קרן סרנקו נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 333/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 333/10 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט נ' הנדל המערערת: קרן סרנקו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.11.09 בת"פ 7028/08 שניתן על ידי השופטים כ' סעב, י' אלרון, מ' גלעד תאריך הישיבה: כ"ה בסיון התש"ע (7.6.10) בשם המערערת: עו"ד יוסי טורס י בשם המשיבה: עו"ד דותן רוסו בשם שרות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה בפח 7028/08 (כב' השופטים: י' אלרון, כ' סעב ומ' גלעד) מיום 1.7.2009, אשר הרשיע את המערערת בביצוע עבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 274 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ביחד עם סעיף 29 לחוק; בביצוע עבירה של העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין בצירוף סעיף 29 לחוק וכן בתקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק בצירוף עם סעיף 29 לחוק. בית המשפט המחוזי הטיל על המערערת 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות וכן 10 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים לבל תעבור אחת מהעבירות בהן הורשעה. העובדות הצריכות לעניין 2. סיפור המעשה, כפי שגולל ע"י בית המשפט המחוזי, הוא כדלקמן: ביום 5.2.2008, עצרו שוטרים רכב מסוג "איסוזו" (להלן: "הרכב"), בו נסעה המערערת ואחרים, בסמוך למועדון "הפרנקלין" שבכרמיאל. השוטרים ביקשו מהנוסעים לצאת ולהזדהות על מנת לבצע חיפוש ברכב. בתגובה, החלו המערערת ובן זוגה לקלל את השוטרים, באמרה לשוטרת לירז טל (להלן: "השוטרת") "שרמוטה" ולשוטרים הנוספים קראה "זונות". המערערת תקפה את השוטרת, תוך שהיא מכה בה בכתפיה ובחזה באמצעות התיק שנשאה, בעטה, חנקה ושרטה אותה בצווארה. השוטרים תפסו את המערערת ולו כדי למנוע ממנה להמשיך לתקוף את השוטרת. המערערת בתגובה בעטה בהם מספר פעמים באזור האשכים. המערערת הוסיפה ובעטה בשוטרים עת הכניסו אותה לניידת. היא המשיכה לקללם ואף משכה בשערה של השוטרת. לנוכח קביעת בית המשפט המחוזי כי סמכות השוטרים לעכב את המעורבים הופעלה כדין, נדחתה טענת המערערת לפיה רשאית היא להנות מהסייג לאחריות פלילית של הגנה עצמית. כמו כן, נדחתה טענתה לפיה השוטרים עשו יד אחת על מנת להפלילה. בית המשפט המחוזי קבע כי המערערת "לא הקפידה באמירת האמת, בלשון המעטה". זאת, בניגוד לעדות השוטרים שנתפשה כמהימנה. בבואו לגזור את דינה, התחשב בית-המשפט המחוזי בתסקירי שירות המבחן אשר הצביעו על סיכוי טוב לשיקומה. בית המשפט הדגיש את חומרת מעשיה וחרף זאת העדיף את המסלול השיקומי שהתבטא בקביעה לפיה עונש המאסר בפועל ירוצה בעבודות שירות. בערעור שלפנינו משיגה המערערת נגד הרשעתה, ולחלופין, נגד העונש שהושת עליה. טענות הצדדים 3. נימוקי הערעור מתבססים על ארבעה אדנים. האחד, קביעות המהימנות שיוחסו לשוטרים אל מול המערערת שגויות הן ואינן מתיישבות עם חומר הראיות שהונח בפני בית המשפט המחוזי. בית המשפט התעלם כליל מעדות עד התביעה שתמך בגרסת המערערת. השני, פעולת העיכוב שביצעו השוטרים, כמו גם החיפוש ברכב היו שלא כדין. עוד נטען, כי אי קבלת "אישור שפיטה" כמשמעותו בפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א -1971 (להלן: פקודת המשטרה) יש בה להביא לביטולו של כתב האישום מכוח טענה מקדמית של הגנה מן הצדק. השלישי, קם למערערת הסייג של הגנה עצמית. המערערת נאלצה לבעוט באחד השוטרים כיוון שאחיזתו בידה המגובסת הכאיבה לה. אחרון, אין באמירות שיוחסו למערערת להוות יסוד ותשתית לביסוסה של עבירת העלבת עובד ציבור. לחילופין, משיגה המערערת נגד חומרת העונש. לטענתה, בית המשפט המחוזי לא נתן משקל של ממש להמלצות שירות המבחן ונסיבותיה האישיות. כך למשל, גילה הצעיר – בת כשמונה עשרה וחצי בעת ביצוע העבירות; היותה חיילת בשירות חובה; שביעות רצונם של מפקדיה משירותה עת חזרה לשירות לאחר מאמצים רבים מצידה, וקיומו של אורח חיים נורמטיבי. עוד היא טוענת, כי לא ברור מדוע הטיל עליה בית המשפט המחוזי עונש זהה לזה שהטיל על נאשם 5, בן זוגה אותה עת, חרף הדגשתו כי נאשם 5 היה "הדומיננטי והאישיות המשפיעה ביותר על החבורה..." והינו בעל עבר פלילי רב. לעומת זאת, המערערת נעדרת עבר פלילי. יתר על כן: העונש שהושת על המערערת זהה בחומרתו לשל נאשם 2, על אף שהוא הורשע בביצוע מעשים חמורים יותר. בנוסף נטען, כי בית המשפט גזר עונש מותנה בן 10 חודשים הכפול באורכו מהעונש המרבי של עבירת העלבת עובד ציבור, העומד על 6 חודשים. לשיטתה, עונש של 10 חודשי מאסר מותנה בגין עבירה של העלבת עובד ציבור איננו מידתי ואיננו ראוי. מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערעור. דיון התערבות בממצאי הערכאה הדיונית 4. לגישת המערערת, אין אמת בעובדות שנקבעו בבית המשפט קמא, לפיהן הכתה את השוטרת באמצעות תיקה "ובוודאי שלא חנקה אותה". השגותיה של המערערת כלפי הערכת המהימנות של בית המשפט את העדים שהופיעו בפניו, ואשר ממנה נגזרו הכרעותיו העובדתיות, אין בכוחן להיכנס בקהל המקרים החריגים בהם יתערב בית המשפט שלערעור בקביעותיה של הערכאה הדיונית וממצאיה. התרשמותם הישירה והבלתי אמצעית של שופטי ההרכב מהעדים אשר העידו במהלך המשפט והיחשפותם למארג הראיות שהונח בפניהם, מהווים בדרך-כלל מרכיב מכריע בתהליך קבלת ההחלטות על ידם. במקרה הקונקרטי, התרשם בית המשפט המחוזי בצורה חיובית מעדויות השוטרים. בניגוד לכך, התרשמותו מעדותה של המערערת הייתה שלילית. המערערת טענה לקיומן של תמיהות, סתירות "ברורות", ו"חוסר ההתאמה וההיגיון" הניכרים, לשיטתה בעדויות השוטרים. ברם, הלכה היא, כי כדי להתערב בקביעות הערכאה הדיונית בעניין הערכת העדויות וקביעת העובדות, לא די בהעלאת תמיהות. כפי שנפסק, "גם אם נותרו חללים סתומים בפרשה שהוכחה, שלא ניתן למלאם בתוכן. השאלה היא האם ה'יש' הראייתי מספיק כדי לבסס מסקנה של אחריות הנאשם למעשה הפלילי, האם התמיהות והחללים הם בעלי משקל כזה המקעקע את מידת הביטחון והוודאות במעורבות הנאשם במעשה המיוחס לו" (ראו ע"פ 3793/06 וורקו נ' מדינת ישראל (11.4.2007); ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (25.1.2007)). סתירה שאינה אלא אי דיוק עובדתי בפרט מסוים אינה דורשת דחיית העדות כבלתי מהימנה. ניתן אף לומר, כי במצב בו מספר עדים מתארים אירוע אחד, אין לצפות שתהא חפיפה מלאה בכל הפרטים. כמובן שהמדובר בעניין של מידה. במקרנו, הכרעת הדין ברורה, מפורטת, מתייחסת לכלל הטענות וכוללת קביעות חד משמעיות בנושאי מהימנות. בראייה זו, נדמה כי המערערת אוחזת בטפל ולא בעיקר. כך למשל, העיתוי בו נאשם 5 קפץ על אחד השוטרים; עיתוי החיפוש בתיקה של המערערת ע"י השוטרת ומיקומו; אופן תקיפת המערערת את השוטרת באמצעות תיקה, עליו היא העידה. נקודות אלה אינן עומדות בלב סיפור המעשה ואין להעצים כוחו של פרט שולי, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית, על פני התרשמותו של בית משפט מדברי הנוכחים באירוע. דוגמא נוספת לקו ההגנה של הסנגוריה היא טענת המערערת לפיה לקה בית המשפט המחוזי בשגגה ברורה בכך שקבע כי סבלה משבר בזרת, שעה שמדובר באמה. טענה זו, אף היא אין בה לגלות "התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע או שגיאה עקרונית היורדת לשורש הדברים בהערכת הראיות ובקביעת העובדות" (וראו ע"פ 3470/08 פלוני נ' מ"י, אליו מפנה המערערת בכתב ערעורה). התיאור של השוטרים לרבות השוטרת טל, מצייר תמונה לפיה התנהגותה של המערערת הייתה חסרת רסן. היא תקפה את השוטרים תוך שימוש בידה וברגלה. אין לקבל את הטענה כי תרחיש כפי שתואר על ידי השוטרים אינו אפשרי. יוצא, כי אין באותם אי דיוקים עליהם הצביעה המערערת כדי להשמיט את הקרקע תחת עדות השוטרים באשר לתקיפתה אותם ולהביא לשינוי בתוצאה. ההרשעה נשענת על מהימנותה של גרסת השוטרת הנתמכת בגרסאות נוספות כאמור אשר הוערכו ע"י בית-משפט קמא כמהימנות ושאליהן נלוות ראיות חיצוניות, כגון סימני החניקה על צווארה של השוטרת ותצלומים שיש בהם לשפוך אור על האירוע אשר גרסת המערערת לגביהן נדחתה. חוקיות העיכוב שביצעו השוטרים וחיפושם ברכב 5. המערערת טוענת כי השוטרים הורו לה ולאחרים לצאת מהרכב מבלי לעמת אותם עם העבירה בה הם חשודים ומבלי לפרט את מהות החיפוש שלשמו הוצאו מהרכב. משכך, פעולת המשטרה לא הייתה חוקית, על כל המשתמע מכך. עוד טוענת המערערת שהשוטרים ביססו את עילת העיכוב למטרת בדיקת שכרות של נהג שלא נהג ברכב. היא מציינת כי אכן עולה מהחומר המודיעיני שנמסר לה כי מדובר בחשד לעבירות סמים, אולם מבקשת לנתק את "הקשר הסיבתי" בין החשד לעבירת סמים לבין החיפוש ברכב והוצאת הנוסעים מתוכו. סעיף 71 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) קובע כי על מנת לבצע חיפוש, יש להוכיח קיומו של "חשד סביר שבוצעה עבירה בת מעצר ולצורך גילוי ראיה יש צורך לחפש ברכב". קביעת בית המשפט המחוזי שהעיכוב היה כדין, מתבססת על מידע מודיעיני באשר לעבירות סמים. זהו ממצא עובדתי שאין להתערב בו. כאמור, אף הסניגור לא חלק על קיומו של מידע כזה. יש במידע להכשיר את עיכוב כלי הרכב על ידי המשטרה. יצוין, כי הגם ולא נמצאה ראיה כלשהי ברכב, לא "מבחן התוצאה" הוא הקובע. יש לבדוק את חוקיות הפעולה על פי המצב העובדתי בעת ביצועה. הסתייגות נוספת שהמערערת מעלה היא שהשוטרים לא גילו את טיב החשד העומד נגד יושבי הרכב. ושוב, שילוב של המצב העובדתי והמצב המשפטי יבסס את המסקנה כי לא נפל פגם בעריכת החיפוש בכלי הרכב. כותרתו של סעיף 72 לחוק הנ"ל היא "הנוהל בעיכוב". סעיף קטן (א) קובע:"על המבצע עיכוב יחולו הוראות סעיף 24, בשינויים המחויבים". לשונו של סעיף 24 לחוק הוא: "העוצר אדם יזהה עצמו תחילה בפני החשוד בציון...(ו)היותו שוטר, יודיע לו מיד שהוא עצור ויבהיר לו את סיבת המעצר בהקדם האפשרי". כאמור, סעיף 24 חל גם על ביצוע העיכוב, עם השינויים המחויבים. על כן, קמה חובה להודיע מהי סיבת העיכוב בהקדם האפשרי. ברם, סעיף קטן (ב)(2) מחריג את החובה ליידע את המעוכב, אם הדבר יוביל לסיכול ביצוע העיכוב. חריג נוסף המופיע בסעיף קטן ב(3) מתייחס לחשש מפני העלמת ראיה. בענייננו, ניתן להחיל את החריג הראשון על המקרה, ולמעשה גם לשיטתה של המערערת. הודגש בעיקרי הטיעון שהגישה כי השוטרים "יצרו הפרדה פיזית בין הנוסעים ומנעו מהם להיפגש" (ראו ס"ק 82 לעיקרי הטיעון). המערערת מצטטת מעדותו של חן ארפי, נהג הרכב, באומרו: "אני מנסה להתקרב ולשאול מה קרה...זה הרכב שלי...ומרחיקים אותי ולא נותנים לי לעבור תופסים אותי כאילו אתה לא עובר". עולה מדברים אלו, וביתר שאת מעדות השוטרים, כי תגובת הנוכחים במקום, לרבות המערערת, לא הייתה תמימה. התנהגותם של המעורבים היה בה דווקא כדי להגביר את החשד בדבר ביצוע עבירת סמים. הם הגדילו לעשות ואף ביצעו עבירות נוספות נגד השוטרים. בנסיבות העניין, השוטרים נאלצו להתמקד בנטרול התנגדות המעורבים ובהפגת החשש לסיכול הפעולה. לנוכח האמור, אין להתערב במסקנת בית המשפט קמא שלא נפל פגם בביצוע העיכוב על ידי המשטרה. 6. עוד מלינה המערערת כי בהתאם לנוהל הנהוג על ידי התביעה, ראוי היה להמתין טרם הגשת כתב האישום נגדה עד שתתברר תלונתה נגד השוטרים. לטענתה, אי מילוי אחר הנוהל האמור מקים לה סעד מן הצדק לביטול כתב האישום. סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי מקנה לבית המשפט סמכות להורות על ביטול כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק. תשובת המדינה היא, כי המקרה הקונקרטי אינו מקים הגנה כזו. זאת על בסיס הטענה הפורמאלית ולפיה הנוהל האמור לא חל על הפרקליטות במועד הרלוונטי לתיק זה. מבלי להביע עמדה בדבר - שכן התמונה לא התבררה דיה לפנינו - עולה כי בכל מקרה אין לקבל את טענת המערערת. עניין בורוביץ (ראו ע"פ 4855/02 מ"י נ' בורוביץ (31.3.2005)), מפתח ומרחיב את הלכת יפת (ראו ע"פ 2910/94 יפת נ' מ"י, פ"ד נ(2) 221), תוך הוספת מבחן בן שלושה שלבים לבחינת השאלה מתי תתקבל טענת ההגנה מן הצדק: א. זיהוי הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניין העותר לסעד ועמידה על עוצמתם, במנותק משאלת אשמתו או חפותו; ב. האם המשך קיום ההליך עלול להביא לפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה, נדרש בית המשפט לאזן בין האינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי, תוך שהוא נותן דעתו על נסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו; ג. היה ושוכנע בית המשפט כי המשך קיום ההליך כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מביטול כתב האישום. טענת הגנה מן הצדק תחול במשורה ותתקבל במקרים נדירים וקיצוניים (ראו יפת; בג"ץ 5319/97 קוגן נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד נא (5) 96, תוך התייחסות להלכת יפת דלעיל; רע"פ 1498/07 הרשברג נ' מ"י (18.3.2008)). מבעד למבחן המשולש האמור, לא יהא זה נכון לקבל את טענת המערערת בדבר החלת הדוקטרינה של ההגנה מן הצדק. זאת, בשל שלושה נימוקים מצטברים. האחד, תלונתה של המערערת נבדקה והמסקנה הייתה שהשוטרים לא עברו כל עבירה כלפיה. כך גם מסקנתי. השני, מהותה של הטענה אשר מופנית נגד עיתוי בדיקת תלונת המערערת. אף אם היה על רשויות התביעה לברר את תלונת המערערת טרם הגשת כתב האישום נגדה, אין לומר שיש בכך "פגיעה חמורה בתחושת הצדק וההגינות". בל נשכח, שתוצאות הבירור היו כי השוטרים פעלו על פי דין במהלך האירוע – בניגוד להתנהגות המערערת. השלישי, הנוהל אינו נוגע לזכות יסודית של נאשם הכתובה עלי ספר החוקים, כגון הזכות להיוועץ עם עו"ד, זכות השתיקה או זכות לשימוע בהתאם לחוק. אומנם על הרשות להקפיד גם על נהלים פנימיים, אולם הנימוק הנדון איננו עומד לבדו במקרה זה אלא מצטרף לנימוקים האחרים שהובאו. מסקנתי היא אפוא שהמקרה רחוק מלהתאים לכללי ההגנה מן הצדק באופן שמוביל לביטול כתב האישום. טענת הגנה עצמית 7. המערערת סבורה כי לנוכח מצבה הרפואי באותו יום, עת ידה הייתה מגובסת, בעיטה בשוטר על מנת להיחלץ מ"האחיזה הכואבת" הייתה לגיטימית ו"בהחלט הייתה זכאית לפעול כמי שפעלה". לטענתה, טרם התקיפה, היא התחננה שיעזבה לאלתר והפצרותיה לא נענו. משכך, הבעיטה איננה אלא תגובה סבירה "ולא מוגזמת". בנוסף, אין המדובר בשימוש בכלי נשק ואיש מהשוטרים לא נחבל כתוצאה מהבעיטה, שלגביה לא הוצג כל מסמך רפואי. טענה זו מוטב אילולא הייתה נטענת. תקיפה אין משמעותה בהכרח שימוש בכלי נשק חם או קר. די בנגיעה או בהפעלת כוח ללא הסכמת האחר (ראו סעיף 378 לחוק העונשין). כדי להכריע בשאלה האם חל הסייג לאחריות פלילית בדמות הגנה עצמית על פי סעיף 34(י) לחוק העונשין, נדרש להציג את השתלשלות השימוש בכוח – הן של המערערת והן של אנשי המשטרה. המערערת תקפה את השוטרת בכך שהכתה בה באמצעות תיקה, בעטה, חנקה ושרטה אותה בצווארה. בשלב זה תפסו השוטרים את המערערת על מנת למנוע ממנה להמשיך לתקוף את השוטרת. בתגובה, בעטה המערערת בשוטרים. נקבע כממצא עובדתי שהמערערת תקפה את השוטרת קודם לשימוש בכוח על ידי השוטרים כלפיה. ברור אפוא מהתיאור האמור שהמערערת איננה יכולה להנות מסייג ההגנה עצמית מן הטעם כי "אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא להתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים" (לשון סעיף 34(י) לחוק העונשין). האם ניתן היה לצפות כי השוטרים יעמדו מנגד עת הותקפה השוטרת? השוטרים הם אלה שנקטו בהגנה עצמית שהייתה דרושה באופן מיידי כדי להדוף את תקיפתה של המערערת עת נשקפה סכנה מוחשית לשוטרת. הפעלת הכוח של המשטרה היוותה מענה ישיר "להשתוללות" המערערת. השריטות שנמצאו על צווארה של השוטרת ממחישות את האלימות שבוצעה מצד המערערת. במצב בו תקפה המערערת שוטרים במקום, לא ניתן היה להעניק לה חסינות אך בשל ידה המגובסת. כאמור, השוטרים ביצעו את החיפוש על פי דין. מוכן אני לקבל את ההנחה כי השוטרים הכאיבו למערערת. ברם, התנהגותה הפסולה של המערערת הצריכה שימוש בכוח על ידי המשטרה. שימוש זה הינו על פי דין ובתנאי שהופעל כוח סביר. במקרה דנא הפעילו השוטרים כוח כנדרש, ולא מעבר לכך. העלבת עובד ציבור 8. המערערת מכשירה את דברי ההעלבה לשוטרת טל וליתר השוטרים על בסיס הטענה שפעולת השוטרים הייתה שלא כדין. הבעתי את עמדתי בדבר אי תחולתו של סייג ההגנה העצמית ביחס לעבירת התקיפה של המערערת וכי פעולת השוטרים הייתה כדין. באשר לעבירה של העלבת עובד ציבור, יושם אל לב, כי היא מתעוררת בהקשר מסוים. יסודות העבירה של העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין כוללים – העלבת עובד ציבור בעת מילוי תפקידו או בנוגע למילוי תפקידו. לא די באמרה מעליבה כלפי עובד ציבור. נדרש ההקשר למילוי תפקידו. מקרנו ממחיש זאת. המערערת העליבה את השוטרים בשני שלבים. בשלב הראשון, כמעין "יריית פתיחה" והצהרה על כוונתה להפריע לשוטרים במילוי תפקידם. בשלב השני, עת נעצרה ותוך כדי תקיפת השוטרים. דבריה נאמרו בשעת זעם וכוונו על מנת לפגוע בכבודם ובמסגרת התנגדותה לעריכת החיפוש בכלי הרכב ומעצרה. בראייה זו, ניתן לבחון את השימוש שעשתה המערערת במילים: "שרמוטה" ו"זונות", הן מבחינת היסוד העובדתי והן מבחינת היסוד הנפשי (ראו והשוו: רע"פ 2660/05 אונגרפלד נ' מ"י (13.8.2008)). המסקנה היא כי אמרות המערערת מהוות העלבת עובד ציבור על פי דרישות הסעיף. גזר הדין 9. המערערת גילתה התנהגות פרועה ופורצת גבולות כלפי גורמי אכיפת החוק. היא תקפה מספר שוטרים בעוצמה. התנהגות זו חייבה את המשטרה להגיב. השימוש בכוח מצידה גרר שימוש בכוח מצד המשטרה. המערערת העליבה את השוטרים הממונים על שמירת הסדר הציבורי והדאגה לביטחון הציבור. אי לכך, שומה על בית המשפט להטיל עונש מרתיע. אל לנו להשלים עם מצב בו האזרח ברחוב יקבע את סוג השיח המתנהל בינו לבין איש המשטרה. כב' השופט ס' ג'ובראן התייחס לאחרונה לתופעת האלימות נגד שוטרים, לאמור: "יש להוקיע בחומרה רבה מעשים בהם אדם לוקח את החוק לידיו, לשם פגיעה והעלבה בעובדי ציבור במהלך מילוי תפקידם. מעשים אלו מערערים את המוסכמות הבסיסיות ביותר של החברה הדמוקרטית בה אנו חיים. חברה המכבדת את שלטון החוק ואת זכויותיו של הזולת לא תאפשר פגיעה והעלבה כה קשה של נציגי החוק, וכל פגיעה שכזו צריכה להיתקל בקיר ברזל של אפס סובלנות, על מנת לגדוע אלימות מסוג זה במהירות האפשרית...הציבור נותן את מבטחו בעובדי הציבור ונציגי החוק, "וטובת הציבור מחייבת כי יובטח להם שיוכלו למלא את תפקידם ללא מורא וללא פחד ... מתוקפנים ומאיימים. לכן הכרח להטיל ענישה של ממש, גם למען ישמעו וייראו" (ע"פ 500/87 בורוכוב נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 8.3.1988)). בתקופה המתאפיינת בגלי אלימות פיזית ומילולית כלפי עובדי ציבור, שומה להגן על השירות הציבורי ועל עובדי הציבור מפני פגיעה בלתי ראויה בכבודם ובמעמדם (רע"פ 2660/05 אונגרפלד נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 13.8.2008)). על כן בתי המשפט מחויבים להכביד את ידם ולתת עונשים מרתיעים (רע"פ 1860/07 נחמני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (14.6.2007))" (רע"פ 5579/10 קריה נ' מ"י (2.8.2010)). המלצת שירות המבחן בענייננו הייתה כי יש להימנע מהרשעת המערערת. אך כידוע, בית המשפט איננו מחויב לאמץ את המלצת שירות המבחן. מתפקידו של בית המשפט להעריך ולשקול נסיבות רבות ומגוונות, כמו למשל, חומרת העבירה ונפיצותה בציבור, הגנה על שלום הציבור ובטחונו, הרתעת העבריין ועבריינים בכוח, וכיוצא באלה. כמובן, שיקולים אלו אינם מתחום שיקוליו של קצין המבחן. השופט היושב בדין הוא אשר ישים במאזני שיקוליו, כאחד השיקולים החשובים, גם את המלצתו של קצין המבחן (ראו גם רע"פ 7913/07 רמז נ' מ"י (25.11.2007); רע"פ 5434/07 פריג' נ' מ"י (9.9.2007); ע"פ 405/06 מ"י נ' חלייחל (8.5.2006)). בית המשפט המחוזי שקל במסגרת שיקוליו את סיכויי שיקומה של המערערת, תוך התייחסות להמלצות שירות המבחן בעניינה. אולם בסופו של יום, ולאחר ששקל את כל השיקולים הרלוונטיים, הגיע למסקנה כי יש להרשיע את המערערת. הכלל הוא כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו ואילו "חריג שבחריגים לכלל זה" מותיר בידי בית המשפט סמכות להימנע מהרשעה (ראו רע"פ 1189/06 בר-לב נ' מ"י (12.9.2006)). בית המשפט המחוזי נתן משקל, הלכה למעשה, לאפיק השיקומי בכך שגזר על המערערת עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות ולא מאחורי סורג ובריח. נסיבות העבירה מחייבות כאמור הטלת עונש ממשי. במקום בו מעשי המערערת מבטאים זלזול בוטה בנציגי החוק, האינטרס האישי נסוג מפני האינטרס הציבורי (ראו רע"פ 5579/10 דלעיל). אחרון. המערערת טוענת לאפלייתה ביחס לנאשמים 5 ו-2. על פי טיעון זה, לא היה מקום לגזור על שלושתם עונש זהה של ריצוי עונש מאסר בן 6 חודשים בעבודות שירות. המערערת מדגישה כי בית המשפט המחוזי קבע בגזר הדין שנאשם 5 הינו דמות דומיננטית "והאישיות המשפיעה ביותר על החבורה שהסתבכה בפרשה זו" (עמ' 11 לגזר הדין). באשר לנאשם 2, נטען כי מעשיו חמורים יותר ממעשיה של המערערת. עולה כי המערערת תוקפת את גזר הדין בנימוק של חוסר שוויון, במובן זה שעונשה אמור להיות קל יותר מעונשם של הנאשמים 2 ו-5. טענה זו דורשת התייחסות, תוך הדגשה כי מלאכת הענישה איננה לקוחה מענף המתמטיקה. בית המשפט המחוזי היה מודע לחומרת המעשים של נאשמים 2 ו-5 לעומת מעשי המערערת. חרף זאת, הגיע למסקנה שיש מקום לגזור על כל אחד מהם עונש זהה. לצד הנימוקים שמצביעים על הצורך להחמיר יותר עם הנאשמים האחרים, יש גם נתונים המבססים מסקנה אחרת לפיה המערערת היא זו שאמורה לקבל את העונש החמור מבין השלושה. באשר לנאשם 5, הודגש כי בשונה ממנו, המערערת הורשעה בעבירה נוספת של תקיפה הגורמת לחבלה של ממש. זהו נתון רלוונטי. באשר לנאשם 2, בית המשפט המחוזי השווה את חומרת הענישה בינו לבין המערערת בשל מאפייני אישיותו. כפי שעולה מהתסקיר בעניינו, נאשם 2 הוא בעל יכולות קוגניטיביות, חברתיות ורגשיות נמוכות מאוד. כושרו השכלי הינו ברמה גבולית ומטה (ראו עמ' 13 לגזר הדין). נתונים אלו הם בעלי נפקות ובית המשפט רשאי היה להתחשב בהם. עולה מגזר הדין, כי בית המשפט המחוזי מצא הצדק להימנע משליחת נאשמים 2, 5 והמערערת לריצוי עונש ממשי של מאסר בפועל. בנסיבות אלו, ולנוכח חומרת מעשיהם, ראה בית המשפט המחוזי לנכון לגזור את התקופה המקסימאלית שבגדרה ניתן לבצע עבודות שירות. בית המשפט המחוזי ערך בגזר דינו איזון בין האינטרס הציבורי לבין נסיבותיו האישיות של כל אחד מהנאשמים. על יסוד האמור, דעתי היא שלא נפלה טעות בגזר הדין הנוגע למערערת ביחס לעונש המאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות. בנקודה אחת הסכים ב"כ המשיבה, בדיון שהתקיים בפנינו, להקל בעונש המאסר המותנה שהושת בזיקה להרשעת המערערת בעבירה של העלבת עובד ציבור. על המערערת נגזר עונש מאסר מותנה של 10 חודשים לבל תעבור אחת מהעבירות בהן הורשעה במשך תקופה של 3 שנים. בית המשפט המחוזי לא הבחין אפוא בין העבירות לצורך הטלת העונש המותנה אלא גזר אותו כמקשה אחת. הקושי בהשארת עונש המאסר על תנאי על כנו כפי שנגזר הוא שהעונש המרבי בגין עבירת העלבת עובד ציבור הינו 6 חודשים, קרי, 4 חודשים פחות מתקופת התנאי- היה והנאשם יורשע. נדמה כי תוצאה זו כובלת את שיקול דעתה של הערכאה אשר תאלץ להפעיל את התנאי, היה והמערערת תעבור עבירה נוספת של העלבת עובד ציבור במהלך תקופת התנאי. העונש המרבי אמור אף להוות אמת מידה למקרים שונים על פי נסיבותיהם. סוף דבר. הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו, פרט לכך שעונש המאסר על תנאי ביחס לעבירת העלבת עובד ציבור יהיה לתקופה של 4 חודשים ולא 10 חודשים כפי שנקבע וזאת למשך 3 שנים. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. על סמך חוות דעתו של הממונה על עבודות שירות, על המערערת להתייצב בתאריך 15.12.10 בשעה 08:00 במתנ"ס כרמיאל לריצוי עונשה. יש להודיע לממונה לעבודות השירות על תוכן פסק דין זה. ניתן היום, כ' בחשון התשע"א (28.10.10). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10003330_Z06.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il