מדינת ישראל נ. אחמד חלייחל

פסק-דין בתיק ע"פ 405/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 405/06 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. אחמד חלייחל 2. שריף חלייחל 3. מוראד חלייחל 4. זוהיר חלייחל ערעור על גזר-דין של בית-המשפט המחוזי בנצרת בת"פ 1094/05 מיום 5.1.2006, שניתן על-ידי כבוד השופטת נ' מוניץ בשם המערערת : עו"ד מיכאל קרשן בשם המשיבים : עו"ד המאם חלייחל בשם שירות המבחן: גב' אדוה פרויד פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: בפנינו ערעור המדינה על גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת נ' מוניץ) מיום 5.1.2006, אשר ניתן בת"פ 1094/05. כנגד המשיבים הוגש לבית-המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום בתאריך 2.11.2005, אשר תוקן במסגרת עסקת טיעון. כתב האישום המתוקן, הכולל שלושה אישומים, מאשים את המשיב 1 בעבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיפים 378 ו-380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק) וכן בעבירה בצוותא של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 ביחד עם סעיף 335(א)(1) וסעיף 29 לחוק. המשיבים 2 ו-3 הואשמו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 ביחד עם סעיף 335(א)(1) ו-(2) לחוק וכן בעבירת סיוע לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 ביחד עם סעיף 335(א)(1) ו-(2) וסעיף 31 לחוק. המשיב 4 הואשם בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 ביחד עם סעיף 335(א)(1) ו-(2) לחוק וכן בעבירה בצוותא של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 ביחד עם סעיף 335(א)(1) וסעיף 29 לחוק. כתב אישום זה עניינו באירוע, אשר התרחש ביום 9.7.2005. על-פי הנטען בכתב האישום, בתאריך זה בסביבות השעה 21:30 נסע עזאם עזאם (להלן: המתלונן 1) ברכבו בגוש חלב בלווית אדם אחר. בשלב מסוים, חסמו את רכבו המשיבים 2, 3 ו-4, אשר כולם הם בניו של המשיב 1, כשמקלות אחוזים בידיהם ומנעו ממנו את המשך נסיעתו. בעוד המתלונן 1 יוצא מרכבו, הכהו בפניו משיב 4 באמצעות מקלו וגרם לו לשברים בעצמות הפנים, תוך שמשיבים 2 ו-3 מצטרפים אליו ומכים אף הם את המתלונן 1, אשר נזקק לפינוי וטיפול רפואי ומאוחר יותר סבל משיתוק זמני בעין שמאל. בסמוך למקרה זה, הגיע מחמד עזאם (להלן: המתלונן 2) לבית המשיב 1, לאחר שהבחין במתלונן 1 שרוע לאחר שהוכה כמתואר. המשיב 1, אשר החזיק בידו מקל, הכה את המתלונן 2 וגרם לו חבלות של ממש בזרוע שמאל, ברמה בה נזקק לפינוי וטיפול רפואי. בהמשך לכך, הגיע מחמד עזאם (להלן: המתלונן 3) סמוך לבית המשיב 1 ופנה אל המשיב 1 במטרה להביא לסיום המחלוקת. בשלב זה, הכה המשיב 1 את המתלונן 3 בראשו בכלי חד שאחז בידיו וגרם לו פצע קרע באורך של 15 ס"מ בחלקו הקדמי של הראש. המשיבים 2, 3 ו-4, אשר נכחו במקום, הצטרפו למשיב 1 והכו את המתלונן במקלותיהם ובבעיטות. למתלונן 3 נגרמו בשל מעשים אלו שברים באצבעות יד שמאל, בנוסף לפגיעה בראשו. המתלונן 3 פונה אף הוא לבית החולים ונזקק לטיפול. עם תיקון כתב האישום, הרשיע בית-המשפט המחוזי בנצרת את המשיבים- על-פי הודאתם- בעבירות אשר יוחסו להם. בגזירת-דינם של המשיבים, שקל בית-המשפט המחוזי לחובתם את פרץ האלימות החמור אשר פגע בשלושה מתלוננים שונים, ללא התגרות ממשית קודמת מצידם אשר הגדילה את חומרת העבירה, בנוסף להתחשבות הציבורית בתת-תרבות האלימות והשימוש בכלים חדים, אשר דורשת מענה עונשי הולם. מנגד, עמדו בפני בית-המשפט המחוזי הודאתם של המשיבים, החיסכון בזמן השיפוטי ובהעדת המתלוננים, הרצון להגיע לסולחה בין משפחות המשיבים והמתלוננים ונסיבותיו האישיות של כל אחד מהמשיבים. לזכות המשיב 1 נזקפו עברו הפלילי הנקי והתנהגותו הנורמטיבית, החרטה שהביע ומצבו הרפואי. כל זאת ובהתחשב בפרק הזמן שחלף מאז האירוע, הביאו את בית-המשפט המחוזי לגזור את עונשו של המשיב 1 לששה חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בעבודות שירות וכן שמונה-עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירות דומות לאלה בהן הורשע. בעניינו של המשיב 2, התחשב בית-המשפט בנורמטיביות שלו ובנטילת האחריות למעשיו, תוך הבעת חרטה עמוקה וכן בהיותו איש משפחה מסור. יחד עם זאת, בשל עברו הפלילי, אשר כלל עבירות של חבלה במזיד ברכב ותקיפה, גזר בית-המשפט המחוזי על המשיב 2 עונש של עשרה חודשי מאסר בפועל וכן שמונה-עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירות דומות לאלה בהן הורשע. בעניינו של המשיב 3, ראה בית-המשפט לנגד עיניו את העובדה, כי לחובתו עומדות הרשעות קודמות בענייני רכוש ואלימות ואת העובדה, כי הוא מתקשה לקחת אחריות על מעשיו. לאור התסקיר השלילי של שירות המבחן בעניינו, גזר בית-המשפט עליו עונש של עשרה חודשי מאסר בפועל וכן שמונה-עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירות דומות לאלה בהן הורשע. המשיב 4, רווק והאח הצעיר מבין המשיבים 2-4, נטל אחריות על מעשיו, הביע חרטה והיה מוכן להיכנס למסגרת טיפולית שיקומית. בנוסף, העדר עברו הפלילי, גילו הצעיר, תקופת המעצר הארוכה ומעמדו כמפרנס עיקרי בביתו עמדו לזכותו ובית-המשפט גזר עליו ששה חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בעבודות שירות וכן שמונה-עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, בתנאי שלא יעבור שוב על העבירות בהן הורשע. כמו כן, הטיל בית-המשפט המחוזי על המשיבים ביחד קנס בסך 15,000 ש"ח וכן פיצוי בסך 7,000 ש"ח לכל אחד מהמתלוננים. מכאן הערעור שבפנינו, בו טוען בא-כוח המערערת, כי גזר-הדין של בית-המשפט המחוזי אינו הולם את רמת הענישה הראויה במקרים אלו. לטענתו, יש לראות בחומרה יתרה את מעשי המשיבים והאלימות הקשה מהסוג בו נקטו, תוך החזקת נשק קר וחפץ חד השקול לשימוש בסכין. גם הפגיעות שנגרמו למתלוננים היו לא קלות, גרמו להם חוסר תפקוד במשך תקופה משמעותית ואף היו יכולות להיות גרועות הרבה יותר, עד לפגיעות בנפש. בא-כוח המערערת טוען, כי יש חשיבות רבה להעברת מסר מרתיע לציבור, לפיו שימוש באלימות כאמצעי לפתרון סכסוכים פסול מכל וכול, וזאת אך ורק בצורה של מאסר ממשי בפועל. כן מלין בא-כוח המערערת על המדרג העונשי שיצר בית-המשפט המחוזי בין המשיבים 2-3 לעומת המשיבים 1 ו-4, כאשר למעשה, המשיב 4 הוא יוזם האירוע הראשון בכתב האישום והפוגע העיקרי במתלונן 1. דין הנסיבות האישיות, אליבא דבא-כוח המערערת, להידחק מפני האינטרסים הציבוריים ואלמנט ההרתעה הדרוש במלחמה בתת-תרבות האלימות והסכינאות, הדורשת תגובה ציבורית ראויה, המתבטאת בהעלאת רמת הענישה. לטענתו, הסולחה בין המשפחות האמורה להיערך, אינה מהווה עילה טובה להקלה בעונש. מנגד, סומך בא-כוח המשיבים את ידיו על גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי ועל התסקירים המשלימים שהוגשו בעניינם על-ידי שירות המבחן, אשר המליצו שלא להחמיר עוד בעונשם, או למצער, נמנעו ממתן המלצה. כן הדגיש בא-כוח המשיבים את העובדה, כי המשיבים, התלויים כלכלית אחד בשני, נקלעו יחד עם משפחותיהם למצוקה כלכלית קשה עקב תקופת המאסר והמעצר שהוטלו עליהם. בא-כוח המשיבים הוסיף וטען בפנינו, כי המשיבים אכן מעוניינים בקיום סולחה עם משפחת המתלוננים, אך הדבר נדחה עד לסיום ההליכים המשפטיים. לטענתו, העונש שנגזר על המשיבים הינו מידתי, מתחשב בצדק בנסיבותיהם האישיות ואינו חורג מרמת הענישה המקובלת. שינוי רמת ענישה זו, לטענת בא-כוח המשיבים, אינה צריכה לבוא על-גב משפחה זו, אשר מקרה זה הוא לה חד-פעמי וגרר אחריו כבר תוצאות קשות ומרחיקות לכת. דיון מעשיהם של המשיבים חמורים ביותר. לתופעת האלימות אשר הפכה להיות לתופעה נפוצה בחברתנו ומדיניות הענישה הראויה התייחס לא מכבר בית-משפט זה, בע"פ 523/05 ויאם סלמה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם): "... תקיפתו מלמדת עד כמה הפכה האלימות לתופעה נפוצה ומדאיגה בחברתנו. ברם, תופעה זו יש למדר וכפי שכבר נאמר על-ידי בית-משפט זה, הגיעה השעה להחמיר בענישתם של עבריינים בתחום זה ויפה שעה אחת קודם. החומרה היתרה שמעשי אלימות אכזריים כגון אלה, שהעבריין מבצע אותם במו ידיו, תוך שימוש בסכין, מחייבת את בתי המשפט להקשות את ליבם ולדחות נימוקים הנשקלים לזכותו של הנאשם בעבירות אחרות. מי שנוטל סכין בידיו ונועץ אותו בגופו של הזולת מהווה סכנה לציבור ויש להחמיר בענישתו." וראו גם בע"פ 6881/97 מדינת ישראל נ' מגל מולנור (לא פורסם); ע"פ 3231/04 רונן סבג נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4280/99 מדינת ישראל נ' אחמד חמזה (לא פורסם). משנאמרו דברים אלו, ראוי לזכור, כי מלאכת גזירת גזר-דין איננה קבועה במסמרות ואיננה נעשית כלאחר יד. פעמים אין היא מלאכה קלה כלל, שכן היא דורשת איזון עדין בין שיקולים כבדים ומנוגדים. כך ראה בית-משפט זה בע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (2) 421, את מהות איזון זה: "מקובל לציין, בין מכלול השיקולים שיש לקחתם בחשבון, את שיקולי ההרתעה הכללית וההרתעה האינדיבידואלית, את שיקולי המניעה והתגמל, ואת השיקול השיקומי. כל אחד מאלה הוא שיקול לגיטימי. אלו שיקולים העומדים ביסוד מעשה החקיקה הקובע את העבירה והעונש שבצדה, ועל כן זה אף שיקול העומד ביסוד מעשה הענישה הבא להוציא את דבר החקיקה מהכוח אל הפועל. ביסוד הענישה אינו עומד שיקול אחד ויחיד, אלא מכלול של שיקולים. במלאכת הענישה בכל מקרה ומקרה חייב השופט למצוא את המשקל הראוי שיש להעניק לכל אחד מהשיקולים הנזכרים, תוך שהוא מודע לכך כי לעיתים קרובות שיקול אחד בא על חשבונו של שיקול אחר. מכאן, שהעונש אשר מוטל בסופו של דבר על הנאשם, אינו אלא תוצאה 'משוקללת' - אם תרצה פשרה - של השיקולים השונים שיש להביאם בחשבון". משכך, רואה אני לנכון להתייחס באופן פרטני לעניינו של כל משיב, תוך התחשבות בטיעוני הצדדים ובתסקירים המשלימים שהוגשו על-ידי שירות המבחן. המשיב 1, הינו אדם כבן 55, אשר הוא ורעייתו אינם בקו הבריאות. זו לו היתה הפעם הראשונה בה נכשל. גם לאחר שהשתחרר ממעצרו, מתמודד המשיב 1 עם השלכות עונשו, בדמות קשיים כלכליים ופגיעות רגשיות וחברתיות. שירות המבחן התרשם, כי המשיב 1 הביע חרטה כנה, כאב ותסכול מהפרשה כולה. אי לכך, המליץ שירות המבחן שלא להחמיר עוד בעונשו. המשיב 2 מרצה עונשו בבית מעצר "קישון". תסקיר שירות המבחן מגלה, כי הוא מקיים קשר קונקרטי עם העובדת הסוציאלית, תפקודו והתנהגותו יציבים וחיוביים. המשיב 2 אף הביע חרטה על מעשיו. לאור שחרורו הצפוי הקרוב ביום 11.5.2006, לא נתן שירות המבחן כל המלצה בעניינו. המשיב 3, אשר התסקיר הקודם שניתן בעניינו היה תסקיר שלילי, מרצה עונשו בכלא כרמל. מתסקיר שירות המבחן עולה, כי תפקודו הינו חיובי וכי הוא מועסק בעבודות המיועדות לאסירים אחראים אשר התנהגותם טובה ומשביעת רצון. המשיב 3 אינו חש, כי הוא זקוק כיום לטיפול בגין מצוקה כלשהי. שירות המבחן נמנע מלתת המלצה בעניינו. המשיב 4, כאמור, הינו הצעיר מבין המשיבים. עקב הקשיים הכלכליים של משפחתו הנובעים, בין היתר, בשל העונשים הכספיים שהוטלו על המשיבים, משלב כיום המשיב 4 בין שני מקומות עבודה. בנוסף, ממשיך המשיב 4 טיפול במסגרת שירות המבחן ומראה התקדמות כלשהי במסגרת הקבוצתית בה הוא נמצא, אשר עוסקת בנושא אלימות רחוב. אי לכך, המליץ שירות המבחן, שלא להחמיר בעונשו של המשיב 4 ולאפשר להמשיך בתהליך השיקומי בו החל. לאחר ששקלתי את מדיניות הענישה הראויה במקרה שבפנינו ומהו האיזון המתבקש בין שיקולי הענישה הפרסונאליים מחד והחברתיים מאידך הגעתי למסקנה, כי בנוגע למשיב 1- דין ערעור המדינה להידחות, אולם בנוגע למשיבים 2-4, דין הערעור להתקבל, כפי שיובהר להלן. תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד, ואילו תפקידו של השופט הוא האיזון בין ההמלצה לבין שיקולים אחרים, העומדים בבסיסו של רציונל הענישה הפלילית. (ראו ע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' שחר סגל, פ"ד לה (4) 313, 318). בבואי לפסוק בערעור זה, הבאתי בחשבון לא רק המלצות שירות המבחן, כי אם גם את משמעויותיהן ותוצאותיהן של העבירות שבהן הורשעו המשיבים. המשיבים 2 ו-3 הינם בעלי עבר פלילי. העובדה, כי העמדתם לדין בעבר לא גרמה להם לשקול ולנסות להיטיב את דרכיהם; העובדה, כי האלימות שננקטה על-ידם הייתה מתוכננת מראש תוך הצבת מחסום בפני המתלונן 1 והכנת נשק קר בעל יכולת קטלנית מבעוד מועד; העובדה, כי מעשה האלימות בוצע בצוותא- כל אלה מחייבים את המסקנה, כי זו הפעם על המשיבים 2 ו-3 לשאת בתוצאות מעשיהם ולוודא, כי בפעם הבאה אכן ההרתעה תהא יעילה. עברם הפלילי של המשיבים 2 ו-3 אמנם ישן הוא, אולם מאפייניה האחרים של הפרשה מראים בבירור, כי לא זנחו את דרך האלימות כדרך לפיתרון סכסוכים. למשיב 4 לא היה עבר פלילי בטרם פרשה זו. גם גילו הצעיר וניסיונות שיקומו פועלים לטובתו. בנוסף, אינני מתעלם מתפקידו במשפחה וממעמדו כמפרנס המשפחתי. יחד עם זאת וכפי שנאמר במקרים אחרים, עם החומרה הגוברת של העבירה שבוצעה, כך קטן משקלן של הנסיבות האישיות. כך נאמר בע"פ 6881/97 מדינת ישראל נ' מגל מולנור, (לא פורסם): "...היות הדוקר נמנה על בני הנוער היא כשלעצמה אינה יכולה לשמש צידוק לענישה שאינה הולמת את חומרת העבירה. על בית המשפט לשוות לנגד עיניו, כבכל מקרה אחר, לא רק את הנאשם העומד לדין אלא גם את קורבן העבירה ותוצאותיה כלפיו, ואת האינטרס הציבורי. האיזון בין כל השיקולים מחייב במקרה זה הטלת עונש מאסר לתקופה ממשית". במקרה שלפנינו היה המשיב 4 לא רק יוזם התקיפה, אלא אף הרוח החיה בה. על המשיב 4 לדעת, כי מעשים כגון אלו נושאים בחובם מחיר, לא רק לו, אלא אף גם לסביבתו התלויה בו. יש לקוות, כי גילו הצעיר וההרתעה שבענישה יעזרו למאמצי שיקומו לשאת פרי, אולם האינטרס הציבורי לא יכול לאפשר, כי מסייעים למעשה אלימות יישלחו למאסר ואילו המבצע העיקרי יסתובב חופשי. חשוב לציין, כי גם תוצאותיהם של מעשי האלימות קשות הן. המתלונן 1 נפגע בצורה קשה בפניו, כולל שיתוק זמני בעינו למשך כחודש ימים. המתלונן 3 עדיין סובל ממעשה האלימות, בדמות סחרחורות וכאבים. אצבעו של המתלונן 3 נותרה עקומה ופגועה. בנוסף, סבלו המתלוננים מקשיי פרנסה בעקבות האירועים. הפיצוי הכספי ששילמו המשיבים למתלוננים לא יכול לעמוד לבדו: על המתלוננים, יחד עם החברה כולה, לראות בבירור, כי דרישת האינטרס הציבורי כלפי מעשים אלו היא חד-משמעית וכי תוצאותיהן חמורות, לפחות כפי הנזק שגרמו. בהתאם לגישה זו, היה ראוי, כי גם ערעור המדינה באשר למשיב 1 יתקבל. המשיב 1 הרי הוא זה שיזם את תקיפתם של המתלוננים 2 ו-3 ואף גרם לפצע בראשו של המתלונן 3, תוך שימוש במכשיר חד. עם זאת, בעניין זה אין דעתי כדעת בא-כוח המערערת ונראה לי, כי יש לדחות את הערעור בעניינו. המשיב 1 הוכיח במשך שנים רבות את היותו אדם נורמטיבי ושומר חוק. התרשמתי, כי למרות האלימות בה נקט, אלימות זו לא היתה מתוכננת אלא חלק מאירוע מתמשך אליו נקלע המשיב 1 ואשר עימו לא היה מסוגל להתמודד כראוי. מצבו הרפואי, שלו ושל רעייתו, אף הוא מקשה עלי לשולחו מאחורי סוגר ובריח. אף תסקיר שירות המבחן החיובי שניתן בעניינו שכנע אותי, כי העונש שנגזר עליו השיג את מטרתו ואין טעם בעונש חמור יותר. סוף דבר, אציע לחבריי, כי באשר למשיב 1- ולאור עברו הפלילי הנקי, וגילו המתקדם, יש מקום לדחות את ערעור המדינה ולהשאיר את גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי על כנו. באשר למשיבים 2 ו-3- במיוחד לאור עברם הפלילי, הכולל גם עבירות אלימות, אציע לחבריי לקבל את הערעור ולהעמיד את עונשו של כל אחד מהם על 24 חודשי מאסר בפועל וזאת תחת העונש שהוטל עליהם על-ידי בית-המשפט המחוזי. באשר למשיב 4, ולמרות עברו הפלילי הנקי וגילו הצעיר, אך לאור חלקו המרכזי בפרשה, אציע לחבריי לקבל את הערעור ולהעמיד את עונשו על 12 חודשי מאסר בפועל במקום עונש עבודות השירות שהטיל עליו בית-המשפט המחוזי. יתר חלקי גזר הדין בנוגע למשיבים 2, 3 ו-4 יישארו על כנם. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י' באייר תשס"ו (8.5.06). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06004050_H06.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il