מחמוד קבהא נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6358/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6358/10 בפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל המערער: מחמוד קבהא נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בת"פ 4227-04-09 שניתן ביום 13.7.2010 על ידי כב' השופטת ר' לורך תאריך הישיבה: ה' באדר א התשע"א (09.02.11) בשם המערער: עו"ד א' בדראן; עו"ד מ' כבהה בשם המשיבה: עו"ד מ' בוכמן שינדל בשם שרות מבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת ר' לורך) בת"פ 4227-04-09 שניתן ביום 13.7.2010, בעקבות הרשעת המערער בשתי עבירות של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וסעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] ובעבירה של נסיעה ברכב ללא פוליסת ביטוח בתוקף לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970. במסגרת גזר הדין הוטלו על המערער העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 15 חודשים; מאסר על תנאי למשך 12 חודשים, לבל יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו עבירה של גרם מוות ברשלנות; ופסילת רישיון נהיגה למשך 14 שנים. העובדות לפי כתב האישום המתוקן 1. ביום 30.12.2008 בשעה 17:30 או בסמוך לכך נהג המערער ברכב מסוג מאזדה (להלן: הרכב) בכביש 5714 מכיוון מערב לכיוון מזרח, כשהוא מסיע ברכב את שלבי סעיד, נאיף חסין, ואליד קבהא ז"ל ווליד עבאהרה ז"ל. הכביש הדו-מסלולי היה יבש, תקין, נקי ומואר היטב בתאורת רחוב ומזג האוויר היה נאה עם ראות טובה. בק"מ 6.0 נמשכת הדרך למזרח בירידה ארוכה ומתונה ולמערב בירידה קלה, וכתוצאה מכך לא ניתן לראות רכבים הבאים מהנתיב הנגדי, אלא ממרחק קצר. באותה העת נסע לפני רכבו של המערער רכב מסוג הונדה (להלן: ההונדה), בו נהג עימראן חירזלה (להלן: עימראן), כשלצידו ישבה אמו, ובנתיב הנגדי נסע רכב מסוג טויוטה (להלן: הטויוטה), אשר אורותיו היו דלוקים ונהג בו אברהים יעקוב, כשלצידו ישב בנו. 2. סמוך לק"מ 6.0 ולמרות העובדה ששדה הראייה מוגבל, החליט המערער לעקוף את ההונדה, חצה את קו ההפרדה, נהג את הרכב בנתיב הנגדי ועקף את ההונדה. המערער המשיך בנסיעה בנתיב הנגדי גם כאשר הפך קו ההפרדה לרצוף, וזאת למרחק של כ-40 מטרים. אז הבחין המערער בטויוטה שהגיעה מולו, בלם, אך בטרם הצליח לעצור את הרכב התנגש חזיתית בהונדה, וכתוצאה מכך זו הסתחררה ועברה לנתיב הנסיעה מזרחה. בשלב זה הבחין עימראן בטויוטה אשר עברה לנתיבו אך הוא לא הספיק לבלום וההונדה בה נהג פגעה בדופן ימין האחורית של הטויוטה. כתוצאה מהתאונה המתוארת לעיל נהרגו במקום ואליד קבהא ז"ל ווליד עבאהרה ז"ל, אשר כאמור נסעו ברכב בו נהג המערער. כמו כן, נפצעו בתאונה ששת נוסעי שלושת הרכבים והמערער עצמו. בגין זאת הואשם המערער בעבירות שפורטו לעיל. הסדר הטיעון והכרעת הדין 3. לאחר שמיעת הראיות הגיעו הצדדים להסדר טיעון שלא כלל הסכמה לעניין העונש, ולפיו תוקנו מספר עובדות בכתב האישום המקורי ועבירות ההריגה תוקנו לעבירות של גרימת מוות ברשלנות. בעקבות זאת, הודה המערער ביום 28.3.2010 בעובדות כתב האישום המתוקן והורשע בעבירות המיוחסות לו. גזר הדין 4. בית המשפט המחוזי התייחס לתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של המערער, בו צויין כי הוא בן 35, נשוי ואב לארבעה ילדים, כאשר במועד הגשת התסקיר הייתה אשתו בהיריון מתקדם. שירות המבחן קבע כי מאז מעורבות המערער בתאונה הוא נמצא במצב פוסט-טראומתי, המתבטא בין היתר בחוסר שינה, מצב דיכאוני, וחוסר יכולת לתפקד באופן תקין בכל מישורי חייו. כמו כן, צויין בתסקיר כי המערער פנה לקבלת סיוע פסיכיאטרי, כי הוא נעזר בטיפול תרופתי וכי יש לו קשר תומך עם אשתו. שירות המבחן ציין כי בשיחה עם המערער הביע האחרון תחושת אשמה כבדה וצער רב על מותם של ווליד עבאהרה ז"ל ושל בן משפחתו ואליד קבהא ז"ל, וסיפר כי בהיותו בן 21 נפצע בתאונת דרכים ומאז הוא נעזר בטיפול תרופתי הרגעתי. עוד צויין בתסקיר כי במהלך התאונה נפצע המערער באורח קשה ואיבד את הכרתו ומאז הוא מצוי בתהליך שיקומי, סובל מכאבים בפרק ירך ימין ונעזר בקביים לשם הליכה. בסוף התסקיר ציין שירות המבחן כי אם יוטל על המערער עונש מאסר בפועל מומלץ לשלבו בהליך טיפולי מותאם לצרכיו. 5. במסגרת הטיעונים לעונש טענה המשיבה כי יש להטיל על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה ממושכת ולפסול את רישיונו לתקופה ארוכה. לטענת המשיבה, הרשלנות המיוחסת למערער הינה גבוהה מאוד, נוכח העובדה שהמשיך בנסיעתו בנתיב הנגדי כ-40 מטרים מעבר לקו ההפרדה הרצוף ונוכח מודעותו כי מדובר בכביש מסוכן ומפותל ששדה הראייה בו מוגבל. עוד הפנתה המשיבה לתוצאות התאונה שגבתה את מותם של שני אנשים ואת פציעתם של שבעה, ביניהם גם המערער עצמו. מנגד, טען בא כוח המערער כי אין להטיל על מרשו עונש בדמות מאסר בפועל וכי יש להתחשב בשיקולי השיקום ובנסיבותיו האישיות. עוד נטען כי אין למצות את הדין עם המערער נוכח העובדה שהוא נעדר עבר פלילי, כאשר עברו התעבורתי אינו מכביד, ונוכח כך שהודה במיוחס לו, נטל אחריות למעשיו והביע עליהם צער וחרטה. כמו כן, טען בא כוח המערער כי רק לאחר שמיעת הראיות השתכנעה המשיבה שנסיבות התאונה מצדיקות שינוי העבירות שיוחסו למערער בכתב האישום ועל כן אין לזקוף לחובתו את שמיעת הראיות. עוד נטען כי רשלנותו של המערער הינה רגעית ואינה מצויה ברף הגבוה, וזאת מאחר שהתאונה אירעה כאשר יצא המערער לעקיפה ואיתרע מזלו שלא הספיק להשלימה ולשוב לנתיב הנגדי והיא הסתיימה בהתנגשות. 6. בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה דנן השיקולים לחומרה הינם: מידת הרשלנות של המערער בגרימת התאונה היא גבוהה; המערער נהג בכביש מסוכן ומפותל, ששדה הראייה בו מוגבל, והיה עליו לנהוג בהתאם לתנאי הדרך ולהימנע מלצאת לעקיפה; תוצאות התאונה הקשות הטילו אסון כבד על מספר משפחות, ונוכח העיקרון של קדושת חיי אדם על העונש לשקף את מספר קורבנות התאונה; עברו התעבורתי של המערער כולל תשע הרשעות קודמות בעבירות שהינן אמנם ברירת משפט, אולם הן בוצעו בתקופה קצרה יחסית של שלוש שנים; בעת התאונה לא היה רכבו של המערער מבוטח ויש בכך כדי להעיד על זלזול בחוקי התנועה; לבית המשפט תפקיד מרכזי במלחמה בתאונות דרכים ולפי הפסיקה יש להטיל עונש מאסר בפועל על מבצעי עבירות חמורות של גרם מוות ברשלנות. מנגד, נקבע כי השיקולים לקולא הינם: הודאת המערער, נטילת אחריותו לתאונה והצער הגדול שהביע על מעשיו ועל תוצאותיהם; העובדה כי גם המערער נפצע בתאונה ונמצא מאז בשיקום ממושך, כמו גם העובדה שאובחן כמי שנמצא במצב פוסט טראומתי, הנזקק לטיפול פסיכיאטרי ותרופתי; היות המערער אדם נורמטיבי ללא עבר פלילי; והעובדה כי רק לאחר שמיעת הראיות השתכנעה המשיבה כי קיים ספק ביחס למקום יציאתו של המערער לעקיפה ולכן המירה את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום מהריגה לגרם מוות ברשלנות. 7. כמו כן, בחן בית המשפט המחוזי את הפסיקה בה נקבע רף הענישה בעבירת גרם מוות ברשלנות, לפיה יש להשית על המורשעים בביצועה עונש מרתיע וחמור, הכולל פסילת רישיונו של המורשע לתקופה ארוכה והשתת עונש מאסר בפועל. עם זאת, צויין כי בהתקיים נסיבות חריגות ומיוחדות, במקרים בהם התרשלות רגעית עשויה להסתיים באסון כבד ביותר, תיתכן חריגה מרף הענישה האמור. בנוסף, התייחס בית המשפט המחוזי לפסקי דין אליהם הפנו באי כוח הצדדים וקבע כי הם אינם מתאימים לעניין שבפניו, שכן מידת הרשלנות ונסיבותיהם האישיות של הנאשמים בהם הייתה שונה ממידת הרשלנות ומנסיבותיו האישיות של המערער. לאחר ששקל את השיקולים השונים לעיל, שוכנע בית המשפט המחוזי כי משקלם של השיקולים לחומרה ומטרות הענישה מחייבים הטלת מאסר לריצוי בפועל ופסילת רישיון לתקופה ממושכת. עוד נקבע כי לא מתקיימות במקרה דנן נסיבות חריגות ומיוחדות המצדיקות להימנע מהטלת מאסר בפועל, אולם יש בשיקולים לקולא כדי להשפיע על משך תקופות המאסר והפסילה. נוכח האמור לעיל הוטלו על המערער העונשים שפורטו לעיל ובית המשפט המחוזי הפנה את תשומת הלב למצבו הנפשי של המערער ולהמלצת שירות המבחן לשלבו בהליך טיפולי המותאם לצרכיו. 8. ביום 2.9.2010 קיבל המשנה לנשיאה א' ריבלין את בקשת המערער, לה לא התנגדה המשיבה, לעיכוב ביצוע העונש שהוטל עליו עד למתן הכרעה בערעור שלפנינו. טיעוני המערער 9. המערער טוען - באמצעות באי כוחו, עו"ד איהאב בדראן ועו"ד מואיד כבהה - כי שגה בית המשפט המחוזי בהתעלמו מהודאתו המיידית עם תיקון כתב האישום, כאשר מלכתחילה לא היה כל ביסוס להאשימו בעבירת הריגה. עוד לטענת המערער שגה בית המשפט המחוזי כאשר התעלם מחלוף הזמן מיום ביצוע העבירה עד ליום הגשת כתב האישום, כל שכן עד למועד מתן גזר הדין. 10. כמו כן, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי משלא הונחה על ידי השיקול השיקומי ומכך שהציבור ייצא נשכר מהושטת יד לשיקומו. בנוסף, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר הסיק כי הוא מחוייב להטיל על המערער עונש מאסר בפועל, מאחר והענישה היא אינדיבידואלית בהתאם לנסיבות המקרה הספציפי. לעניין זה טוען המערער כי בית המשפט המחוזי התעלם מעברו הנקי, מנסיבותיו המיוחדות וממצבו האישי והמשפחתי העגומים. בנוסף, בית המשפט המחוזי סתר עצמו, שכן מנה בהחלטתו שיקולים לקולא לעניין העונש המחייבים התייחסות מיוחדת, אך התעלם מהם עת גזר את עונשו. 11. בנוסף, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בהתעלמו מהמלצת שירות המבחן ומהחקיקה והפסיקה המייחסות חשיבות רבה לתפקידו ולתרומתו של השירות. 12. נוכח האמור לעיל מבקש בא כוח המערער כי יבוטל עונש המאסר שהוטל על המערער ויומר בעונש מאסר לריצוי בעבודות שירות. תגובת המשיבה 13. המשיבה טוענת - באמצעות באת כוחה, עו"ד מיטל בוכמן שינדל - כי אמנם לעיתים קרובות הנאשמים בעבירות גרם מוות ברשלנות הם אנשים נורמטיביים ללא עבר פלילי, אולם אין להתעלם מכך שעבירות אלה מבוצעות מדי יום ביומו. באשר למקרה דנן מדגישה המשיבה כי המערער יצא לעקיפה בקו הפרדה רצוף והמשיך לנסוע בנתיב הנגדי ועל כן בצדק נקבע בפסק הדין כי מדובר ברשלנות ברף הגבוה. כמו כן, טוענת המשיבה כי למערער תשע הרשעות תעבורתיות קודמות. נוכח כל זאת סבורה המשיבה כי העונש שהושת על המערער הינו עונש הולם בנסיבות העניין. תסקיר שירות מבחן משלים (מיום 31.1.2011) 14. בתסקיר המשלים צויין בשנית כי המערער מצוי במצב פוסט טראומתי וממשיך לסבול מקשיים ברמה התפקודית והרגשית. מדיווח עדכני מהפסיכיאטר המטפל במערער עולה כי בנוסף לכך התפתחו אצלו סימני דיכאון תגובתי, כאשר מצבו מאופיין במצב רוח דיכאוני, חרדות, מרירות, מחשבות כפייתיות, חוסר מוטיבציה וכוח רצון ותחושות ייאוש וחוסר אונים. כמו כן, דיווח הפסיכיאטר כי במצבו הנוכחי של המערער קיימים סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים אשר מגבילים את תפקודו באופן משמעותי, כך שהוא זקוק לטיפול נפשי ונעזר בטיפול תרופתי. עוד צויין כי עקב הכאבים ברגליו מהם סובל המערער כתוצאה מן התאונה הוא נמצא כיום בטיפול פיסיותרפי. במסגרת התסקיר המשלים ערך שירות המבחן שיחות נוספות עם המערער ואשתו. במהלך השיחה עמו הדגיש המערער את קשייו בקבלת גזר דינו ושיתף את שירות המבחן כי העונשים שהוטלו עליו מחברים אותו לרגשות האשם שהוא חש ולאחריות האישית שהוא נוטל ביחס למותם של השניים, תחושות אותן הוא מתקשה להכיל במצבו הנפשי הנוכחי. בנוסף, הדגישו המערער ואשתו את המחיר הקשה שמשלמים כל בני המשפחה בעקבות התאונה וגזר הדין בעניינו. כמו כן צויין כי מצבה הכלכלי של משפחת המערער הינו ירוד, שכן מאז התאונה המערער אינו עובד ומשפחתו מתפרנסת מקצבת נכות. בסיום התסקיר המשלים צויין כי אם ידחה הערעור שלפנינו וגזר הדין יוותר על כנו, ממליץ שירות המבחן להפנות את תשומת לב גורמי הטיפול השונים בשירות בתי הסוהר למצבו של המערער כמתואר לעיל. דיון והכרעה 15. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובפסק הדין של בית המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו, אציע לחבריי לדחות את הערעור, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן. 16. הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהושת על נאשם בערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית או שעה שהעונש שהושת על נאשם חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ראו: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998) בפסקה 7; ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006) בפסקה 8; ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009) בפסקה 11). אינני סבור כי המקרה שלפנינו נופל לגדר מקרים חריגים אלו ועל כן אין מקום להתערבות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. סבורני כי בית המשפט המחוזי שקל בצורה ראויה וסבירה את שיקולי הענישה השונים, כך שהעונש שהוטל על המערער אינו חורג מרף הענישה המקובל והנהוג במקרים דומים. 17. נוכח ריבוי תאונות הדרכים הקטלניות, המתרחשות כמעט מדי יום ביומו וגובות את חייהם של קורבנות רבים, הביע בית משפט זה את הצורך במדיניות ענישה מחמירה ומרתיעה כלפי אלו הנוהגים ברשלנות ובחוסר אחריות בכבישים (ראו: ע"פ 8382/03 חילף נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 139, 143-142 (2003) (להלן: עניין חילף); ע"פ 360/07 וייסמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.6.2007) בפסקה 12 (להלן: עניין וייסמן); ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.1.2011) בפסקה 76). ברוח דברים אלו כתב השופט א' לוי בע"פ 11786/04 אבו טריף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.9.2005) כי: "בתקופה בה התאונות הקטלניות הפכו, למרבה הדאבה, לתופעה המתרחשת כמעט בכל יום, מצווה בית המשפט לומר את דברו בדרך הענישה, כדי לטעת בתודעתם של נהגים את החובה לנהוג בזהירות, תוך הקפדה על הכללים המתחייבים מהדין" (בפסקה 8 לפסק הדין). באופן דומה נקבע בע"פ 5787/04 שחאדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.9.2004) כי: "תאונות הדרכים המתרחשות בכבישי הארץ חדשים לבקרים בשל נהיגה רשלנית או פזיזה, גובות מחיר יקר מדי בנפש וכבר נפסק על-ידינו לא אחת כי אין מקום לענישה סלחנית מדי במקרים אלה ויש להעדיף את הצורך להעביר לציבור מסר ברור ומרתיע, אלא אם כן מתברר כי קיימות נסיבות אישיות חריגות ויוצאות דופן המצדיקות סטייה מרמת הענישה הראויה" (בפסקה 3 לפסק הדין). מדיניות הענישה המחמירה והמרתיעה באה לידי ביטוי בכך שעל פי רוב הרשעה בעבירות גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים מחייבת הטלת עונש מאסר בפועל ופסילת רישיון לתקופה ממושכת [ראו: ע"פ 783/07 עתאבה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.9.2007) בפסקה ט' (להלן: עניין עתאבה); רע"פ 548/09 לוין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.2006); ע"פ 708/10 שלאפה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.6.2010) (להלן: עניין שלאפה)]. עם זאת, יש לשקול כל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות ונסיבותיו האישיות של הנאשם כאינדיבידואל ולאזן בצורה ראויה ביניהן לבין מדיניות הענישה האמורה [ראו: ע"פ 291/81 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 438, 442 (1981); עניין חילף, בפסקה 8; עניין לוין, דעת הרוב של השופטים ס' ג'ובראן ו-א' רובינשטיין; ע"פ 1319/09 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.5.2009) בפסקה 4 לחוות דעתו של השופט ח' מלצר)]. 18. על רקע מדיניות הענישה המחמירה בה יש לנקוט כלפי המורשעים בגרימת תאונות דרכים שתוצאותיהן קטלניות, נסיבות המקרה הקונקרטי ונסיבותיו האישיות של המערער הגעתי לכלל מסקנה כי גזר הדין שניתן בעניינו ראוי והולם ואינו חורג מרף הענישה המקובל במקרים דומים של גרימת מוות ברשלנות (ראו והשוו: רע"פ 5160/00 חאוזי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.9.2000); ע"פ 7434/04 אבו אלקיעאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.2.2005); ע"פ 1967/05 ברהום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.2.2006) (להלן: עניין ברהום); ע"פ 6064/05 שרעבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.2005); ע"פ 6544/07 גראמנת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.11.2007); עניין וייסמן; עניין חילף; עניין עתאבה). יצויין כי במקרה דנן תוצאת רשלנותו של המערער הייתה קטלנית, שכן הוא גרם למותם של שני בני אדם ולפציעתם של שישה מלבדו. כמו כן, כפי שנקבע בפסק הדין מידת הרשלנות של המערער בגרימת התאונה הינה גבוהה. לעניין זה יצויין כי בית משפט זה עמד בעבר על הסיכון הכרוך בביצוע עקיפה ועל חובת הנהג בעת ביצועה עת נקבע כי: "כל אימת שנהג עוקף מכונית, הנוסעת לפניו, הרי חובתו העיקרית והמרכזית היא, שלא להפריע לתנועה הבאה ממול, ואין הוא רשאי לבצע עקיפה, אף אם הכביש פנוי לפניו, אלא אם יש לו ראיה ברורה למרחק מתאים, המבטיחה שלא תבוא תנועה פתאומית ממול בכיוון הנגדי, בשעה שהוא חוסם את דרכה על-ידי ביצוע העקיפה, לפני שיספיק להשלים את העקיפה בביטחון. הסיכון של חסימת הדרך הוא איפוא בגדר הצפייה המרכזית, החייבת לקנן במחשבתו של הנהג המבצע עקיפה, ולעניין זה עליו להביא בחשבון את הנהגים לסוגיהם המשתמשים בדרכים..." [ראו: ע"פ 482/83 מדינת ישראל נ' סעיד, פ"ד לח(2) 533, 537 (1984)]. אין להתעלם מכך שהמערער יצא לעקיפה בכביש מפותל במקום בו שדה הראייה מוגבל, כאשר הוא מסיע ברכבו ארבעה בני אדם. המערער חצה את קו ההפרדה, המשיך לנסוע בנתיב הנגדי מרחק לא מבוטל ולא שב לנתיבו גם כאשר קו ההפרדה הפך לרצוף. נוכח זאת, איני סבור כי ניתן לקבל את טענת המערער כי איתרע מזלו שלא הספיק להשלים את העקיפה טרם ההתנגשות. אין ספק כי הגורם לתאונה הקטלנית היה "הגורם האנושי" וכי ניתן היה למונעה. זאת ועוד, יש גם ליתן משקל לעברו התעבורתי של המערער שאמנם אינו מכביד יתר על המידה, אך מדובר בכל זאת בתשע הרשעות קודמות שבוצעו בפרק זמן קצר יחסית של שלוש שנים. בנוסף, אין לכחד כי המערער לא ביטח את רכבו כנדרש וגם בכך יש כדי ללמד על זלזול בחוקי התנועה. 19. באשר לטיעוני המערער, סבורני כי אין לקבל את הטענה כי בית המשפט המחוזי התעלם מהודאתו המיידית עם תיקון כתב האישום, שכן שיקול זה צויין במפורש כשיקול לקולא. כמו כן, אין מקום לקבל את טענת המערער הנוגעת לפרק הזמן הממושך שחלף בין מועד ביצוע העבירה (30.12.2008) או מועד הגשת כתב האישום לבין מועד מתן גזר הדין (13.10.2010), ומכל מקום לא נראה כי ההליכים בעניינו נמשכו פרק זמן שאינו סביר. זאת ועוד, שלא כטענת המערער איני סבור כי בית המשפט המחוזי היה צריך להיות מונחה על ידי השיקול השיקומי, שכן מדובר בשיקול אחד מבין מכלול השיקולים שעל בית המשפט לבחון ובכל מקרה יש להניח כי המערער יוכל להשתלב בהליך שיקומי בעת ריצוי מאסרו. יתרה מכך, טענת המערער כי בית המשפט המחוזי התעלם מהמלצת שירות המבחן ומהדין המייחס חשיבות רבה לתרומתו ולתפקידו הינה משוללת יסוד. ראשית, יצויין כי הלכה היא כי המלצת שירות המבחן מהווה רק שיקול אחד מיני שיקולים רבים שעל בית המשפט לשקול ובית המשפט אינו מחוייב לאמצה (ראו: בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.6.2005) בפסקה 6). שנית, במקרה שלפנינו בשני התסקירים שערך שירות המבחן לא נכללה המלצה מפורשת לעניין העונש. כל שנכתב הוא כי במידה וגזר הדין בערעור יוותר על כנו, מומלץ להפנות את תשומת לב גורמי הטיפול בשב"ס למצבו. כאמור לעיל המלצה זו אומצה במלואה בגזר הדין ועל כן טרוניית המערער בהקשר זה אינה ברורה. עוד טוען המערער כי בית המשפט המחוזי שגה עת הסיק כי הוא מחוייב להטיל עליו עונש מאסר בפועל, שכן הענישה היא אינדיבידואלית בהתאם לנסיבות המקרה. גם דין טענה זו להידחות. מעיון בפסק הדין עולה כי בית המשפט המחוזי התייחס למדיניות הענישה המחמירה הנוהגת כלפי המורשעים בביצוע עבירות גרם מוות ברשלנות, עם זאת ציין באופן ברור ומפורש כי קיימים לה חריגים. לאחר מכן, בחן בית המשפט המחוזי את נסיבות המקרה דנן ואת נסיבותיו האישיות של המערער והגיע לכלל מסקנה כי אין בנסיבות אלה כדי להצדיק הימנעות מהטלת עונש מאסר בפועל. מנגד, נקבע כי יש להתחשב בנסיבות האמורות לעניין משך המאסר והפסילה. משכך, ברור כי אין יסוד לטענה כי בית המשפט המחוזי ראה עצמו כבול למדיניות הענישה האמורה לעיל, אלא קבע כי בנסיבות העניין אין לסטות ממנה, ומקובלת עליי מסקנתו זו. 20. המערער אכן הינו אדם נורמטיבי, בדומה לרבים אחרים הגורמים ברשלנותם לתאונות דרכים שתוצאותיהן קטלניות. כמו כן אין עוררין כי התאונה לה גרם המערער המיטה אסון כבד על משפחות הקורבנות והנפגעים, כמו גם על משפחת המערער ועליו עצמו, שכן עקב התאונה נגרם לו סבל נפשי ופיסי רב. עם זאת, עם כל הצער שבדבר סבורני כי יש ליתן במקרה דנן משקל מכריע לשיקולי הגמול וההרתעה ואין בנסיבותיו האישיות של המערער כדי להקטין את הצורך בהעדפת האינטרס הציבורי כי על המורשעים בעבירת גרם מוות ברשלנות יוטל עונש מאסר בפועל, כך שיועבר לכלל החברה מסר חד וברור כי יש להקפיד על חוקי התנועה על מנת להילחם בנגע תאונות הדרכים, הגובה מחיר כבד מדי יום (ראו: עניין ברהום, בפסקה 4; עניין שרעבי, בפסקה 4; עניין שלאפה). 21. נוכח האמור לעיל סבורני כי דין הערעור להידחות. יצויין בשנית כי על הממונה למאסרו של המערער ליתן תשומת לב למצבו הנפשי של המערער ולהמלצת שירות המבחן לשלבו בהליך טיפולי המותאם לצרכיו. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, י"ח באדר ב' תשע"א (24.3.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10063580_W03.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il