פסקי דין בית המשפט העליון

חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (התשל"ה-1975)

חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (המוכר כ"חוק הפלת"ד")

חוק זה מסדיר את הזכאות לקבלת פיצוי כספי עבור נזקי גוף שנגרמו בתאונות דרכים. החוק חל על כל אדם שנפגע בגופו או בנפשו בתאונה – בין אם מדובר בנהג, בנוסע בכלי הרכב או בהולך רגל. ייחודו של החוק הוא בקביעת עיקרון של "אחריות מוחלטת": הנפגע זכאי לפיצוי ללא קשר לשאלה מי אשם בגרימת התאונה, ובלבד שהרכב היה מבוטח בביטוח חובה כדין.

בתי המשפט נדרשים לעיתים תכופות לפרש את הוראות החוק, כאשר שלושה היבטים מרכזיים עומדים בלב הפסיקה:

1. הגדרת "תאונת דרכים": הפסיקה דנה רבות בשאלה אילו אירועים נכנסים תחת הגדרת החוק. למשל, האם פגיעה במהלך כניסה או יציאה מהרכב, טיפול דרך, או פגיעה מפעילות של כלי רכב ייעודי (כמו מנוף) נחשבות לתאונת דרכים. כמו כן, נבחן הגבול שבין תאונה לבין אירוע מכוון (כגון פגיעה מכוונת, המוחרגת מהחוק).

2. שלילת זכאות: החוק קובע רשימה סגורה של מקרים שבהם נשללת הזכאות לפיצויים (למשל, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, נהיגה ללא ביטוח, או שימוש ברכב לביצוע פשע). בתי המשפט מפרשים מקרים אלו בקפדנות כדי לאזן בין התכלית הסוציאלית של החוק לבין הצורך בהרתעה.

3. אופן חישוב הפיצויים: החוק קובע תקרות ומגבלות על גובה הפיצויים, כגון הגבלת הפיצוי על הפסד השתכרות לשילוש השכר הממוצע במשק, ונוסחה קבועה לפיצוי בגין כאב וסבל (נזק לא ממוני). הפסיקה עוסקת רבות ביישום מגבלות אלו ובקביעת הקשר הסיבתי בין התאונה לנכות הרפואית והתפקודית של הנפגע.

תוכן זה מוגש כמידע כללי ואינפורמטיבי בלבד, ואינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו.

פסקי דין שאזכרו את החוק (589)

הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ. אור בן יאיר

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא שלא למנות מומחה רפואי לבחינת השפעת מחלות קודמות של המנוח על תוחלת חייו וכושר השתכרותו בתביעת תלויים.

התקבל במלואו (לטובת התובע/העותר/המערער/המבקש) ?