מדינת ישראל נ. בוריס ורשילובסקי

פסק-דין בתיק ע"פ 9097/05 בבית המשפט העליון ע"פ 9097/05 ע"פ 9171/05 ע"פ 9997/05 ע"פ 2521/06 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט א' רובינשטיין המערערת בע"פ 9097/05, 9997/05 והמשיבה בע"פ 9171/05, 2521/06: מדינת ישראל המערער בע"פ 9171/05: מיכאל אינגיאשוילי המערער בע"פ 2521/06: בוריס ורשילובסקי נ ג ד המשיבים בע"פ 9097/05: 1. בוריס ורשילובסקי 2. אלכסיי קקורייב המשיב בע"פ 9997/05: רפייב רובשן ערעורים על גזרי הדין של בית המשפט המחוזי "א-יפו בת"פ 40264/04, 40078/03, 40365/03 שניתנו ביום 10.8.05 וביום 7.9.05 על ידי כבוד השופט ח' כבוב בשם המערערת בע"פ 9097/05, 9997/05 והמשיבה בע"פ 9171/05, 2521/06: עו"ד א' ברזילי בשם המערער בע"פ 9171/05: עו"ד מ' קריכלי בשם המערער בע"פ 2521/06: עו"ד ס' דבורי בשם המשיב 1 בע"פ 9097/05: עו"ד י' שקלאר בשם המשיב 2 בע"פ 9097/05: עו"ד ז' גורדון בשם המשיב בע"פ 9997/05: עו"ד נ' ליסטר פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. לפנינו מספר ערעורים הנסובים על מידת העונשים שנגזרו על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט ח' כבוב). ע"פ 9171/05 וע"פ 2521/06 הינם ערעורים על חומרת העונש ואילו ע"פ 9097/07 וע"פ 9997/05 הינם ערעורים על קולתו. 2. ברקע האירועים עומד מאבק שליטה בין עבריינים על מכירת בלוני גז "נייטרוס-אוקסיד" הידוע בכינוי "גז צחוק" (להלן - גז צחוק) בסביבות מועדונים באזור גוש דן. במהלך התנהלותו של התיק בבית המשפט המחוזי הושג הסדר טיעון, במסגרתו הודו הנאשמים בעובדותיו של כתב אישום מתוקן (ת"פ 40264/03). אפרט בקצרה את האירועים העומדים בבסיס כתב האישום המתוקן, תוך התמקדות באלו הנוגעים לצדדים בערעורים דנא. ביום 3.9.04 בשעות הערב, בסמוך למועדון ברחוב לילנבלום בתל אביב, עסקו מספר אנשים במכירת גז צחוק. במהלך הערב פרץ בין חלק מהמוכרים ויכוח אשר התפתח לתיגרת ידיים בה הוכה אחד המוכרים, אדם בשם נוריאל יעקובוב המכונה "נריק" (להלן - נריק). אחד מהמוכרים אשר נכח במקום, נתן נקטנוב (להלן - נתן), התערב במריבה ודאג להפסקתה. אמשיך ואפרט את העובדות כפי שהן מתוארות באישום הראשון. בעקבות האירוע במועדון, ולאחר השתלשלות שאין צורך להיכנס לפרטיה, נקבעה ליום 6.9.04 בשעה 20:00 פגישה בין נריק וחבריו לבין אחרים אשר היו מעורבים באירוע במועדון. הפגישה התקיימה בפארק ברחוב מסילת ישרים בתל אביב (להלן - הפארק). בין חבריו של נריק אשר הגיעו למקום נמנו גם המשיב בע"פ 9997/05 (להלן - רובשן), המערער בע"פ 9171/05 (להלן - אינגיאשוילי) והמשיב 2 בע"פ 9097/05 (להלן - קקורייב) (להלן ביחד - השלושה). לפי הוראתו של נריק, התייצב גם נתן במקום. לאחר שהתברר כי קיימת היכרות מוקדמת בין שתי החבורות נערכה במקום סולחה. בשלב זה החליטו חלק מהנוכחים, ביניהם השלושה, לסחוט את נתן ולהכריחו לעבוד עבורם. נתן הוכה על ידי רובשן, אינגיאשוילי ואחרים. אינגיאשוילי שלף סכין במטרה להפחיד את נתן, אך אחד הנוכחים במקום הפיל אותו מידו. לאחר מכן הועבר נתן בכוח, על פי הוראת רובשן, לפארק הממוקם בסמוך למתחם "ימית 2000" שבחולון (להלן - פארק ימית). בפארק ימית המשיכה מסכת ההתעללות בנתן. הוא הוחזק בכוח על הרצפה והוכה, בין השאר על ידי רובשן ואינגאשוילי. במקום נכחו אנשים נוספים, ביניהם גם קקורייב. מכשיר הטלפון הסלולרי של נתן נלקח ממנו על ידי אינגיאשוילי, שגם קרע את חולצתו. כמו כן הושמעו כלפיו איומים שונים, בעיקר על ידי רובשן. רובשן ואינגיאשוילי הודיעו לנתן שמעתה עליו לעבוד עבורם. כתוצאה מהאלימות והאיומים, הוביל נתן את נריק, רובשן ואינגאשוילי לחורשה בבת ים, הוציא ממקום מחבוא סך של 2,500 ש"ח ומסרו להם. נתן הוחזר אל הפארק ובמהלך הנסיעה הושמעו כלפיו אזהרות ואיומים נוספים. רק לפנות בוקר של יום 7.9.04 שוחרר נתן. בגין מעשיהם אלו הואשמו השלושה בעבירות של סחיטה בכוח, סחיטה באיומים וקשירת קשר לביצוע פשע. רובשן ואינגאשוילי הואשמו גם בעבירות של הדחה בחקירה בדרך של איומים ונטילת נכסים לשם סחיטה. אינגיאשוילי הואשם גם בעבירה של החזקת סכין שלא כדין. 3. העובדות המתוארות באישום השני הינן המשך השתלשלות הפרשה. זמן מה לאחר האירוע נשוא האישום הראשון, סיפר נתן, ביום 8.9.05, את אשר אירע לאדם בשם ברוניסלב ורשילובסקי (להלן - ברוניסלב), ולאחיו, המערער בע"פ 2521/05 והמשיב 1 בע"פ 9097/05 (להלן - בוריס). נתן אמר להם שהוא מתכוון להפסיק לעבוד בשיווק גז הצחוק, ובוריס הביע עניין להחליפו. בוריס שוחח עם נריק ורובשן בטלפון וסוכם כי תתקיים באותו ערב פגישת תיאום בפארק. לפגישה הגיעו מן הצד האחד בוריס, ברוניסלב ואדם נוסף בשם דניס. מן הצד השני הגיעו נריק, השלושה ואנשים נוספים. נתן המתין במכונית מאזדה (להלן - המאזדה) בסמוך. בוריס הגיע אל הפגישה כשהוא נושא עימו אקדח גנוב. קרוקייב הביא עימו סכין. פגישת הבירור גלשה לתגרה אלימה. במהלך התגרה נדקר רובשן שלוש פעמים על ידי אחד המשתתפים. בוריס הוכה בפניו ובגופו. הסלמה ברמת האלימות אירעה כאשר במהלך התגרה נשמט האקדח מכיסו של בוריס, ובעת שהלה הרימו נפלטו ממנו שלוש יריות אשר פגעו בברוניסלב. בנוסף לפגיעה זו, נדקר ברוניסלב מספר פעמים, אחת מהן על ידי קרוקייב. כתוצאה מאירועים אלו נפצע ברוניסלב באורח קשה, הובהל לבית החולים, אושפז ונותח. רובשן נזקק גם הוא לאישפוז ולניתוח. בוריס נפצע כתוצאה מהמכות שספג. בגין מעשים אלו הואשמו כל המעורבים בעבירות של גרם חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ותגרה במקום ציבורי. קקורייב הואשם גם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. 4. עובדות האישום השלישי הינן המשך האירועים שתוארו זה עתה, ומבין המעורבים הן נוגעות אך לבוריס ולקקורייב. לאחר התיגרה האלימה בפארק, נמלטו בוריס ונתן מן המקום במכונית המאזדה בה נהג נתן. במכונית אחרת, מסוג סובארו (להלן - הסובארו), נמלטו נריק, קקורייב ושניים נוספים אשר נמנו על חבורתם (להלן ביחד - הארבעה). בצומת הרחובות קיבוץ גלויות-מסילת ישרים בתל אביב הבחינו הארבעה בבוריס ונתן בתוך מכונית המאזדה והחליטו לתוקפם. באמצעות רכב הסובארו חסמו הארבעה את נסיעתה של המאזדה, יצאו מן הסובארו והחלו להתקדם לכיוון המאזדה, כשברשותם סכין, במטרה לתקוף את בוריס ונתן. נתן ניסה להימלט בנסיעה לאחור ופגע, אגב כך, ברכב אחר. בוריס שלף את אקדחו וירה שתי יריות. מן הירי נפגע באורח קל אחד מן הארבעה. לאחר מכן השליך בוריס את האקדח אל מתחת למאזדה במטרה להסתירו. בגין מעשים אלו הואשם קקורייב בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, החזקת סכין שלא כדין וניסיון לתקיפה בנסיבות מחמירות. בוריס הואשם בעבירות של נשיאת נשק שלא כדין וגרם חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. האישום הרביעי הופנה אך כנגד רובשן, ועניינו בכך שבזמן שביצע את המעשים נשוא האישומים הקודמים הפר את מעצר הבית המלא בו היה נתון במסגרת תיק אחר שהתנהל נגדו. בשל נתון זה, הואשם רובשן בעבירה של הפרת הוראה חוקית. האישום החמישי התייחס רק לקקורייב. לפי עובדות האישום עזב קקורייב את הארץ ביום 10.9.04 וחזר אליה ביום 31.10.04, והכל כדי לשבש את החקירה וההליך המשפטי בעניינו. בשל מעשהו זה הואשם קקורייב בעבירה של שיבוש מהלכי משפט. 5. כחלק מהסדר הטיעון הודו, ביום 10.5.05, כל המעורבים בעובדות כתב האישום המתוקן והורשעו בעבירות שיוחסו להם בו. הסדר הטיעון אינו אחיד מבחינת יחסו לרכיב העונש. לגבי קקורייב לא כלל הסדר הטיעון התייחסות לעונש שיוטל עליו. לגבי אינגיאשוילי נקבע בהסדר הטיעון, כי התביעה תטען לעונש של 30 חודשי מאסר, כולל הפעלת עונש מאסר על תנאי. לגבי בוריס נקבע בהסדר, כי התביעה תטען לעונש מקסימלי של 7 שנות מאסר בפועל, כולל הפעלת מאסרים מותנים. אל הסדר הטיעון הנוגע לרובשן אגיע מייד. ביום 10.8.05 ניתן גזר הדין בעניינם של כל המעורבים, למעט רובשן. על אינגיאשוילי נגזרו 30 חודשי מאסר בפועל, הפעלת מאסר על תנאי בן 8 חודשים בחופף לתקופת המאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי, לתקופה של 3 שנים, אשר יופעל באם יעבור עבירה מסוג פשע. על קקורייב נגזרו 24 חודשי מאסר בפועל וכן 18 חודשי מאסר על תנאי, לתקופה של 3 שנים, אשר יופעל באם יעבור עבירה מסוג פשע. על בוריס נגזרו 4 שנות מאסר בפועל וכן הופעלו עונשי מאסר על תנאי, חלקם בחופף וחלקם במצטבר, כך שיהיה עליו לרצות בסך הכל 58 חודשי מאסר בפועל. בנוסף, נגזרו עליו 18 חודשי מאסר על תנאי, לתקופה של 3 שנים, אשר יופעל באם יעבור עבירה מסוג פשע. הסדר הטיעון עליו הוסכם עם רובשן היה נרחב יותר. במסגרת ההסדר צורפו לתיק הנוכחי תיקים נוספים שהתנהלו נגד רובשן באותה העת. בבסיס תיקים אלו עומדות שתי פרשות. פרשה אחת (ת"פ 40078/03) עניינה סידרה של מעשי סחיטה ושוד להם היה שותף רובשן. בתמצית, מדובר במעשי סחיטה, שוד ואלימות קשה שהפעילו רובשן ואנשים אחרים, בשלוש הזדמנויות, על המתלוננים בת"פ 40078/04 (להלן - המתלוננים). סידרת מעשים אשר החלה בעקבות חילופי דברים של מה בכך בין אחד המתלוננים לאחד מחבריו של רובשן והתדרדרה לשוד, סחיטה ותקיפה אכזרית של המתלוננים אשר גרמה להם לפציעות משמעותיות (להלן - פרשת הסחיטה והשוד). הפרשה האחרת (ת"פ 40365/03) עניינה מספר מעשי שוד של בית בושת, תוך תקיפתם של העובדים במקום ואיום על חייהם, בהם השתתף רובשן (להלן - פרשת שוד בית הבושת). במסגרת ההסדר הודה רובשן באישומים שבתיקים הנוספים והורשע בהם. העבירות בהן הורשע הינן חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, סחיטה באיומים, חבלה בכוונה מחמירה, היזק בזדון, קשירת קשר לביצוע פשע, שוד, שוד בנסיבות מחמירות ותקיפה. ההסדר בעניינו של רובשן קבע מסגרת ענישה, לפיה תעתור התביעה להטלת עונש מאסר בפועל של 10 שנים והסניגור יוכל לטעון לתקופה קצרה מזו. כמו כן סוכם, כי יופעל עונש מאסר מותנה בן 24 חודשים אשר היה תלוי כנגד רובשן, באופן שחציו יהיה במצטבר וחציו בחופף לעונש המאסר בפועל. עוד נקבע בהסדר, כי ייגזר על רובשן עונש מאסר על תנאי לפי שיקול דעת בית המשפט ויוטל עליו לפצות את המתלוננים. יודגש, כי הרכיב היחיד לגביו ניתנה לסניגור יד חופשית בטיעוניו היה אורך תקופת המאסר בפועל. גזר דינו של רובשן ניתן ביום 7.9.05. בית המשפט החליט לגזור על רובשן עונש של שבע שנות מאסר בפועל. כן הופעל, כמוסכם, עונש המאסר על תנאי חציו בחופף וחציו במצטבר, כך שבסך הכל הוטלו על רובשן שמונה שנות מאסר בפועל. בנוסף נגזרו על רובשן 24 חודשי מאסר על תנאי, לתקופה של 3 שנים, אשר יופעל באם יעבור עבירה מסוג פשע. בגזר הדין לא התייחס בית המשפט לדרישה להטלת פיצוי כספי לטובת המתלוננים. 6. אפנה כעת לדון בנפרד בעניינו של כל אחד מהמעורבים, תוך התייחסות לגזר הדין של בית משפט קמא ולהשגות לגביו, כפי שהן מובאות בערעורים שלפנינו. נפתח בעניינו של רובשן. בית המשפט המחוזי הדגיש בגזר דינו את אופיים החמור של המעשים בפרשות בהן הוא הורשע ואת חלקו המרכזי בהן. בית המשפט קבע כי בנסיבות המקרה היה מקום להעדיף את האינטרס הציבורי על פני שיקולי השיקום ולהשית על רובשן את תקרת העונש שהוסכם עליה בהסדר הטיעון, היינו 11 שנות מאסר בפועל (כולל הפעלת המאסר המותנה). עם זאת, בית המשפט החליט להקל עם רובשן במידת מה בשל הודייתו בעבירות בהן הורשע ובשל הפציעה הקשה, עד כדי סכנת חיים, שנגרמה לו במהלך האירועים. בערעורה בפנינו (ע"פ 9997/05) משיגה המדינה על קולתו של העונש. המדינה טוענת כי לא ניתן ביטוי הולם לריבויין של העבירות, לחומרתן ולחלקו המרכזי של רובשן בהן. עוד טוענת המדינה, כי אופי המעשים בהן היה מעורב רובשן, כמו עברו הפלילי המכביד, מעידים כי הוא אימץ לעצמו את דרך הפשע כאורח חיים. רובשן הורשע בשנת 2001 בעבירות של שוד של נתין זר תוך שימוש בסכין והחזקת סם מסוג הירואין. בגין עבירות אלו הוא נדון לעונש של שנתיים מאסר. בעת ריצוי עונשו נתפס כשברשותו סם מסוג קנביס ובגין כך נדון לחודשיים מאסר. לאחר שיחרורו ביצע רובשן את העבירות נשוא פרשת שוד בתי הבושת. בעת שהיה במעצר בית בגדר ההליך שהתנהל נגדו בפרשה זו, ביצע רובשן את העבירות נשוא פרשת הסחיטה והשוד. בעת שהיה במעצר בית מלא בגדר הליך זה, ביצע את העבירות נשוא פרשת גז הצחוק. תיאור זה מוכיח, לגישת המדינה, כי התנהגותו של רובשן מתאפיינת בחומרה המסלימה והולכת ויש להרחיקו מהחברה לתקופה ארוכה. כמו כן טוענת המדינה כי טעה בית המשפט המחוזי בכך שנמנע מלפסוק פיצוי למתלוננים בת"פ 40078/04 בלא שינמק זאת. לפיכך עותרת המדינה להטלת עונש המאסר המקסימלי לו עתרה התביעה ולפסיקת פיצוי למתלוננים. סניגורו של רובשן מבקש כי נדחה את הערעור. הוא סובר כי בית משפט קמא איזן נכונה בין השיקולים השונים המושכים לחומרה ולקולה ואין מקום להתערב בהכרעתו. עוד טוען הסניגור, כי בהסכמה שהושגה בין הסניגוריה לתביעה, בלשכתו של השופט בבית משפט קמא, נקבע שהעונש שייגזר על רובשן יהא 8 שנות מאסר. המדינה מכחישה בתוקף כי הייתה הסכמה כזו. 7. עוד בתחילת הדרך עמדה הפסיקה על כך שאל לו לשופט ליטול על עצמו תפקיד בשלב של גיבוש הסדר טיעון (ע"פ 532/71 אליהו בחמוצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 453, 553; ראו גם ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 589). הסדר טיעון הינו פרי של משא ומתן המתנהל בין התביעה להגנה, ובית המשפט אמור להיכנס לתמונה רק כאשר מוצג ההסדר לפניו לשם אישורו (אלא אם מדובר בהליך גישור בפלילים, בו מידת המעורבות של השופט הינה גבוהה מאוד). זאת ועוד, על ההסכמות בין הצדדים להסדר הטיעון למצוא את ביטויין בצורה בהירה ומלאה בהסכם הפורמלי אליו הם מגיעים ועליו הם מדווחים לבית המשפט (ראו דנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' אופיר פרץ (טרם פורסם), פיסקה 15 לפסק דינה של השופטת ביניש). אין מקום להבנות לא רשמיות, מאחורי הקלעים, לצידו של הסדר הטיעון הפורמלי. ודאי שאין מקום כי השופט יתרום לנטיעת הרושם כי הסדר הטיעון יביא לתוצאה מסוימת אשר זיכרה לא בא בהסדר באופן גלוי וברור (ראו ע"פ 6619/04 גבריאל חזיזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בענייננו, אין צורך להידרש לטענת הסניגור, כי הושגה בלשכת השופט הסכמה לא פורמלית. זאת, כיוון שבאתי לכלל דעה כי בכל מקרה יש לדחות את הערעור ברובו. 8. כידוע, לא תתערב ערכאת הערעור בנקל בעונש שגוזרת הערכאה הדיונית. התערבות ערכאת הערעור מצומצמת ל"נסיבות שבהן הערכאה הדיונית נכשלה בטעות או שהעונש שנגזר על ידה חורג במידה קיצונית מן העונשים המוטלים, בדרך כלל, בנסיבות דומות" (ע"פ 1242/97 גרינברג ליאור נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המעשים בהם הורשע רובשן הינם חמורים ביותר, רוויים באלימות ומלמדים על מסוכנותו הרבה והצורך להרחיקו מהחברה לזמן ניכר. עם זאת, בהתחשב במכלול נסיבות העניין, לא מצאתי כי העונש חורג לקולה במידה המצדיקה את התערבותנו. כך לגבי עונש המאסר אשר נגזר על רובשן על ידי בית משפט קמא, אך לא כך לגבי הפיצוי למתלוננים. רכיב זה נקבע מפורשות בהסדר הטיעון ואיני רואה סיבה שלא לכבדו. בית משפט קמא, כנראה בהיסח הדעת, לא התייחס לכך בגזר דינו. אציע איפוא לקבל את הערעור בנקודה זו ולפסוק כי על רובשן לשלם לכל אחד מהמתלוננים בת"פ 40078/04 פיצוי בסך 5,000 ש"ח. 9. וכעת לעניינם של שאר המעורבים. בע"פ 9097/05 עותרת המדינה להחמיר בעונשם של בוריס וקקורייב. בע"פ 2521/06 מבקש בוריס כי עונשו יוקל. גזר דינו של בית משפט קמא קבע כי חלקו של בוריס במסכת האירועים היה משמעותי. בית המשפט אף דחה את גירסת הסניגוריה, לפיה בוריס הביא עימו את האקדח שלא מתוך כוונה להשתמש בו. אמנם בוריס ודאי לא חפץ לגרום באמצעות האקדח לפציעתו הקשה של אחיו, אולם, קבע בית המשפט, האקדח הובא מתוך כוונה כי ייעשה בו שימוש במידת הצורך. כמו כן ציין בית המשפט את עברו הפלילי של בוריס, הכולל הרשעות בעבירות שונות, ואת העובדה כי בעת שביצע את העבירות נשוא ענייננו היו תלויים ועומדים נגדו שני מאסרים על תנאי. רכיב עונש המאסר בפועל אשר נגזר על בוריס הועמד, כזכור, על 58 חודשי מאסר. המדינה, בערעורה, טוענת כי לא ניתן משקל מתאים להיבטי החומרה הנשקפים מן המעשים בהם הורשע בוריס. את החומרה היתרה רואה המדינה במספר מאפיינים במסכת האירועים. המדובר בסכסוך שליטה אלים בין קבוצות עבריינים. הסכסוך התפתח לקרב רחוב רחב היקף, בו נגרמו פציעות קשות. חבורות העבריינים הגיעו למקום כשהם מוכנים ומצוידים לקרב. עוד מדגישה המדינה את חלקו המרכזי של בוריס באירועים, את מעמדו כמנהיג בקרב אחת מהקבוצות ואת העובדה שהוא היחיד שהצטייד בנשק חם. בא-כוחו של בוריס טוען, כי בית המשפט החמיר עימו יתר על המידה ביחס לעונשם של שאר המעורבים. לגישתו, על בית המשפט היה להתחשב ברקע שקדם להתכתשות בפארק ובעובדה שבוריס נחלץ להגן על נתן, שהיה קורבן לסחיטה קשה מצד רובשן וחבורתו. עוד הוא מציין, כי התיגרה בפארק לא הייתה מאבק בין שתי קבוצות שוות כוח, אלא מדובר בקבוצה של מאה אנשים שלמולם התייצבו בסך הכל שלושה אנשים. כמו כן טוען הסניגור, כי יש לתת משקל לכך שהפגיעה מהאקדח בזמן המריבה בפארק נגרמה בטעות וכי הירי בעת התקיפה נשוא האישום השלישי נעשה כהגנה עצמית. כן מציין הסניגור את נסיבותיו האישיות הקשות של בוריס ואת העובדה שהוא נפצע באירוע. לאחר ששקלתי את הדברים אני סבור שאין מקום להתערבותנו בפסק דינו של בית משפט קמא, לכאן או לכאן. המעשים בהם הורשע הנאשם הינם חמורים ביותר, ואך כפסע היה בינם לבין אובדן חיי אדם. הצטיידותו של בוריס בנשק חם הצדיקה החמרה עימו ביחס ליתר המעורבים בפרשה. מנגד, יש מקום לתת משקל מסוים גם לנסיבות המקלות, ולכך שהפגיעה הרעה שנגרמה מהאקדח לא הייתה מכוונת. אי לכך נדחים שני הערעורים בעניינו של בוריס. 10. בע"פ 9097/05 מבקשת המדינה גם להחמיר בעונשו של קקורייב. בגזר דינו של בית משפט קמא צוינה לחומרה הצטיידותו של קרוקייב בסכין והשימוש שעשה בו בעת שדקר את ברוניסלב וגרם לו לפציעות קשות. בצד הקולה ציין בית המשפט את העובדה שלקרוקייב אין עבר פלילי. עונש המאסר בפועל שנגזר עליו בסופו של יום היה 24 חודשים, ובו עותרת המדינה להחמיר. המדינה מדגישה את חלקו המרכזי של קרוקייב בסחיטה שהופעלה כלפי נתן ואת האכזריות הרבה הטמונה בכך שהוא דקר את ברוניסלב לאחר שהלה נפצע מיריות האקדח. כן מציינת המדינה את היותו של קרוקייב אחד מהארבעה שקשרו קשר לתקוף את נתן באירועים נשוא האישום השלישי. המדינה מבקשת כי עונשו של קרוקייב יושווה, לכל הפחות, לעונשו של אינגיאשוילי, העומד על 30 חודשי מאסר בפועל. אעבור עתה לדון בעניינו של אינגיאשוילי. בית משפט קמא ציין לחומרה את עברו הפלילי ואת העובדה שבעת ביצוע העבירות היה תלוי ועומד נגדו עונש של מאסר על תנאי. בע"פ 9171/05 מבקש אינגיאשוילי שנקל בעונשו. באת-כוחו של אינגיאשוילי טוענת, כי חלקו באירועים לא היה מרכזי וכי הוא לא נטל חלק בשלבים היותר אלימים שלהם. עוד היא טוענת כי עונשו של אינגיאשוילי חמור יתר על המידה ביחס לעונשים שנגזרו על יתר המעורבים, ביניהם העונש שנגזר על קרוקייב. לאחר בחינת טיעוני הצדדים נחה דעתי כי יש לדחות גם את שני ערעורים אלו. איני מוצא פגם בכך שבית משפט קמא בחר להבחין בין קרוקייב לאינגיאשוילי, בין השאר בשל העובדה שרק לאחרון עבר פלילי מכביד. לגופם של העונשים, איני מוצא שגזר הדין בעניינם של קרוקייב ואינגיאשוילי חורג מהמתחם הראוי באופן המצדיק התערבותה של ערכאת הערעור. 11. התוצאה היא כי ע"פ 9997/05 מתקבל במובן זה שגזר דינו של בית משפט קמא יתוקן כך שיתווסף לו רכיב של פיצוי בסך 5,000 ש"ח לטובת כל אחד מהמתלוננים בת"פ 40078/04. יתר הערעורים נדחים. ש ו פ ט השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובנישטיין: אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט גרוניס. אבקש להוסיף, כי התופעות הפליליות נשוא תיקים אלה אינן יחידות במינן אלא באות לא אחת בפני בתי המשפט, והתמונה היא של עולם-שוליים ובו חבורות-פשע הנכשלות בעבירות חמורות מסוגים שונים, ובהן כאלה המידרדרות לאלימות, ואף לאלימות קשה. הגישה השיפוטית לאלה צריכה, לטעמי, להיות מחמירה, ועיקרה הרתעה למען יראו וייראו. מכך אין מנוס, כמדיניות וכפלס, כמובן בכפוף לנסיבות כל מקרה. ואולם, בנסיבות הספציפיות בנידון דידן, בעשות התביעה הסדר טיעון, ומשקיבל בית המשפט את הסדר הטיעון וגזר בתוך גבולותיו את הדין, הנטיה להתערבות בית המשפט שלערעור בעונש צריך לדעתי שתהא מצומצמת אף יותר מן ההתערבות ה"רגילה" בגדרי ערעור (ע"פ 242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (השופט קדמי)) שאליה נדרש חברי. אכן, עצם הערעור על קולת העונש או על חומרתו גם בגדרי הסדר טיעון הוא לגיטימי כשלעצמו (ראו דנ"פ 7500/03 אביטל נ' מדינת ישראל (השופט כתארו אז – מצא (לא פורסם)); ע"פ (ת"א) 70571/01 מדינת ישראל נ' טל פודים (לא פורסם) (השופטים ברלינר, המר ואחיטוב)). בכך אין ספק. אך בעשותם את הסדר הטיעון – כאן כבמקרים אחרים – נתנו הצדדים דעתם למכלול הנסיבות וגילו דעתם כי האינטרס הציבורי (מבחינת המדינה) והאינטרס האישי (מבחינת הנאשם) ישורתו נכונה לפי ההסדר. מטעם זה, ומשלא חרג בית המשפט מן ההסדר, סבורני כי הנטיה להתערבותו של בית המשפט שלערעור תהא מסויגת מן הרגיל, והנטל לשכנע להתערבות צריך להיות כבד יותר במידה מסוימת. הדברים אמורים כמובן לגבי ערעורים הן מצד התביעה הן מצד הנאשם, ויישקלו בכל מקרה לגופו. בנסיבות מקרנו שלנו, אילו סברה המדינה כי הן מחייבות החמרה רבה יותר, יכלה לדרוש תקרה גבוהה יותר בהסדר הטיעון, שאליו הלכה מן הסתם כהכרח לא יגונה וכדי לחסוך במשאבי כוח אדם. הוא הדין לנאשמים, בכיוון ההפוך. להסדר טיעון, קרי, להודאת הנאשם, יש מחיר בענישה; ("מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם", משלי כ"ח, י"ג). תביעה הסבורה כי הנאשם רק "מודה" אך אינו "עוזב" ואינו ראוי לרחמים, תנהל את התיק בגדרי הוכחות, או תדרוש תקרה ולעתים רצפה שונות בהסדר הטיעון. הדבר מטיל כמובן אחריות על התביעה, המופקדת על האינטרס הציבורי, בעת עשייתם של הסדרי הטיעון, ומנגד נותר לנאשם שיקול דעתו שלו, אם לילך להסדר אם לאו. אוסיף, כי כאן עסקינן בהסדר טיעון שבית המשפט הדיוני קיבל ופעל בגדרו. לשאלות בעלות אופי שונה, הקשורות בהסדר טיעון שנדחה על-ידי הערכאה הדיונית ולעמדת התביעה בערעור בהקשר זה ראו דנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' פרץ (פסק הדין העיקרי נכתב על-ידי השופטת ביניש; השופט גרוניס היה בדעת מיעוט). ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, ז' בתמוז תשס"ו (3.7.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05090970_S10.docחכ/