פלוני נ. פלוני

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1640/22 לפני: כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט ח' כבוב כבוד השופטת ר' רונן המערער: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. פלוני 2. פלונית 3. פלונית 4. הכונס הרשמי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד בפש"ר 1004-02-11 מיום 3.1.2022 שניתן על ידי כב' השופטת עירית וינברג-נוטוביץ תאריך הישיבה: י"ט באייר התשפ"ג (10.5.2023) בשם המערער: עו"ד רוני יצחקי בשם המשיב 1: עו"ד יובל אלון בשם המשיבות 3-2: עו"ד אילנית אמינוב בשם המשיב 4: עו"ד אסף ברקוביץ' פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כב' השופטת עירית וינברג-נוטוביץ) מיום 3.1.2022 בפש"ר 1004-02-11, במסגרתו בוטל הליך פשיטת הרגל נגד המערער. המערער הורשע בשנת 2009 בתיק פשע חמור בגין מעשי אונס ואלימות מרובים כלפי גרושתו, היא המשיבה 2, וכן בגין עבירות של תקיפת בתם המשותפת, היא המשיבה 3 (ושהייתה קטינה אותה עת. להלן: הגרושה ו-הבת, בהתאמה). במסגרת גזר דינו חויב המערער לשלם פיצוי לגרושתו בסך 50,000 ש"ח (להלן: חוב גזר הדין). בהמשך, במסגרת תביעת נזיקין שהגישה הגרושה נגד המערער, כתביעה אזרחית נגררת לפלילים, נפסקו לטובתה ולטובת הבת פיצויים, אשר לאחר הפחתתם בערעור, הועמדו על סך של 2,160,000 ש"ח (להלן: חוב פסק הדין). ביום 16.3.2011 ניתן צו כינוס נגד המערער לבקשת הגרושה, והמערער הוכרז כפושט רגל (להלן: הליך הפש"ר). במסגרת הליך הפש"ר הגישה הגרושה בקשה לביטול הענקת דירה שהעניק לטענתה המערער לאביו – בקשה שנזנחה (להלן: בקשת ביטול ההענקה). ואולם, הגרושה לא הגישה תביעת חוב בגין חוב פסק הדין, אלא שהיה זה המערער שביקש לצרפו כחלק מחובותיו בהליך זה, כאשר הוא מבקש לקבל הפטר גם בגינו. יוער, כי הוגשו 4 תביעות חוב נוספות מטעם נושים אחרים, אשר עומדות על סך מצטבר של כ-82,000 ש"ח (חובות אלה, חוב גזר הדין, וחוב פסק הדין יכונו להלן יחדיו: החוב הכולל). הנאמן על נכסי המערער, עו"ד יובל אלון (להלן: הנאמן) המליץ על תכנית פירעון ומתן הפטר מותנה למערער, אך הגרושה התנגדה לה. מאחר שבהמשך לא עלה בידי הגרושה והמערער להגיע להסדר מוסכם ביניהם, ולאור כך שחוב פסק הדין – הוא החוב המרכזי של המערער – אינו בר הפטר, הודיעה הגרושה לבית משפט קמא כי אין תוחלת בניהול ההליך וביקשה להורות על ביטולו. הנאמן, כמו גם הכונס הרשמי (להלן: הכנ"ר), חיזקו את עמדתה של הגרושה. בפסק הדין מיום 3.1.2022 (להלן: פסק הדין) נקבע כי אין תוחלת להליך פשיטת הרגל בעניינו של המערער, הן לאור העובדה שלא ניתן לתת הפטר על חובות שאינם בני-הפטר על פי דין, והן לאור חוסר תום ליבו הבולט של המערער ונסיבות היווצרות מרביתו של החוב. בתוך כך, נדחו כלל טענותיו של המערער, ביניהן טענתו לפיה משהליך פשיטת הרגל נפתח לבקשת הגרושה, ולא לבקשתו, אין ליתן משקל לחובת תום הלב בהחלטה כיצד לסיים את ההליך. יוער כי עובר לפסק הדין נדחתה בקשתו של המערער לחקור את הנאמן ואת הגרושה על הצהרות שמסרו במסגרת הליך הפש"ר בקשר לבקשה לביטול ההענקה – הצהרות שלטענת המערער הינן שקריות. בערעור שלפנינו טוען המערער כי הגרושה והנאמן הם שפעלו בחוסר תום לב במהלך ההליך – בין היתר בניסיונם הנטען לתפוס רכוש אשר שייך לאבי המערער – וכי "התעלמותו" של בית משפט קמא מעובדה זו, בדמות סירובו לחקור את הגרושה והנאמן במסגרת ההליך, אינה תואמת את הדין או את ההלכה הפסוקה. כמו כן, נטען כי לא היה מקום לבחון את תום לבו של המערער לכתחילה, בהינתן העובדה שלא הוא זה שיזם את הליך פשיטת הרגל בעניינו, ולאור הצהרותיה הכוזבות לכאורה של הגרושה במסגרת ההליך קמא. הנאמן והכנ"ר סומכים את ידיהם על פסק הדין וסבורים כי על פי הדין וההלכה הפסוקה ברי כי אין כל אפשרות, ואף לא יהיה זה צודק, ליתן הפטר על חוב פסק הדין (המהווה חלק הארי ממצבת החוב הכללי), ועל כן בצדק ביטל בית משפט קמא את הליך הפש"ר. הגרושה והבת (יכונו יחדיו להלן: המשיבות) הביעו את זעזוען בתשובתן לערעור, וטענו כי אין לתת יד למערער אשר ביצע בהן שורה של עבירות מין ואלימות חמורות, ומבקש לצאת נשכר מחטאיו. המשיבות מוסיפות כי בניגוד לטענת המערער, במסגרת הליך הפש"ר הובהר כי אף הוא ביקש לפתוח בהליך זה, ועל כן אך מסיבה זו יש לדחות את הערעור. דין הערעור להידחות. על פי פסיקת בית משפט זה חוב גזר הדין וחוב פסק הדין הם בבירור חובות שנוצרו בנסיבות עליהן חל סעיף 69(א)(2) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם–1980, הקובע כי "[צו ההפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל, חוץ מאלה:] חוב או חבות שנוצרו במרמה שפושט הרגל היה שותף לה או שהשיג ויתור עליהם במרמה כאמור". ויובהר, לבית המשפט נתון אומנם שיקול דעת בעניין אופן יישומו של כלל זה, ואולם בשים לב לחומרת עבירות המין והאלימות הקשות בהן הורשע המערער, ואשר בגינן נידון לשבע שנות מאסר בפועל, ולעובדה כי חוב גזר הדין וחוב פסק הדין לא נפרעו לא במלואם, לא בעיקרם וגם לא בחלקם המשמעותי, תמימי דעים אנו עם בית המשפט המחוזי, הכנ"ר והנאמן, כי בכל מקרה לא יהיה נכון להחיל עליהם את צו ההפטר (המבחנים לקביעה כי מדובר ב"חוב שנוצר במרמה" נקבעו בע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197 (2003); ליישומם במקרים של אלימות ועבירות סחר בבני אדם ראו ע"א 3376/11 רוזנברג נ' כונס הנכסים הרשמי (6.10.2013) (בו נקבע כי החייב יכול לבוא בשערי הליך פשיטת הרגל בהינתן מאפייני הפעילות הבלתי חוקית בה הורשע); ע"א 3083/13 פלונית נ' שיכמן (11.1.2015) (בו נקבע כי בהינתן ששיעור החוב שנוצר במרמה מכלל החובות היה נמוך (כ-5.5%) יש להכריז על החייב כפושט רגל, תוך הותרת השאלה האם להחיל את ההפטר על החוב האמור לשלב מתן ההפטר). כן ראו סעיף 175(א)(2) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח–2018, המבהיר במפורש כי הפטר לא יחול על "חוב שנוצר בדרך מרמה או הנובע מעבירת גניבה או מעבירת מין או אלימות חמורה כהגדרתה בחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001". הוראה זו אומנם אינה חלה בעניינו, הנדון על פי פקודת פשיטת רגל, אך יש בה כדי ללמד על האופן בו ראוי לפרש את ההסדר המקביל שבפקודה הישנה). אין זאת אלא שבמקרה דנן ידו של עיקרון העל לפיו "לא יהא חוטא נשכר" היא על העליונה (וראו גם ע"א 4288/21 כהן נ' סוהיל – מנהל מיוחד, פסקאות 10-9 (27.6.2021)). לוז טיעונו של המערער הוא כי יש מקום בכל זאת לשקול בצורה כזו או אחרת מתן צו הפטר שיחול גם על חוב גזר הדין וחוב פסק הדין, וזאת לאור נסיבותיו הרפואיות; העובדה שהוא "נגרר" להליך הפש"ר שנפתח ביוזמת הגרושה מזה למעלה מעשור; וכן לאור מעשי המרמה שהוא מייחס לאחרונה בקשר לבקשת ביטול ההענקה. ואולם, גם אם נביא את כל אלה בחשבון, הרי שאין אנו רואים כיצד ניתן להתגבר על הנסיבות המזעזעות בעטיין נוצרו החובות, ולהוציאן מגדר "חובות שנוצרו במרמה". כך, בוודאי, כשתוצאת המבוקש היא שהמערער לא יישא אלא בחלק זעום מסכום הפיצויים שנגזרו לטובת קורבנות עבירות המין החמורות שביצע. בהינתן שחוב פסק הדין וחוב גזר הדין מהווים את עיקר מצבת החובות של המערער, ובשים לב לכך שיתרת החובות היא בסכום זניח יחסית (כ-82 אלף ש"ח), כמו גם העובדה שהמערער לא תרם עד כה סכום של ממש לקופת חדלות הפירעון, וכל שהוצע על ידו הוא תרומה של סכום נמוך לאורך תקופה ארוכה (2,500 ש"ח לתקופה של 40 חודשים. קרי, 100,000 ש"ח בסך הכול), פשיטא כי אין טעם בהמשך הליכי פשיטת הרגל בעניינו. לפיכך, צדק בית המשפט קמא בפסק דינו, לפיו אין תוחלת להליך הפש"ר בנסיבות המקרה דנן (השוו: ע"א 7994/08 גוטמן נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 31 (1.2.2011); ע"א 6021/06 פיגון נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 29 (9.8.2009); ע"א 1597/23 גרצנשטיין נ' מילוא, פסקה 11 (1.5.2023)). לא נוכל לסיים פסק דין זה מבלי להביע את מורת רוחנו מקו הטיעון האגרסיבי שאימצו המערער ובא-כוחו לעצמם. במקום להכות על חטאיו, ולעשות מאמץ לגייס סכומים משמעותיים לטובת פיצוי קורבנותיו, בחר המערער בעמדת ה"קוזק הנגזל", ובא-כוחו לא בחל בהשמעת טענות לא רק כלפי המשיבות, להן הוא מייחס מעשי מרמה (לא פחות!), אלא גם כלפי בית המשפט קמא, אשר סירב לחקור טענות אלה. אלא שהטענות האמורות אינן אלא טענות קש, שכל תכליתן להסיט את מבטנו מהעיקר: המערער ביצע במשיבות שורה של פשעי מין ואלימות חמורים וקשים; את הפיצוי המגיע להן לא שילם, וספק אם יישלם בעתיד. במצב דברים זה, ברי כי אין הוא ראוי לחסד שבדין בצורת הפטר מחובותיו כלפיהן. זו ראשיתם של דברים, וזה גם אחריתם. סוף דבר: דין הערעור להידחות. המערער יישא בהוצאות המשיבות 3-2 בסכום של 5,000 ש"ח שישולמו מתוך הפיקדון שהפקיד, ובהוצאות הנאמן והכונס הרשמי בסכום של 2,500 ש"ח, לטובת כל אחד מהם. ניתן היום, ‏י"ט באייר התשפ"ג (‏10.5.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 22016400_Y08.docx אג מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il