רן שמאי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7374/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7374/07 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: רן שמאי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתיק פ' 40010/07 מיום 28.6.2007 שניתן על ידי כבוד השופט צ' גורפינקל תאריך הישיבה: י"ז באייר התשס"ט (11.5.2009) בשם המערער: עו"ד שי נודל בשם המשיבה: עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד פסק-דין השופטת מ' נאור: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' גורפינקל) ב-ת"פ 40010/07. על המערער הוטל עונש של חמש שנות מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי, בגין אירוע אלימות שהתרחש במועדון לילה תל אביבי אליו ביקש המערער להיכנס. אירוע זה עמד במוקד הפרשה, אך נלוו לו עבירות נוספות במועד האירוע ולאחר מכן, בשלב מעצרו של המערער. העובדות וההליכים 1. כתב האישום אשר הוגש כנגד המערער כלל שני אישומים. על פי עובדות האישום הראשון, ביום 26.12.2006, בסביבות השעה חצות, הגיע המערער למועדון "סופראנו" בתל אביב (להלן: המועדון) והמתין מחוץ למבואת המועדון. המערער ביקש להיכנס אל המועדון והביע כעס על ויסות האנשים בכניסה אליו. הסלקטורית שעמדה בכניסה למועדון, קרן סופר (להלן: הסלקטורית), פנתה לאחד המאבטחים והתריעה בפניו כי המערער מדבר ומתנהג בעצבנות. בתכוף לאחר מכן, התגלע ויכוח בין המערער לבין צוות המאבטחים של המועדון, אשר ביקשו ממנו להירגע. המערער השיב למאבטחים בצעקות וגידופים ואף השמיע באוזניהם איומים כי "מבטים יכולים להרוג" וכי הוא קרוב משפחה של "רוני הררי". המאבטחים לפתו את המערער והוציאו אותו אל מחוץ למועדון. בתגובה, איים עליהם המערער והבטיח לשוב כעבור רבע שעה. לאחר כמחצית השעה, הגיע המערער לאזור המועדון, כשהוא נוהג ברכב מסוג יונדאי (להלן: הרכב). בעת שחלף על פני המועדון, שלף המערער אקדח, הוציא את ידו מחלון הרכב הימני וירה ירייה בודדת מטווח של כחמישה מטרים אל עבר האנשים שעמדו בכניסה למועדון ובכלל זה המאבטחים, הסלקטורית וציבור המבלים. לאחר מכן, נמלט המערער מן המקום באמצעות הרכב. עוד נטען בכתב האישום כי המערער לא היה מורשה לשאת נשק במועד האירועים נשוא כתב האישום. בגין אישום זה, יוחסו למערער העבירות הבאות: איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); נשיאת נשק ללא רשות על פי דין, לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין; וחבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין. 2. על פי עובדות האישום השני, ביום 27.12.2006, בשעה 4:40 לפנות בוקר, הגיעו שוטרים אל בית המערער בקריית אונו. במהלך חיפוש שערכו השוטרים בביתו, גידף המערער את השוטרים, עלב בהם תוך שימוש בכינויי גנאי שונים ואף ירק על אחד השוטרים. לאחר מכן, אמר לשוטרים בטון מאיים ומרמז: "אתם יודעים מה הדבר הכי חשוב לבן אדם, המשפחה שלו, הילדים, האישה". בהמשך, במסגרת חקירת המערער בתחנת המשטרה, החל המערער להשתולל ולבעוט בדלתות ארון הקיר וגרם לשבירת הארון. בגין האישום השני, יוחסו למערער העבירות הבאות: תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 273 לחוק העונשין; איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; העלבת עובד ציבור, לפי סעיף 288 לחוק העונשין; והיזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק העונשין. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. בבית המשפט המחוזי העידו שישה-עשר עדי תביעה, ביניהם מאבטחים שנכחו בזירת האירוע, שוטרים שנטלו חלק בחקירת המערער והוריו. לאחר סקירה מפורטת של העדויות והראיות השונות, פנה בית המשפט לניתוחן – כל אחת בפני עצמה וכחלק ממכלול הראיות בתיק. בית המשפט ביסס את הכרעת דינו על שני נדבכים. תחילה בחן בית המשפט האם בכלל התרחש אירוע ירי במועד ובמקום הנטענים בכתב האישום. על שאלה זו ענה בחיוב, ואז פנה לדון בשאלת זהותו של היורה וקבע כי המערער הוא היורה. 4. אשר לשאלה הראשונה, בדבר התקיימות אירוע הירי, בית המשפט קבע כי ממצבור הראיות עולה באופן חד משמעי כי במועד הנטען, נורתה ירייה מרכב לבן שחלף על פני המועדון, אל עבר האנשים שעמדו בחזית המועדון. בית המשפט התייחס לסרטון וידיאו שנלקח ממצלמות האבטחה של המועדון (ת/34), בו נצפה רכב לבן המתקרב אל המועדון במהירות רגילה. אחר כך, הרכב האט, הנהג רכן הצידה לעבר חלון הנוסע שלצידו, הושיט את ידו החוצה ואז נראית תנועת רתע של היד. לאחר מכן, הרכב האיץ ונמלט מן המקום. בסרטון לא נשמע קול, אך את "הדיבוב" לסרטון סיפקו עדויות הסלקטורית והמאבטחים, לפיהן בטרם האיץ הרכב הלבן ונמלט מן הזירה, נשמע קול של "בום". מחוות דעת של רפ"ק אלכס זוהר, קצין קליעה ארצי (ת/27), עלה כי ההתרחשויות הנראות בסרטון מצביעות על התקיימות אירוע ירי. בית המשפט קבע כי מסרטון הוידיאו עלו שתי ראיות עיקריות התומכות בקביעה זו: ראשית, תנועת רתע של היד הנשלפת מחלון הרכב, כשהיא אוחזת דבר מה. רפ"ק זוהר הסביר כי תנועת הקפצת היד באה בעקבות ההדף מן הירייה. שנית, העובדה שבתחילת הסרטון, הרכב הלבן נראה נוסע לאט ולאחר מכן, הוא נראה מאץ את מהירותו בפתאומיות. נקבע כי ויסות המהירות תואם את התיזה כי לאחר ההאטה באה הירייה ואז נמלט הרכב במהירות. לצד סרטון הוידיאו, חוות הדעת של רפ"ק זוהר באשר לנראה בסרטון ועדויות הנוכחים בזירה בדבר שמיעת ה"בום", מנה בית המשפט ראיות נוספות המחזקות את קביעתו כי מדובר באירוע ירי. ראשית, בזירה נמצא תרמיל של כדור במצב טוב, ללא מעיכות, שבירה, קורוזיה או סימנים אחרים. נקבע כי הדבר מצביע על כך שהתרמיל שהה בחוץ זמן מועט, שכן אם התרמיל היה נסחף לזירה בשל הגשם, היו עליו שריטות ומעיכות בעקבות היסחפות אספלט הכביש. שנית, בדלת המועדון נמצא שקע עמוק התואם את הירייה. מאידך, לטענות ההגנה נמצאו תשובות משכנעות. כך למשל, העובדה כי בסרטון לא נצפה רשף של ירייה הוסברה על ידי רפ"ק זוהר. לפי חוות דעתו, מדובר בתופעה מוכרת לגבי נשק התואם את התרמיל שנמצא בזירה (RL0.22), בשל קטנותו של הרשף. אשר לאי מציאת קליע בזירה, בית המשפט הפנה לאמור בחוות דעתו של רפ"ק זוהר, לפיה קיימת סבירות גבוהה לאי הימצאות קליע בזירה, בהתחשב בגודל הנשק, בכך שהכדור נורה לכיוון אספלט ובגשם שירד באותו הערב. בית המשפט הוסיף וקבע כי קול ה"בום" עליו דיווחו המאבטחים והסלקטורית תומך בהתרחשות אירוע ירי, גם אם לפי עדותם עוצמת ה"בום" לא הייתה איתנה, וזאת בהתחשב במוזיקה שהתנגנה במועדון בעוצמה גבוהה ובהמיית ציבור המבלים אשר עמד בפתח המועדון. 5. אשר לשאלה השנייה – שאלת זהותו של היורה: סניגורו של המערער טען כי גם אם התרחש אירוע ירי כטענת התביעה, המשיבה לא הצליחה להוכיח את זהותו של מבצע הירי במידת ההוכחה הדרושה. ואולם, בית המשפט דחה את הספקות שהעלה הסניגור וקבע כי הראייה המרכזית הקושרת את המערער לביצוע הירי הינה עדותה של הסלקטורית. הסלקטורית העידה כי היא אינה זקוקה למשקפיים וכי הראות בזירת האירוע באותו הערב הייתה טובה למרות הגשם, כיוון שקיימת תאורה בכניסה למועדון ובנוסף, קיימת תחנת דלק המוארת תאורה חזקה בסמוך למועדון והיא פועלת 24 שעות ביממה. בית המשפט קבע כי העדה הייתה איתנה בעמדתה, חרף ניסיונות הסניגור לערערה, ודבקה בגרסתה לפיה היא לא ראתה את הירייה, אך היא שמעה "בום" ואז, כאשר הפנתה את ראשה בעקבות קול ה"בום", הבחינה ברכבו של המערער נמלט במהירות. הסלקטורית ידעה לזהות את רכבו של המערער כיוון שלאחר הויכוח שהתנהל עימו בתחילת הערב, היא שמרה את מספר לוחית הרישוי של רכבו במכשיר הטלפון הנייד שלה. בעת חקירתה, צולם מסך הטלפון הנייד שלה, כשעל הצג מופיע מספר רכבו של המערער. אגב, הודות לפעולה זו של הסלקטורית, הצליחה המשטרה לאתר את המערער מאוחר יותר, בשלב מעצרו. 6. לעדותה של הסלקטורית נמצאו מספר חיזוקים. ראשית, במסגרת עדותו של רפ"ק רונן אבניאלי, אשר הופקד על ניהול חקירת המערער, הוקרן הסרטון ת/34 מערב האירוע. רגעים ספורים טרם הירייה, נראה בסרטון אדם ההולך ברחוב בסמוך למועדון ומשוחח בטלפון. באמצע עדותו של רפ"ק אבניאלי בבית המשפט, התפרץ המערער וטען כי אותו הולך רגל הנצפה בחזית המועדון, בעוד הרכב הלבן נוסע מאחוריו, הוא לא אחר מאשר המערער עצמו. הוא הוסיף וטען כי הבגדים שלובש אותו הולך רגל הינם הבגדים שנלקחו ממנו ונמצאים במשטרה ואמר: "אני מצולם כאדם כהולך רגל שחוצה לפני הרכב, אני מזהה את עצמי בתמונה, במיליון אחוז, לבוש בבגדים שנלקחו". בית המשפט קבע כי אמירות ספונטאניות אלה של המערער, נועדו להרחיק את המערער מזירת האירוע, אלא שבאותה העת המערער קשר עצמו קרבה פיזית לרכב ולמועדון, בזמן שבו נורתה הירייה, בניגוד לגרסת המערער. בעקבות הצהרה זו של המערער, בית המשפט הורה למשטרה להמציא תמונות מוגדלות של אותו הולך רגל ושל המערער בעת שניסה להיכנס למועדון בראשונה (ת/35). משהוברר כי אותו הולך רגל אינו המערער, טען המערער במסגרת חקירתו הראשית, כי הוא התבלבל וכי למעשה, במשך כל הערב הוא הסתובב בין המועדונים, אשר כולם מצויים בקרבת מקום ואז שב לביתו. בית המשפט קבע כי גם אם המערער באמת התבלבל בתום לב ולא ניסה להטעות את בית המשפט, עדיין המערער קשר את עצמו לזירת האירוע בשעת הירי. נקבע כי אמונתו של המערער כי זה הוא שנצפה בסרטון, מהווה למעשה הודאה בכך שבשעת ביצוע הירי, היה המערער קרוב מאוד למועדון. בנוסף, כפי שיובהר להלן, דברים אלו עמדו בניגוד לעדות המערער במסגרת חקירתו הנגדית. שנית, נקבע כי עדותו הכבושה של המערער מחזקת את הראיות נגדו, שכן המערער בחר להשמיע את גרסתו לראשונה בבית המשפט ולא שיתף פעולה עם החוקרים במשטרה. בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה סירב לשתף פעולה עם השוטרים בשל אלימות שנקטו נגדו וקבע כי עדויות השוטרים, השוללות את קיומן של התרחשויות אלימות כלפיו, הן מהימנות וקוהרנטיות. בית המשפט הוסיף וקבע כי עדותו של המערער אינה מאופיינת ברצון לספר על שאירע בצורה קוהרנטית ורציפה, אלא מדובר ב-"הזרמת פיסות מידע". כאמור, גרסת המערער בחקירתו הראשית לא תאמה את דבריו בעת החקירה הנגדית. בחקירתו הראשית מסר המערער כי לאחר שהוצא מן המועדון, נסע ברכבו, נכנס לשני מועדונים אחרים ואחר כך, שב וניסה להיכנס אל המועדון. משסורבה כניסתו בשנית, כך טען, נסע לביתו. לעומת זאת, בחקירתו הנגדית, סיפר כי לאחר שניסה להיכנס אל המועדון בשנית, הלך למועדון אחר ולא שב לביתו. בנוסף, בשלב זה, המערער טען לראשונה כי הוא שב למועדון בשנית משום שחברתו דאז שהתה במועדון והוא בא לפגוש אותה. שלישית, חיזוק נוסף עלה מעדותו של המאבטח רפאת מצרי (להלן: רפאת). עד זה הוכרז על ידי התביעה כעד עוין, בשל העובדה שבפני בית המשפט מסר פרטים שונים מאלה שמסר במשטרה. השוטרת שרון כוהל, אשר ערכה לרפאת ולמאבטח נוסף בשם איגור בזנר (להלן: איגור) את מסדרי הזיהוי, העידה בפני בית המשפט כי שני המאבטחים חששו לערוך מסדר זיהוי או להעיד בפני בית המשפט והדברים צוינו במזכר בו תיעדה את מסדרי הזיהוי אשר נערכו לבסוף (ת/21). השוטרת כוהל תיארה את התנהלות המסדר ובין היתר ציינה כי שני המאבטחים פנו אליה לפני המסדר והביעו את חששם, באומרם כי מדובר במקור פרנסתם וכי הם חוששים לחייהם. לבסוף, הסכימו השניים להיכנס עם מסיכה כשבתחילה הופנה גבם אל הניצבים. איגור מיהר לצעוק באזני הניצבים כי הוא לא מזהה אף אחד ואילו רפאת זיהה מייד את אחד הניצבים, אך לא הצביע על איש מהם. גם לאחר מסדר הזיהוי, המשיכו השניים להביע את חששם מפני המערער באם ישתפו פעולה עם המשטרה. מאבטח נוסף בשם יוסי בכלל סירב לערוך מסדר זיהוי חי והסכים למסדר זיהוי תמונות בלבד. בנוסף, העד רפאת לא הגיע לישיבה אליה זומן ורק בעקבות הוראת בית המשפט התייצב למתן עדות. בית המשפט ציין כי עדותו נגבתה בסמוך לאירוע ומטבע הדברים, זיכרונו היה טוב יותר בסמוך לאירוע ולא בחלוף מספר חודשים. לפיכך, נקבע כי יש להעדיף את גרסת העד במשטרה על פני גרסתו בבית המשפט. במשטרה העיד רפאת כי הוא זיהה את הרכב הנמלט לאחר שמיעת ה"בום", כרכב שאליו נכנס המערער בתחילת הערב, לאחר הויכוח עם המאבטחים. דברים אלה תאמו את גרסתה של הסלקטורית. עוד נקבע כי אי זיהוי המערער במסדר הזיהוי אינו משמעותי, לאור הדברים שמסרה השוטרת כוהל בעדותה ובמזכר שערכה, לגבי חששו של רפאת מפני מתן עדות נגד המערער. בית המשפט מצא תמיכה למסקנתו זו בעובדה שהמאבטחים סיפרו לחוקרי המשטרה כי המערער איים עליהם כי הוא מקושר ל"רוני הררי" וכי כדאי להם להכניסו אל המועדון. עם מעצרו של המערער, הוא חייג ממכשיר המירס שלו ועל צג המכשיר הופיע השם "רוני הררי". למאבטחים לא הייתה דרך לקשר בין המערער לבין השם "רוני הררי", אלמלא היה המערער משמיע באוזניהם את שמו ופרט זה חיזק את מהימנות גרסתם של המאבטחים. בית המשפט הוסיף כי קביעת ממצא מהימנות זה משליכה גם על מהימנות גרסתם של המאבטחים לפיה המערער איים לשוב אל המועדון לאחר הויכוח עימם בתחילת הערב. חיזוק נוסף עלה מעדותו של המערער. המערער עצמו העיד כי חברו לבילוי באותו הערב, אחד בשם שימי, לא היה עימו ברכב באותו הערב, כיוון שהם החליטו לצאת אל הבילוי ולחזור ממנו במכוניות נפרדות. 7. בית המשפט קבע כי משקלן של מכלול ראיות אלו, כמצבור, חוצה את רף ההוכחה של מעל לכל ספק סביר. נקבע כי על פי עדותה של הסלקטורית ועל פי החיזוקים שנמצאו לה – הרכב שמתוכו נורתה הירייה הוא הרכב שבו נהג המערער ומכיוון שהמערער עצמו העיד כי הוא נהג ברכב לבדו לאורך כל הערב, המסקנה היחידה היא שהמערער הוא שביצע את הירי. בית המשפט דחה את הספקות שהעלתה ההגנה כנגד מסקנתו זו. ככלל, הסניגור טען להעדר זיהוי וודאי של המערער, שכן בסרטון ת/34 לא ניתן לזהות את פניו או את מספר לוחית הרישוי של רכבו. ברם, כאמור, בית המשפט ביסס את הכרעתו על המשקל המצטבר של הראיות ובייחוד על הצטלבות עדותם של הסלקטורית והמאבטחים עם מה שנראה בסרטון והוסבר על ידי העדים המומחים. הסניגור טען כי ייתכן שהסלקטורית קושרת את הרכב הלבן שממנו בוצעה הירייה אל רכבו של המערער, שאת מספרו רשמה בתחילת הערב, רק בעקבות הסכסוך שאירע קודם לכן. ואולם, בית המשפט קבע כי עדותה של הסלקטורית בדבר זיהוי וודאי וחד משמעי של רכבו של המערער הנמלט מן הזירה לאחר שמיעת ה"בום", הינה מהימנה וקוהרנטית. הסניגור הצביע על כך שבבדיקה שנערכה למערער לאחר מעצרו, לא נמצאו שרידי ירי על ידיו, גופו או רכבו. בית המשפט קבע לעניין זה כי בהתחשב בעובדה שהבדיקה נערכה בחלוף מספר שעות מאירוע הירי, אין בכך משום פגיעה ממשית במשקל הראיות המרשיעות כנגד המערער. מאותה הסיבה, נקבע כי אין משמעות לעובדה שברשות המערער לא נמצאו אמצעי לחימה כלשהם בעת מעצרו. זאת ועוד, נקבע כי גם לעדותו של רפ"ק אבניאלי לפיה תצלומים שהופקו מסרטון הוידיאו ת/34 מראים כי ברכב הלבן ישבו שני אנשים – אין משמעות רבה. זאת מכיוון שקצין הקליעה, רפ"ק זוהר, לא הבחין באדם נוסף היושב ליד הנהג ואין חולק כי המערער הוא שנהג ברכב באותו הערב ואף היה בו לבדו, כפי שהעיד המערער בעצמו. מעבר לכך, בית המשפט קבע כי עדויות קציני המשטרה הן עדויות משניות לתצלומים המהווים את הראייה המקורית. בית המשפט דחה גם את טענות הסניגור בגין אי הבאת המאבטח איגור לעדות מטעם התביעה וקבע כי התביעה יצאה ידי חובתה בכך שביקשה צו הבאה נגדו. צו ההבאה בוצע בעוד העד איגור שוהה בבית חולים, אלא שלמרות חתימתו על ערבות עצמית, הוא לא התייצב להעיד ושינה את כתובתו. בקשת התביעה לדחות את הדיון על מנת לאתר את העד, נדחתה בעקבות טענות המערער בדבר עינוי הדין הנגרם לו עקב התמשכות ההליכים. לאחר סיום ההליכים, העד אותר והתביעה ביקשה לדחות את מתן הכרעת הדין על מנת לזמנו לעדות, אלא שבית המשפט לא מצא טעם בכך. 8. אשר לאישום השני, בית המשפט סקר את עדויותיהם של השוטרים אשר הגיעו לבית המערער על מנת לעצרו, לאחר אירוע הירי במועדון. מעדויות אלה עלה כי השוטרים לא נקטו באלימות כלפי המערער ואילו המערער עצמו השתולל, השמיע איומים וגידופים לכל עבר ואף ירק על אחד השוטרים. דוח פעולה נוסף דיווח על השתוללות המערער בתחנת המשטרה ובמהלכה, שבר המערער את דלתותיו של אחד הארונות בחדר החקירה. בעניין זה, צורף גם תצלום של הארון הניזוק. המערער הכחיש את דברי השוטרים וטען כי היו אלה השוטרים שנהגו בו באופן אלים. עוד טען כי הנזק נגרם לארון כתוצאה מהדיפתו על ידי השוטרים לכיוון הארון. ואולם, בית המשפט קבע כי קלטות החקירה שהוצגו בפניו, אינן תומכות בגרסת המערער לפיה השוטרים נהגו בו באופן אלים. עוד נקבע כי, גם לעניין האישום השני, עדותו של המערער אינה אמינה. לעומת זאת, עדויות השוטרים נמצאו מהימנות בעיני בית המשפט, על אחת כמה וכמה בהתחשב בכך שמספר שוטרים תיארו את אותה התנהגות מצד המערער ובכך שעדות השוטרים נתמכה בקלטות הוידיאו מן החקירות. 9. לאור האמור, הרשיע בית המשפט את המערער בכל העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. 10. בגזר דינו, ציין בית המשפט כי המערער הסתבך בביצוע עבירות פליליות כבר בהיותו נער. בשנת 1997, נשפט בבית משפט לנוער בגין עבירות גניבה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, תגרה במקום ציבורי, איומים וסחיטה באיומים, ונגזר עליו לשהות במעון נעול למשך שנה, ללא הרשעה. בשנת 2000, נשפט המערער בגין עבירות סמים, אך הוא לא הורשע. בשנת 2001, הורשע בגין ביצוע עבירות סמים ונידון למאסר על תנאי. בשנת 2002, הורשע בגין ביצוע עבירות סמים ונידון לעשרה חודשי מאסר בפועל וכן למאסר על תנאי. באותה שנה, נידון למאסר על תנאי גם בגין עבירת איומים. בשנת 2003, נידון לשנת מאסר בגין עבירת סמים. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי בעבירות שביצע המערער יש פגיעה ממשית בשלום הציבור וכי הן "ביטוי לבריונות לשמה". נקבע כי אין להשלים עם התופעה הפסולה של ירי בחפים מפשע בשל סירוב להכניס אדם למועדון. הירי בוצע לעבר עוברים ושבים ואנשים הנמצאים בפתח המועדון והיה עלול לפגוע בבני אדם ואף לגרום למוות או לפציעה קשה. בית המשפט התייחס לצורך להחמיר עם עבריינים הנוהגים באלימות ושולפים נשק חם בגין סכסוך של מה בכך – תופעה שהולכת ומחמירה בימינו. עוד ציין בית המשפט את בחירתו של המערער לנהל משפט. משהורשע המערער, נקבע כי אין הוא זכאי להקלה המגיעה למודים באשמתם. לקולא, ציין בית המשפט כי, בעת שהיית המערער במעצר בית, בבית הרב בר יוחאי, הוא התחבב על בני המשפחה והוכיח עצמו "כדמות חיובית ביותר". ואולם, לבסוף, בית המשפט קבע כי רמת הענישה צריכה לשקף סלידה מן המעשים שביצע המערער ואת הצורך להרתיע מפני ביצוע מעשים שכאלה. בהתחשב במכלול הנסיבות, בגין האישום הראשון, גזר בית המשפט על המערער חמש שנות מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה של אלימות שתוצאתה חבלה של ממש או עבירה של החזקת או נשיאת נשק שלא כדין. בגין האישום השני, גזר בית המשפט על המערער תשעה חודשי מאסר בפועל ותשעה חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה של תקיפת שוטר, איומים במעשה אלימות או גרימת נזק לרכוש בזדון. עוד נקבע כי עונשי המאסר ירוצו באופן חופף, כך שבסופו של דבר נדון המערער לחמש שנות מאסר בפועל. הטענות בערעור 11. הערעור מופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד חומרת העונש. אפתח בטענות המערער לעניין האישום הראשון. ככלל, לטענת המערער, בית המשפט המחוזי שגה באשר ביסס את קביעותיו העובדתיות "על חלקי ראיות, השערות, עדויות סברה וספקולציות", אשר אינם מעלים יותר מחשד סביר למעורבות המערער באירוע הירי נשוא האישום הראשון. המערער אינו חולק על כך ששהה במקום האירוע, בסביבות השעה חצות ביום הנטען בכתב האישום וניסה להיכנס למועדון. ואולם, לטענתו, משסורבה כניסתו, התווכח עם המאבטחים ואז פנה לדרכו וחיפש מועדון אחר לבלות בו. מאוחר יותר שב אל המועדון בשנית וביקש להיכנס אליו, כיוון שחברתו דאז שהתה במועדון. משנתקל בסירוב גם הפעם, פנה אל ביתו. המערער חולק על שני נדבכיה של הכרעת הדין בעניין האישום הראשון. לטענתו, כלל לא הוכח כי אל עבר המועדון או האנשים ששהו בסמוך אליו, נורתה ירייה במועד הרלוונטי לכתב האישום ובכל מקרה, המערער מכחיש כי הוא ירה לכיוון המועדון או היה שותף בכל דרך שהיא לירי לעברו. המערער מרחיב ומפרט ביחס לכל נדבך ואינו פוסח על אף קביעה – בין קביעה עובדתית ובין קביעה לעניין מהימנות – אשר קבעה הערכאה הדיונית, משל היינו מצויים בסיכומים בערכאה הדיונית. אין צורך לפרט את כל טענותיו – טענות אלה עמדו רובן ככולן בפני בית המשפט המחוזי והן זכו לפירוט נרחב בהכרעת הדין, בטרם נדחו על ידי בית המשפט. ניתן להסתפק בעיקרי הדברים. 12. את טענתו כי כלל לא נורה כדור לעבר המועדון, תומך המערער בשורה של טיעונים המצויים במישור העובדתי. כך למשל, הוא טוען כי: מציאת תרמיל כדור אינה מלמדת בהכרח שבמקום נורתה ירייה; אין בחומר הראיות דוח של מז"פ המציין מתי נורה או ננקר התרמיל שנמצא בזירה; אין שריד לקליע בזירה ולטענת המערער, האפשרות שהקליע נורה אל עבר האספלט אינה יכולה להסביר נתון זה; אין התאמה בין השקע בדלת המועדון לבין התרמיל שנמצא בזירת האירוע, בניגוד לקביעת בית המשפט בדבר התאמה שכזו; ועוד ועוד. המערער מבקש לראות בחוות דעתו של רס"ר גידי ניסים לגבי השקע בדלת המועדון, משום הערכה בלבד, כיוון שאינה עומדת לטענתו בקריטריונים שבדין לעניין חוות דעת מומחה. גם על חוות הדעת של קצין הקליעה, רפ"ק זוהר, חולק המערער. לטענתו, לא מדובר באיש מז"פ הבקי בסוגיות עליהן העיד די הצורך והוא מבקש לראות את עדותו כעדות סברה בלבד ולא כעדות מומחה ולתת לה משקל "נמוך כנוצה". בנוסף, לטענתו, אין מחלוקת כי בכל מקרה בו נורית ירייה מכלי נשק כלשהו, נוצר רשף, אף שעוצמתו תלויה בסוג ובכמות אבק השריפה. הוא מסיק מכך שבסרטון לא נצפה רשף ירייה, כי לא היה ירי. אשר לקול "הבום" ששמעו כמה עדים, נטען כי עדים שונים מסרו שמדובר בנפץ או ברימון וכי רק לאחר מציאת התרמיל בסמוך למועדון, הגיעו חוקרי המשטרה למסקנה שמדובר בירי. עוד טוען המערער כי אם אכן נורה הכדור מאקדח 0.22 מ"מ שנמצא ברשות המערער, כפי שקבע בית המשפט, קול הנפץ שמשמיע אקדח כזה לא היה גובר על רעש המכונית הנוסעת ולא היה נשמע "בום" מספיק חזק כדי להיחשב כקול פיצוץ של רימון או נפץ. המערער טוען כי המשיבה אוחזת בחבל בשתי קצותיו, כאשר היא דוחה את טענתו זו, אך טוענת באותה העת כי בשל כך שהתרמיל קטן, ניתן להבין מדוע לא נמצאו שרידי ירי ברכב, על בגדי המערער או ידיו, או מדוע לא נצפה רשף ירייה בסרטון הוידיאו ת/34. גם לגבי סרטון זה מעלה המערער טענות רבות וככלל, הוא טוען כי לא ניתן לזהות מהו החפץ הנשלף מבעד לחלון הרכב הלבן וכי אין בסרטון סימן כלשהו לירי. 13. אשר לשאלה השנייה, בדבר זהות היורה, המערער טוען כי אין איש המעיד על כך שראה אותו אוחז כלי נשק כלשהו או מבצע ירי במועד הרלוונטי לכתב האישום וכי גם מסרטון הוידיאו לא ניתן לחלץ זיהוי כלשהו – שלו או של רכבו. כיוון שרפ"ק אבניאלי סבר כי ברכב ישבו שני אנשים, בהסתמך על צפייה בסרטון, בעוד שרפ"ק זוהר סבר כי ברכב היה רק אדם אחד, לטענת המערער, אין ליתן כל משקל לעדויותיהם. אשר לעדויות המאבטחים, המערער טוען כי לכל היותר ניתן היה להרשיעו בעבירת איומים לאור דבריהם. המערער חולק גם על קביעות בית המשפט בהתייחס לעדותה של הסלקטורית. נטען כי לא היה באפשרותה לזהות את הרכב בשל התנאים האובייקטיביים (חשיכה, מזג אוויר גשום והמרחק מהרכב) ובשל פרק הזמן הקצר במהלכו ראתה את הרכב. המערער מלין גם על קביעת בית המשפט לעניין העדר שרידי ירי על גופו או בגדיו. לטענתו, הבדיקה בוצעה עם מעצרו, "זמן לא רב" לאחר אירוע הירי וגם אם היה שוטף את ידיו, הדבר אינו מסביר את ממצאי הבדיקה. לבסוף, בהתייחס לעבירת האיומים, נטען כי לא היה מקום לפרש את דברי המערער כאיומים. כך למשל, אמירתו כי הוא עוד יחזור, אינה בגדר איום, כי אם בגדר "הצהרת כוונות" שכן חברתו שהתה במועדון. 14. אשר לאישום השני, המערער טוען כי עדויות השוטרים אשר היו מעורבים במעצרו ובחקירתו לאחר מכן, אינן מקימות הרשעה בעבירות שיוחסו לו. הוא אף חולק על מהימנותן של חלק מן העדויות וטוען לסתירות ביניהן, בניגוד לקביעת בית המשפט בדבר השתלבותן של העדויות זו עם זו. המערער טוען כי השוטרים נהגו בו באלימות בעת מעצרו ולאחר מכן בתחנת המשטרה, וגם בשל כך לא היה מקום להרשיעו בפרטי אישום זה. לטענתו, בית המשפט "התעלם מקיומם של ממצאים עובדתיים המעידים על כך שהמערער הוכה", כגון עינו הפצועה בעת החקירה, ובחר ליתן משקל ממשי "לכך שהכאתו של המערער ע"י השוטרים לא תועדה במצלמות המשטרה". לטענת המערער, מקלטות הוידיאו לא ניתן היה ללמוד דבר, שכן שלב המעצר ושלב העיכוב הראשוני כלל לא תועדו. רפ"ק אבניאלי, שניהל את החקירה העיד כי לא הייתה אלימות כלפי המערער, אלא שלטענת המערער, רפ"ק אבניאלי לא נכח בכל שלבי החקירה והסתמך על העדר תיעוד של אלימות בדוחות של השוטרים. המערער מכחיש גם את אירוע היריקה לעבר השוטר דורון כהן וטוען כי אי העדתו והסתפקות בעדות של שוטר אחר אשר היה עד לאירוע היריקה (צחי אפריאט) – מהווים ראייה ניצחת לכך ש"לא היו דברים מעולם". אשר לעבירה של היזק בזדון, המערער דבק בגרסתו כי הוא לא פגע בדלת הארון במשרדי החקירה, אלא השוטרים הדפו אותו אל עבר הארון. 15. בפי המערער טענות רבות גם לעניין חומרת העונש. ראשית, נטען כי מדובר בעונש חמור, שאינו משקף את רף הענישה המקובל במקרים דומים, בייחוד בהתחשב בכך שבסופו של דבר לא היו נפגעים באירוע זה. שנית, המערער מלין על כך שבית המשפט זקף לחובתו את הבחירה לנהל משפט, אף שזו "זכותו הבסיסית". שלישית, המערער טוען כי לא ניתן משקל לנסיבותיו האישיות, סיכויי השיקום וההסתברות להישנות העבירה על ידו ותחת זאת, ניתן משקל בלעדי לחומרת העבירות אשר יוחסו למערער ולשיקולי הרתעה. לטענת המערער, לא היה מקום ליתן משקל לעברו הפלילי, בהתחשב בהליך השיקום בו הוא מצוי. רביעית, נטען כי לא היה מקום להתחשב במפלס האלימות הקיים בחברה בעת גזירת הדין, כיוון שמשמעות הדבר היא ש"הלך הרוח בקרב הציבור" הופך להיות שיקול מרכזי בענישה. לאור האמור, המערער מבקש לחלופין לבטל את עונש המאסר בפועל שנגזר עליו ולהסתפק בתקופת מאסרו עד כה. 16. לעומתו, המשיבה סומכת את ידיה על הכרעותיו של בית המשפט המחוזי. המשיבה טוענת כי הכרעת הדין מבוססת באופן מובהק על ממצאי עובדה ומהימנות וכי המערער לא הראה בטיעוניו טעם טוב להתערב בהתרשמותו הישירה של בית המשפט מן הראיות שהובאו בפניו ואשר נבחנו על ידו במסגרת הכרעה מנומקת. זאת ועוד, לטענת המשיבה, קביעותיו של בית המשפט הן פרי פסיפס ראייתי המשרטט "תמונה ברורה וחד משמעית" באשר לביצוע המעשה על ידי המערער, בעוד שהמערער לא הצליח לספק הסבר ממשי לראיות המפלילות כנגדו. דיון והכרעה 17. הערעור שבפנינו מופנה בעיקרו כלפי ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. בממצאים אלה, כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם מוצאת ערכאת הערעור כי המסכת העובדתית אשר נקבעה על ידי הערכאה הדיונית, אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם חומר הראיות (ע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק הדין (טרם פורסם, 10.11.2008) (להלן: עניין אלחרר)). יתר על כן, המערער אינו מעלה טענות חדשות; כל טענותיו נדונו בבית המשפט המחוזי ונדחו על בסיס נימוק מפורט, והמערער לא הראה כי בית המשפט שגה בקביעותיו. עיון בטענות המערער מוביל למסקנה כי אין בהן ממש וכי למעשה, המערער מנסה לבודד את המסכת הראייתית ולהתמודד עם כל קביעה בנפרד. ואולם, גם אם הממצאים שקבע בית המשפט אינם מבססים את הרשעת המערער במיוחס לו, כשהם עומדים כל אחד בפני עצמו, יש לזכור כי בית המשפט השתית את מסקנתו על משקלן המצטבר של הראיות ועל המשמעות הנודעת להתלכדותן לכדי מסכת ראייתית שלמה (ראו, למשל: ע"פ 7593/08 ריטבלט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.9.2009)). צודק המערער בטענתו כי אין עדות ישירה לאירוע הירי וגם המשיבה אינה חולקת על כך שאיש מעדי התביעה לא ראה את המערער עצמו יורה מן הרכב. אלא שכאמור, כוחה של הכרעה המבוססת על ראיות נסיבתיות נעוץ בסינרגיה הנוצרת הודות למסכת הכוללת, כך שעוצמתו של השלם גדולה מסכום עוצמתם הבדידה של כל אחד מן החלקים כשהם ניצבים בגפם ובנפרד זה מזה. כפי שציינתי בעניין אחר: "המערער ניסה לתקוף את משקלה של כל ראיה בנפרד, אולם אין בכך כדי לסייע לו. זהו אופיין של הראיות הנסיבתיות. כשהן עומדות כל אחת לבדה, אין בכוחן להביא להרשעה, אך כשהן מתחברות ליצירת אותו פסיפס של ראיות, הרי שמשקלן הכולל הוא המבסס את ההרשעה" (ע"פ 9897/05 אלמגור נ' מדינת ישראל, פסקה 14 לפסק הדין (טרם פורסם, 23.11.2006) (להלן: עניין אלמגור). עוד בעניין הרשעה על יסוד ראיות נסיבתיות: עניין אלחרר, לעיל, בדגש על פסקה 15 לפסק הדין; ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 228-227 (2002)). 18. אכן, בית המשפט המחוזי ביסס את מסקנתו על התמונה המצטיירת מאבני הפסיפס השונות ובייחוד נתן דעתו לסרטון ת/34 ולעדותם של הסלקטורית ושל המאבטחים בדבר מאורעות אותו הערב. תמונה זו שצייר בית המשפט – משכנעת היא. בסרטון הוידיאו נצפה הרכב הלבן חולף על פני המועדון, כאשר הוא מאט תחילה, אז נראה הנהג רוכן לעבר החלון ומושיט ידו החוצה. לאחר תנועת רתע של היד, מאיץ הרכב ונמלט. במקביל, שומעים הסלקטורית והמאבטחים קול של "בום". כאשר הסלקטורית נפנית לבחון את מקור הקול, היא מזהה את רכבו של המערער – זיהוי וודאי ומוחלט. גם המאבטח רפאת מזהה את רכבו של המערער. לכך יש להוסיף את הממצאים הבאים שקבע בית המשפט: התרמיל שנמצא בזירה ללא סימני שחיקה או שריטה; שקע הקליע בדלת המועדון; עדויותיהם של רפ"ק אבניאלי ושל רפ"ק זוהר – שניהם מתארים את שנצפה בסרטון כאירוע ירי; עדותו של המערער עצמו כי הוא נהג ברכבו ולא היה עימו ברכב איש במהלך כל הערב; המניע של המערער, לאחר שלא הוכנס אל המועדון וכראייה לכך – האיומים שהשמיע באזני המאבטחים, בין היתר, איומו לשוב אל המועדון, כמו גם העובדה שהסלקטורית רשמה במכשיר הטלפון הנייד שלה את מספר רכבו. הסלקטורית העידה כי היא אינה נוהגת לרשום מספרי רכב של כל מי שלא מוכנס אל המועדון וכי היא רשמה את המספר בשל איומו של המערער לחזור; ועוד. המערער לא מצליח לספק הסבר סביר להשתלשלות האירועים וכידוע, אין די בתרחיש דמיוני להוכחת הספק הסביר. נדרש הסבר ממשי ומציאותי, אשר יש בו כדי להפריך את המסקנה המפלילה וליטול ממסכת הראיות את עוקצה (עניין אלחרר, לעיל, פסקה 16 לפסק הדין). 19. גם את טענות המערער בעניין מהימנות העדים – יש לדחות. בטענות המערער לא נמצא טעם המצדיק התערבות בממצאי המהימנות שנקבעו לחובתו או באלו שנקבעו לעניין עדותה של הסלקטורית, אשר לא היה לה כל מניע להפליל את המערער (עניין אלמגור, לעיל, פסקה 14 לפסק הדין). לעניין עדותו של המערער, התרשמותו של בית המשפט נבעה מסתירות שעלו בעדותו, משינויי הגרסה ומסירובו לשתף פעולה עם השוטרים בעת החקירה. גם התפרצות המערער בעת עדותו של רפ"ק אבניאלי והטענה כי הוא מזהה עצמו כהולך הרגל החולף במקום – לא תרמה למהימנותו בעיני בית המשפט ובשל כך, אין לו להלין אלא על עצמו. לעומת זאת, לגבי עדותה של הסלקטורית נקבע: "העדה הייתה מאוד מדויקת בעדותה, לא העידה על דברים שלא ראתה. כשנשאלה האם ראתה את הנוהגים ברכב השיבה בשלילה והסבירה שראתה את הרכב רק בחלקו האחורי בעודו נמלט מהמקום ומשכך לא יכלה להבחין בנוסעים. כמו כן כשנשאלה האם הנאשם פגע בה בתחילת הערב, השיבה בשלילה. מכאן עולה כי אין לעדה שום מניע להפליל את הנאשם וכי כל עדותה התרכזה בדיווח את אשר ראו עיניה בערב המקרה. לכך יש להוסיף עצם פעולת הקשת מספר הרכב אליו נכנס הנאשם בסיום הויכוח הראשון מעידה על אחריות מצידה של העדה. זה המקום להזכיר כי במסדר תמונות שנערך לעדה העדה זיהתה את הנאשם בתור האדם שעימו התנהל הויכוח בתחילת הערב. לאור כל אלו אני קובע כי העדה אמינה ואני מקבל את גרסתה". כאמור, אין להתערב בממצא מהימנות זה. הוא הדין לגבי עדויותיהם של המאבטחים, שאף אותם מצא בית המשפט כמהימנות, בין היתר בשל יכולתם לספר על קשריו של המערער עם אחד בשם "רוני הררי". גם בטענות המערער לעניין חוות הדעת של רס"ר גידי ניסים (לגבי השקע בדלת המועדון) ושל קצין הקליעה הארצי, רפ"ק זוהר (לגבי אירוע הירי הנראה בסרטון) – אין ממש. המערער מבקש לנגח את כובד משקלן של חוות דעת אלה באמצעות סברות והשערות ובכך לא די (ראו והשוו: עניין אלחרר, לעיל, פסקה 10 לפסק הדין). אשר להרשעת המערער בעבירת האיומים, לא שוכנעתי כי אמירותיו של המערער היו בגדר "הצהרת כוונות" תמימה בלבד, שכן המערער לא רק ציין כי בכוונתו לשוב אל המועדון, הוא הוסיף ויידע את המאבטחים בדבר קשריו המשפחתיים עם "רוני הררי". המערער אף אמר כי "מבטים יכולים להרוג" וקשה שלא לראות בכך איום של ממש. בנוסף, הסלקטורית העידה כי היא רשמה את מספר רכבו של המערער בשל איומיו והדבר מחזק את הרושם כי דברי המערער נועדו לזרות בצוות המועדון פחד של ממש. דומה כי חששם של המאבטחים ליטול חלק במסדר זיהוי נגד המערער וחששם להעיד נגדו בבית המשפט מצביעים על כך שהמערער אכן הצליח להפחידם. 20. גם בעניין האישום השני לא מצאתי טעם להתערב בממצאי בית המשפט. טענות המערער בעניין זה אינן חורגות מהקו בו נקט לעניין האישום הראשון ומבוססות הן על הניסיון לקעקע קביעות עובדתיות ובייחוד ממצאי מהימנות לעניין עדותם של השוטרים. עדויות שנגבו משלושה שוטרים הובאו במשפט ובמסגרתן תיארו השוטרים את התנהגותו הפרועה של המערער, כאשר כל אחד מן השוטרים שופך אור על חלק אחר בהשתלשלות האירועים. יש לראות בחומרה רבה גילויים של אלימות פיסית ומילולית כלפי מי שאמון על אכיפת החוק. במקום לשתף פעולה עם המשטרה, בחר המערער לגדף את השוטרים, לעלוב בהם, לאיים עליהם ואף לירוק על אחד מהם. לגרסתו של המערער לפיה השוטרים הם שנהגו בו באלימות, לא נמצא ביסוס בחומר הראיות ולא די בטענה כללית כי "השוטרים הרביצו לי בדרך, ואמרו עלי פושע גדול. בחקירות ביקשתי לשתות מים, לא הביאו לי והרביצו לי, ולבסוף האשימו אותי ששברתי להם את הארון, זו ההתנהגות של משטרת ישראל כלפי אדם שלא עשה כלום". אשר לנזק שגרם המערער לארון בחדר החקירה, לצד המזכר של רס"ר פטר רוזן (ת/22), לפיו המערער השתולל בחקירתו ושבר את דלתות הארון, הוצגו לבית המשפט תמונות של הארון הניזוק. גם בעניין זה אין להתערב. 21. גם לעניין גזר הדין, אין מקום להתערבות בעונש שנגזר על המערער. אומנם באירוע הירי לא היו נפגעים, אך אין בכך כדי להפחית מחומרתו של האירוע. צדק בית המשפט באומרו כי שומה על בית המשפט להביע סלידה ממעשים כגון אלה. אין להשלים עם גילויי אלימות בשל סירוב להכניס אדם למועדון, כל שכן כאשר עסקינן בירי לעבר חפים מפשע. זאת ועוד, לא היה מקום להסיק מאמירתו של בית המשפט לעניין האלימות ההולכת וגואה בחברה, כי בית המשפט גוזר את דינו של המערער על יסוד "הלך הרוח" בציבור. בתי המשפט קשובים למתרחש בחברה והם מצווים לפעול אל מול תופעות חברתיות שליליות ההולכות ומחמירות. הדבר אינו מבטל את ההתחשבות בשיקולי ענישה ספציפיים. כך נאמר בהקשר דומה ב-ע"פ 5753/04 מדינת ישראל נ' רייכמן (טרם פורסם, 7.2.2005): "... לאחרונה נתקלים אנו במעשי בריונות שלא ידענו בעבר. שאם בעבר יישבו צעירים, וגם מי שאינם צעירים, חילוקי דיעות שביניהם בסכינים שנעצו בגופו של הזולת - "תת תרבות הסכין" קראנו לתופעה ממאירה זו - הנה כיום עלינו - או שמא נאמר: ירדנו - ברמה ובחומרה; לא עוד יישוב סיכסוכים בנשק קר אלא יישוב סיכסוכים בנשק חם. "סיכסוכים" קראנו לאותם חילוקי דיעות שאנשים מבקשים ליישבם באלימות קשה, אלא שלמרבה התמיהה והצער אין המדובר, ברוב המקרים, בסיכסוכים של ממש אלא בסיכסוכים שניתן לכנותם סיכסוכי-זוטא. סיכסוכי-זוטא אלה מעורבים בהם, על הרוב, אנשים צעירים, ועל דברים של מה-בכך נשלפת סכין וננעצת בגוף הזולת. לאחרונה, כאמור, נשלף כלי ירייה קטלני. תופעה נוראה זו פשתה בחברתנו, היתה כמחלה ממארת, וחובה היא המוטלת עלינו, על בית-המשפט, להעלות תרומתו למלחמה קשה זו. מלחמה היא שאסור לעשות בה ויתורים, שאם נוותר ונסלח תתגבר התופעה ותלך. חברתנו הפכה להיותה חברה אלימה, ותרומתו של בית-המשפט למלחמה באלימות היא בהטלת עונשים ראויים. בבואנו לגזור עונשים על עבריינים כמשיב שלפנינו, שומה עלינו לשוות נגד עינינו לא רק את המשיב ואת צורכי שיקומו; לא רק את משפחתו הסובלת בשל מעשיו; אלא גם את הנפגעים ממעשיו של המשיב ואת הנפגעים ממעשים-בכוח שייעשו אם לא נגיב בחומרה על מעשים כמעשה המשיב" [ההדגשה הוספה – מ.נ.]. ברור כי, שלא כטענת המערער, בית המשפט לא זקף לחובתו את בחירתו לנהל משפט: "נקודה נוספת שיש לזכור היא עובדת ניהול המשפט ע"י הנאשם. כמובן, זכותו של נאשם שלא להודות באשמתו ולנהל משפט, אולם אם יורשע, שוב אין הוא זכאי להקלה שלה זכאים אלה המודים באשמתם שכן ההודאה אין בה רק משום חסכון בזמן שיפוטי שזהו שיקול משני בלבד, אלא בעיקר יש בה משום לקיחת אחריות על המעשה והבעת חרטה. הנאשם לא נהג כך, ועל כן אף כי לא אחמיר בדינו משום ניהול המשפט, הרי אין הוא זכאי כאמור להקלה בדינו כאילו הודה באשמתו." בית המשפט איזן באופן ראוי בין מכלול שיקולי הענישה ובכלל זה, נסיבותיו האישיות של המערער, סיכויי השיקום שלו ועדויות האופי לגביו. לא ניתן לקבל את הטענה כי עבר פלילי של נאשם אינו שיקול רלוונטי בעת גזירת העונש, אם הנאשם מצוי בהליך שיקום. עניין השיקום הוא שיקול המובא בחשבון במסגרת מכלול שיקולי הענישה, כשם שעבר פלילי הוא שיקול במכלול זה והכל שאלה של המשקל אשר יש ליתן לכל שיקול ושיקול. בנסיבות העניין, כאמור, העונש שהוטל על המערער הוא ראוי ואין להתערב בו. כך בייחוד כאשר מביאים בחשבון את העובדה שלאירוע הירי נלווה ביצוע של עבירות חמורות נוספות כנגד הסדר הציבורי. סוף דבר 22. אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו ולהותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ‏‏כ"ט חשון, תש"ע (16.11.2009). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07073740_C09.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il