך חדלות פירעון או לעיין בהם מחדש נתונה לבית המשפט של חדלות הפירעון עצמו. זאת, בבחינת "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" (ראו והשוו: רע"א 457/19 אוסדון נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 5 (24.1.2019)).
( - ) חריג המרמה
חריג נוסף לכלל סופיות ההסדר קבוע בסעיף 325(א) לחוק חדלות פירעון, לפיו "לא ניתן לפטור חייב בהסדר חוב מהחובות המנויים בסעיפים 89(ב) ו-175". הסעיף מונה סוגי חובות שעליהם לא יכול לחול הסדר החוב – ובכלל זה "חוב שנוצר במרמה..." (סעיף 175(א)(2) לחוק זה) (להלן: חריג המרמה). המכנה המשותף לחובות הללו הוא שאין הצדקה ערכית, מוסרית או חברתית להעניק לחייב פטור מהם, על מנת להימנע מתוצאה לפיה "החוטא ייצא נשכר". לכן קבע המחוקק כי הסדר חוב שגובש, אינו יכול לפטור את החברה, בעלי המניות או את נושאי המשרה בה מחובות כאלה (ראו והשוו: ע"א 1640/22 פלוני נ' פלוני, פסקה 5 (10.5.2023); ע"א 4288/21 כהן נ' עו"ד סאלם סוהיל בתפקידו כמנהל מיוחד, פסקה 9 (27.6.2021)).
בשונה מחריג הנסיבות החריגות, בו נדרשת כאמור בחינה מחודשת של הסדר חוב מאושר, חריג המרמה אינו עוסק בשינוי ההסדר עצמו. חריג זה מתייחס לחובות שמעצם טבעם וטיבם אינם נכללים ולא יכלו להיכלל בהסדר מלכתחילה, גם אם ההסדר נותר בתוקפו כמות שהוא. לכן, טענה להחרגת חוב בשל מרמה אינה מחייבת בחינה מחדש של הסדר החוב עצמו על האיזונים השונים בו – אלא רק הכרעה בשאלה האם החוב הקונקרטי נושא הדיון הוא מסוג החובות שעליהם יכול ההסדר לחול, אם לאו. אם מדובר באחד החובות החריגים (כמו חוב שנוצר במרמה), ניתן יהיה לברר את התביעה חרף קיומו של הסדר החוב. זאת – לא משום שההסדר שונה, בוטל או הוחרג; אלא משום שמלכתחילה אין ולא היה בכוחו לחול על אותה תביעה.
מעיון בפסיקת בתי המשפט והספרות המשפטית עולה כי השאלה הנוגעת לערכאה המוסמכת להכריע בחריג זה טרם הוכרעה. כך למשל, בספרם של המלומדים עודד מאור ואסף דגני הפטר – חדלות פירעון הסדרי חוב ושיקום כלכלי של יחידים 356 (כרך א', 2019), צוין כי: "לא נקבע היכן תוכרע השאלה אם חוב נוצר במרמה, לעניין החרגת החוב מהפטר. שאלה זו יכול שתוכרע על-ידי בית משפט של חדלות פירעון, לבקשת הנושה או היחיד, או על-ידי בית המשפט הכללי הדן בתביעת הנושה או בהתנגדות היחיד להליכי הגבייה, ואפשר שאף על-ידי רשם ההוצאה לפועל, בטענת 'פרעתי' של היחיד, אם תוגש". המחברים התייחסו שם אמנם לחייב שהוא יחיד (ולא לחברה). אולם לאור הוראותיו של סעיף 325(א) לחוק חדלות פירעון (המחיל את סעיף 175 לחוק זה גם ביחס להסדר חוב), דומה כי הם יפים גם ביחס למקרה דנן.
בחינת שאלת הסמכות העניינית לגופה, מלמדת כי אמנם ישנה עדיפות מסוימת לבית המשפט של חדלות פירעון – בשל מומחיותו ומקצועיותו בכל הנוגע לעניינים אלה. יחד עם זאת, משעה שהסדר החוב ממילא אינו יכול לחול על חובות שנוצרו במרמה, ההעדפה הזו אינה מקנה לבית משפט של חדלות פירעון סמכות ייחודית לדון בסוגיה כאשר הליך חדלות הפירעון כבר הסתיים (שאז אין גם מקום להוצאת צו עיכוב הליכים); אלא סמכותו היא מקבילה לזו של הערכאה האזרחית.
הטעם לכך הוא מאחר שבחינת טענה לקיומו של חריג המרמה אינה דורשת ככלל בירור הנוגע להסדר החוב הקונקרטי – ולצורך בירורה לא נדרשת בהכרח גם היכרות עם הצדדים הרלוונטיים להסדר (באופן העשוי להצדיק סמכות ייחודית של בית המשפט שקבע את ההסדר, דוגמת חריג הנסיבות החריגות). כל שנדרש לעניין זה הוא בחינת החוב הנטען ונסיבות היווצרותו. זאת, לצורך בדיקה מהותית האם הוא נמנה עם החובות שניתן בכלל להחיל בעניינם תניית פטור מכל סוג שהוא אם לאו (בלי קשר בהכרח להסדר החוב שהתגבש בין החברה לנושיה). לכן, אף אם לבית משפט של חדלות פירעון היכרות משמעותית יותר עם ההסדר הנדון; בירור לעניין תחולת החריג יכול להיעשות גם על ידי בית משפט אזרחי (שייתכן שהיכרותו עם הנסיבות הרלוונטיות לחוב עצמו בנסיבות מסוימות היא טובה יותר מזו של בית משפט של חדלות פירעון).
כאשר קיימת סמכות מקבילה לשתי ערכאות לדון בנושא, השאלה מי יהיה בית המשפט שידון בהליך עשויה להיגזר ממספר נסיבות שהמכלול שלהם יבהיר מהו הדגש בטענות; ובהתאם לכך – מי הערכאה המתאימה יותר לדון בנסיבות העניין (או ליתר דיוק – האם נכון להעביר את הדיון מערכאה מוסמכת אחת לאחרת). במסגרת זו, יהיה מקום להביא בחשבון, בין היתר, את המגמה הכללית לפיה עם כניסתו של חייב להליכי חדלות פירעון – יש לרכז, ככל האפשר, את מלוא העניינים הנוגעים לו בבית המשפט של חדלות פירעון. זאת, משיקולי מומחיות, היכרות עם נסיבות ההליך ועם כלל בעלי העניין, שיקולי יעילות דיונית וכן קידום עקרון השוויון בין הנושים (ראו למשל: רע"א 58541-11-24 חברת יסודות שיתוף אחזקות בע"מ נ' חברת איחוד יסודות בניה בע"מ, פסקה 8 (5.2.2025); עע"א 3069/17 משרד החינוך נ' עמותת גני חב"ד צפת (בפירוק), פסקה 19 (29.10.2017); רע"א 7283/22 חדד נ' יעקב כשדי השקעות בע"מ, פסקה 10 (1.1.2023)).
מגמה זו היא רלוונטית בעיקר כאשר העניין הנדון נוגע לתחולת הסדרי חוב או להיקפן של תניית פטור. כך, בעניין אפריקה ישראל – ציין השופט י' עמית כי "תביעות שכרוכות בהן סוגיות הנובעת מהסדר החוב, כמו השאלה אם יש בתניית הפטור כדי לחסום את דרכו של המשיב, ראוי שתתבררנה בפני בית המשפט של חדלות פירעון, כמי שליווה את הסדר החוב וישב על עריסתו" (שם, בפסקה 22). אמנם, באותו עניין נדונה מחלוקת הנוגעת לפרשנותו וליישומו של הסדר החוב בין צדדים שהיו צד לו – בעוד שבמקרה דנן אורנג' היא, על פני הדברים, צד שלישי שלא היה חלק מההסדר. ואולם, הרציונל שביסוד הדברים יפה גם במקרה דנן. עמדה דומה הובעה גם בעניין רוזנפלד (שם, בפסקאות מט-נ).
לסיכום חלק זה, כאשר נושה מבקש להחריג חוב מהסדר שאושר בשל נסיבות חריגות – הדבר יתאפשר במקרים חריגים ביותר, והסמכות הייחודית לדון בטענה זו תהיה נתונה לבית משפט של חדלות פירעון – אשר אישר את הסדר החוב. לעומת זאת, מקום שבו עולה טענה לחריג המרמה, לאחר שביצוע הסדר החוב כבר הושלם, לבית משפט אזרחי תהיה סמכות מקבילה לעשות כן; והשאלה מהי הערכאה בה יש לקיים את הדיון – תוכרע בכל מקרה בהתאם למכלול נסיבותיו.
מן הכלל אל הפרט
כאמור, הסדר החוב שגובש בהליך חדלות הפירעון של ויקום כלל תנייה שהעניקה פטור מתביעות של נושים כלפי החברה, בעלי מניותיה, גופים קשורים עמם ונושאי המשרה בוויקום. כך, בפסיקתה שנחתמה ביום 17.3.2022 על ידי בית משפט של חדלות פירעון – נקבע כי "נוכח אישורו של הסדר החוב ובהתאם לתנאיו, יראו את כלל נושי החברה כמי שוויתרו באופן סופי, מוחלט ובלתי חוזר על כל תביעה, דרישה ו/או טענה בגין חובות עבר, מכל מין וסוד שהם (בין אם כספיות ובין אם אחרות) כלפי החברה..." (סעיף 1 לפסיקתה; ההדגשה הוספה – ר. ר.).
כן נקבע "כי במועד מתן ההשלמה יהיה בכך משום סילוק כל הטענות ו/או התביעות ו/או הדרישות של הנושים בגין חובות העבר כלפי החברה וכן כלפי בעלי המניות ו/או גופים קשורים עמם ו/או דירקטורים או נושאי משרה בחברה ו/או כל צד שלישי קשור כל שהוא ומתן הפטר סופי, כך שהחברה וכן גם בעלי המניות ו/או גופים קשורים עמם ו/או דירקטורים ו/או נושאי משרה בחברה ו/או כל צד שלישי קשור שהוא יהיו נקיים ופטורים מכל חוב עבר ו/או תביעה ו/או טענה ו/או תרופה שיש לנושים, מכל מין וסוג שהוא, קיימים או עתידיים, ודאיים או מותנים, כספיים או אחרים, קצובים או בלתי קצובים, בין אם ידועים במועד אישור הסדר החוב ובין אם לאו, בין אם ננקטו לגביהם הליכים משפטיים או הליכי גבייה כלשהם ובין אם לאו." (סעיף 2 לפסיקתה; ההדגשות הוספו – ר. ר.).
חשיבות הפטור האמור כרוכה בין היתר במעורבותו של צד שלישי – הרוכשת – אליה הועברה השליטה בוויקום כאשר היא נקייה מחובות עבר, כנגד הזרמת כספים לחברה. כך צוין בהקשר זה בסעיף 12 לפסיקתה: "לרוכשת לבעלי המניות ו/או לחברה לא תהא כל אחריות ו/או חבות, מכל מין וסוג שהוא, בגין חובות העבר ו/או הוצאות הליכי חדלות פירעון (כפוף לאמור בסעיף 6.2 להסדר החוב) ו/או פעילות החברה בתקופה שעד מועד החתך, וכן כל חבות אחרת שעילתה בפעילות החברה, במעשה או מחדל, בתקופה שקדמה למועד החתך, וכי כל אלה יעמדו, אך ורק, וללא זכות חזרה (non recourse), כנגד קופת הסדר החוב ואילו הרוכשת, בעלי המניות ו/או החברה לא יישאו באחריות כלשהי לפעולות ו/או פעילות החברה ו/או מנהל ההסדר בתקופה שעד מועד החתך."
לשיטת אורנג', היה מקום להחריג את חובה של ויקום כלפיה מהסדר החוב – הן מן הטעם שהיא לא ידעה ולא היה עליה לדעת על קיומו בשל התנהלות המבקשים בהליך (קרי, מכוח חריג הנסיבות החריגות); הן משום שהחוב דנן אינו מסוג החובות שתניית הפטור חלה עליהם – מאחר שמקורו במרמה (קרי, מכוח חריג המרמה). כפי שהובהר לעיל, אינני נדרשת למחלוקת בין הצדדים לגופה אלא רק לשאלה מיהו בית המשפט המוסמך לדון בטענות אלה במסגרת בקשת הסילוק שהגישו המבקשים.
ראשית, בכל הנוגע לטענות אורנג' ביחס לתחולת חריג הנסיבות חריגות – כעולה מן האמור לעיל, הסמכות הייחודית לדון בהן נתונה לבית משפט של חדלות פירעון. זאת מאחר שטענותיה של אורנג' מתיימרות להביא לכך שמכוח נסיבות חריגות החיצוניות להסדר החוב (ובכלל זה היעדר הידיעה שלה על אודותיו), אין מקום להחילו עליה – למרות שהוא היה אמור לחול גם עליה מכוח ההסדר כמות שהוא. הואיל ומדובר בטענות שיש בהן כדי לערער על סופיות ההסדר, לשנות אותו ולמעשה "לפתוח" אותו מחדש – הסמכות לדון בהן נתונה לבית משפט של חדלות הפירעון – שאישר את ההסדר מלכתחילה.
באשר לחריג המרמה – לאור מכלול האמור לעיל, מקובלת עליי מסקנתו של בית משפט קמא לפיה נתונה גם לו, במקביל לבית המשפט לחדלות פירעון, הסמכות לדון בשאלה האם החוב לו טוענת אורנג' הוא חוב שנוצר במרמה, כהגדרתו בסעיף 175 לחוק חדלות פירעון. כפי שהובהר, לבית המשפט האזרחי יש סמכות מקבילה לבחון האם חוב מסוים נכלל בגדר החובות שניתן ליתן בעניינם פטור אם לאו.
כאמור, גם כאשר קיימת סמכות מקבילה – יש מקום לברר מיהי הערכאה שראוי שתדון בטענת המרמה. במקרה דנן, אני סבורה שהתשובה לשאלה זו היא בית המשפט לחדלות פירעון, שהוא שידון – יחד עם הטענה בדבר הנסיבות החריגות – גם בשאלה זו. כזכור, אורנג' העלתה במקרה דנן לא רק טענה ביחס לתחולתו של חריג המרמה אלא גם לקיומן של נסיבות חריגות, טענה שהסמכות הבלעדית לדון בה מסורה לבית משפט של חדלות פירעון. משכך, אם הערכאה האזרחית היא שתדון בשאלת המרמה, הדיון יפוצל בין שתי ערכאות – תוצאה שאינה רצויה. מנגד, דיון מאוחד בטענות הללו יבטיח הכרעה אחת, כוללת, בכל הסוגיות הנוגעות לתחולת ההסדר על החוב הנטען; תוך מניעת פיצול בין ערכאות שונות.
אף שדי באמור לעיל כדי להעביר את הדיון בטענת המרמה לבית משפט של חדלות פירעון, אציין בשולי הדברים כי בית משפט של חדלות פירעון הוא ערכאה מקצועית הבקיאה בנושאי חדלות הפירעון בכלל, ובאלה של ויקום בפרט, והוא יבחן את חריג המרמה מנקודת מבטו הייחודית ביחס להגדרת היקפו של החריג ויישומו על עובדות המקרה דנן. אף שכאמור אין במומחיות האמורה כדי ללמד על סמכות ייחודית של בית משפט של חדלות פירעון בהקשרים הללו (וזאת, בין היתר, לאור שיקולים שעניינם בכלים העומדים לבתי המשפט אזרחיים בבחינתן של טענות עובדתיות מורכבות) – יש להביאה בחשבון במסגרת מכלול נסיבות העניין.
משאלה פני הדברים, אני סבורה כי הפורום המתאים לדון בשאלת תחולת הסדר החוב על עניינה של אורנג' – הן לעניין חריג המרמה, הן לעניין חריג הנסיבות החריגות – הוא בית משפט של חדלות פירעון שאישר את ההסדר.
יוער בשולי הדברים כי המבקשים טענו גם כי הפסיקתה שנחתמה לגבי ההסדר מעגנת אף היא את המסקנה על אודות הסמכות הייחודית לבית משפט של חדלות פירעון לדון במחלוקות הנוגעות להסדר. לנוכח המסקנה אליה הגעתי – איני נדרשת לטענה זו. עם זאת, אציין כי טענה זו מעלה קשיים לא מבוטלים בשים לב לשאלת תוקף הפסיקתה כלפי צדדים שלישיים – כדוגמת אורנג' – שלא היו צד להליך חדלות הפירעון בכלל ולהסדר החוב בפרט; כמו גם לספק ביחס לאפשרות להתנות על קיומה של סמכות עניינית.
לא מצאתי ממש גם בטענותיה הנוספות של אורנג'. טענת אורנג' לפיה ויקום מושתקת מלטעון כנגד סמכותו העניינית של בית המשפט האזרחי משום שלא העלתה טענה זו קודם לכן, מתעלמת בבירור מקביעת בית משפט קמא בהקשר זה (שלא הוגש בעניינה בקשת רשות ערעור). בית משפט קמא קבע כאמור, כי השאלה האם היה על אורנג' להצטרף להליך חדלות הפירעון; או לחלופין האם ויקום פעלה בחוסר תום לב באופן המקים כלפיה השתק – היא שאלה הטעונה בירור עובדתי. משכך, אורנג' אינה רשאית להסתמך כבר עתה על קיומו של השתק נטען כלפי המבקשים – שנסיבותיו טרם הוכרעו. מדובר בעניין הנטוע בלב המחלוקת בין הצדדים – ומטעם זה הותיר בית המשפט את ההכרעה בו להמשך. בנסיבות אלה, אין מקום להידרש לכך במסגרת בקשת רשות הערעור דנן, אשר נסבה כאמור על שאלת הסמכות העניינית בלבד.
יתר על כן, גם לא מצאתי כי יש בשיהוי הנטען – אשר לשיטת אורנג' נפל בהעלאת הטענה בדבר הסמכות העניינית – כדי להוביל לדחיית בקשת רשות הערעור. אכן, עם השנים הלכה והתחזקה המגמה בפסיקה לפיה לא ניתן להעלות טענה של סמכות עניינית בכל אחד משלבי הדיון – אלא יש להעלותה בשלב מוקדם, בטרם ניתנה כל הכרעה מהותית לגוף המחלוקת (ראו: רע"א 2299/23 זילברברג נ' פרו, פסקה 27 (15.8.2023); בע"מ 31086-03-25 פלוני נ' פלוני, פסקה 3 (22.4.2025); רע"א 8426/20 הועדה המקומית לתכנון ובנייה אצבע הגליל נ' שטרית, פסקה 12 (30.12.2021)).
בבסיס גישה זו ניצבים שיקולים של יעילות דיונית לצד חובת תום לב והצורך למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט. בהתאם לכך, בעת בחינת טענה של חוסר סמכות עניינית יש להביא בחשבון את התנהגות הצדדים – ובפרט, לבחון האם הטוען להיעדר הסמכות קיבל על עצמו את סמכותו של בית המשפט; אולם תקף סמכות זו רק לאחר שלא היה מרוצה מהכרעותיו (ראו: רע"א 35964-01-25 פלוני נ' פלוני, פסקה 20 (12.3.2025); בר"מ 5919/22 איגוד ערים לסביבה נפת אשקלון נ' קו צינור אירופה אסיה בע"מ, פסקאות 9-8 (1.2.2023)).
בענייננו, כבר במסגרת תגובתה לבקשת התיקון טענה ויקום כי אורנג' – אשר ויתרה לשיטתה על האפשרות להגיש תביעת חוב בעניינה – אינה יכולה כעת (לאחר שהסתיים הליך חדלות הפירעון עם אישור הסדר החוב), לעתור לבית משפט קמא בבקשה העוקפת הליך זה. בכך הביעה ויקום, כבר בשלב המקדמי של הדיון בבקשת התיקון, התנגדות לעצם בירור ההליך לפני בית משפט קמא. אף אם אין מדובר בהעלאת טענת חוסר סמכות במישרין, לא ניתן לראות בוויקום כמי שקיבלה את סמכותו של בית משפט קמא לדון בעניינה באופן המשתיק אותה מלהעלות טענה כזו בהמשך; וגם לא ניתן לומר כי היא כפרה בסמכותו רק כאשר לא הייתה מרוצה מהכרעותיו.
על כל פנים, גם לא מצאתי כי יש במועד שבו הוגשה בקשת הסילוק משום שיהוי. כך, בעוד כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 27.2.2025 – בקשת הסילוק מטעם המבקשים הוגשה ביום 4.6.2025. זאת, בטרם הוגש כתב הגנה מטעמה של ויקום וממילא בטרם ניתנה כל הכרעה מהותית לגופו של עניין בעניינה.
סוף דבר: בקשת רשות הערעור מתקבלת. אורנג' תישא בהוצאות המבקשים והממונה בסך של 5,000 ש"ח לכל אחד.
ניתן היום, ז' אב תשפ"ו (21 יולי 2026).
רות רונן
שופטת