פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק ע"פ 8029/12
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 8029/12
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט א' שהם
המערער:
אחמד מחרום
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 23.09.2012 בת"פ 022051-08-11
תאריך הישיבה:
ג' בניסן התשע"ג
(14.3.2013)
בשם המערער:
עו"ד בנימין נהרי; עו"ד שוש חיק
בשם המשיבה:
עו"ד עדי מנחם
בשם שירות המבחן:
הגב' ברכה וייס
פסק-דין
השופט נ' הנדל:
1. מונח לפנינו ערעור על גזר-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 23.9.2012 בת"פ 22501-08-11 (כבוד ס' הנשיא ת' כתילי), בגדרו נגזרו על המערער, בין היתר, 12 חודשי מאסר בפועל, ופסילה מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה למשך 5 שנים מיום שחרורו מהכלא. זאת, לאחר שהורשע המערער על פי הודאתו בעבירות של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז 1977 (להלן: "חוק העונשין") ותקיפת עובד ציבור לפי סעיף 380א(ב) לחוק.
הרקע העובדתי והכרעת בית משפט קמא
2. מכתב האישום המתוקן שהוגש בעניינו של המערער, עולה המסגרת העובדתית הבאה: ביום 29.07.11, בסמוך לשעה 15:30, שהה המערער במסעדה שבבעלות אחיו בנצרת. באותה שעה, חנה רכבו של המערער מול המסעדה, בחניית נכים, על אף שרכבו אינו רשאי לחנות שם. פקח עירייה שחלף במקום והבחין ברכבו של המערער חונה במקום אסור, החל לברר את פרטי הרכב באמצעות מכשיר הקשר שהיה ברשותו. או אז, יצא אחיו של המערער מהמסעדה, החל לצעוק על הפקח, והורה לו לעזוב את הרכב. בין השניים התפתח דין ודברים, במהלכם ריסס הפקח גז מדמיע בפניו של אח המערער. במקביל, דיווח הפקח על האירוע במכשיר הקשר, ולמקום הגיעו שני פקחים נוספים, הפקח פייסל רביע (להלן: "הפקח פייסל") והפקח עדנאן שלהב (להלן: "המתלונן"). כרבע שעה לאחר מכן, נכנס המערער לרכבו, אשר חנה כאמור בחניית הנכים, והחל מתרחק מהמסעדה בנסיעתו. לאחר כ-50 מטרים, ביצע המערער פניית פרסה והתקרב במהירות לשלושת הפקחים שעמדו על המדרכה. הפקח פייסל, אשר הבחין ברכב המתקרב, אחז במתלונן והכניסו לפנים המדרכה, לבל ייפגע. על אף זאת, עלה המערער עם רכבו על המדרכה ופגע ברגלו הימנית של המתלונן. המערער לא הסתפק בכך, נסע לאחור והתקדם שוב לכיוון הפקחים, אך רכבו נתקל בעמוד ברזל ונבלם. מיד פתח הפקח פייסל את דלת הנהג, וריסס גז מדמיע בפניו של המערער, אשר נמלט מהמקום. כתוצאה ממעשי המערער, נגרמו למתלונן רגישות והגבלה בתנועת האגן ורגל ימין, וחשד לפגיעה בעצב הפירוניאלי על רקע חבלתי ברגל שמאל.
המערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן שתואר לעיל, והוזמן בעניינו תסקיר שירות המבחן, אשר המליץ על הטלת צו מבחן, תוך שילוב המערער בתוכנית שיקומית.
לאחר שמיעת הצדדים, נתן בית המשפט דעתו לשיקולים השונים ביחס לענישת המערער. נקבע כי על אף התרשמותו החיובית של שירות המבחן, המעשים המיוחסים למערער חמורים ביותר, ובגדרם אף פגע פיזית באנשי מרות "האמונים על שמירת הסדר הציבורי ואכיפת הסדרי החנייה לטובת כלל המשתמשים בדרכים העירוניות". הודגש כי לא ניתן לייחס את התנהגותו של המערער למצב של "עידנא דריתחא", וכי האימפולסיביות בה נהג מעידה על מסוכנותו לשלום הציבור. לצד זאת, נתן בית המשפט דעתו לעברו הפלילי הנקי של המערער, לקיומם של סיכויי שיקום משמעותיים, וכן לעובדה שלקח אחריות על מעשיו, הודה והביע חרטה כנה.
טענות הצדדים
3. לטענת המערער, שגה בית משפט קמא משלא ייחס את המשקל הראוי לתסקיר החיובי שערך שירות המבחן, ולהמלצותיו. הוסף כי המערער הביע חרטה אמיתית וכנה, תוך הכרה בחומרת מעשיו. נטען כי לא ניתן משקל מספק להסכם הסולחה שנערך בין משפחת המערער למשפחת המתלונן, במסגרתו התחייבה משפחת המערער לשלם למתלונן פיצויים גבוהים, כשעד עתה הועבר לידיו סך של 60,000 ש"ח. עוד הודגש עברו הפלילי הנקי של המערער, והיותו בן טובים למשפחה מכובדת ביישובו. צוין כי השמת המערער מאחורי סורג ובריח, תרתיע אומנם את ציבור העבריינים הפוטנציאלי, אך תפגע בו באופן בלתי מידתי וחמור. הודגש כי נוכח האמור, מוצא מקרנו מקומו בקטגוריית המקרים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור בגזר דינו של בית משפט קמא.
לגישת המשיבה, דין הערעור להידחות. נטען כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, משקפת איזון ראוי בין השיקולים לקולא ולחומרא בעניינו של המערער. הודגש כי אך בנס וצירוף מקרים – תושיית הפקח פייסל והתייצבות עמוד הברזל – לא נגרם למתלונן נזק משמעותי יותר. הוסף כי יש לייחס משקל ממשי לעובדת היותו של המתלונן עובד ציבור, שהפגיעה בו נגרמה על רקע ניסיונו לאכוף את החוק ולבצע מלאכתו נאמנה. במצב כזה, מתחייבת ענישה מחמירה שיש בכוחה להרתיע מפני פגיעה בעובדי ציבור.
דיון והכרעה
4. על פי שיטתנו המשפטית, ענישה משקפת פגיעה לא רק בנאשם, אלא בחברה בדמות ערכיה המוגנים. לעיתים, זהות קרבן העבירה – מבחינת תפקידו ולא אישיותו – מעצימה את הסלידה מההתנהגות הפלילית. זאת כי הפגיעה אינה רק בנפגע, אלא באינטרס עליו ביקש הנפגע להגן.
עובדי הציבור, משמשים כזרועה הארוכה של הרשות המבצעת, ומטרתם לשמור על האינטרסים המוגנים של החברה. כזהו למשל, הצורך בשמירת מקומות חנייה יעודיים לרכבים המצויים בשימושם של נכים. מקומות חנייה אלה נועדו להנגיש את המרחב הציבורי לבעלי מוגבלויות, ולאפשר להם להשתמש ביתר קלות בשירותים שונים הניתנים לציבור. בפעולותיו, לא רק שהתעלם המערער באופן בוטה מהוראת החוק האוסרת עליו לחנות במקום האמור, כי אם נקט גם אלימות קשה כלפי הפקחים שהעירו לו על כך. בכך, הפגין המערער זלזול ביחס לזולתו בעל המוגבלות, ולמערכת אכיפת החוק בכללותה.
כפי שציין חברי השופט ס' ג'ובראן ברע"פ 5579/10 דוד קריה נ' מדינת ישראל (2.8.2010):
"יש להוקיע בחומרה רבה מעשים בהם אדם לוקח את החוק לידיו, לשם פגיעה והעלבה בעובדי ציבור במהלך מילוי תפקידם. מעשים אלו מערערים את המוסכמות הבסיסיות ביותר של החברה הדמוקרטית בה אנו חיים. חברה המכבדת את שלטון החוק ואת זכויותיו של הזולת לא תאפשר פגיעה והעלבה כה קשה של נציגי החוק, וכל פגיעה שכזו צריכה להיתקל בקיר ברזל של אפס סובלנות, על מנת לגדוע אלימות מסוג זה במהירות האפשרית. כאמור אל מול אלימות מילולית שכזו המכרסמת ביסודות חברתנו הדמוקרטית יש לנקוט בענישה מרתיעה. הציבור נותן את מבטחו בעובדי הציבור ונציגי החוק, "וטובת הציבור מחייבת כי יובטח להם שיוכלו למלא את תפקידם ללא מורא וללא פחד ... מתוקפנים ומאיימים. לכן הכרח להטיל ענישה של ממש, גם למען ישמעו וייראו" (ע"פ 500/87 בורוכוב נ' מדינת ישראל (8.3.1988)). בתקופה המתאפיינת בגלי אלימות פיזית ומילולית כלפי עובדי ציבור, שומה להגן על השירות הציבורי ועל עובדי הציבור מפני פגיעה בלתי ראויה בכבודם ובמעמדם (רע"פ 2660/05 אונגרפלד נ' מדינת ישראל (13.8.2008)). על כן בתי המשפט מחויבים להכביד את ידם ולתת עונשים מרתיעים (רע"פ 1860/07 נחמני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (14.6.2007))".
אמנם, לימינו של המערער מתייצב תסקיר שירות המבחן, המגלה ממצאים אופטימיים ביחס לפני העתיד. כפי שצוין בתסקיר, המערער מביע חרטה כנה על מעשיו, והוא בעל יכולות קוגניטיביות המאפשרות לו להשתקם מחוץ לכתלי בית הסוהר. ואולם, כמתואר לעיל, על אף חשיבותו של השיקול השיקומי שבענישה, אין הוא גובר בנסיבות ענייננו על חומרתה של העבירה, והצורך בהרתעת הרבים מהתנהגות שכזו. בהקשר זה, נזדמן לי להביע את דעתי בע"פ 333/10 קרן סרנקו נ' מדינת ישראל (28.10.2010):
"המערערת גילתה התנהגות פרועה ופורצת גבולות כלפי גורמי אכיפת החוק. היא תקפה מספר שוטרים בעוצמה. התנהגות זו חייבה את המשטרה להגיב. השימוש בכוח מצידה גרר שימוש בכוח מצד המשטרה. המערערת העליבה את השוטרים הממונים על שמירת הסדר הציבורי והדאגה לביטחון הציבור. אי לכך, שומה על בית המשפט להטיל עונש מרתיע. אל לנו להשלים עם מצב בו האזרח ברחוב יקבע את סוג השיח המתנהל בינו לבין איש המשטרה...
המלצת שירות המבחן בענייננו הייתה כי יש להימנע מהרשעת המערערת. אך כידוע, בית המשפט איננו מחויב לאמץ את המלצת שירות המבחן. מתפקידו של בית המשפט להעריך ולשקול נסיבות רבות ומגוונות, כמו למשל, חומרת העבירה ונפיצותה בציבור, הגנה על שלום הציבור ובטחונו, הרתעת העבריין ועבריינים בכוח, וכיוצא באלה. כמובן, שיקולים אלו אינם מתחום שיקוליו של קצין המבחן. השופט היושב בדין הוא אשר ישים במאזני שיקוליו, כאחד השיקולים החשובים, גם את המלצתו של קצין המבחן (ראו גם רע"פ 7913/07 רמז נ' מ"י (25.11.2007); רע"פ 5434/07 פריג' נ' מ"י (9.9.2007); ע"פ 405/06 מ"י נ' חלייחל (8.5.2006)). בית המשפט המחוזי שקל במסגרת שיקוליו את סיכויי שיקומה של המערערת, תוך התייחסות להמלצות שירות המבחן בעניינה. אולם בסופו של יום, ולאחר ששקל את כל השיקולים הרלוונטיים, הגיע למסקנה כי יש להרשיע את המערערת... נסיבות העבירה מחייבות כאמור הטלת עונש ממשי".
תיק תיק על פי נסיבותיו, וענישה ענישה על פי התמונה הכוללת. ייתכן ומספר תיקים מכילים מכנה משותף, למשל תקיפת עובד ציבור, אך התוצאה העונשית הסופית עשויה להשתנות על פי מבחן המעשה והעושה. כאמור, תסקיר שירות המבחן בעניינו של המערער חיובי הוא, ועברו הפלילי נקי. לכך יש משקל. לצד זאת, מבחן המעשה מחייב תגובה עונשית הולמת המצריכה הטלת עונש מאסר מאחרי סורג ובריח. לא ייתכן שמילוי תפקיד בדרך של מתן דו"ח חניה לנהג שחנה במקום אסור (ויש שיאמרו – אסור במיוחד), יגרור תגובה שעלולה לסכן את חיי ממלא התפקיד.
ברובד הכללי יוער כי הלכה היא שהמקרים בהם תתערב ערכאת הערעור בחומרת העונש שנקבע על ידי הערכאה הדיונית הינם חריגים. התערבות כאמור עשויה להידרש רק כאשר מתגלה סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה, או כשנפלה טעות ברורה בגזר דינה של הערכאה הדיונית (ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע"פ 6358/10 מחמוד קבהא נ׳ מדינת ישראל (24.3.2011)). לאחר עיון בהכרעת בית משפט קמא, סבורני כי היה בה כדי לאזן את מכלול השיקולים השונים הנצרכים בהכרעה מסוג זה, לרבות הסכם הסולחה שנכרת בין הצדדים (וראו בהקשר זה ע"פ 635/05 אמג'ד דענא נגד מדינת ישראל (26.11.07); רון שפירא, "הגיעה העת לסולחה", הפרקליט כרך מח (תשס"ה-תשס"ו) 433). איננו סבורים כי העונש שהוטל על המערער חורג מאמת המידה הראויה. שיקול ההרתעה הכללית בעל משקל רב במקרה זה.
5. הערעור נדחה. המערער יתייצב לריצוי מאסרו בבימ"ר קישון ביום 20.6.2013 עד השעה 10:00, או על פי החלטת שב"ס, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, טלפונים: 08-9787377, 08-9787336.
ניתנה היום, כ"א בסיון התשע"ג (30.5.2013).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12080290_Z03.doc עק
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il