רוני ריטבלט נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7593/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7593/08 ע"פ 7666/08 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערערים ב-ע"פ 7593/08: 1. רוני ריטבלט 2. אלקטרו חב"ש בע"מ המערער ב-ע"פ 7666/08: אשר כהן נ ג ד המשיבה ב-ע"פ 7593/08 וב-ע"פ 7666/08: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 31/08/2008 בתיק פ' 4039/05 שניתן על ידי כבוד השופט י' אלרון תאריך הישיבה: ט"ז בתמוז התשס"ט (8.7.2009) בשם המערערים ב-ע"פ 7593/08: עו"ד אביגדור פלדמן בשם המערער ב-ע"פ 7666/08: עו"ד פרופ' דוד ליבאי, עו"ד גיל עשת בשם המשיבה ב-ע"פ 7593/08 וב-ע"פ 7666/08: עו"ד דגנית כהן ויליאמס פסק-דין א. הקדמה: 1. פסק הדין נשוא הערעורים עוסק בפרשת שוחד סבוכה ובצידה עבירות כלכליות נוספות. השאלה המרכזית הטעונה הכרעה בשני הערעורים שלפנינו היא האם יש מקום להתערבותנו בקביעתו של בית המשפט המחוזי ב-ת"פ 4039/05 (השופט י' אלרון), אשר החליט להסתמך, בעיקרו של דבר, על עדותו של עד מדינה, נעים טוקאן שמו (להלן: טוקאן), אשר היה עד המפתח בפרשיות המרכזיות שהתבררו בפניו. לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעת טענות נוספות בדיון על-פה, ולאחר עיון בראיות הצריכות לעניין – הגענו לכלל מסקנה כי אין מקום להתערבות בעיקרי ממצאיו של בית המשפט המחוזי. יחד עם זאת, בשני עניינים שעליהם עוד נעמוד בהמשך הדברים, שונה דעתנו מדעתו של בית המשפט קמא ואנו סבורים כי יש מקום לשינויים מסוימים. לשינויים אלה אין השלכה על התוצאה הסופית של פסק הדין. 2. בשנת 1994, הקימו רוני ריטבלט (המערער ב-ע"פ 7593/08, להלן: ריטבלט) ומי שלימים הפך להיות עד המדינה בפרשה, טוקאן, יחד עם שותף נוסף, ברי ברנט שמו, חברה בשם "חשמל הצפון בע"מ" (להלן: חשמל הצפון). לימים, חלקו של ברנט בחברת חשמל הצפון נרכש על ידי ריטבלט. ריטבלט היה באותה עת גם בעליה של ספקית חומרי חשמל ותיקה, חברה בשם אלקטרו חב"ש בע"מ (להלן: חברת אלקטרו חב"ש), שאף היא מערערת לפנינו (ב-ע"פ 7593/08) על גזר הדין שהוטל עליה. חברת אלקטרו חב"ש הוקמה בזמנו על ידי אביו של ריטבלט. משרדיה של חשמל הצפון מוקמו באותו מבנה בו שכנה חברת אלקטרו חב"ש. במשרדי חשמל הצפון נהגו לשבת עד המדינה טוקאן ועמו פקידה ולימים פקיד. היה להם, כפי שתואר, ריהוט ומכשיר פקסימיליה. ריטבלט העמיד לרשותה של חשמל הצפון את כל השירותים הלוגיסטיים של חברת אלקטרו חב"ש. חשמל הצפון עסקה בשיווק ואספקה של חומרי חשמל לחברת החשמל לישראל בע"מ (להלן: חברת החשמל) ובמסחר בחומרי חשמל מול סוחרים ברשות הפלסטינאית. כפי שנראה, עד שנת 2000, שגשגו עסקיה של חשמל הצפון אלא שבשנת 2001, הושעתה חשמל הצפון מלשמש כספקית של חברת החשמל. טעמי ההשעיה היו אספקת מוצרים באיכות נמוכה (מהדקי זרם על פלטה), תוך ביצוע עבירות של זיוף ומרמה, בהתאם לטענתה של חברת החשמל. אשר כהן (המערער ב-ע"פ 7666/08, להלן: כהן), כיהן בעת הרלבנטית כמנהל אגף האספקה ויו"ר ועדת המכרזים של חברת החשמל. קודם לכן, כיהן כהן בשורה של תפקידים בכירים בחברת החשמל כגון, מנהל מחוז הצפון ויו"ר ועד העובדים של מחוז זה. דרכיהם של כהן, טוקאן וריטבלט נפגשו בשורת מעשים פליליים עליהם נעמוד בהמשך הדברים. 3. פסק הדין נשוא הערעורים משתרע על פני 220 עמודים. פרוטוקול הדיון מונה כ-1700 עמודים וגם מוצגים רבים הוגשו. עדותו של עד המדינה טוקאן נשמעה על פני ימים רבים. פסק הדין של בית המשפט המחוזי, עוסק בשלוש פרשיות מרכזיות: הפרשה הראשונה נוגעת לעבירת השוחד. בית המשפט הרשיע את כהן, שהיה כאמור עובד ציבור, בקבלת שוחד במזומן על סך 1.3 מיליון ש"ח מטוקאן ומריטבלט. ריטבלט הורשע במתן השוחד. בנוסף לקבלת שוחד במזומן, הורשע כהן גם בקבלת טובות הנאה שונות כשוחד מטוקאן ומריטבלט, או מטוקאן לבדו. ריטבלט הורשע במתן שוחד רק לגבי חלק מהמקרים בהם הועברו לידי כהן טובות ההנאה האמורות, כיון שלא לגבי כולן הוכח כי הדבר נעשה על דעתו של ריטבלט. פרשייה שנייה, עניינה הלבנת הון שביצע כהן בקשר עם כספי שוחד שקיבל, בתיווכו של טוקאן, מאדם בשם אריה פישר (אשר לא הואשם בהליך זה). עוד הורשע כהן במתן עדות שקר שמסר בהקשר לפרשייה זו. הפרשייה השלישית, עניינה עבירות מס שונות שביצע ריטבלט לבדו במסגרת פעילותה של חברת אלקטרו חב"ש אשר בבעלותו, או יחד עם טוקאן במסגרת פעילותה של חברת חשמל הצפון. גם כהן הורשע בעבירות מס, בגין אי דיווח על כספי השוחד שקיבל. על כל אחת ואחת מן הפרשיות האמורות נרחיב את הדיבור בפרק המתאים לכך. 4. על כהן הוטלו שש שנות מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי (למשך 3 שנים לבל יעבור עבירה מבין העבירות בהן הורשע בתיק זה). כן הוטל עליו קנס על סך 1,750,000 ש"ח או 20 חודשי מאסר תמורתם. בנוסף, בית המשפט הורה על חילוטן של שתי דירות אשר בבעלותו של כהן, שתיהן רשומות על שם חמותו. האחת, דירה ברחוב האורן בחיפה והאחרת, דירה ברחוב בורכוב בגבעתיים. בדירה זו בגבעתיים, מתגורר בנו של כהן. מתוך התחשבות בכך שזוהי דירת מגוריו של הבן, נקבע כי אם יעביר כהן למשיבה סכום של 800,000 ש"ח, שהוא הסכום בו נקנתה הדירה בגבעתיים, יחולט הסכום האמור במקום הדירה. על ריטבלט הוטלו 4 שנות מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי (למשך 3 שנים לבל יעבור עבירה מבין העבירות בהן הורשע בתיק זה); קנס על סך 2 מיליון ש"ח או 24 חודשי מאסר תמורתם; ועוד נקבע כי יחולטו 3 מיליון ש"ח מתוך רכושו. על חברת אלקטרו חב"ש הוטל קנס על סך מיליון ש"ח. בכתב האישום היו שני נאשמים נוספים, שאול קלמה וחברת "מרכז החשמל שאול קלמה בע"מ", אשר נדונו בנפרד. על עד המדינה טוקאן, אשר עניינו הוכרע תחילה, הוטלו 6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות וקנס על סך 200,000 ש"ח, בהתאם לעסקת הטיעון אותה כיבד בית המשפט. כהן וריטבלט מערערים לפנינו על הרשעתם ולחלופין על חומרת עונשם. חברת אלקטרו חב"ש מערערת על גובה הקנס. 5. בטרם נצלול לסבך האישומים, נזכיר בקצרה מה הביא לפתיחת החקירה על ידי המשטרה. הזכרנו כי בשנת 2001, השעתה חברת החשמל את חשמל הצפון מלשמש כספקית שלה, עקב אי שביעות רצונה מן המוצרים שסיפקה לה חשמל הצפון ועקב טענותיה בעניין זיוף ומרמה מצד האחרונה. בתגובה להחלטה להשעותה, הגישה חשמל הצפון תביעה אזרחית כנגד חברת החשמל ועימה בקשה לצו מניעה זמני המונע את השעייתה. בתביעתה, טענה חשמל הצפון כי ההשעייה היתה שלא כדין ותבעה את ביטולה. ואולם, ניהול ההליך האזרחי הביא לפתיחת תיבת פנדורה באשר למרקם היחסים בין טוקאן וריטבלט לבין כהן. במסגרת הדיונים בתביעה האזרחית, העיד כהן מטעם חברת החשמל. במהלך חקירתו של כהן בבית המשפט, הציג בפניו בא כוחה של חברת חשמל הצפון המחאה שמקורה בבנק בקנדה, בה רשומה פקודה לתשלום על סך 330,000$ ל"אשר כהן". פרטי המושך בהמחאה – הושחרו. בעדותו, הכחיש כהן כל קשר להמחאה זו. בדיעבד אנו יודעים, ואין מחלוקת על כך, כי אותו חשבון בקנדה ממנו נמשכה ההמחאה, היה שייך לנאילה ספאדי, שהיא אחותו של טוקאן המתגוררת בקנדה (להלן: נאילה). על המחאה זו עוד ידובר רבות במסגרת אחד האישומים בהם הורשע כהן. לעת עתה, נסתפק בכך שנציין כי לאחר שהוצגה לכהן ההמחאה האמורה על מנת להביכו בעודו ניצב מעל דוכן העדים, הביא הדבר לא רק מבוכה רבה לכהן, אלא גם לפתיחת חקירה משטרתית. בסופה של חקירה זו, כאמור, מצאו עצמם כהן, טוקאן וריטבלט מורשעים ונידונים לעונשים שונים בגין עבירות שוחד ועבירות כלכליות אחרות. במהלך החקירה המשטרתית הפך טוקאן לעד מדינה. הוא סיפר לחוקריו אודות מסכת קשרים ארוכה ועמוקה שהתנהלה בין חברת חשמל הצפון לבין כהן, במסגרתה ניתנו והתקבלו סכומי כסף אדירים וטובות הנאה נוספות, וכן סיפר על כל הכרוך באותה המחאה שמקורה בבנק קנדי ואשר נמשכה לפקודת כהן. והכל כפי שיפורט להלן בפרקים המתאימים. 6. לא נאריך עוד ברקע הדברים ובהקדמה. נעסוק בפרשיות השונות אחת לאחת ונפתח בעניין המרכזי בו הורשעו כהן כמקבל שוחד וריטבלט כנותן השוחד. ב. קבלת שוחד ומתן שוחד בפרק זה נעסוק בשניים: מתן שוחד במזומן ומתן שוחד באמצעות טובות הנאה שונות. השוחד במזומן – הרשעה במתן שוחד ובקבלתו בסכום של 1.3 מיליון ש"ח 7. בכתב האישום טענה המשיבה כי במהלך השנים 1994 ועד 2000, מכרה חברת חשמל הצפון לחברת החשמל סחורות בסכום כולל של 64,676,720 ש"ח, בעקבות זכיות במכרזים ובבקשות לקבלת מחיר, המופנות ישירות לרשימת ספקים של חברת החשמל (בל"מים). עוד טענה המשיבה בכתב האישום, כי ריטבלט וטוקאן שיחדו את כהן בכך שנתנו לו תשלומים בסדרי גודל שנעו בין 2% ל-7% משווי המכירות של חשמל הצפון לחברת החשמל, מכירות שבאו לחברת חשמל הצפון הודות למכרזים "נבחרים" בהם זכתה. תשלומי השוחד הגיעו, כך נטען בכתב האישום, לסכום של 2,145,000 ש"ח. הסכומים שלטענת המשיבה ניתנו והתקבלו כשוחד, פורטו בכתב האישום באמצעות טבלה. הטבלה שבכתב האישום התבססה על "טבלת השוחד" אשר נערכה בחשמל הצפון, כפי שעוד יפורט בהרחבה, לאחר פתיחת החקירה המשטרתית. "טבלת השוחד" סומנה כמוצג ת/39, אליו נלוו המסמכים הנוגעים למכרזים השונים (ת/39א). המעיין בכתב האישום יכול לכאורה להתרשם כי מדובר בשוחד בסכומים מדויקים אשר נרשמו אחד לאחד בזמן אמת, כאשר כל סכום מתייחס למכרז ספציפי. ואולם, היום אין מחלוקת כי לא כך היו פני הדברים. מן הראיות עלה כי הטבלה הוכנה בדיעבד לאחר שטוקאן שוחרר ממעצר בית. לא היתה מחלוקת על כך שבעריכת הטבלה היו מעורבים טוקאן ועובד שעבד באותה עת בחשמל הצפון – עאיד אבו סריה שמו (להלן: עאיד). טוקאן טען כי סכומי השוחד המופיעים בטבלה ת/39 (תחת הרובריקה "סטייה"), נרשמו תחילה על ידו בעפרון על גבי מסמכי המכרזים, על פי נתונים אותם שחזר ריטבלט מזיכרונו. ריטבלט מצידו כפר בכל מעורבות במתן שוחד או בעריכת הטבלה האמורה וטען כי ראה את הטבלה לראשונה רק בחקירתו במשטרה. בית המשפט קבע, וגם על כך עוד נרחיב את הדיבור, כי גם ריטבלט היה מעורב בהכנתה של הטבלה ובכך ראה בית המשפט ראיה לחובתו. מן הראיות עלה בבירור כי אין המדובר בטבלה הנסמכת על רישומים שנעשו בזמן אמת, אלא הטבלה הוכנה בדיעבד, במהלך החקירה המשטרתית בתיק, לצורך ניהול מגעים עם הפרקליטות בנוגע להסדר טיעון אפשרי. בבית המשפט קמא, כפר ריטבלט בכך ששקל להגיע להסדר טיעון. בדיון שלפנינו הסכימה באת כוח המשיבה, בתשובתה לשאלתנו, כי לא היתה פנייה מטעמו של ריטבלט לעריכת הסדר טיעון. טוקאן היה היחיד מבין השניים אשר הציע עצמו כעד מדינה, ועמו הפכה לעדת מדינה גם אחותו נאילה. בית המשפט קבע כי משקלה הראייתי של הטבלה, כשלעצמה, אינו כה משמעותי: מדובר בסכומים שלא נרשמו בזמן אמת בשום מקום, אלא, כלשונו של בית המשפט, "הועלו מתהומות הנשייה של ריטבלט" במחצית השנייה של שנת 2003, ביחס למכרזים שנערכו בין השנים 1997 ל-2000 (עמ' 114 להכרעת הדין). גם המשיבה ציינה בסיכומיה בערכאה הדיונית כי הטבלה האמורה רחוקה מלשמש כאסמכתא מדויקת באשר לגובה הסכומים שניתנו כשוחד, שכן אין זה מעשי כי הסכומים המדויקים ייזכרו. עיון בטבלה ת/39 מעלה כי סכומי "הסטייה" (קרי: השוחד, לפי עדותו של טוקאן), לגבי כל אחד מ-22 המכרזים המפורטים בטבלה, הינם סכומים "עגולים" החוזרים על עצמם. בית המשפט קבע כי הסכומים המפורטים בטבלה אינם משקפים את סכומי השוחד אשר ניתנו בפועל, כיון שאין זה הגיוני כלל כי ריטבלט יוכל לזכור במדויק כמה שילמו הוא וטוקאן לכהן בעד כל אחד מ-22 המכרזים במשך שנים. העובדה שטוקאן וריטבלט עיינו, כפי שקבע בית המשפט, בכל מסמכי המכרזים במהלך ניסיונם לשחזר את סכומי השוחד, יש בה כדי ללמד כי "הסכומים משקפים את סדרי הגודל הכלליים של הסכומים שניתנו בפועל" (עמ' 116 להכרעת הדין). עם זאת, בית המשפט לא קבע כי מדובר בסדרי גודל של 2 מיליון ש"ח, כעולה מן הטבלה, אלא בסדר גודל של 1.3 מיליון ש"ח "בלבד". לסכום אחרון זה הגיע בית המשפט באופן הבא: הוכח במשפט כי ברשות כהן היה מאגר משמעותי של מאות אלפי שקלים במזומנים, בהם עשה שימוש לצורך רכישת דירות שונות בין השנים 1995 ל-1999. הדירות שרכש כהן, דירות אשר נרשמו על שם חמותו ולא על שמו, נרכשו באמצעות כסף מזומן שאת רובו העביר תחילה לטוקאן, וטוקאן שילם למוכרי הדירות בהמחאות. כהן העלה גרסאות שונות ביחס למקור הכסף אשר שימש לרכישת הדירות, אך אלה נמצאו על ידי בית המשפט גרסאות כוזבות. זאת ועוד, חלק בלתי מבוטל מטענותיו – טענות שעמדו ביסוד הגרסאות שבית המשפט קבע שהן כוזבות – הופרכו במשפט. כך, למשל, כהן טען כי הוא קיבל את הכסף לרכישת אחת הדירות מדודו, מירצ'ה שמו. לאחר שכהן העלה את גירסתו זו, הסתבר כי מירצ'ה כלל לא היה בחיים בעת רכישת הדירה. לא נרחיב כאן את הדיון בגרסאותיו השונות והמשונות של כהן בעניין מקור הכספים לרכישת הדירות, כיון שלעניין זה אין בכוונתנו ללכת בדרכה של הערכאה הראשונה. על פי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, מעת לעת, כהן נהג למסור את הכסף אשר החזיק במזומן לטוקאן. לאחר מכן, טוקאן העביר את התשלומים למוכרי הדירות (באחד המקרים ביקש כהן לשלם למוכרים במישרין במזומן, אך מוכרת הדירה, עורכת דין במקצועה, סירבה לכך). טוקאן הפקיד את כספי המזומנים שקיבל מכהן, בין בחשבון משותף שלו ושל אשתו ובין בחשבון של אחותו נאילה בסניף נשר של בנק לאומי (להלן: חשבון נשר). בחשבון זה היה טוקאן הבעלים הלכה למעשה, אף שלכאורה היה רק מיופה כוח בו. טוקאן שילם למוכרי הדירות בהמחאות מחשבונו שלו או מחשבון נשר. בית המשפט קבע כי כהן העביר לטוקאן במזומן 500,000 ש"ח, לצורך רכישת דירה ברחוב האורן בחיפה, אותה רכש כהן ביום 28.1.1997 ממשפחת אניספלד, ומעל ל-800,000 ש"ח לצורך רכישת דירה ברחוב בורוכוב 14 בגבעתיים, אותה רכש ביום 8.9.1999 ממשפחת פייס. הסכום המצטבר שנמסר על ידי כהן לטוקאן במסגרת שתי הרכישות הללו הוא איפוא 1.3 מיליון ש"ח. וכך קבע בית המשפט בעניין היחס שבין הסכום האמור של 1.3 מיליון ש"ח לבין סכום השוחד שנתנו טוקאן וריטבלט לכהן: "על פי העולה מן הראיות הרבות שנסקרו מראשית דיוננו ועד כה, ביניהן, הראיות בדבר מהות היחסים בין כהן לטוקאן, נסיבות הקמת חשמל-הצפון והצלחתה, מציאות כספי מזומן בידי כהן שלא ניתן לה הסבר המניח את הדעת, שקריו של כהן, התאמתות פרטים רבים בגרסתו של טוקאן ועוד - יש לקבוע כי כהן קיבל מטוקאן ומריטבלט במשך שנות פעילותה של חשמל-הצפון עד להשעייתה מאות אלפי שקלים, בסכום של לפחות 1,300,000 ש"ח (הם סכומי המזומן שהעביר כהן לטוקאן לצורך רכישת הדירות)" (עמ' 163 להכרעת הדין; ההדגשה הוספה). 8. באי כוח המערערים טרחו רבות כדי לשכנענו כי ממצא זה – לפיו סכומי המזומן שהעביר כהן לטוקאן לצורך רכישת הדירות, הם למעשה כספי שוחד שהעבירו קודם לכן טוקאן וריטבלט לכהן – ממצא שגוי הוא. במיוחד הצביעו באי כוח המערערים על כך שהדירה ברחוב האורן בחיפה נרכשה עוד ביום 28.1.1997. באותה עת, על פי כתב האישום, טרם היו בידי כהן, גם לגירסת המשיבה, סכומי השוחד המשמעותיים אותם קיבל מטוקאן ומריטבלט. על כן, לא היה יסוד, כך לטענת המערערים, לקבוע על סמך העברת המזומנים מכהן לטוקאן בעבור הדירות, כי ניתן שוחד או כי זהו סכום השוחד. ייאמר כבר כאן: אכן, אין זהות בין כספי השוחד לבין הסכומים שנמסרו לרכישת הדירות. עוד בעיקרי הטיעון בכתב שהוגשו לנו, הסכימה המשיבה כי יש להפחית את סכום החילוט עליו הורה בית המשפט קמא לגבי הדירה בחיפה. המשיבה הסכימה להסתפק לגבי דירה זו, בחילוט של 1/16 משווי הדירה כיום, כיון שגם לשיטתה עד רכישת הדירה ותחילת התשלומים כנגדה, נתנו טוקאן וריטבלט לכהן רק חלק קטן מהסכום שנדרש עבור הדירה. נוכח הסכמת המשיבה בעניין זה נוכל לקצר: מקובל עלינו שלא היה מקום לקבוע כי כספי המזומנים אשר הועברו מכהן לטוקאן, כדי שזה האחרון ישלם עבור שתי הדירות הנזכרות, זהים לכספי השוחד שנתנו לטוקאן וריטבלט. ואולם, כאן נפרדת דרכנו מדרכם של המערערים, שכן אין להסיק מכך את שמבקשים המערערים להסיק. ראשית יובהר כי בית המשפט ייחס חשיבות למחירן של הדירות כראיה לסכומי השוחד, אך כפי שעולה מהקטע שצוטט, את עצם מתן השוחד וקבלתו הסיק ממכלול גורמים, שהיה רחב בהרבה מנתון זה בעניין המחיר. יחד עם זאת, לא נוכל לקבוע כי קיימת זהות בין עלות הדירות לבין סכומי השוחד שנתנו טוקאן וריטבלט לכהן. מן העובדות שנקבעו, עולה כי כהן נטל שוחד גם מאחרים. עוד נתייחס בהרחבה לכספי שוחד שהועברו לקנדה, לחשבונה של נאילה, כספים אותם העביר כהן בשלב מאוחר יותר לאוסטריה, באמצעות ההמחאה שהוזכרה, וגם שם "נדדו" הכספים מחשבון לחשבון. ברור שכספים אלה לא שימשו לרכישת הדירות, משום שעד שלב מסוים בו נעלמו עקבותיהם, בשנת 1999, ניתן "לעקוב" אחריהם ואילו הדירות נרכשו לפני שלב זה. על גלגוליו של סכום הכסף שהופקד בחשבון הבנק של נאילה בקנדה, סכום אשר גם מקורו בכספי שוחד אם כי לא מחשמל הצפון, נעמוד להלן. מן הראיות שהובאו, עולה כי בשלבים מוקדמים יותר קיבל כהן שוחד גם מאחרים, בעניינים בגינם לא הואשם בתיק זה. בית המשפט דחה, ובצדק דחה, את "הסבריו" של כהן לכספי המזומן שנמצאו ברשותו, כספים ש"התגלגלו" לרכישת הדירות. ואולם, אין להסיק מכאן כי קיימת הלימה או הלימה מלאה בין הכספים שניתנו לכהן כשוחד על ידי טוקאן וריטבלט, כפי שקבע בית המשפט, לבין המזומנים אותם מסר כהן לטוקאן לצורך רכישת הדירות. מקובלת עלינו איפוא טענתם של המערערים, לפיה לא היה מקום לכך שבית המשפט יקבע כי המזומנים שהיו בידי כהן, אותם מסר לטוקאן לצורך תשלומים עבור הדירות, הם בהכרח כספי השוחד שמסרו טוקאן וריטבלט לכהן. בעיקרו של דבר, לגבי הדירה בחיפה, גם המשיבה הסכימה לכך. ואולם, אין בכך לטעמנו כדי להכריע את הכף באישום בעניין השוחד. ממילא התיזה לפיה קיימת זיקה ישירה בין כספי השוחד לבין הדירות לא היתה התיזה של המשיבה בערכאה הדיונית. כאמור, הרשעת המערערים בוססה בעיקרה על ראיות שמקורן היה בעד המדינה טוקאן. לאחר ששמע את עדותו הארוכה, החליט בית המשפט קמא ליתן אמון בגרעין הקשה של גירסתו ובסופו של יום נצטרך לקבוע האם יש מקום להתערב בהחלטתו זו. בטרם נפנה לעניין מרכזי זה, נעסוק בעניין נוסף שאף לגביו יש צדק בטענת המערערים ואולם, כפי שנראה, גם בעניין זה אין כדי להכריע את הכף לזכותם של המערערים. ג. הוצאת מזומנים מחשבון נשר 9. כאמור, חשבון נשר היה רשום על שם נאילה וזו נתנה לטוקאן, אחיה, ייפוי כוח מלא לפעול בו. למעשה, החשבון היה בשליטתו של טוקאן, אשר בחר מטעמים מובנים להימנע מהחזקת כספים "שחורים" בחשבונו הפרטי. בין הצדדים להליך זה היתה מחלוקת גם לגבי השאלה האם היו משיכות של מזומנים מחשבון נשר. כאמור, לחשבון נשר הופקדו בין השאר חלק מכספי המזומנים שהעביר כהן לידי טוקאן, על מנת שישלם עבור הדירות שרכש כהן. למוכרי הדירות שילם טוקאן, בין השאר, באמצעות המחאות שמקורן היה בחשבון בנק זה. ואולם, טוקאן העיד כי הכניס לחשבון גם כספים "שחורים", אשר הגיעו לידיו לאחר ביצוע עסקאות עם סוחרים מהרשות הפלסטינאית וכי כספים אלה שימשו אותו לתשלום השוחד לכהן. טוקאן ציין אומנם כי לא תמיד היו אלה פני הדברים וכי ייתכנו גם אופנים אחרים בהם שילם לכהן את כספי השוחד. היום, לעת שמיעת הערעור, אין עוד מחלוקת על כך שהמסמך אשר הוגש לבית המשפט בעניין חשבון נשר (נ'62), אינו מצביע, כשלעצמו, על הוצאת כספים במזומן מן החשבון. אף שבית המשפט ציין כי לצורך קריאת החשבון נדרש הוא להיעזר בעדות מומחה, בפנינו לא חלקה המשיבה על כך שהמסמך נ/62 איננו מצביע על משיכות במזומן שבוצעו מחשבון נשר. המערערים טוענים כי העובדה שלא הוצאו מהחשבון כספים במזומן, מפריכה כליל את טענותיו של טוקאן בעניין השוחד וממוטטת את גירסתו. 10. מקובל עלינו כי בעניין זה נפלה שגגה בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי. המשיבה מסכימה כי מחשבון נשר לא הוצאו כספים במזומן. ואולם, כפי שנראה, גם שגגה זו אין בה כדי להכריע את הכף באופן שיביא לפסילת גירסתו של טוקאן בעניין השוחד. נעבור איפוא לדון בעדותו של טוקאן. ד. מהימנות גירסתו של טוקאן 11. בית המשפט המחוזי התייחס בזהירות רבה לעדותו של טוקאן. בית המשפט לא היה מוכן להסתפק בעדותו בלבד לצורך קביעת ממצאים עובדתיים או משפטיים. בלשונו: "אכן, עדותו של טוקאן אינה עדות תמימה, זוהי עדותו של מי שלדבריו סלל את דרכו העסקית באמצעות ביצוע עבירות פליליות, ויתירה מכן – זוהי עדות של עד מדינה אשר זכה להקלה בעונשו בתמורה להתגייסותו לסייע למאשימה. משכך, אין כל ספק כי יש לבחון בזהירות את עדותו, ולתור אחר משענת ראייתית לתמיכה בה... איני סבור כי נכון יהיה להסתפק בעדותו בלבד בענייננו אלא שומה לבחון את מכלול המסכת הראייתית" (עמ' 108 להכרעת הדין). לעניין עבירת השוחד, על פי ההלכה הפסוקה (ע"פ 385/87 תלאוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1) 140 (1988)), אין צורך בסיוע לעדותו של עד המדינה על אף הוראתו של סעיף 54א רבתי לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. זאת בעוד שלגבי העבירות האחרות בתיק, נדרש סיוע לעדותו של עד המדינה. נזכיר, כי "'עד מדינה' לעולם אינו צדיק בדורותיו, ואכן התואר 'עד מדינה', הנשמע 'מלכותי' לאדם מן היישוב, אינו משמיע כבוד של מזכיר מדינה, ואינו משקף לאמיתו אלא לשון נקייה כלפי עבריין המעיד כנגד טובת הנאה מסוג זה או אחר נגד משתתפים אחרים בעבירות, שותפיו לעבירות" (ע"פ 3197/07 עיאט נ' מדינת ישראל, פסקה ח' לפסק הדין (טרם פורסם, 26.11.2007)). 12. כהן וריטבלט דחו מכל את גירסתו של טוקאן וטענו נמרצות כי מדובר בעלילת שווא, אלא שהתרשמותו של בית המשפט היתה שונה. בית המשפט עמד בהקשר זה על כמה עניינים: דווקא מהודעותיהם של כהן וריטבלט במשטרה ומעדויותיהם בבית המשפט, כמו גם מראיות אחרות, ניתן ללמוד כי קווי המסגרת של ההתרחשויות השונות אותן תיאר טוקאן בעדותו, אינן פרי מוחו הקודח. הוא הדין ביחס לאירועים פרטניים שעלו בעדותו. מעדויותיהם של כהן ושל ריטבלט עולה כי השניים אישרו פרטים רבים שנמסרו בגירסתו של טוקאן וזאת, בדרך כלל, רק לאחר שהוצגו בפניהם הראיות התומכות בפרטים אלה. בנסיבות אלה, כאשר המערערים מוחים על "עלילות השווא" שטופל עליהם עד המדינה טוקאן, אך מן העבר השני הם מאשררים את עדותו, בפרטים שונים, ולעתים אחרי שכפרו בהם – צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי יש בעדותם של המערערים כדי לחזק את מהימנות עדותו של טוקאן. בית המשפט ציין כי אישור התרחשותם של האירועים אותם תיאר טוקאן, תוך נטילת העוקץ המפליל מהם, עובר כחוט השני בעדויותיהם של כהן וריטבלט ביחס לכל האישומים שבתיק. עוד נראה דוגמאות לכך. 13. בית המשפט מזכיר כי לאורך כל הדרך, לרבות בעדותו בבית המשפט, הגדיר כהן את מערכת יחסיו עם טוקאן כמערכת יחסים "קורקטית", אשר לא חרגה ממתחם הסבירות בכל הנוגע ליחסים המצופים בין יו"ר ועדת המכרזים של חברת החשמל לבין ספק הניגש למכרזים אלה. ואולם, בית המשפט הצביע על כך שמסכת הראיות החיצונית לעדותו של טוקאן, מלמדת באופן חד ונחרץ כי תיאורו של כהן חוטא לאמת וכי בין כהן לבין טוקאן היה קשר אישי, צמוד ואינטנסיבי, שנפרש על פני שנים רבות. בתיהם של כהן וטוקאן היו סמוכים זה לזה; הם ביקרו לעיתים תכופות זה בביתו של זה; היו להם נסיעות משותפות למדינות שונות בעולם ואף בין משפחותיהם היתה הכרות ארוכת שנים. זאת ועוד, כהן הפקיד בידיו של טוקאן כספים במזומן בסדר גודל של מאות אלפי שקלים, לשם העברתם למוכרי הדירות אותן רכש כהן. הדבר מלמד על האמון הרב שרחש כהן לטוקאן ועל בטחונו כי טוקאן לא ישלח יד בכסף שנמסר לו, וזאת למרות שכהן לא קיבל כל בטוחה או אישור לכך שטוקאן אכן השתמש בכסף שקיבל במזומן לשם רכישת הדירות. הדבר נעשה לא במקרה אחד, אלא באופן שיטתי. אין ספק, כפי שקבע גם בית המשפט קמא, כי עניין זה מלמד על יחסים מאוד מיוחדים אשר אינם בגדר מערכת יחסים "קורקטית" בלבד. את השימוש שעשה כהן בטוקאן, כצינור להעברת כסף למוכרי הדירות, נימק כהן בכך שבשל עיסוקו התובעני הוא התקשה להתפנות ולטפל בהעברות הכספים ועל כן, ביקש מטוקאן לעשות זאת במקומו. כהן אף אישר בחקירתו הנגדית את קיומן של נסיעות משותפות עם טוקאן לחו"ל. עוד הזכיר בית המשפט האזנות סתר, שנעשו בזמן אמת (בעקבות תלונה אנונימית שהוגשה, שלא הביאה בשעתו לפתיחת חקירה גלויה) – האזנות מהן עלה כי כהן וטוקאן סיכמו בטלפון כמה וכמה פעמים לבוא האחד אל השני. בין השניים היו גם שיחות רעים שנסבו, בין היתר, על עובדים בכירים שונים בחברת החשמל. בסופו של דבר, בית המשפט קבע כי אין הוא מקבל את גירסתו של כהן לעניין אופי היחסים ששררו בינו לבין טוקאן. בית המשפט נתן אמון מלא בעדותו של טוקאן באשר לאופי האישי והאינטנסיבי של מערכת היחסים שהיתה בינו לבין כהן. גרסה זו מתיישבת היטב עם האירועים השונים אשר נחשפו בפני בית המשפט והראיות אכן מאששות את קביעתו בעניין טיבה של מערכת היחסים אשר נרקמה בין כהן לבין טוקאן. 14. אשר לריטבלט, בית המשפט ציין כי זה האחרון הציע לטוקאן הצעה שכמעט אי אפשר לסרב לה: בעת הקמת חשמל הצפון, מצידו של טוקאן לא נדרשה כל השקעה כספית, אף שהלה היה שותף בחברה. לרשות חברה חדשה זו הועמד כל המערך הלוגיסטי של חברת אלקטרו חב"ש, אשר היתה כזכור בבעלותו של ריטבלט. משמע, כך קבע בית המשפט, שריטבלט האמין כי בזכות טוקאן יעלה בידו להגביר את היקף המכירות של חשמל הצפון לחברת החשמל. גירסתו של טוקאן, לפיה ריטבלט חבר אליו בשל קשריו עם כהן (כששמע שהוא עומד לעזוב חברה קודמת בה עבד – חברת שי אופיר), הינה גרסה הגיונית המתיישבת עם מהלך הקמתה של חברה נוספת יחד עם טוקאן, המתמחה במכירות לחברת החשמל ולסוחרים פלסטינאים. בית המשפט הזכיר גם כי חברת חשמל הצפון פעלה באותו האזור בו פעלה חברת אלקטרו חב"ש וכי משרדי שתי החברות היו ממוקמים באותו בניין ממש. גירסתו של ריטבלט כי לא ידע כי בין טוקאן לבין כהן היתה מערכת יחסים הדוקה, ובהמשך לכך כי לא צפה כי מערכת יחסים זאת תתרום לרווחיות החברה שהקים עם טוקאן – אינה אמינה כלל. לא יכול להיות ספק בכך שהסיבה שבעטייה חבר ריטבלט אל טוקאן, נעוצה בידיעה בדבר קשריו של טוקאן עם כהן. ריטבלט לא הרחיב בעדותו בנוגע לקיומו של היגיון עסקי, אשר עמד ביסוד הקמת החברה המשותפת עם טוקאן. עוד הזכיר בית המשפט כי בתחילת הדרך, בסמוך להקמתה של חשמל הצפון, התקיים מפגש משותף במסעדה ובו נכחו כהן, ריטבלט וטוקאן. אף שבשלב התשובה לאישום, כפר כהן בקיומו של מפגש זה, בהמשך הדברים, בעת מתן עדותו בבית המשפט, לא הכחיש עוד את קיומו של המפגש אלא רק את תוכן המפגש כפי שהעיד עליו טוקאן. גם ריטבלט הכחיש תחילה את המפגש, אך בסופו של דבר אישר את קיומו. על כן, כך סיכם בית המשפט, המסקנה המתבקשת היא כי בין השלושה נרקמה תוכנית מסוימת לשיתוף פעולה, אם כי היקפה והשלב המדויק שלה לא נתבהרו די הצורך. 15. חרף התרחשות אותו מפגש במסעדה, הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לזכות את כהן ואת ריטבלט מן העבירה של קשירת קשר אשר יוחסה להם. בכתב האישום נטען, כי לפי הסיכום בין כהן, ריטבלט וטוקאן, עוד לפני הקמתה בפועל של חשמל הצפון, החליטו השלושה כי כהן ידאג לקידום האינטרסים העסקיים של חשמל הצפון בחברת החשמל, ובכלל זה ידאג לקבלתה המהירה של חשמל הצפון לרשימת הספקים של חברת החשמל. תמורת סיועו של כהן, הבטיחו ריטבלט וטוקאן לזכותו בטובות הנאה. לאור האמור, ביקשה המשיבה להאשים את ריטבלט ואת כהן גם בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע. כאמור, בית המשפט זיכה את השניים מאישום זה, בציינו כי התשתית הראייתית לקשירת הקשר הינה מעורפלת "אם כי אין לומר כי אינה מספיקה באופן עקרוני לשם הרשעה" (עמ' 124 להכרעת הדין). בית המשפט קבע כי קשה לתחום את שלב הקשר שקדם לביצוע עבירת שוחד, אם כי אין להעלות על הדעת שטוקאן וריטבלט שיחדו את כהן, בלא שקדמה למעשה תוכנית והסכמה לביצועה, אפילו אם המעשה לא הוגדר אז בלשון המפורשת "שוחד". נוכח הזיכוי מהעבירה בדבר קשירת קשר, מבקשים באי כוח המערערים שלא להעניק משקל לממצאיו של בית המשפט בעניין האינטרס העסקי שהיה לריטבלט בקשרים שבין טוקאן לבין כהן (בהתאם לגירסתו של טוקאן). לטענה זו לא נוכל להסכים: אכן, אין בפנינו ערעור של המשיבה על הזיכוי (ויפה עשתה המשיבה שלא ראתה לטוב מלפניה לערער בעניין שולי זה), אולם ממצאיו של בית המשפט בעינם עומדים. יהא אשר יהא השלב בו נרקמה מזימת השוחד, קשה להבין מה היה ההיגיון העסקי אשר הניע את ריטבלט להקים חברה המתחרה כביכול בחברה שבבעלותו, אלמלא היה הדבר בזכות קשריו "הטובים" של טוקאן עם כהן. לא מן המותר להזכיר בהקשר זה את עדותו של ברי ברנט, מי שהיה בתחילת הדרך השותף השלישי בחשמל הצפון, ולימים, כזכור, נרכש חלקו על ידי ריטבלט. ברנט הזכיר כי טוקאן התרברב בפניו אודות קשריו עם כהן. סביר להניח כי כך עשה טוקאן גם באוזני ריטבלט. 16. ליבו של כתב האישום, כך ציין בית המשפט, נוגע לטענה בעניין מתן "עמלה" לכהן מרווחי חשמל הצפון בתור שוחד. בית המשפט ציין כי את הפרטים הרבים שבאו לפניו יש לבחון כמכלול. מרבית הראיות שהובאו כחיזוק לעדותו של טוקאן הינן ראיות נסיבתיות. כל ראיה היא חלק מפסיפס אשר רק התבוננות אינטגרטיבית בכל חלקיו משלימה את התמונה העובדתית לכדי מסכת שלמה וקוהרנטית. התיק מכיל פרטים ואירועים רבים, כמו גם גרסאות רבות ושונות. קשה לבודד כל אירוע ואירוע, אך גם אין כל צורך בכך, אלא יש לבחון את התיק בראיה אינטגרטיבית ומקיפה. עדותו של טוקאן, ממנה הזדמן לבית המשפט להתרשם במהלך השעות הרבות בהן נמסרה, הותירה על בית המשפט רושם מהימן, הן מבחינת הגיונה הפנימי והן מבחינת האופן שבו נאמרה. עם זאת, בהיות טוקאן עד מדינה יש להתייחס לעדותו בזהירות ובחשדנות, גם אם החוק אינו מחייב את התביעה להציג סיוע פורמאלי לעדות זו. אכן, לא ניתן להתייחס לכל חלק בעדותו של טוקאן כאמת צרופה. בחלקים מסוימים ניכרה הגזמה בעדותו ואף עלו סתירות בהשוואה לדברים שמסר במשטרה. ואולם, התבוננות כוללת ורחבה במכלול הראיות, חיזקה את התרשמותו של בית המשפט בדבר מהימנות גירסתו של טוקאן, על אף אי הדיוקים "המכוונים והשוגגים" (כלשון בית המשפט) עליהם ניתן להצביע בעדותו. גרסה זו לא הותירה מקום לספק כי כהן קיבל שוחד מחשמל הצפון. אכן, כפי שהוסיף בית המשפט, יש לבחון בקפידה את גירסתו של טוקאן וכל חלק וחלק ממנה טרם אימוצה. זאת, גם מפאת השקרים ואי הדיוקים שהועלו בה וגם לאור תמונת אישיותו המשתקפת מכתב האישום עצמו. טוקאן העיד על עצמו כעל נוכל, שעסק משך שנים ארוכות בתשלומי שוחד, העלמות מיסים ומעשי נוכלות שונים. בכל זאת, כך קבע בית המשפט, אחרי בחינה קפדנית וזהירה של עדותו כמתבקש בנסיבות העניין, המסקנה היא כי "גרעינה הקשה של גרסתו (של טוקאן) הינו אמת" (עמ' 128 להכרעת הדין). 17. באי כוח המערערים ערים, כמובן, לעיקרון הכללי לפיו אין בית המשפט שלערעור מתערב בהערכת מהימנות. ואולם, הם סבורים כי יש לחרוג מכלל זה בענייננו. באי כוח המערערים מצביעים על שני הקשיים בהם פתחנו: הקושי הראשון טמון בהעדר זיקה ישירה בין העברות הכספים במזומן עבור הדירות שרכש כהן, לבין כספי השוחד שניתנו לפי הטבלה ת/39, וזאת בהתחשב במועדי רכישת הדירות. הקושי השני נעוץ בכך שאין ראיה למשיכות כספים במזומן מחשבון נשר, עובדה לה מסכימה גם המשיבה. שקלנו בכובד ראש את טענות המערערים והגענו לכלל מסקנה כי על אף קיומם של קשיים אלה ואחרים, אין מקום להתערב באמון שרחש בית המשפט לגרעין הקשה של עדותו של טוקאן. דהיינו, לסיפור המעשה לפיו מעת לעת ועל דעתו של ריטבלט, העביר לידי כהן סכומים נכבדים של כסף, כשוחד מחשמל הצפון בעבור קידום האינטרסים הכלכליים שלו ושל ריטבלט בחברת החשמל. 18. אשר להעדר ראיה לעניין הוצאת כספים במזומן מחשבון נשר: התשובה לקושיה זו מצויה בהכרעת הדין גופה. בית המשפט אומנם ציין כי בלי חוות דעת מומחה, אין הוא יודע אם נמשכו כספים במזומן מחשבון נשר. ואולם, בד בבד הסביר כי לפי עדותו של טוקאן, חלק מכספי השוחד שמסר לכהן נטל טוקאן במזומן מחשבון נשר וחלק אחר נטל מכספי מזומן שהיו בחשמל הצפון כ"כסף שחור": "אמנם, לו הוכחה טענת ההגנה כי מעולם לא נמשך כסף מזומן מחשבון בנק זה [חשבון נשר – מ.נ.], היה בכך כדי להפחית במעט ממהימנות הגירסה, אך לא באופן משמעותי, כיוון שלפי העולה מגירסת טוקאן, המדובר היה בעשרות העברות כספים לכהן באופן מתמשך שהתרחשו במשך שנים ולפני שנים רבות. לפיכך, אין להוציא מכלל אפשרות כי טוקאן טעה בתיאור מנגנון העברת הכספים לכהן. אכן, היה בכך כדי להוכיח כי האמת אינה "נר לרגליו" של טוקאן, אך כבר ציינו כי טוקאן העיד על עצמו כי אינו סמל ליושר ולטוהר המידות, ומשכך, שומה עלינו לבחון את עדותו בזהירות. יחד עם זה, אין להסיק מאופיו של טוקאן כי כל דבר היוצא מפיו הוא דבר שקר. הנה כי כן, ההגנה לא הוכיחה את טענתה כי טוקאן שיקר כשאמר כי נהג, בין היתר, למשוך כספי מזומן מחשבונה של נאילה בנשר כדי להעבירו כשוחד לכהן, טענה שכשלעצמה אין בה כדי למוטט את גירסת טוקאן" (עמ' 126 מהכרעת הדין, ההדגשות הוספו). 19. אכן, העובדה לה הסכימה המשיבה בדיון לפנינו, כי אין שום ראיה בדבר משיכת כסף במזומן מחשבון נשר, יש בה כדי "להפחית במעט" מנכונות הגרסה שמסר טוקאן, ואולם, כפי שציין בית המשפט – "לא באופן משמעותי". יש לזכור לעניין זה כי אין מחלוקת על כך שבחשבון נשר הופקדו כספים במזומן אותם מסר כהן לטוקאן וכספים אלה הוצאו מן החשבון בדרך של משיכת המחאות לפקודת מוכרי הדירות, לבקשתו של כהן. חשבון נשר היה איפוא "מעורב" בפעילות הפלילית. אנו מוכנים לקבל כי החשבון האמור לא היה "מעורב" בהעברת כספי השוחד, במובן זה שלא אליו הופקדו כספי השוחד ולא ממנו הם נמשכו. ואולם, הוכח כי לחשמל הצפון היו "כספים שחורים" במזומן ועובדה זו אינה שנויה במחלוקת. על כן, איננו רואים פסול במסקנת בית המשפט לפיה טוקאן טעה בתיאורו את מנגנון העברת הכספים, ואין בדבר כדי לשלול את הקביעה כי העברת כספים כשוחד – היתה גם היתה. לא מן המותר לציין: בעימות שנערך בין טוקאן לבין ריטבלט (ת/115), תיאר טוקאן את מנגנון העברת השוחד מחשמל הצפון באופן אחר. טוקאן תיאר כי היה מביא לריטבלט את הכספים "השחורים", ריטבלט היה מחליט כמה היה מגיע לכהן ואילו ביתרת הסכום היו טוקאן וריטבלט מתחלקים. לפי גרסה זו, את כספי השוחד היה ריטבלט מוסר לטוקאן, אשר היה מעביר אותם במזומן לידי כהן (ת/115, עמ' 79-78). לעומת זאת, בהקשרים אחרים, טען טוקאן כי נעשה שימוש הן בחשבון נשר והן ב"כספים שחורים" לשם תשלום השוחד (ת/134, גיליון 3). נראה כי הגרסה לפיה סכומי השוחד שולמו באמצעות "הכספים השחורים", הגיונית יותר וכי, כפי שקבע בית המשפט, טענתו של טוקאן לפיה כספי השוחד הוצאו במזומן מחשבון נשר היא טענה מוטעית. חשבון נשר שימש להעברת כספים למוכרי הדירות. 20. מכאן נעבור לדיון במשקל המועט שנתן בית המשפט לטבלה ת/39 ולהסתמכותו, ביוזמתו הוא, על מחירי הדירות שרכש כהן, לצורך קביעת סכום השוחד שקיבל מטוקאן ומריטבלט. גם עניין זה יש לראות בפרופורציה הראויה לו. בית המשפט האמין לטוקאן וכחיזוק לעדותו הסתמך על ההשקעות בדירות כראיה לסכום השוחד. עם זאת, כזכור, בית המשפט קבע כי הסכומים המפורטים בטבלה, שהיא בגדר שחזור של סכומי השוחד עבור כל מכרז, אינם משקפים את סכומי השוחד המדויקים, אלא הם משקפים את סדרי הגודל הכלליים של הסכומים אותם קיבל כהן. אכן, הטבלה אשר הוכנה לצורך משא ומתן עם הפרקליטות לגבי מעמד של עד מדינה, איננה משקפת רישומים שבוצעו בזמן אמת אלא שחזור. בטענותיה לפנינו, הסכימה המשיבה כי יש להגביל את סכום השוחד לסכום אותו היה מוכן בית המשפט לייחס לשוחד ולא למעלה מכך – 1.3 מיליון ש"ח. נראה לנו כי הקביעה לפיה הטבלה ת/39 משקפת סדרי גודל של סכומי השוחד וכי יש בה כדי להעיד על כך שסכום השוחד עלה לפחות כדי 1.3 מיליון ש"ח – הינה קביעה זהירה, המבוססת על אמון בגירסתו הכוללת של טוקאן בדבר מתן השוחד ובדבר סדרי הגודל של השוחד. לא נכחד כי אפשר והסכום שנקבע בהסתמך של שווי הדירות, אפילו נמוך יתר על המידה. אין אנו סבורים כי בהסתמכות על עלות הדירות נגרם לכהן או לריטבלט עיוות דין. 21. אחרי ככלות הכל יש לבחון את הגיונם של דברים: טוקאן ביקש להיות עד מדינה. האפשרות שהוא ימציא סיפור בדבר מערכת יחסים מתמשכת וארוכה של מתן שוחד לכהן, אך ורק על מנת לזכות במעמד של עד מדינה – איננה מתקבלת על הדעת. הרי לא רק על כהן וריטבלט הוא מעליל במסגרת גירסתו זו, אלא הוא גם ממציא, לפי הטענה, סיפור שלא היה ולא נברא בדבר מעורבותו שלו בעבירות שוחד. אכן, מדובר בתיזה אשר אינה מתיישבת עם ההיגיון הבריא. קשה לקבל את הטענה לפיה טוקאן שם עצמו רשע והמציא יש מאין את סיפור המעשה בעניין השוחד, רק כדי לחלץ את עצמו מעבירות אחרות. זאת ועוד, עיון בעדותו של טוקאן, והכל תוך שאנו נותנים דעתנו לסתירות ולתמיהות מסוימות שלא נעלמו גם מעיני בית המשפט, מעלה תמונה כוללת, שלמה ומפורטת באשר לטיבה של מערכת היחסים המתמשכת בין השלושה. מערכת יחסים שקשה לראות את הגיונה אם אין המדובר במסכת שבין נותן שוחד ובין מקבלו. קשה להסביר את שיחות הטלפון הרבות, את הנסיעות המשותפות לחו"ל, או את הסיוע בהעברת כספים לחו"ל לצורך הלבנתם (בו עוד ידובר בהרחבה) – שלא על רקע עבירות השוחד. 22. הגענו איפוא לכלל מסקנה כי אין להתערב בממצא שקבע בית המשפט קמא ועל פיו טוקאן העביר לכהן מעת לעת כספים בשיעור ניכר, שאינו עולה על 1.3 מיליון ש"ח, כשוחד מחשמל הצפון. עתה נעמוד ונבחן בנפרד את מעורבותו של ריטבלט בנושא מתן השוחד במזומן. ה. ריטבלט והשוחד במזומן 23. הנה כי כן: כהן קיבל שוחד בסדר גודל של 1.3 מיליון ש"ח, בתמורה לסיוע לחברת חשמל הצפון. עתה, נשאלת השאלה האם טוקאן פעל כפי שפעל מאחורי גבו של ריטבלט? האם ריטבלט לא ידע, לא ראה ולא שמע? בנוסף לטענות המשותפות לכהן ולריטבלט כאחת, טוען ריטבלט גם טענות הייחודיות לו. מן הקביעה לפיה נתן טוקאן שוחד לכהן בעבור קידום האינטרסים של חשמל הצפון ועד לקביעה כי גם ריטבלט היה שותף לדבר עבירה – קצרה הדרך. מקובל עלינו כי מי שהעביר את כספי השוחד לכהן במזומן היה טוקאן. פרט לטובות ההנאה הנוספות שניתנו כשוחד, בהן נעסוק להלן, לא טען טוקאן למעורבות ישירה של ריטבלט בהעברת השוחד לכהן. לפי המתואר בעדותו של טוקאן, ככל שעסקינן בהעברת המזומנים לידי כהן, ריטבלט נותר מאחורי הקלעים ומי שהעביר את המזומנים לכהן היה טוקאן עצמו. ואולם, התיזה לפיה טוקאן שיחד את כהן מאחורי גבו של ריטבלט אינה עולה בקנה אחד, לא עם היגיון הדברים ואף לא עם הראיות שהובאו. 24. על הגיון הדברים כבר עמדנו. קשה להסביר מדוע ראה ריטבלט לטוב מלפניו להעמיד לרשותו של טוקאן את כל המערך הלוגיסטי של חברת אלקטרו חב"ש ומדוע זיכה אותו במחצית השותפות בחשמל הצפון, אם לא היה לטוקאן "מה לתרום" לחברת חשמל הצפון. תרומתו התבטאה "בקשריו המיוחדים" עם כהן. הגיונם של הדברים יש בו כדי להבהיר את מניעיהם של המעורבים ולכך יש להוסיף עניינים נוספים עליהם עמד בית המשפט. 25. חיזוק משמעותי למעורבותו של ריטבלט בפרשת השוחד, מצא בית המשפט המחוזי בטבלת השוחד ת/39, עליה עמדנו לעיל. כזכור, בית המשפט קבע כי מדובר במסמך אשר הוכן בדיעבד, היכול להצביע רק על סדרי הגודל של סכומי השוחד. דהיינו, לעניין סכומי השוחד, יוחס לטבלה משקל מוגבל בלבד. ואולם, בית המשפט ראה בטבלה ובנסיבות הכנתה משום ראיה כבדת משקל בעניין מעורבותו של ריטבלט בעבירות השוחד. זה המקום להתעכב ביתר הרחבה על העדויות השונות באשר להליך הכנתה של הטבלה ובאשר לממצאיו של בית המשפט בעניין זה. טוקאן העיד כי לאחר ששוחרר למעצר בית, הוא ואחותו נאילה נפגשו עם ריטבלט ועורכי דינם דאז, ברדוגו ודראי, במסעדת "אבו-יוסף" בחיפה, על מנת לדון באפשרות להגיע להסדר טיעון עם הפרקליטות. על פי גירסתו של טוקאן, במהלך המפגש, ריטבלט ציין כי שולם לכהן על ידי חשמל הצפון שוחד בסכום של כ-2 מיליון ש"ח ויחד ביקשו לשחזר את סכומי השוחד ששולמו במשך השנים לכהן. 26. לדברי טוקאן, הטבלה ת/39 הוכנה במשרדי חשמל הצפון, לאחר אותה פגישה במסעדה. טוקאן ביקש עוד קודם לכן מהפקיד שעבד אצלם, עאיד אבו-סריה, לרכז את המסמכים הנוגעים למכרזי חברת החשמל בהם זכתה חשמל הצפון. טוקאן העיד כי הוא וריטבלט ישבו במשרדי חשמל הצפון ועיינו במסמכים הרלוונטיים. לאחר מכן, ריטבלט שיחזר את הסכומים השונים שניתנו לכהן (לגבי כל מכרז בנפרד) וטוקאן רשם את הסכומים בהם נקב ריטבלט בכתב ידו, על גבי המסמכים הנוגעים למכרז הרלוונטי. בהמשך, טוקאן ביקש מעאיד להכין את הטבלה ת/39 ובה פרטים שונים הנוגעים למכרזים. בעמודה הנושאת את הכותרת "סטייה" (שפירושה, לדברי טוקאן, הוא שוחד) הנחה טוקאן את עאיד לרשום את הסכומים שנרשמו קודם לכן בכתב ידו של טוקאן על מסמכי המכרזים השונים. 27. עאיד העיד אף הוא במשפט. הוא סיפר כי הוציא, לבקשת טוקאן, את המכרזים השונים של חברת החשמל והניח את המסמכים בחדרו של טוקאן. באותו יום, כך סיפר, הגיעו טוקאן וריטבלט למשרדי חשמל הצפון וישבו במשרד. עאיד לא ידע מה עשו השניים במשרד, אך העיד כי כעבור חצי שעה עד שעה יצא טוקאן, נתן לו חלק מן המכרזים וביקש ממנו להכין את הטבלה ולמלא בה נתונים שונים. בין השאר התבקש עאיד לרשום ולתעד את ה"סטייה". כאמור, ה"סטייה" היתה רשומה בעיפרון בכתב ידו של טוקאן בתוך מסמכי המכרזים. טוקאן לא הסביר לעאיד מה פשרו של נתון זה. בית המשפט מצא את עדותו של עאיד עדות מהימנה. בית המשפט התרשם כי האירוע של הכנת הטבלה אותו תיארו טוקאן ועאיד, אכן התרחש כפי שמסרו השניים בעדויותיהם. 28. אשר לאירוע שקדם לעריכת הטבלה – המפגש במסעדת "אבו-יוסף", ריטבלט אישר כי התקיים מפגש כזה, אך כפר בכך שהוא הודה בפני עורכי הדין ברדוגו ודראי בביצוע עבירות שוחד. הוא טען כי עורכי הדין ייצגו רק את טוקאן. עורכי הדין לא העידו במשפט. המשיבה לא יכולה היתה להעידם בשל חיסיון עו"ד-לקוח. כאמור, המשיבה הסכימה בדיון לפנינו כי לא היתה פנייה מצד ריטבלט להפוך לעד מדינה. טוקאן אמר בחקירתו ואף חזר ואמר כי הוא מוותר מבחינתו על כל טענת חיסיון כלפי עורכי הדין ומבחינתו, אין מניעה כי ריטבלט יזמנם לעדות. ריטבלט לא עשה כן ובית המשפט זקף הימנעות זו לחובתו. עדה נוספת אשר נכחה במפגש אשר התקיים במסעדה היתה כזכור נאילה. נאילה טענה מצידה כי עלתה לשירותים במסעדה ולא שמעה את כל חילופי הדברים, אף ששמעה את טוקאן מטיח בפני ריטבלט את הטענה כי האחרון שילם את דמי הביטוח של פוליסת הרכב של בנו של כהן, נושא בו נדון בקצרה בפרק הרלוונטי. נאילה לא הזכירה בעדותה כי שמעה בשיחה התייחסות ל-2 מליון ש"ח אשר ניתנו כשוחד. על פי עדותה, הפגישה הסתיימה במתח בין טוקאן לבין ריטבלט. עוד ציינה נאילה בעדותה כי אחרי הפגישה במסעדה הלכו היא, טוקאן וריטבלט למשרדי חשמל הצפון, שם פגשו את עאיד וזה האחרון הסיע אותה לבית אמה בחיפה, הנמצא בסמוך למשרדים. ריטבלט מצידו כפר בכך שלאחר הפגישה במסעדה עלה למשרדי חשמל הצפון. לדבריו, הלך למשרדי חברת אלקטרו חב"ש הנמצאים כזכור באותו מבנה בו נמצאת חשמל הצפון (עמ' 392 לפרוטוקול). 29. בית המשפט קבע כי טבלת השוחד ת/39 הינה מסמך מקורי, אשר נערך בנסיבות המתוארות במסגרת גירסתו של טוקאן. עדותו של עאיד הינה ראיה נסיבתית כבדת משקל באשר למעורבותו של ריטבלט בעריכת הטבלה. כזכור, ריטבלט כפר במעורבות כזו. בית המשפט הדגיש כי בטבלה ובמעמד עריכתה אין משום ראיה ישירה ביחס לעובדה שכהן קיבל שוחד מטוקאן ומריטבלט, אלא מדובר בראיה נסיבתית בלבד. יחד עם זאת, כך ציין, שיחזור סכומי השוחד כמו גם עריכת הטבלה, פועלים כראיה ישירה כנגד ריטבלט ומעידים על כך שבניגוד לגירסתו כיום, הרי שבמועד בו נערכה הטבלה, טען אף הוא כי ניתן שוחד כספי לכהן ומכאן שהיה שותף מלא לפעילות זו. אנו מוכנים להניח כי במעמד הפגישה, ריטבלט לא ביקש להיות בעצמו עד מדינה, אף שנכון היה לסייע לטוקאן בעניין זה (השוו לגירסת טוקאן בעניין בת/132, גיליון 7). כפי שכבר נאמר, מעדותו של טוקאן עלה בבירור כי מי שהעביר את כספי המזומנים לכהן היה טוקאן. ריטבלט לא "לכלך ידיו" בהעברת השלמונים במזומן. אף אין להוציא מכלל אפשרות כי ריטבלט היה מעוניין שטוקאן, והוא בלבד, יגיע להסדר טיעון באופן שריטבלט עצמו לא יופלל. הדבר מצביע על כך שריטבלט היה מודע בזמן אמת להעברות הכספים לידי כהן והיה שותף למעשה העברתם וכי הוא לא הופתע לגלות כביכול לראשונה בחקירתו במשטרה, ששותפו טוקאן העביר סכומי כסף נכבדים לכהן בשם חשמל הצפון. אילו גילה ריטבלט רק בדיעבד כי שותפו בחברת חשמל הצפון נתן שוחד – ניתן היה לצפות שיתנער ממנו ומפעולותיו, אך לא כך קרה. 30. נוסיף על כל אלה, כי ריטבלט הודה, כפי שיפורט להלן, בעבירות מס וכי ריטבלט הודה בחקירתו שחשמל הצפון נתנה באמצעותו לבנו של כהן סכום נכבד בסך 5,000 ש"ח לרגל חתונתו של הבן, אף שריטבלט כלל לא הוזמן לחתונה. כל העניינים הללו מצביעים על כך שריטבלט אינו אותו שה תמים, כפי הדימוי שניסה לצייר לעצמו. עבירות השוחד האחרות שבחלקן הורשע ריטבלט, כפי שיפורט בהמשך, מהוות אף הן ראיה נסיבתית לכך שריטבלט לא הרחיק עצמו בזמן אמת ממתן כסף או שווה כסף לכהן. על כן, מסקנתנו היא כי אין מקום להתערב בממצאו של בית המשפט המחוזי לפיו ריטבלט היה שותף לעבירה של מתן שוחד לכהן, בדרך של העברת מזומנים לכהן כדי שהלה יסייע לחשמל הצפון. ו. התמורה לשוחד 31. שני המערערים טוענים כי לא הוכח כלל ועיקר שכהן סייע בדרך זו אחרת לחשמל הצפון ומכאן שלדבריהם אין לומר כי ניתנה תמורה. העדר תמורה יש בו, לטענתם, כדי לאצול על שאלת מהימנותו של עד המדינה טוקאן. לעניין זה הם מצביעים על דבריו של טוקאן עצמו, אשר ציין כי בדיעבד ידוע לו שכהן לא עשה דבר לטובת חשמל הצפון: "בדיעבד, היום אני יודע שהוא לא עשה כלום, פשוט ישב, ראה שזכיתי והודיע לי" (עמ' 69 לפרוטוקול). לטענתם, אין זה מתקבל על הדעת כי טוקאן וריטבלט נתנו לכהן סכומים כה נכבדים, כפי שטוען טוקאן, בלא שקיבלו כל תמורה והדבר מעיד על כך ששוחד – לא היה. 32. אין לקבל טענה זו של המערערים. ראשית, בפן המשפטי – אין כל משמעות לטענה. כידוע, לפי סעיף 293(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), די בכך שהשוחד ניתן "כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל" ואין צורך בהוכחה כי מקבל השוחד נתן בפועל תמורה. כלומר, אין צורך כי עובד הציבור אכן יפעל פעולה מסוימת עבור נותן השוחד ודי אם קיבל ממנו טובת הנאה למטרה זו (ר' את פסק דינו של השופט א' א' לוי שניתן לאחרונה ב-ע"פ 5083/08 בניזרי נ' מדינת ישראל, סעיף 50 לפסק הדין (טרם פורסם, 24.6.2009) (להלן: פרשת בניזרי)). ואולם, בענייננו, בית המשפט קמא השתכנע כי ניתנה גם ניתנה תמורה. אכן, טוקאן לא טען כי כהן העביר לו נתונים בעניין הצעותיהם של מציעים אחרים. ואולם, בית המשפט לא קיבל את טענתו של כהן, לפיה באופן מעשי הוא לא יכול היה לסייע לספקים בכלל ולחשמל הצפון בפרט, בשל נוהליה של חברת החשמל. כהן היה יו"ר ועדת המכרזים של חברת החשמל. אחד מתפקידיה של הועדה היה לקבוע את סוג המכרז, דהיינו להחליט האם יהיה מכרז פתוח – המופץ באמצעות העיתונות לכלל הציבור; מכרז סגור – המופץ לרשימה סגורה של ספקים; או מכרז ל"ספק יחיד". מכרז הנשלח לספק יחיד הוא מכרז הנשלח לספק אחד בלבד, אשר לגביו נקבע על ידי הרשת הארצית, שהיא גוף נפרד מאגף האספקה של חברת החשמל, כי ספק זה הינו הספק היחידי אשר מוצריו עומדים בדרישות הטכניות של המכרז. על פי נוהלי חברת החשמל, בהתעורר הצורך לרכוש טובין כלשהם, בסמכותו של ראש אגף האספקה או סגנו לקבוע כי מדובר ב"דרישת טובין אדומה", היינו דרישה דחופה הנוצרת בשל מחסור בלתי צפוי אשר יש קדימות לטיפול בה. חלק נכבד מן המכרזים בהם זכתה חשמל הצפון היו מכרזים לאספקת מוצרים של חברה בשם רייקם, לגביהם נקבעה רייקם כספק יחיד, בין היתר על פי הנוהל האמור בעניין "דרישת טובין אדומה". בהקשר זה, יצוין כי טוקאן העיד על כך שהקשר העסקי עם רייקם נוצר בעקבות הערה שהשמיע באוזניו כהן. לפי עדותו, כהן ציין בפניו כי חשמל הצפון תוכל להגדיל את רווחיה באם תהפוך להיות נציגת חברת רייקם העולמית. לאחר דברים אלה, פנה ריטבלט לרייקם וביקש כי חשמל הצפון תהפוך לנציגת חברת רייקם מול חברת החשמל והלה אף ציין את עומק קשריה עם כהן. לטענת טוקאן, חברת "רייקם" הסכימה לאותה הצעה, וחשמל הצפון אכן הפכה לנציגת רייקם מול חברת החשמל (עמ' 73 לפרוטוקול). בית המשפט קמא ציין כי אין תימוכין אובייקטיביים לטענתו של טוקאן כאילו הפנייה לרייקם נבעה מעצתו של כהן, אך קבע כי כל מהלך העניינים הנוגע להתקשרות עם רייקם נדמה בעיניו "כבלתי תמים בעליל", גם מצד מקבלי ההחלטות בחברת החשמל. עוד נקבע בהקשר זה כי המרוויחה העיקרית ממהלך ההתקשרות בין רייקם לבין חשמל הצפון, היתה חשמל הצפון. בית המשפט אף קבע כי ראיות שהוצגו בדבר ספסור מחירי המוצרים של רייקם על ידי חשמל הצפון, ספסור אשר היה ידוע לאנשי חברת החשמל ובראשם כהן, "בזמן אמת", והעובדה כי בניגוד למתבקש פעל כהן לשימור המצב הקיים – מחזקות את טענת המשיבה ואת גירסתו של טוקאן לפיה הקשר בין חשמל הצפון לבין רייקם היה לרצונו של כהן. זאת ועוד: לועדת המכרזים בראשות כהן היתה סמכות להחליט האם לפצל הזמנות במכרז מרובה פריטים או להעניק את כל המכרז כולו לספק אחד. כך, באחד המכרזים הנזכר בטבלה ת/39, עולה מפרוטוקול ועדת המכרזים, כי למכרז מסוים למספר פריטים ניגשו שש חברות ובהן חשמל הצפון. חשמל הצפון הגישה את ההצעה הזולה ביותר ביחס ל-4 פריטים, ואילו חברות אחרות הגישו את ההצעה הזולה ביותר ביחס לשני הפריטים אחרים. החלטת ועדת המכרזים היתה שלא לפצל את המכרז, באופן שיאפשר לכל חברה לספק את המוצר לגביו הציעה את המחיר הזול ביותר, אלא להעניק לחשמל הצפון את הזכייה במכרז כולו. הדבר נעשה בנימוק שהוצאת הזמנות נפרדות תפגע בחברת החשמל בהיבט של גמישות התפעול ויכולת הניצול של אותם פריטים, והדבר "יאלץ את חברת החשמל להוציא הזמנות נפרדות וטיפול נפרד לכל הזמנה, דבר הכרוך בעלויות נוספות". החלטה זו מדגימה, כך ציין בית המשפט, עד כמה קשה לשים את האצבע ולזהות, האם ננקט משוא פנים אם לאו, אך הדברים היו נראים אחרת למי שידע כי במקביל קיבל כהן מחשמל הצפון כספים וטובות הנאה. 33. בית המשפט מזכיר עוד כי לועדת המכרזים בראשות כהן, היתה סמכות להגדיל או להקטין את היקף ההזמנה בה זכה ספק מסוים בהיקף של 40%. בנוסף, היתה לה סמכות להאריך את תקופת החוזה בשנה נוספת והיתה לה גם סמכות להאריך את תקופת החוזה במסגרת "הזמנת המשך" ו"הזמנת גישור". המשמעות הכספית של הגדלת היקף ההזמנה או של הארכת תקופת החוזה הינה עצומה ועשויה להגיע לשווי כספי של מיליוני שקלים בשנה. בית המשפט הביא דוגמאות שונות להגדלות היקף ההזמנה, או להארכת משך ההתקשרות, או ל"הזמנת טובין אדומה", אשר בכולן היה מעורב כהן ופעל לטובת חשמל הצפון. בסופו של דבר, סיכם בית המשפט עניין זה בקביעה כי לכהן היתה יכולת בלתי מבוטלת להיטיב עם ספק מסוים או להרע עימו. החלטות ועדת המכרזים אינן אוטומטיות, אלא יש בהן הפעלת שיקול דעת בתוך מתחם רחב של סבירות ועל כן, קשה מאוד לזהות את הנקודות בהן הקשר עם כהן הטה את הכף לטובת חשמל הצפון. יחד עם זאת, ברור ממכלול הדברים, כי תמיכתו של כהן פעלה לטובת חשמל הצפון במקרים רבים. 34. בית המשפט הזכיר גם פעולות של כהן בקרב עובדי חברת החשמל, שאף בהן ניתן לזהות גילוי משוא פנים לטובת חשמל הצפון. כך, עובד בכיר באגף האספקה אשר היה מנהל הרכש הצפוני, שמשון גנץ, העיד כיצד בסוף שנת 1994 ננזף קשות בידי כהן, בנוכחות טוקאן וריטבלט, כאשר ברקע הנזיפה עמדה תלונתו של טוקאן על התנהלותו מול חשמל הצפון. כהן דרש מגנץ לשתף את חשמל הצפון בכל הליכי הרכש. אגב, טוקאן חיזק את דבריו של גנץ, תוך שתיאר בעדותו כיצד "כולם "שקשקו" ממנו" (מכהן) וסיפר כי בנוכחותו שלו ושל ריטבלט, כהן נזף בגנץ בצורה "מחרידה" (עמ' 72 לפרוטוקול). זאת ועוד, כהן הנחה את עובדיו לשתף את חשמל הצפון בכל הרכישות ללא מכרז בהן יכולה היתה חשמל הצפון להשתתף וזאת, בניגוד לנוהל פנימי לפיו היתה פנייה רק למספר ספקים על פי סבב מסוים. עובדת נוספת של חברת החשמל ננזפה על ידי כהן בעניין "היעלמה", כביכול, של הצעה למכרז של חשמל הצפון. בדיעבד, הסתבר כי נהג של חשמל הצפון לא הניח את ההצעה בתיבה הנכונה. כל עובדי הרכש בחברת החשמל נהגו, על פי העדויות, בדחילו ורחימו כלפי חשמל הצפון ודאגו לוודא כי היא הגישה הצעות לפניות לאספקה ללא מכרז אשר נשלחו אליה. בית המשפט הרחיב עוד ותיאר דרכים נוספות בהן היטיב כהן בפועל עם חשמל הצפון. אין אנו רואים צורך להאריך עוד בעניין זה ודומה כי הדברים ברורים. 35. לא מן המותר להזכיר כאן מסמך המעיד כמאה עדים על ההיקפים הנכבדים של רכישות אשר ביצעה חברת החשמל מחשמל הצפון בתקופה הרלוונטית. כך כתב בשנת 2000, מנכ"ל חברת החשמל דאז, מר רפי פלד, במכתב הפרישה שלו בעניין חשמל הצפון ובעניין חברת רייקם העולמית שיוצגה בארץ על ידי חשמל הצפון: "חשמל הצפון: מדובר בתופעה בלתי בריאה של ספק חדש המספק נתח בלתי סביר מסך כלל הרכש של האגף בתחומים מסוימים. יש לפעול לצמצום היקף המכירות של "חשמל הצפון" לחח"י בדרך של הגבלת סך כל המכירות השנתי שלו לחח"י, לשיעור שלא יעלה על 25% מסך הרכישות מהספקים המספקים אותם מוצרים לחח"י. חברת רייקם : רייקם הפועלת באמצעות "חשמל הצפון", כספק יחיד, הצליחה להשיג מחירים גבוהים מאוד תוך ניצול היותה ספק יחיד. יש להקפיד שלא לאפשר לרייקם שלא להיות ספק יחיד בשום מכרז ובשום מקרה. יש לפעול בצורה מואצת לאיתור ספקים נוספים בכל המוצרים בהם רייקם היא ספק יחיד" דומה שמכתב זה, כמו גם היקפי המכירות האדירים של חשמל הצפון לחברת החשמל, היקפים שאינם שנויים במחלוקת – מדברים בעד עצמם ומצביעים על תרומתו המשמעותית של כהן לקידום האינטרסים הכלכליים של חשמל הצפון. אין לקבל את הטענה כי כהן לא נתן תמורה לשוחד ובצדק נדחתה הטענה על ידי בית המשפט המחוזי. ז. עבירות השוחד הנוספות מתן שוחד וקבלתו באמצעות שירותי העברת הכספים למוכרי הדירות 36. לא היתה מחלוקת על כך שטוקאן קיבל מכהן מזומנים אשר היו ברשותו של כהן והלה הפקיד אותם בחשבונות בנק שונים. טוקאן, כזכור, העביר לבעלי הדירות אותן רכש עבור כהן המחאות שונות. למעשה, במעשיו אלה, טוקאן סיפק לכהן שירותי העברת כספים או מעין "שירותי בנקאות". בית המשפט קבע כי השירות שקיבל כהן מטוקאן לא היה רק סידור נוח במסגרת יחסי הידידות אשר שררו ביניהם או מעין "טובה לחבר". הקשר בין השניים נוצר רק בשל מודעותו של טוקאן לייחוסו ולמעמדו של כהן בחברת החשמל – דבר לו ניתן ביטוי לאורך כל עדותו של טוקאן. טוקאן האמין כי כדאי לו לעזור לכהן, ובמסגרת זו ידע כהן כי טוקאן לא יסרב לבקשותיו. בית המשפט קבע כי מאחורי השירות האמור עמד נסיון של כהן להסתיר את כספי המזומן אשר נמצאו ברשותו, על ידי "הלבנתם" דרך חשבונותיו של טוקאן. פעולות אלה הביאו את בית המשפט להרשיע את כהן בקבלת שוחד מטוקאן, גם בהתייחס לשירותים אלה שקיבל מטוקאן. בית המשפט זיכה את ריטבלט מעניין זה מחמת הספק ואין יסוד להתערב בממצאים שקבע בית המשפט בעניין זה. על רקע התמונה הכוללת שהתבררה בתיק זה, מעשה העברת הכספים, מעשה שיכול היה אולי להיראות תמים כשהוא עומד בגפו ובמנותק מיתר חלקי התצריף, אינו יכול לחסות עוד בצל טענת חברותם של כהן וטוקאן, כך בייחוד נוכח שזירתו בתצריף המלא – מסכת השוחד הכוללת. מתן שוחד באמצעות תשלום עבור גופי תאורה ל"קרני תכלת" 37. לאחר שרכש כהן את הדירה בגבעתיים, פנה הלה אל טוקאן וסיפר לו כי יזדקק לגופי תאורה לדירה. טוקאן הפנה אותו לחברה בשם "קרני תכלת" ובמקביל פנה טוקאן לאיש המכירות בקרני תכלת וביקש כי כאשר יבוא כהן "שיתן לו כבוד מלכים וחשבון פתוח". כהן אכן הגיע ורכש מספר מוצרים. החשבון על סך כ-19 אלף ש"ח נשלח לחשמל הצפון ושולם על ידי ריטבלט, באמצעות המחאה של חשמל הצפון. טוקאן העיד כי חשמל הצפון לא קיבלה כל החזר בגין סכום זה. כשנחקר כהן במשטרה בעניין זה, הוא שמר על זכות השתיקה. בבית המשפט, הודה כהן בהתרחשות אותה תיאר טוקאן לגבי גופי התאורה האמורים, אך טען כי טוקאן התחמק זמן רב מלמסור את החשבונית לידיו. בסופו של דבר, כך לפי עדותו של כהן, הוא הגיע לביתו של טוקאן ביוזמתו ומסר לו את הכסף במזומן. ריטבלט העיד כי נודע לו על רכישת המוצרים בקרני תכלת רק עם קבלת החשבוניות ולטענתו, ביקש מטוקאן לדאוג שכהן יעביר את התשלום אלא שהדבר לא נעשה מעולם. מסתבר איפוא, כך קבע בית המשפט, כי עדותו של טוקאן לפיה חשמל הצפון שילמה עבור מוצרי התאורה – היתה עדות נכונה. בית המשפט לא קיבל את גירסתו של כהן, לפיה החזיר לטוקאן את כל הכסף באחד הימים בביתו של טוקאן. בית המשפט ציין כי הגרסה אינה סבירה על פניה וכי אילו הגרסה היתה נכונה, היה כהן טוען את הדברים עוד בחקירתו במשטרה. בית המשפט הוסיף כי אילו ביקש כהן לשלם בעצמו עבור גופי התאורה, היה משלם בעת הרכישה, באותה אסרטיביות ונחרצות בה לטענתו החזיר את הכסף לטוקאן. כהן אף לא הציג שום אסמכתא לכך ששילם במזומן. אשר לריטבלט, בית המשפט המחוזי קבע כי אין לקבל את גירסתו לפיה פנה לטוקאן ודרש את החזרת הכסף מכהן. גם אם ריטבלט ידע על רכישת גופי התאורה רק בדיעבד, הרי עצם העובדה כי נאות לשלם את החשבון אשר נשלח מקרני תכלת ובהמשך לכך לא פנה לכהן על מנת לבקש החזר – מעידה על כך ששיתף פעולה עם מתן השוחד לכהן. על יסוד ממצאים אלו שבעובדה, ממצאים שבהם לא ראינו מקום להתערב, הרשיע בית המשפט את ריטבלט במתן שוחד לגבי פריט זה ואת כהן הרשיע בקבלת השוחד. ובדין עשה כן. מתן שוחד לכהן באמצעות מתן טלפון סלולארי ותשלום חשבונות הטלפון 38. לפי ממצאיו של בית המשפט קמא, לבקשת כהן, מסר לו טוקאן מכשיר סלולארי השייך לחשמל הצפון. המכשיר היה ברשות מזכירתו של כהן וחשמל הצפון שילמה את חשבונות הסלולארי משך חצי שנה. כהן טען כי טוקאן מסר את המכשיר לבנו וכי כשנודע לו שזהו מכשיר של חשמל הצפון הוא החזיר את המכשיר לחשמל הצפון. גם לגירסתו של כהן, הוא לא בירר מה היתה עלות השימוש במכשיר במשך שישה חודשים עד להחזרתו. גם על פי עובדות אלה הורשע כהן בקבלת שוחד. ריטבלט זוכה מחמת הספק. גם בעניין זה, לא ראינו מקום להתערב בממצאיו של בית המשפט קמא. בהסברים שנשמעו לא היה כדי ליטול את עוקצם של הדברים הברורים – כהן נטל לעצמו טובות הנאה שונות וחשבון הפלאפון ששולם בעבורו, הוא אך נדבך נוסף בתמונה הכוללת. מתן שוחד באמצעות ביטוח הרכב של יובל כהן 39. מן הראיות, ובכלל זה ראיות המעוגנות במסמכים שונים, עלה כי חשמל הצפון שילמה עבור ביטוח רכבו של יובל כהן, בנו של כהן, סכום של 7,800 ש"ח משך תקופה של כשנתיים. יובל כהן היה אומנם בעל הפוליסה, אך הכתובת אשר היתה רשומה אצל חברת הביטוח היתה כתובתה של חברת אלקטרו חב"ש. כהן טען, בדומה לטענתו בעניין גופי התאורה, כי החזיר לטוקאן גם את הכספים האלה, אך הוא לא הציג כל מסמך התומך בטענתו זו ולא פירט את נסיבות ההשבה. בית המשפט דחה את גירסתו והדבר מובן – לא די בהפרחת הטענה לאוויר, מבלי לבססה ולעגנה במאום זולת מוצא פיו של כהן עצמו. גם טענתו של ריטבלט כי קיבל את הכספים במזומן מטוקאן, אשר קיבל אותם בעצמו מכהן – נדחתה. גם בעניין זה, אין מקום להתערב בממצאים שבעובדה אשר נקבעו. מתן שוחד באמצעות מוצרי חשמל קטנים ללא תמורה 40. מעת לעת, כך עלה מהראיות, הגיע כהן ביום השבת לחנותו של ריטבלט בחברת אלקטרו חב"ש ונטל לעצמו מוצרי חשמל קטנים בלא ששילם בעדם. ריטבלט חייב את חשמל הצפון בעלות אותם מוצרים. באופן זה, ריטבלט וטוקאן יחד נשאו בעלות המוצרים באמצעות החברה המשותפת לשניהם. כהן מצידו טען כי שילם תמיד, אם לא באותו היום כי אז למחרת. בצדק, גם את טענתו זו דחה בית המשפט קמא. ריטבלט מצידו, אף שנשאל על כך, לא נתן כל הסבר הגיוני לכך שחייב את חשמל הצפון בעלות המוצרים שנלקחו מחנותו שלו, בעוד שבאופן טבעי מתבקש היה כי יוציא חשבונית על שם כהן. בנוסף, עלה מהראיות כי כהן ועובדים אחרים בחברת החשמל קיבלו מחשמל הצפון משקאות חריפים בסכומים ניכרים ומתנות יקרות ערך. על סמך עובדות אלה הורשע כהן בקבלת שוחד ואילו ריטבלט הורשע במתן שוחד בדמות מוצרים קטנים ומתנות יקרות למיניהן. גם בעניין זה, אין מקום להתערבות בעובדות שקבע בית המשפט או במסקנתו. ח. פרשת השוחד – עוללות 41. בערעוריהם ובסיכומיהם עסקו המערערים בהרחבה בכל פרט ופרט משל היה מדובר בסיכומים המוגשים לערכאה הדיונית. לכך אין כמובן מקום. ניסינו לעמוד כאן על עיקרי הדברים. סברנו כי אין צורך להיזקק למכלול הפרטים, באשר די בעיקרי הדברים שהובאו על מנת להרכיב את התמונה המלאה, בלא שייוותר צל של ספק בדבר קיומם של יחסים ממושכים ובעלי תכלית ברורה – מתן שלמונים בעבור בצע כסף. ואולם, בטרם סיכום פרשת השוחד נזכיר עוד כמה עוללות: (1) המוצג ת/101 בא כוחו של ריטבלט קובל על כך שבית המשפט קמא לא העניק משקל להאזנת הסתר ת/101. מדובר בהקלטה שהקליט טוקאן את ריטבלט, בטרם נודע לאחרון כי טוקאן חתם על הסכם עד מדינה. לאורך הקלטה זו נשמע ריטבלט כשהוא מכחיש את כל טענותיו של טוקאן. אכן, המוצג האמור כולל הכחשות ביחס לדבריו של טוקאן, אולם עיון בתמליל מעלה כי הדברים נאמרים לא אחת בלשון רפה. כך למשל כשהטיח טוקאן בריטבלט את הטענה כי הם נתנו לכהן מעל ל-2 מיליון ש"ח, השיב ריטבלט: "אני לא יודע" (ת/101, עמ' 59). במקום אחר, כשקבל טוקאן על כך שריטבלט עושה את עצמו כמי שאינו יודע, משיב לו ריטבלט כי אינו רוצה להתייחס לכל מה שטוקאן אומר (שם, בעמ' 65). עיון בתמליל כולו מעלה כי אומנם ישנה הכחשה של הדברים, אך לא באותה עוצמה שניתן היה לצפות לה ממי שמטיחים בו האשמות שווא בעניין שוחד. דברים אלה נכונים באותה מידה גם לגבי העימות שנערך בין השניים בתחנת המשטרה (ת/115). (2) ההתייחסות לעבירות השוחד "הקטנות" בא כוחו של ריטבלט מקשה ושואל מדוע טרח טוקאן לטעון באזני ריטבלט כי זה האחרון היה מעורב בעבירות השוחד "הקטנות", אם ריטבלט היה לדבריו שותף לעבירת השוחד במזומן, שהיא העבירה העיקרית. כך למשל, לגבי המפגש במסעדה עם נאילה ועם עורכי הדין ברדוגו ודראי, סיפרה נאילה שטוקאן הטיח בריטבלט את הטענה שהוא שילם את הביטוח של יובל כהן. כזכור, נאילה לא שמעה את השיחה כולה. אכן, העיסוק ב"קטנות" עשוי להיראות תמוה כשטוקאן טוען כי ריטבלט היה שותף לעבירה לגבי שוחד בסכום של 2 מליון ש"ח. אולם, עיון בראיות מספק הסבר לכך: כך למשל, בהודעה ת/132, גיליון 7, סיפר טוקאן כי באותה פגישה במסעדה, ריטבלט ביקש שלא להיות מעורב בכל הסדר עתידי. דהיינו, הוא רצה, לדברי טוקאן, שכל "הלכלוך" יהיה עליו (על טוקאן). בהודעה האמורה טוקאן סיפר גם שריטבלט אמר לעורכי הדין במסעדה כי הוא בקושי מכיר את כהן. הדבר הרגיז את טוקאן שהצביע "על המקום" על דוגמאות בהן ריטבלט היה "שותף מלא" למעשה השוחד (השוו גם ת/155, בעמ' 19 ואילך). נראה כי טוקאן מזכיר את מעשי השוחד ה"קטנים" בתגובה לטענותיו של ריטבלט כי כלל לא היה מעורב במתן שוחד לכהן או שאינו זוכר זאת. טוקאן טורח להראות כי ישנן "טביעות אצבע" של ריטבלט לגבי מעשי השוחד ונראה שבאור זה יש להתייחס לאזכור של "העבירות הקטנות" בידי טוקאן. (3) השעיית חשמל הצפון מחברת החשמל הזכרנו לעיל כי בשנת 2001 הושעתה חשמל הצפון מלשמש כספקית של חברת החשמל וכי חשמל הצפון נקטה בתגובה בהליכים משפטיים אזרחיים כנגד חברת החשמל. דבר זה לא יכול היה לקרות, כך לטענת המערערים, אם אכן קיבל כהן שוחד. לטענתם, בהנחה שקיבל שוחד, היה נתון כהן בידיהם של טוקאן וריטבלט, ועל כן הוא לא היה מעז לגרום להשעייתה של חשמל הצפון. ואולם, בית המשפט קבע כי לכהן לא היתה שליטה על מהלך העניינים הנוגע להשעיית חשמל הצפון: ההחלטה לא התקבלה על ידו, אך הוא חייב היה לעמוד מאחוריה נוכח תפקידו בחברת החשמל. קביעה זו מקובלת עלינו. ט. מהימנותו של טוקאן – סיכום 42. כאמור, בית המשפט המחוזי האזין לעדותו של טוקאן משך ימים רבים, אולי רבים מדי. אכן וכפי שכבר נאמר לעיל, טוקאן הוא עד בעייתי והדבר לא נעלם מעיניו של בית המשפט. טוקאן הוא עד בעייתי הן בשל המעשים שעשה, מעשים בגינם הפך לעד המדינה, והן בשל אי דיוקים מכוונים ובלתי מכוונים אשר נפלו בעדותו. סברנו – ולכך הסכימה גם המשיבה – כי לא היה מקום לגזור את סכום השוחד מעלות דירותיו של כהן; עוד קבענו בהסכמה כי אין ראיה לכך שמחשבון נשר נמשכו כספים במזומן. ברם, הגענו לכלל מסקנה כי אין להתערב במסקנותיו של בית המשפט לפיהן גרעין עדותו של טוקאן נכון הוא. זאת ועוד, התרשמנו מתוך קריאת הפרוטוקול כי מדובר בעד מהיר-חימה, אשר קל למשוך אותו בלשון. כך למשל, בשלב מסוים במסגרת חקירתו הארוכה, "שוכנע" טוקאן לטעון כי מאחר שכהן היה "שותף סמוי" בחשמל הצפון, הגיע לו שליש מרווחיה. בית המשפט לא קיבל גרסה זו וקבע כי היא הומצאה תוך כדי העדות. כמו בית המשפט המחוזי, אף אנו ערים לקשיים שמעוררת גירסתו של טוקאן, אך כאמור אין אנו סבורים שיש להתערב במסקנותיו של בית המשפט לגבי עדותו של טוקאן. בהקבלה לכך, אין להתערב בבחירתו של בית המשפט קמא שלא להאמין לעדויותיהם של המערערים. אכן, גירסתו של טוקאן, לפיה נתנו הוא וריטבלט שוחד לכהן, היא הגרסה המתיישבת עם מכלול האירועים ואף עם הגיונם של הדברים. גם בלא שנקבל כל אות בעדותו של טוקאן ואף לא כל מילה שאמר, אין מקום להתערב במסקנה הברורה כי ריטבלט וטוקאן פעלו במשך שנים כדי להרעיף טובות על כהן ולהעשיר את כיסיו ואת נכסיו. אכן, השניים חפצו ביקרו של כהן והעניקו לו כבוד של "מלכים" (כלשונו של טוקאן בעניין גופי התאורה מ"קרני תכלת"), אך לא חברות עמוקה עמדה ביסוד מעשים אלה, כי אם רחיצת ידו של כהן בתמורה לסיועו לחשמל הצפון, על דרך הטיית מכרזים לטובתה. י. "הפרשייה השנייה" – הרשעת כהן בעבירות הלבנת הון 43. פרט האישום השלישי בכתב האישום ייחס לכהן שני "אירועים מתמשכים" של הלבנת הון. האירוע הראשון – רכישת שתי הדירות בחיפה ובגבעתיים באמצעות כספי שוחד, תוך נקיטת אמצעים שונים להסתרת מקור הכספים והבעלות בדירות – הסתיים כולו לפני כניסת חוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון או החוק) לתוקף (ביום 17.8.00), ולפיכך אין הוא מגבש עבירה פלילית. האירוע השני – נסיון להסתיר כספי שוחד שקיבל כהן מאחר (בהמשך יתברר כי מדובר באריה פישר) – התרחש ברובו לפני כניסת החוק לתוקף, אך כהן הורשע בגין פעולה אחת שבוצעה לאחר מכן. 44. אלה עיקרי העובדות הנצרכות, כפי שנקבעו בבית המשפט קמא. בשנת 1996 פנה כהן לטוקאן, וביקש להעביר באמצעותו לחו"ל כספי שוחד שהוא אמור לקבל מאחר – הוא, כאמור, אריה פישר (מנהל, ואחד הבעלים, של חברה שעסקה בייצור כבלי חשמל). על רקע הסכמת טוקאן ונאילה, הועברו לחשבונה של נאילה בקנדה 400,000$ לערך. כעבור מספר חודשים משכה נאילה, שהסכום המשמעותי בחשבונה הכביד עליה ממספר בחינות, מהחשבון שיק על סך 330,000$ לפקודת כהן ואת היתרה במזומן. את השיק, וחלק מהכסף המזומן, העביר טוקאן לכהן בישראל. בהמשך אותה שנה הפקיד כהן את השיק בחשבון שפתח באוסטריה (חשבון אלמגור). בשנת 1999 פתח כהן חשבון נוסף באותו סניף בנק אוסטרי (חשבון אינטרלקן), והעביר אליו את כל הכספים שהיו בחשבון אלמגור. כחודשיים לאחר שעומת כהן עם השיק במסגרת ההליך האזרחי, משך בנו יובל (ביום 21.11.01) את הכספים שהיו בחשבון אינטרלקן (418,912.42$) והעבירם לחשבון לא ידוע (להלן משיכת הכספים). 45. בית המשפט קבע, כי אמנם הפעולה היחידה שבוצעה לאחר כניסת החוק לתוקף היא משיכת הכספים, אך כי די בה כדי לקיים את יסודות העבירה לפי סעיף 3(א) לחוק: "3. איסור הלבנת הון (א) העושה פעולה ברכוש, שהוא רכוש כאמור בפסקאות (1) עד (3) (בחוק זה -רכוש אסור), במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו, דינו - מאסר עשר שנים או קנס פי עשרים מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין - (1) רכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירה; (2) רכוש ששימש לביצוע עבירה; (3) רכוש שאיפשר ביצוע עבירה". נקבע, כי מקור הכספים שנמשכו הוא בעבירה (קבלת שוחד מפישר), וכי אין נפקות לכך שעבירה זו בוצעה עובר לכניסת החוק לתוקף (סעיף 34 לחוק). עוד נקבע, כי משיכת הכספים באה בגדרי "פעולה ברכוש", וכי היא נעשתה במטרה להסוות הן את "מקורו" והן את "מיקומו". בית המשפט התייחס לכך שהפעולה בוצעה על ידי בנו של כהן (אף שכהן טען, וגירסתו נדחתה, כי נכח בבנק במעמד משיכת הכספים), אך קבע כי כהן היה שותף לעבירה, "אם כ'מבצע בצוותא' לפי סעיף 29(ב) לחוק העונשין, ואם כ'מבצע באמצעות אחר' לפי סעיף29(ג) לחוק העונשין" (עמ' 204). 46. לבסוף נדרש בית המשפט לטענת ההגנה, המתבססת על סעיף 2(ב) לחוק. סעיף זה מורה: "2. עבירת מקור (א) בפרק זה, "עבירה" - עבירה כמפורט בתוספת הראשונה. (ב) לענין פרק זה יראו כעבירה גם עבירה כאמור בסעיף קטן (א) שנעברה במדינה אחרת ובלבד שהיא מהוה עבירה גם לפי דיני אותה מדינה...". לשיטת ההגנה, היה על המשיבה להוכיח כי עבירת המקור (עבירת השוחד) "מהוה עבירה גם לפי דיני אותה מדינה". ולענייננו, כי גם בקנדה ובאוסטריה מתן שוחד לעובד של תאגיד המספק שירות לציבור הוא עבירה פלילית. בית המשפט דחה את הטענה, וקבע כי עבירת קבלת השוחד היתה עבירת פנים. זאת הן "מן הטעם הטכני כי קבלת השוחד על ידי כהן נעשתה עם קבלת השיק על סך 330,000$ בישראל", והן כיון שאף אם העברת הכספים בוצעה בחו"ל: "כאשר המדובר בעובד ציבור ישראלי המקבל טובת הנאה בזיקה לתפקידו הציבורי, המדובר בעבירת פנים, ואין כל משמעות לעובדה כי הביצוע הפיזי של העברת הכספים בוצע מחוץ לישראל... הערך המוגן בעבירת השוחד הוא בטחת פעילות המנהל התקין, נקיון כפיהם של משרתי הציבור, ושמירה על אמון הציבור במערכת המינהל הציבורי (ע"פ 4148/96 מדינת ישראל נ' גנות, פ"ד נ(5) 367), ומכאן, שלקיחת שוחד על ידי עובד ציבור ישראלי בקשר עם עבודתו במינהל הציבורי הישראלי פוגעת בערך המוגן בעבירת השוחד, גם אם נעשתה בחו"ל, ומתקיימות בה כל הזיקות המהותיות ל'עבירת פנים' של לקיחת שוחד". הלבנת הון – טענות הצדדים 47. בפי המערער שתי טענות כלפי הרשעתו בהלבנת הון: (1) העדר תחולה טריטוריאלית של הדין הישראלי, הן על עבירת המקור (השוחד הנטען), הן על העבירה לפי חוק הלבנת הון (משיכת הכספים); (2) כי לא הוכח שמקור הכספים בעבירת שוחד, עבירה שלא כהן ולא פישר הועמדו בגינה לדין וממילא לא נוהל בעניינה הליך ככל משפטו וחוקתו. 48. אשר לסוגיית התחולה הטריטוריאלית, נטען כי עבירת המקור (הנטענת) בוצעה בחו"ל (מקום העברת כספי השוחד) וכי התביעה לא הוכיחה כי מעשים אלה מהוים עבירה "גם לפי דיני אותה מדינה" כדרישת החוק. נטען, כי שני טעמיו של בית המשפט להיות עבירת השוחד עבירת פנים - שגויים. עוד נטען, בסוגיה שלגביה אין התייחסות בפסק הדין, כי גם ההרשעה בעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון כפופה לסייגים הקבועים בסעיף 14(ב) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977: "(ב) נעברה העבירה בשטח הנתון לשיפוטה של מדינה אחרת, יחולו עליה דיני העונשין של ישראל רק בהתקיים כל אלה: (1) היא עבירה גם לפי דיני אותה מדינה; (2) אין חל לגבי העבירה סייג לאחריות פלילית לפי דיני אותה מדינה; (3) האדם לא זוכה כבר ממנה באותה מדינה או, אם הורשע בה, לא נשא את העונש שהוטל עליו בגללה. (ג) לא יוטל בשל העבירה עונש חמור מזה שניתן היה להטיל לפי דיני המדינה בה נעברה העבירה" (סייגים אלה חלים על עבירות שביצעו אזרחי ישראל בחו"ל, באמצעות סעיף 15(ב) לחוק העונשין)". לפיכך, כך נטען, כיון שהעבירה לפי חוק איסור הלבנת הון (משיכת הכספים) נעברה "בשטח הנתון לשיפוטה של מדינה אחרת" (אוסטריה), ניתן היה להרשיע את המערער בעבירה לפי חוק הלבנת הון רק אם התביעה היתה מוכיחה, כי משיכת הכספים "היא עבירה גם לפי דיני אותה מדינה". 49. עוד נטען, כאמור, כי המשיבה לא הוכיחה שמקור הכספים שנמשכו הוא בעבירה. במישור העקרוני נטען, כי החוק יוצר מצב מורכב: ככלל, על מנת לקבוע שמקור רכוש מסוים בעבירה יש לנהל הליך פלילי ביחס לאותה עבירה, אך במקרה שלפנינו נדרש בית המשפט לקבוע כי מקור הכספים בעבירת שוחד – מבלי שנוהל בעניינה הליך פלילי רגיל. נטען, כי דרך המלך היא להרשיע עבריינים בעבירות המקור, ולאחר מכן להחיל עליהם גם את הוראות חוק איסור הלבנת הון (תוך הפניה ל-ע"א 9796/03 שם טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 397 (2005)). עולה איפוא השאלה, מהי אמת המידה להוכחת הטענה שמדובר ברכוש שמקורו בעבירה? הוצעו ארבעה מודלים אפשריים, ונטען כי יש להתחשב בחומרתן של הוראות החוק, שבצדן עונש מאסר העלול לעלות על העונש הקבוע בגין עבירות המקור. 50. ולבסוף, במישור הקונקרטי, נטען כי לא הוכח שמקור הכספים שנמשכו אכן בשוחד שקיבל כהן מפישר. בין היתר נטען, כי בית המשפט ייחס משקל שלילי לעובדה שכהן לא העיד את מי שלטענתו הוא מקורו הלגיטימי של הכספים (איש עסקים רומני בשם קורפאי), אף שהמערער הסביר כי קורפאי פחד להעיד בישראל, ולהסתבך בשאלות לגבי מקור הכספים. ובמקביל, נטען כי שגה בית המשפט כשדחה את גירסתו של פישר, שהעיד במשפט מטעם ההגנה ודחה מכל ומכל את טענת השוחד, ובכך "הרשיע" אותו בעבירה כאמור מבלי שהואשם בה. נטען, כי בעניין זה לא ניתן להסתמך על גירסתו של טוקאן, שמסר קודם לכן גירסה – אשר הסתברה כמופרכת – לפיה מקור הכספים הוא באחד אושאדי. כן נטען נגד החיזוקים השונים שמנה בית המשפט לגירסתו של טוקאן. 51. מנגד תומכת המשיבה יתדותיה בקביעות העובדתיות, ובניתוח המשפטי, של בית המשפט קמא. אשר לתחולה הטריטוריאלית: ביחס לעבירת המקור (השוחד), נטען כי צדק בית המשפט קמא שדי בכך שהשיק נמסר לכהן בישראל, ובכך שתכליתית מדובר בעבירה שנעברה בישראל. ביחס לעבירת הלבנת ההון, נטען כי אמנם בית המשפט קמא לא נדרש לשאלה, אך כי מדובר בעבירת פנים. זאת, בהתבסס על דברי כהן עצמו (בין היתר בחקירתו במשטרה ביום 18.7.03) כי ההחלטה לרוקן את חשבון אינטרלקן התקבלה בישראל, בעקבות עימותו עם השיק בתביעה האזרחית שנוהלה בישראל, ובעיקר – כיון שהבן יובל פעל בחו"ל לפי הוראותיו של כהן מישראל, כידו הארוכה של אביו. ולבסוף, כי פעולות אלה נועדו להסתיר את הכספים משלטונות המס בישראל. כן הוזכר, כי כספים אלה עדיין מצויים ברשותו של כהן. הלבנת הון – תחולה טריטוריאלית 52. לאחר העיון בטענות הצדדים, ושוב בפסק הדין קמא ובחומר הראיות, נראה כי גם בעניין זה אין להיעתר לערעור. אכן, אין חקר לתבונות סניגור מוכשר בהעלאת כל טענה, אך בסופו של יום אין עסקינן בסיטואציה מורכבת במיוחד, חריגה ונדירה, אלא במערכת מהלכים התואמים בבירור את כוונת המחוקק בחוק; כך בעולמנו הגלובלי, הקל לתנועת אדם וחפץ ולא כל שכן כספים, והמועד לפורענויות שביקש המחוקק למנוע. אשר לשאלת התחולה הטריטוריאלית, סבורנו כי הן עבירת המקור (השוחד), והן עבירת הלבנת ההון (לענייננו, משיכת הכספים) הן עבירות פנים. 53. אשר לעבירת המקור (השוחד). מקובלים עלינו במלואם נימוקי בית המשפט קמא, לרבות נימוקו השני, בדבר תכלית מתן השוחד והערך המוגן בעבירה. בית המשפט קמא התבסס, בין היתר, על חוות דעתו המקיפה של השופט א' א' לוי בפרשת רוזנשטיין (ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.11.2005)) הנדרש לפנים השונות של הזיקה הטריטוריאלית: "לצד המובן הנפוץ, המתייחס למעשים שבוצעו בתחומי הטריטוריה ('זיקה טריטוריאלית צרה' או 'סובייקטיבית'), מכיר הדין במובן נוסף, שענינו המקום בו נרשמה, או תוכננה להתחולל, השפעתו של המעשה" (פסקה 23; ההדגשה הוספה). באותה פרשה נאמר (מפי השופט א' רובינשטיין), "במבט הרחב שמציע חברי, הכולל אותה 'זיקה טריטוריאלית רחבה', והנראה אף לי, ראוי להגדיר את מקום ביצועה של העבירה בכפר הגלובלי גם במשקפי יעדה של העבירה, המקום אליו כוונה, מקום מושבם של קרבנותיה" (פסקה ג(2)). נראה כי ניתן להוסיף על כך עוד נימוק, שיסודו בתפיסה "הקלאסית" המצומצמת של הזיקה הטריטוריאלית – ולענייננו די בנימוק זה. 54. לדידנו, אף מבלי להידרש להעברת השיק לידי כהן בישראל, ניתן היה לקבוע כי מתן השוחד היה בישראל. העובדה שאת כספי השוחד העביר נותן השוחד לחשבון המצוי בחו"ל, אינה משנה מן העובדה שעסקת השוחד – אותה "עסקה" בין נותן השוחד (פישר) ומקבל השוחד (כהן) – נערכה בישראל. מעדותו של טוקאן, שהתקבלה על דעת בית המשפט, עולה כי המגעים בין פישר לכהן נערכו בישראל. פישר עצמו הודה, בסופו של דבר, בעצם קיומם של מפגשים "פחות פורמליים" עם כהן (לרבות בביתו של כהן, בבתי קפה ובמסעדה בתחנת דלק), ואין כל טענה כי בין פישר וכהן נערכה פגישה או הושגה הסכמה כלשהי בחו"ל. גם אין חולק שהכספים שהופקדו (לגבי החשבון ממנו הועברו הכספים אין תיעוד; ת/66), כבר היו ברשותו או בשליטתו של כהן. כך העידה נאילה, כי: "ונעים [טוקאן] ואשר [כהן] התקשרו אליי והם תמיד היו מתקשרים כמעט תמיד בלילה... אשר התקשר, ביקש ממני לסגור לחודש, חודשיים, שבוע, מה שרצה אז, כל מה שביקש הכל היה תלוי בו ועל פי רצונו סגרתי את חשבון הבנק" (עמ' 710-709 לפרוטוקול; ההדגשות הוספו). דהינו, כספי השוחד "ניתנו" לכהן עוד לפני העברת השיק לידיו בישראל, במסגרת המגעים בין כהן לפישר בישראל – והוא שלט בהם עוד בטרם הגיעו לידיו עם קבלת השיק. לדידנו אין המקרה שלפנינו שונה ממקרה בו מעניק נותן השוחד למקבל השוחד נכס שנמצא בחו"ל (לצורך הדוגמה, דירה באירופה, או ניירות ערך בארצות הברית). מתן השוחד (לפי סעיף 291 לחוק העונשין) וקבלת השוחד (לפי סעיף 290 לחוק העונשין) הן עבירות שבוצעו בישראל – כך גם כאשר ניתן השוחד בישראל, ומקבל השוחד ביקש כי יופקד בעבורו בחו"ל. הדברים בבחינת פשיטא. 55. אשר לעבירת הלבנת ההון (משיכת הכספים), אף זו לדעתנו עבירת פנים. מקובלת עלינו עמדת המשיבה, כי יובל כהן פעל כידו הארוכה של אביו, וביצע בחו"ל את הוראותיו ותכנוניו מישראל. עוד יודגש, ראשית, כי כהן נטל אחריות מלאה על הפעולה (עמ' 908 לפרוטוקול); ושנית, כי כהן אינו משיג על הרשעתו "אם כ'מבצע בצוותא'... ואם כ'מבצע באמצעות אחר'" – קרי, כי ממקום מושבו בישראל היה שותף (אם לא למעלה מכך) לפעולה שתיכנונה והורתה בישראל ולידתה פיזית באוסטריה. ברי, כי אילו היה כהן נותן, ממקום מושבו בישראל, הוראה טלפונית לפקיד הבנק באוסטריה למשוך את הכספים, או אילו היה מבצע פעולה זו באינטרנט – מדובר היה בעבירת פנים. אין המקרה שלנו שונה מדוגמאות אלה. גישה אחרת דומה שהיתה מסכלת את מימושו התכליתי של חוק איסור הלבנת הון. הלבנת הון – הוכחת עבירת המקור 56. אשר לסוגיה של הוכחת "עבירת המקור". במבט ראשון טענת המערער שובת לב. המערער ופישר לא הואשמו בקבלת ובמתן שוחד ביחסים ביניהם, ואף על פי כן לצורך הרשעת המערער בעבירה של הלבנת הון "מניח" בית המשפט כי מקור הכספים אכן בשוחד. למעשה, אין להלום את הטענה. נשוב ונעיין בסעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון: "3. איסור הלבנת הון (א) העושה פעולה ברכוש, שהוא רכוש כאמור בפסקאות (1) עד (3) (בחוק זה -רכוש אסור), במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו, דינו - מאסר עשר שנים או קנס פי עשרים מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין - (1) רכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירה...". המדובר בעבירה התנהגותית ("העושה פעולה...") אשר מחייבת (מעבר לדרישת המודעות הרגילה) יסוד נפשי מיוחד ("במטרה להסתיר או להסוות"), וכוללת את הנסיבה: "ברכוש, שהוא רכוש כאמור בפסקאות (1) עד (3)". את התקיימות נסיבה זו, ככל נסיבה אחרת בעבירה פלילית, יש להוכיח מעבר לספק סביר; ברם, אין חובה להוכיח את התקיימותה דווקא באמצעות הרשעת הנאשם (או אחר) גם בעבירת המקור. 57. מבנה עבירות מסוג זה, הכולל נסיבה שעניינה עבירה אחרת, אינו חריג או מיוחד. ניטול לדוגמה את סעיף 411 לחוק העונשין: "411. קבלת נכסים שהושגו בפשע המקבל במזיד, בעצמו או על ידי שלוח, דבר, כסף, נייר ערך או כל נכס אחר, כשהוא יודע כי בפשע נגנב, נסחט, הושג או נעשה בו... " (ההדגשה הוספה). כמו בסעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון, סעיף זה כולל נסיבה שעניינה עבירה קודמת, "בפשע נגנב, נסחט, הושג...". ואכן, הרשעה בעבירה לפי סעיף 411 מחייבת הוכחה מעבר לספק סביר, שהנכס אמנם נגנב – אך אין כל חובה לנהל הליך פלילי נגד הגנב; מה גם, שקביעותיו "העובדתיות של בית משפט אחד במשפט פלילי המתנהל נגד פלוני אינן יכולות להוות בסיס למימצאים במשפט פלילי של אלמוני אשר נערך בפני שופט אחר" (ע"פ 648/87 סבן נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 669, 674 (1988) – השופט ג' בך). על אופן הוכחת העבירה הקודמת עמד בית משפט זה בפרשת קרמר: "אמת הדבר, שלא היתה בפני בית-המשפט ראיה שמישהו התלונן על גניבת הרכוש שנתפס או שאותו רכוש נגנב מאדם מסויים, אולם לפי נסיבות המקרה רשאי היה בית-המשפט המחוזי להסיק את המסקנה, שהדברים שנתפסו אצל המערער הושגו בדרך שיש בה משום עוון ושהמערער ידע על כך. מסקנה זו מושתתת בעיקר על מהות וצורת הדברים שנתפסו אצל המערער וכן על התנהגותו בזמן שנעצר" (ע"פ 143/75 קרמר נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 643 (1975) – השופט, כתארו אז, י' כהן). כך ניתח המלומד קדמי את יסודות העבירה לפי סעיף 411 הנזכר: "'אופן' השגת הנכסים מהווה, אפוא, נסיבה מהותית, ובתור שכזה - נמנה על רכיבי היסוד העובדתי שבעבירה. אשר על כן - על התביעה להוכיח: כי המדובר בנכסים אשר הושגו בפועל באופן המהווה עבירה... וכי אותה עבירה היא פשע. הוכחת 'אופן' השגת הנכסים כאמור: יכול ותעשה על ידי העדת הבעלים, ויכול ותעשה על ידי העדת הגנב עצמו; ואפשר ובית המשפט יקבענה על פי הנסיבות ללא עדות ישירה, ואפילו הבעלים נותר בלתי ידוע" (י' קדמי, על הדין בפלילים - חוק העונשין (מהדורת תשס"ו, חלק שני) 811). מבנה דומה, הכולל נסיבה שעניינה עבירה פלילית קודמת, קיים גם בעבירות נוספות (בין היתר סעיפים 254, 412-411, 413יא לחוק העונשין) ואין הוא מעלה כל שאלה מיוחדת. סוף דבר, דין הוכחת עבירת המקור (השוחד) כדין הוכחת כל נסיבה אחרת: יש להוכיחה מעבר לספק סביר, אך לאו דווקא באמצעות העמדת העבריין החשוד בה לדין. דברים אלה אף הם אין בהם רבותא; אי אפשר להטיל על העגלה הפלילית, עם שטעונה היא הוכחה מעבר לספק סביר, מטען שיסכל את תכליתה, וכדברי המשורר איציק מאנגר בשירו "על הדרך עץ עומד" (תרגום בנימין טנא), "בדי עמל אפרוש כנפי כי רב, כי רב הלבוש הוא...". 58. ולבסוף, במישור הקונקרטי, נראה כי התקיימות הנסיבה הוכחה כדבעי. בית המשפט קמא ניתח באריכות את הפירכות הרבות בגירסה המייחסת את הכספים לאותו קורפאי (עמ' 175-169), ומנגד את התימוכים הרבים לגירסת טוקאן, לפיה מקור הכספים בפישר (עמ' 182-177). ממצאיו מסתברים, ומבוססים בין היתר על התרשמותו הישירה מעדותו של טוקאן. די כי נזכיר, שבהתנהלותו של כהן, החל באופן הסתרת הכספים ברחבי העולם, דרך אמירת אי האמת, שתיקותיו וסתירותיו בחקירה וכלה בגירסה הכבושה ומלאת סימני השאלה – יש כדי לבסס את המסקנה שאין מדובר בכספים לגיטימיים. עובדה זו אף אינה לאמיתה במחלוקת, והשאלה שעמדה בפני בית המשפט היא הכרעה בין "גירסת קורפאי" לבין "גירסת פישר". הגירסה הכבושה ונעדרת האמת שהציג כהן למקור הכספים (גירסת קורפאי) אינה מסתברת, אינה עולה בקנה אחד עם אופן החזקת הכספים, ולא נעשו פעולות מתבקשות להוכחתה. נזכיר, כי כהן טען שקורפאי הוא אזרח רומני המפחד להעיד ולהסתבך, אך בהמשך התברר, ממסמכים שמסרה ההגנה, כי אותו קורפאי אינו אלא אזרח ישראלי בשם רוברט קורן, המקפיד "להגיע ארצה אחת לחודש בממוצע" (עמ' 172 לפסק הדין). אין לשכוח, כי על פי סעיף 1(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 "מותר להזמין כל אדם ליתן עדות שהיא קבילה ושייכת לענין..."; ומן המפורסמות כי אי הבאתה של ראיה רלבנטית פועלת כנגד הנמנע מהבאתה (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980); ע"א 789/89 עמר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד מו(1) 712, 721 (1992); ע"פ 677/84 שמש נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 33, 48 (1987)). 59. ומנגד, טוקאן העיד כי מקור הכספים בפישר. אכן, בחקירתו במשטרה טען טוקאן, כי מקור הכסף באותו אושאדי, ובעדותו הודה כי בעניין זה שיקר לחוקריו (עמ' 115 לפרוטוקול). ברם, חרף הגירסה הראשונית, וחרף הכחשותיו של פישר (שגירסתו הראשונית לגבי טיב היכרותו עם כהן התערערה בהמשך), מצא בית המשפט שורה של חיזוקים לגירסת טוקאן במשפט (עמ' 182-177). בכלל אלה, עדותו של ריטבלט, לפיה לפני שנת 2001 (קרי, לפני חקירת המשטרה) כבר מסר לו טוקאן שמקור השיק בכספים שהעבירה החברה של פישר לכהן (עמ' 1396 לפרוטוקול), וראיות לקשרים מפוקפקים אחרים בין כהן לפישר (דוגמת מכתב התלונה שנשלח לחברת החשמל והגיע לידי פישר). גם עדותו של פישר, לפיה ריטבלט וטוקאן פנו אליו להתייעץ לגבי העברת "כספים שחורים" (עמ' 1436-1434), תומכת באמור. אכן, כדברי בא כוח המערער, "אי הוכחת גירסת ההגנה אינה תחליף להוכחת גרסת התביעה" (סעיף 178 לעיקרי הטיעון); ברם, דומני כי לא זה המצב שלפנינו, שהרי גירסת התביעה הוכחה לגופה, וחיזוק לה ניתן למצוא בהתנהלות כהן ובקריסת גירסתו. י"א. הרשעת כהן בעבירות מס 60. בסעיף 6 של פרט האישום השני נטען, כי במסגרת דו"חות לשנים 2000-1995 שהגיש כהן למס הכנסה בשנת 2001, הצהיר אך על הכנסתו כשכיר בחברת החשמל. בהתחשב בכספי השוחד שכהן קיבל, נטען כי היתה זו הצהרה כוזבת שניתנה במרמה (עבירה לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה). בית המשפט קיבל את עמדת התביעה, קבע כי היתה על כהן חובה לדווח על כל הכנסותיו (אף אלה שאינן חוקיות), והטעים כי בענייננו אין מדובר רק בעבירה של אי דיווח אלא במסירת הצהרה כוזבת ("לא היו לי הכנסות אחרות למעט עבודתי כשכיר בחברת החשמל"). 61. משנדחה ערעורו של כהן על עצם קבלת השוחד, נותרה אך הטענה, כי שגה בית המשפט בהרשעת כהן באי דיווח על כספי השוחד שקיבל מפישר, שכן הוא לא הועמד לדין ולא הורשע בגין קבלת שוחד כאמור. מנגד טוענת המשיבה, כי לצורך הרשעה לפי פקודת מס הכנסה לא היה צורך להרשיע את כהן בקבלת שוחד מפישר, ודי בקביעה העובדתית שאכן קיבל שוחד כאמור. 62. סבורנו, כי גם בעניין זה הדין עם המשיבה. על מנת להרשיע את כהן באי דיווח על הכנסות שהיו לו מפישר, די בכך שהכנסה זו הוכחה מעבר לספק סביר במסגרת הדיון בעבירה לפי חוק איסור הלבנת הון. יתר על כן, סבורנו כי אין משמעות רבה לשאלה האם עבירת אי הדיווח מתייחסת רק לכספים שקיבל כהן מריטבלט וטוקאן, או שמא יש להוסיף עליהם גם את כספי השוחד מפישר (כפי שמשתמע מעמוד 201 להכרעת הדין). לשאלה זו אין משמעות בכל הנוגע לעצם ההרשעה, ודומה כי גם במסגרת גזר הדין לא ניתן לה משקל מיוחד. כאן המקום לשוב ולהזכיר את הידוע, כי הכנסות בלתי חוקיות חייבות במס (בית המשפט קמא הפנה למאמרה של נ' אורצקי, "מיסוי הכנסה בלתי חוקית", עיוני משפט יד (תשמ"ט) 503; ראו גם ספרה, הכנסות והוצאות בלתי חוקיות בדיני מיסים (תש"ן) פרק שני (ובפרט עמ' 29-27); בעניין ניכוי הוצאות בלתי חוקיות ראו ע"א 6726/05 הידרולה בע"מ נ' פקיד שומה ת"א 1 (טרם פורסם, 5.6.2008)). י"ב. הרשעת כהן בעבירה של עדות שקר 63. בפרט הרביעי לכתב האישום נטען, כי במסגרת ההליך האזרחי שניהלה חשמל הצפון בעקבות השעייתה מרשימת הספקים מסר כהן עדות שקר (עבירה לפי סעיף 237 לחוק העונשין). כתב האישום התייחס לשלושה רכיבים מעדותו של כהן בהליך האזרחי: הטענה כי יחסיו עם טוקאן לא חרגו מיחסים קורקטיים בין שכנים, הכחשת הסכם (שבסופו של דבר לא יצא לפועל) לרכישת דירתו של טוקאן (והעברת מקדמה למטרה זו), והכחשת כל קשר לשיק נשוא עבירת הלבנת ההון. בעדותו בהליך הנוכחי טען כהן, כי הכחיש קשר לשיק על מנת להגן על אותו קורפאי, וחזר על עמדתו כי אכן לא נכרת כל הסכם למכירת הדירה בינו לבין טוקאן. 64. בית המשפט קמא הרשיע את כהן בכל המיוחס לו בכתב האישום. לגבי הכחשת הקשר לשיק, נקבע כי אפילו היה ממש בטענת כהן, כי הכחשתו באה להגן על קורפאי, אין בכך משום הגנה או צידוק ביחס לעדות השקר. אשר למכירת הדירה, בית המשפט ניתח את חומר הראיות המעיד על קיומה של עסקה כאמור, על תשלום מקדמות והשבתן, ועל ביטול ההסכם כרקע לקרע בין כהן וטוקאן (עמ' 214-211). משנקבע כי הסכם כאמור אכן נכרת, ולאור קביעת בית המשפט כי שאלת נקיון כפיו של כהן וטיב יחסיו עם טוקאן, היו 'דבר מהותי לגבי שאלה הנדונה באותו הליך' (כדרישת סעיף 237 לחוק העונשין) – הרשיע בית המשפט את כהן בעבירה של עדות שקר גם ביחס לחלק זה של עדותו. 65. בפנינו טוען כהן, כי במסגרת עדותו בהליך האזרחי תיאר את יחסיו עם טוקאן כהוייתם (לרבות כיחסי שכנים), וכי השיק שחלקו הושחר הוצג לכהן "בהפתעה גמורה ובצורה מבלבלת" במהלך עדותו בהליך האזרחי, ולפיכך "לנוכח הסבריו... ונסיבות הצגת השיק היה על בית המשפט לאפשר לו ליהנות מהספק" (סעיף 192 לנימוקי הערעור). אשר למכירת הדירה, נטען כי שגה בית המשפט כשאימץ את גירסתו של טוקאן לגבי קיומה של עסקה, בעיקר נוכח גירסאות סותרות, מסמכים שטופלו על ידי טוקאן, ושקרים מוכחים לגבי אופן העברת המקדמות והשבתן. 66. מנגד טוענת המשיבה, כי בעדותו בהליך הנוכחי מסר כהן שריקון חשבון אינטרלקן נעשה בעקבות הצגת השיק בהליך האזרחי, ומכאן שאינו מכחיש כי חרף השחרת חלק מהפרטים והנסיבות המפתיעות זיהה את השיק שהוצג לו במהלך העדות – ובחר למסור עדות שקר. נטען, כי לפרשת השיק, כמו גם ליחסים בין טוקאן וכהן – ככלל, ובפרט ביחס למכירת הדירה – השלכה על הנושא העיקרי בתביעה האזרחית: טענת חשמל הצפון כי השעייתה מרשימת הספקים נעשתה על רקע סכסוך אישי. 67. גם בעניין זה אין לקבל את הערעור. בשלב זה של פסק הדין, לאחר שנדונו באריכות הקשרים בין טוקאן (ואפילו אחותו נאילה) וכהן, אין ספק שאמירתו מעל דוכן העדים, "אני לא מאשר שייחסי עם טוקאן חרגו מיחסים של שכנות" (עמ' 13 לפרוטוקול; ת/61) – אינה אמת. הוא הדין ביחס להתכחשות לשיק. על השיק מופיע כהן כמוטב, וחתימתו מופיעה על גבו (ת/62). להצגת השיק קדמו מספר שאלות לגבי היכרותו של כהן עם הבנק האוסטרי, והוא עומת עם שאלה מפורשת לגבי הפקדת שיק בסך 300,000$ בבנק זה (ת/61 עמ' 14) – שאלות להן השיב בשלילה. רק בהמשך חקירתו של כהן הוצג השיק (ת/61 עמ' 21). כהן הכחיש כי מדובר בחתימתו, ביקש לעיין בשנית בשיק – שוב הכחיש כי זו חתימתו, ועמד על הטענה כי לא היה לו חשבון בבנק האוסטרי. אין מדובר איפוא ב"הפתעות" או "בלבולים". מדובר בהכחשה עקבית שאינה אמת, בשני חלקים שונים ונפרדים של החקירה. יוזכר עוד, כי בעקבות זיהוי השיק פעל כהן לריקון החשבון, וכי טענתו בבית המשפט קמא היתה, שניסה להגן על קורפאי ולכן הכחיש קשר לשיק – ולא שהיה מופתע או מבולבל מכדי לזהותו. 68. ברי כי די בשני אלה – עניינים שהיתה להם השלכה ישירה על הסוגיה שעמדה במחלוקת בהליך האזרחי – כדי להרשיע את כהן בעבירה של עדות שקר. אשר למכירת הדירה. גם בעניין זה, כמו בעניינים אחרים, מסר טוקאן גירסאות סותרות (אם כי פחות לגבי עצם העסקה, ויותר לגבי זיהוי תנועות הכספים הקשורות אליה). ברם, לעצם קיומה של עסקה שורה של תימוכים (דוגמת עדותו של ריטבלט בהליך האזרחי ובהליך הנוכחי לגבי נסיון ליישב את ההדורים, וחיזוק מסוים לכך מעדותו של כהן עצמו), ולא מצאנו מקום להתערב בקביעות בית המשפט קמא בעניינה. לא למותר לציין – כפי שציין בית המשפט קמא (עמ' 169) – כי "כהן שמר, כמעט באופן עקבי כפי שפורט לעיל, על זכות השתיקה בעת שנחקר במשטרה בנושא השיק ע"ס 330,000$ ובנושא חשבונותיו באוסטריה", ודבר זה עשוי לשמש לחיזוק הראיות שכנגדו (לסקירה ראו ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.5.2007)). י"ג. הרשעת ריטבלט בעבירות מס בגין עסקאות עם סוחרים פלסטינאיים 69. בפרט השישי לכתב האישום נטען, כי בשנים 2003-1995 מכרה חשמל הצפון מוצרים שונים לסוחרים ברשות הפלסטינאית (להלן הרשות) בהיקף של עשרות מיליוני שקלים. במסגרת זו, כך נטען, ביצעה חשמל הצפון עסקאות במזומן, ואלה לא נרשמו בספרי החברה ולא דווחו לרשויות המס. נטען, כי "סך כל המכירות בשחור של 'חשמל הצפון' לסוחרים פלסטינאים הסתכם בכ- 10,000,000 ₪" (עמ' 18 לכתב האישום). 70. בית המשפט בחן את גירסתו של טוקאן – לפיה בתקופה הנטענת בוצעו עסקאות בהיקף של 10-5 מיליון ₪ לשנה עם סוחרים ברשות, כאשר רק כנגד 10% מסכום כל עסקה הוצאה חשבונית; אל מול גירסת ריטבלט – לפיה לפני שנת 2002 לא היו לחשמל הצפון עסקאות עם סוחרים ברשות, וכן כי טוקאן לבדו הוא שהיה אחראי על עסקאות אלה. נקבע, כי לגירסת טוקאן לגבי תקופת הפעילות שורה של חיזוקים (בכללם חשבוניות מהשנים 1995-1994, 2000; עדותו של פישר לגבי סחורה שקנתה חשמל הצפון מהחברה שלו לצורך מכירתה לסוחרים ברשות; דו"ח BDI המייחס 30% מפעילות חשמל הצפון בשנת 1995 למכירות ברשות) – ולפיכך יש להעדיפה. אשר להיקף העסקאות, בהתחשב בגירסת טוקאן, נקבע כי הסכום הנקוב בכתב האישום הוא "על הצד הנמוך ביותר" (עמ' 220). 71. בערעורו טוען ריטבלט, כי עד לחקירתו מעל דוכן העדים לא נחקר לגבי עסקאות שקדמו לשנת 2002, ולא היה מקום להרשיעו בגין עבירות שלא ניתנה לו הזדמנות ליתן את גירסתו בעניינן. נטען, כי ריטבלט חתם על הסכם שומה שלא התייחס לשנים אלה, וכי הפרקליטות אישרה את ההסכם – ומכאן, כי הרשויות סברו שאין לייחס משקל לגירסת טוקאן ביחס לתקופה זו. נטען, כי שגה בית המשפט בקבעו, שבחקירתו הראשונה במס הכנסה (ביום 13.8.03) לא ציין ריטבלט את העסקים עם סוחרים ברשות (כיון שהוא הזכיר זאת כבר בחקירתו במשטרה ביום 29.4.02; ת/90); ובקבעו כי שיקר בבית המשפט כשאמר שלא בוצעו עסקאות כאמור עד שנת 2002 (שכן הוא התייחס לעסקאות כאמור כחלק מהמטרות להקמת החברה בחקירה ראשית (בעמ' 1242), והודה בעסקאות בשנים שקדמו לשנת 2002 בחקירתו הנגדית). נטען, כי דברי ריטבלט לגבי העדר עסקאות לפני שנת 2002 התייחסו להעדר "עסקאות בשחור". 72. הוזכר, כי בית המשפט העדיף את גירסתו של טוקאן, גם כיון שהיה בה "כדי לחשוף אותו עצמו לשומות מס גבוהות" (עמ' 220), ונטען כי מדובר בהנחה שגויה – כיון שטוקאן חתם כבר על הסכם שומה (המתאים, כנטען, דווקא לגירסת ריטבלט לגבי מכירות בשנים 2003-2002 בלבד). נטען, כי לא היה מקום לראות בעדותו הכללית והלא מבוססת של פישר משום חיזוק לכך שבשנים שקדמו לשנת 2002 נמכרה סחורה לסוחרים בשטחים. אשר לדו"ח BDI נטען כי זה כלל אינו קביל (שכן עורכו לא העיד), כי ריטבלט העיד שלא מסר מידע לעורכי הדו"ח, וכי אף אם נניח כי נפח גדול של פעילות החברה בשנת 1995 היה בשטחים, "אין בדו"ח זה כדי ללמד שהמכירות לא דווחו לרשויות" (סעיף 345 לעיקרי הטיעון). עוד נטען, כי בית המשפט העביר, שלא כדין, את הנטל להוכיח שהעסקאות ברשות היו לגיטימיות לכתפי הנאשמים. ולבסוף, נטען כלפי אופן חישוב שיעור ההכנסות הלא מדווחות, ובין היתר כי נקבע ללא בסיס מהימן. כן נטען, כי גם לשיטת המשיבה, מדובר במחזור המכירות, ולא בסכומים שנגרעו מקופת המדינה (מיסוי רווחי העסקאות בלבד). 73. לאחר הגשת הערעור הגיש ריטבלט בקשה להוספת ראיות חדשות, שעניינן הסכם השומה שחתם ריטבלט עם רשויות המס, ממנו עולה כי הוא מוסה אך בגין עסקאות בשנים 2003-2002. קרי, כי גירסתו לפיה לא נערכו עסקאות "שחורות" לפני תקופה זו – התקבלה. כן ביקש ריטבלט להגיש חליפת מכתבים ממנה מוכח, כי אין בכוונת הרשויות לפתוח מחדש את הסכם השומה שנחתם עם טוקאן (התואם, כנטען, להנחה שהעסקאות בוצעו בשנים 2003-2002 בלבד), ומכאן כי שגה בית המשפט בהניחו כי טוקאן חשף את עצמו להגדלת שומות. עוד התבקשה חשיפת הסכם השומה שנחתם עם טוקאן. נאמר כבר כאן, כי עיון במסכמים לגופם מעלה כי אין בהם כדי לשנות מהכרעתנו. 74. מנגד טוענת המשיבה, כי כשם שביחס לפרט האישום החמישי (שעניינו רכישת חשבוניות פיקטיביות) פתח ריטבלט בהכחשה גורפת, המשיך בהודאה במקצת לאור ראיות שהוצגו, וכילה בהודאה גורפת באישום כולו – כך גם כאן, מדובר בגירסה "זוחלת". נטען, כי בחקירתו נשאל ריטבלט לגבי עסקאות שבוצעו לפני שנת 2002, והכחיש עסקאות כאמור – בין "שחורות" ובין מדווחות. נטען, כי לכך שעסקאות עם סוחרים בשטחים נעשו במזומן וללא תיעוד חיזוק בעדותו של אבו סריה (אך ייאמר כבר כאן, כי הלה החל לעבוד בחברה בשנת 2000), ובתיעוד שהוצג לגבי עסקאות שבוצעו בשנים לגביהן טען ריטבלט כי לא נערכו עסקאות כל עיקר. ולבסוף, נטען כי הסכום שקבע בית המשפט אכן מיוסד על ההערכות בלבד, אך כי מדובר בהערכה על הצד הנמוך. ביחס למשקל שיש לתת להסכם השומה שערך ריטבלט, נטען כי הוא נערך על יסוד המצג השקרי שהוצג לגבי התקופה שקדמה לשנת 2002 – ואין להסיק ממנו כי הרשויות חקרו תקופה זו והגיעו למסקנה כי הדין עם ריטבלט. 75. לאחר העיון, נראה כי גם בעניין זה אין להיעתר לערעור. ראשית, יש לזכור כי העבירות שיוחסו לריטבלט (מרמה והתחמקות מתשלום מס) התייחסו לכל התקופה שבין השנים 2003-1995, וכי הוא הודה בביצוע העבירות בחלק מהתקופה (בשנים 2003-2002). השאלה אינה, איפוא, האם בדין הורשע ריטבלט בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, אלא בהיקף המעשים האסורים. שנית יש לזכור, כי ההתייחסות לשנים 2001-1995 לא "הפתיעה" את ריטבלט. מעבר לכך שכתב האישום התייחס לתקופה זו, גם חומר החקירה שנמסר להגנה כלל התייחסות מפורשת ומפלילה לשנים אלה. אף הטענה, כי עובר למשפט לא נחקר ריטבלט ביחס לתקופה זו אינה מייצגת את המציאות באופן מלא (מעבר לת/99 אליו הפנתה המשיבה, ראו גם ת/103 בו מכחיש ריטבלט מפורשות עסקאות כלשהן בשנים 2001-2000) – אם כי ברור, כי במסגרת הפרשה המורכבת שנחשפה, לא עמדו אלה במוקד החקירה. ברם, הדברים היו מונחים בפני ריטבלט, ומפורשים בכתב האישום. 76. לגופו של עניין, באנו לכלל מסקנה כי אין עילה להתערב בהכרעת בית המשפט קמא. לא נחזור על כל נימוקיו החיוביים (עדותו של טוקאן והחיזוקים שנמצאו לה) והשליליים (הכחשותיו הגורפות של ריטבלט, שהלכו והתמתנו בחקירה נגדית). אף אם נתעלם מההנחה שטוקאן לא העיד מתוך החשש שהוא חושף עצמו להגדלת שומות, קיימות בתיק ראיות דיין לבסס את הטענה שגם בתקופה שקדמה לשנת 2002 נערכו עסקאות לא מדווחות עם סוחרים ברשות. קיימות, למצער, שתי הודעות של טוקאן לגבי עסקאות לא מדווחות עם סוחרים ברשות (ת/150 ות/152). בהודעות אלה טוקאן מפליל את ריטבלט (ואת עצמו) בביצוע עסקאות לא מדווחות בשנים 2002-1996 בהיקפים משמעותיים ביותר. בהודעתו מיום 9.8.04 (ת/150) התייחס טוקאן לכך, שהסוחר הפלסטינאי היה "שולח משאית [לחברת פיכה פלסט שבבעלות פישר] לאסוף את הסחורה". פישר עצמו העיד: "שאלה: ... האם מכרת סחורה שמי ששילם עליה היא חשמל צפון אך ידעת שהיעד הוא לשטחים? תשובה: כן. שאלה: האם אתה יכול למקם בשנים בהם היית מוסר כזאת סחורה בתבנית דלעיל, ואשר יועדו לשטחים? תשובה: במהלך השנים בהם אני וחשמל הצפון קיימנו קשרי מסחר, כלומר, שנים 98-94, 97 יכול להיות שאני טועה, יכול להיות שהיו שנים בהם לא יכלו להתקיים קשרי מסחר בשל כך שהיה סגור מבחינת השטחים" (עמ' 1440). בניגוד לטענת בא כוחו של ריטבלט, פישר לא חזר מדברים אלה בחקירה נגדית. נהפוך הוא, באת כוחו של ריטבלט דרשה, וחזרה ודרשה, מפישר לומר שהוא לא נכח אף פעם במעמד טעינת המשאיות, והוא חזר ואמר "אני לא יכול לאשר" (עמ' 1440). קרי, לעדותו של טוקאן סיוע בעדותו של עד ההגנה פישר, והיא נתמכת במסמכים השונים שהוכיחו את קיומן של עסקאות בשנים 2002-1994. לא מצאנו איפוא לשנות מקביעות בית המשפט קמא גם בעניין זה. י"ד. הערעור על גזר הדין 77. כאמור, בית המשפט המחוזי גזר על כהן 6 שנות מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי; קנס על סך 1,750,000 ש"ח או 20 חודשי מאסר תמורתם; ועוד הורה בית המשפט על חילוט שתיים מדירותיו של כהן – בחיפה ובגבעתיים. על ריטבלט גזר בית המשפט 4 שנות מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי; קנס על סך 2 מיליון ש"ח או 24 חודשי מאסר תמורתם; ועוד נקבע כי יחולטו 3 מיליון ש"ח מתוך רכושו. על חברת אלקטרו חב"ש הוטל קנס על סך מיליון ש"ח. לסוגיית החילוט נייחד דיון נפרד בהמשך הדברים. נימוקי בית המשפט המחוזי לגזר הדין 78. בפתח דבריו קבע בית המשפט כי הכרעת הדין מלמדת על החומרה הרבה הטמונה במסכת העובדתית אשר הובילה להרשעת כהן וריטבלט. בית המשפט הדגיש את יחסה של ההלכה הפסוקה לעבירת השוחד אשר עמדה במוקד הפרשה והתייחס לערך המוגן הגלום בה, בדבר הבטחת פעילות המנהל התקין, ניקיון כפיהם של משרתי הציבור ושמירה על אמון הציבור במערכת המנהל הציבורי (ע"פ 4148/96 מדינת ישראל נ' גנות, פ"ד נ(5) 367 (1996)). בית המשפט דחה את בקשת באי כוחם של כהן ושל ריטבלט לראות בפגיעה הנובעת מעצם היוודע דבר הרשעתם וקלונם ברבים משום אלמנט ענישתי העומד בפני עצמו. צוין כי דווקא מנאשמים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה מצופה כי הם יקפידו היטב על שמירת החוק וכי "עבריינות הצווארון הלבן" – עבריינות כלכלית – מסבה פגיעה קשה לציבור הרחב. בית המשפט הוסיף כי טיעוני המערערים לעונש ונסיבותיהם האישיות והמשפחתיות לא נעלמו מעיניו וכי עונשם נגזר מנסיבות המקרה ובייחוד מחומרת העבירות שבוצעו. בית המשפט הדגיש כי העבירות אשר הביאו לגריפת סכומי כסף נכבדים ביותר, בוצעו לאורך זמן רב, בשיטתיות ואגב נסיבות מחמירות. 79. באשר לכהן, בית המשפט ציין כי מדובר בעובד ציבור בכיר מאוד וקבע כי חרף האמון הבלתי מסויג שנתנו בו ראשיה של חברת החשמל, הוא דאג לקדם את ענייניו הכלכליים ואת תועלתו האישית בצורה בוטה ותוך הפרת האמון שניתן בו. עוד נקבע כי התנהלותו המושחתת של כהן הסבה נזקים כספיים ניכרים לחברת החשמל וחמור מזה – היא תרמה לערעור האמון שניתן לחברה ציבורית גדולה וחשובה כחברת החשמל ו"ליצירת תחושה כי מכרזיה אינם שווים את הנייר עליו הם נכתבים". בית המשפט קבע כי הראיות בתיק מעידות על כך שכהן ניצל את מעמדו הבכיר בחברת החשמל באופן שיטתי, על מנת לקבל שוחד במזומנים וטובות הנאה אחרות, גדולות כקטנות, לו ולבני משפחתו, וכי את התנהלותו אפיינה תאוות בצע, כוחניות ועזות פנים. מהעדויות אשר באו בפניו, למד בית המשפט על דמות של "אדם רב השפעה ויכולת אשר על פיו ישק דבר מתוקף תפקידיו הבכירים בחברת החשמל ... אשר הכל חששו מפניו שמא ירע להם היה וימרו את פיו". בית המשפט ציין עוד כי כהן שיקר הן בחקירתו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט ואף לא נמנע מלעשות שימוש "בשמם ובזכרם של המתים והחיים מקרב בני משפחתו וקרוביו, בכל עת שסבר כי יתכן ויהא בכך כדי לשרת את הגנתו". בשולי הדברים, ציין בית המשפט כי דרכו הנפסדת של כהן וקשריו עם ריטבלט וטוקאן היו ל"סוד גלוי" וכי יש לתמוה כיצד כשלו מערכות הבקרה, הניהול והפיקוח בחברה ציבורית, מהגדולות בישראל, במשך שנים רבות. 80. באשר לריטבלט, בא כוחו טען באריכות באשר לחלקו בפרשה אל מול חלקם של כהן ובייחוד של טוקאן, ולא חסך דברים בגנות אופיו, מידותיו ודרך התנהלותו של טוקאן. בית המשפט הבהיר כי טוקאן היה עד מדינה ועל כן זכה להקלה בעונשו וקבע כי העונש שנגזר עליו אינו יכול להוות כלל בסיס להשוואה ביחס לעונשם של ריטבלט או כהן. בית המשפט דחה את נסיון בא כוחו של ריטבלט למזער את חלקו של מרשו ולהציגו כמי שהולך שולל אחרי נוכלותו של טוקאן, "כאילו לא היה מדובר באיש עסקים, אשר בבעלותו חברה גדולה ... ושבמקביל, לצורך עסקאותיו המפוקפקות וקידומן, חבר לנאשם 3 [טוקאן] והקים יחד עימו את 'חשמל הצפון' כשבפרק זמן קצר ביותר גלגלו השניים עסקאות בעשרות מיליוני שקלים". עוד נקבע כי הסתבכותו של ריטבלט בעבירות מיסים מתוחכמות, כבעליה של חברת אלקטרו חב"ש וללא קשר לטוקאן, מלמדות כי מדובר במי שהלך בעיניים פקוחות אחר רווחים של מיליוני שקלים אשר שולשלו לכיסו ולא בחל באמצעים לעשיית רווחים שלא כדין, גם על חשבון הקופה הציבורית. בית המשפט הדגיש את חומרת העבירות שביצע ריטבלט, שכן לצד הרשעתו בשוחד, הורשע גם בעבירות מס חמורות ולהן פן נוסף של חומרה הנובע מאופן ביצוען באמצעות חשבוניות מס כוזבות. צוין כי התחמקות מתשלום מס אמת, קיזוז וקבלת החזרי מס תוך שימוש בחשבוניות כוזבות מהווים רעה חולה במדינתנו, וזו מחייבת ענישה משמעותית המבטאת את הסלידה מביצוע עבירות אלה. טיעוני הצדדים בפנינו 81. ככלל, כהן טוען כי בית המשפט המחוזי העניק את עיקר המשקל לשיקולי ההרתעה וחומרת העבירות ולא איזנם כיאות עם שיקולי ענישה אינדיבידואליים. לטענתו, העונש שהושת עליו הוא בלתי מידתי ומופלג בחומרתו בהתחשב במכלול נסיבות הפרשה. כהן מבקש להקל בעונשו מטעמים שנזכרו בעיקרם בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, אלא שלטענתו לא ניתן להם משקל הולם. בכך כוונתו לטעמים אלה: נסיבותיו האישיות ובהן – גילו (הוא כבן 70), עברו הנקי והנורמטיבי ומצב בריאותו הלקוי; נסיבותיו המשפחתיות – הוא נשוי ואב לשלושה, ביניהם ילד חריג; מצבו הרפואי של בנו והחשש מפני הידרדרות במצב הבן באם יורחק מאביו; עדויות האופי שניתנו בשבחו, בין היתר לגבי תרומתו הרבה לחברת החשמל במשך השנים, פעילותו הציבורית למען העובדים החלשים ועשייתו בתחום ייעול ושיפור החברה; נפילתו הקשה מרום מעמדו הבכיר למי שהורשע בפלילים והשבר הקשה שחוו הוא ובני משפחתו בשל כך. עוד מבקש כהן כי בית המשפט יתחשב במשך הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות נשוא כתב האישום. בנוסף, הוא טוען כי גזר הדין חורג מקביעות בית המשפט בהכרעת הדין וכי לא היה מקום לראות בקביעות מהימנות שליליות לגביו משום נסיבות מחמירות לעניין העונש. לבסוף טוען כהן לחוסר פרופורציה בין העונש שנגזר על טוקאן לבין העונשים שנגזרו עליו ועל ריטבלט – פער החורג, לשיטתו, ממידת הצדק וההגינות, אפילו אם טוקאן הפך לעד מדינה. 82. אף ריטבלט סבור כי העונש שהושת עליו הוא חמור ביותר וכי בית המשפט נתן משקל נמוך מדי לנסיבותיו האישיות. לטענת ריטבלט, בית המשפט בחן את נסיבות ביצוע העבירה בגזר הדין באופן חמור ושונה מכפי שהוכרע בהכרעת הדין, דבר שהביא להחמרה בעונשו של כהן וכפועל יוצא – גם בעונשו שלו. נטען כי בית המשפט לא היה רשאי "לקבוע בגזר הדין עובדות שלא נקבעו מהכרעת הדין, לתת להן משקל לחומרא ולהחמיר בכך את עונשו". לעניין עבירות המס, ריטבלט טוען כי יש להתחשב בכך שהוא הסדיר את התחייבויותיו לרשויות המס וכי הסרת המחדל מהוה שיקול לקולא במכלול שיקולי הענישה. ריטבלט הדגיש עוד את עברו הנקי; את העדויות לגבי פועלו ומעשיו הטובים; ואת הזמן שחלף למן ביצוע העבירות. בדומה לכהן, גם ריטבלט טוען כי לא היה מקום להשית עליו קנס, לצד עונש המאסר שנקבע. באשר לחברת אלקטרו חב"ש, נטען כי בית המשפט לא התחשב בכך שהיא הסדירה את מלוא התחייבויותיה לרשויות המס ואין מקום להשית עליה קנס בגובה מיליון ש"ח, בנוסף לסכום שכבר שילמה לרשויות המס. 83. לעומתם, מבקשת המשיבה לדחות את הערעורים על גזר הדין וטוענת כי מדובר במי שהצליחו להתל במערכת הביקורת של חברת החשמל במשך קרוב לעשור וגרמו לחברת החשמל בפרט ולמדינת ישראל בכלל פגיעה כלכלית ותדמיתית קשה. בהמשך, כך טוענת המשיבה, הוסיפו השניים להתל במשטרה וברשויות המס שחקרו אותם "והוסיפו להגדיש שקרים גם בבית המשפט". המשיבה רואה במצבם הכלכלי האיתן של כהן ושל ריטבלט משום ראיה לתאוות הבצע שהפגינו במעשיהם – מעשים אשר פגעו בציבור כולו. זאת ועוד, המשיבה טוענת כי השניים פעלו בתחכום וערמומיות, תוך תכנון מוקפד. לגבי כהן, נטען כי הוא היה "הפיגורה הגבוהה ביותר" בענייני הרכש בחברת החשמל וכי משרתו הייתה משרת אמון מהדרגה הראשונה, אלא שבמעשיו הוא רמס ברגל גסה את האמון שניתן בו ודאג להסות את כל מי שניסה "לערער את מכונת השוחד והרמייה". באשר לריטבלט, המשיבה מדגישה את חומרת מעשיו נוכח עבירות המס שנלוו לעבירות השוחד ובייחוד משאלה בוצעו באמצעות חשבוניות מס פיקטיביות. עוד מבקשת המשיבה להתחשב במאמצי החקירה המרובים שהושקעו בתיק זה וטוענת כי הקושי בחשיפת פרשיות שחיתות ועבירות כלכליות כגון אלה מחייב ליתן משקל יתר לשיקול ההרתעה. לטענתה, אין בחלוף הזמן כדי לשנות: החקירה הקשה והמאומצת שהחלה בשנת 1998 הסתיימה בסוף שנת 2004 וכתב האישום הוגש בשנת 2005. המשפט התנהל בקצב סביר בהתחשב בעומס המוטל על בתי המשפט. הכרעה 84. בית המשפט המחוזי חתם את גזר דינו במילים אלה: "בגזר דין זה ביקשתי לאזן בין מכלול הנסיבות הצריכות לעניין, המסכת העובדתית בגינה הורשע כל אחד מהנאשמים וחלקו בה, העבירות השונות בהן הורשעו ושאר נסיבות לחומרא ולקולא כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדיון לעיל על מנת לאבחן בין הנאשמים באשר לעונש שמן הראוי לגזור על כל אחד מהם". אכן, גזר דינו של בית המשפט המחוזי מאזן נכוחה בין השיקולים הצריכים לעניין ואין להתערב בו. בית המשפט התחשב בנסיבות האישיות, המשפחתיות והרפואיות שהוצגו בפניו, כמו גם בעברם של כהן ושל ריטבלט ובפועלם עבור החברה, והכרעתו הייתה מאוזנת וראויה. לא מצאנו ממש בטענתם של כהן ושל ריטבלט לפיה בית המשפט "סטה" מהכרעת הדין, לאור קביעתו בגזר הדין כי כהן דאג לקדם את ענייניה של חברה פרטית – חשמל הצפון, ולהעשיר את קופתה ואת כיסי בעליה, אף שלטענתם, בהכרעת הדין נקבע שלא הוכח כי כהן הטה מכרזים לטובת חשמל הצפון. כאמור לעיל, בית המשפט אמנם קבע כי קשה לזהות את הנקודות בהן הקשר של ריטבלט וטוקאן עם כהן הטה את הכף לטובת חשמל הצפון, אלא שברור ממכלול הדברים כי תמיכתו של כהן פעלה לטובת חשמל הצפון במקרים רבים. אין ספק שבית המשפט המחוזי לא טעה באומרו כי כהן פעל לקידום האינטרסים של חשמל הצפון ואגב כך – של ריטבלט וטוקאן, והדברים אינם סוטים מן המתווה שנקבע בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. זאת ועוד, צודקת המשיבה בטענתה כי בנסיבות העניין ובהתחשב בכך שכהן וריטבלט לא היו עצורים בעת התנהלות המשפט אין ליתן משקל מופרז לחלוף הזמן. גם מעמדם החברתי של השניים עובר לביצוע העבירה אינו אמור להשליך על העונש וצדק בית המשפט המחוזי כאשר סירב לראות בכך משום נסיבה מקלה. יפים הדברים שאמר השופט ח' כהן לפני שנים רבות בהקשר זה: "... וכבר חיוויתי דעתי לא פעם כי לענין מידת העונש אינו דומה קלונה הרב של עבירה כשהיא נעברת בידי איש משכיל ונשוא-פנים, לקלונה הפחות שבאותה עבירה כשהיא נעברת בידי בור ואביון: עבירתו של בעל "הצווארון הלבן", המקפיד על נקיון בגדיו ומזניח נקיון-כפיו, חמורה פי כמה, וענשו שלזה חייב להיות חמור שבעתיים, ואם בכל מועלי המעל כן, בעובדי ציבור וראשי מוסדות ונאמני המדינה לא-כל-שכן: לא זו בלבד שאין בכל אותן זכויות שרכשו להם בתקופת עברם המזהיר כדי לשמש להם מליץ יושר בשעת קלקלתם, אלא אותן זכויות עצמן הופכות להם לקטיגורים המוחים כביכול על עלבונם..." (ע"פ 395/75 צור נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 589, 598 (1976)). אין מקום להשוואה שעורכים כהן וריטבלט עם העונש שהוטל על טוקאן. בהתאם להלכה הפסוקה, עונש הנגזר במסגרת הסדר עם עד מדינה אינו יכול להוות אמת מידה לקביעת עונשיהם של שותפיו; יש והמדינה מסכימה שלא להעמיד את עד המדינה לדין כלל, במחיר נכונותו לספק לה את הראיה הדרושה להרשעת המעורבים האחרים (ע"פ 5450/00 שושני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 817, 822 (2002)). על כן, בצדק דחה בית המשפט את הטענה לעניין הפערים בין העונש שנגזר על טוקאן לבין העונש שנגזר על כהן או ריטבלט. זאת ועוד, בהסדרת חובם של ריטבלט ושל חברת אלקטרו חב"ש מול רשויות המס, אין כדי לאיין את חומרת העבירות שביצעו ועל כן יש לדחות גם את ערעורה של חברת אלקטרו חב"ש בהתייחס לגובה הקנס שהושת עליה. הפחתת הקנס כפונקציה של הסדרת החוב לרשויות המס, יוצרת תמריץ לביצוע עבירות מס, שכן נישומים עשויים להעדיף "לדחות" את תשלום המס ולשאת בקנס מינימאלי בעתיד – אם ייתפסו בכך. על החומרה הטמונה בעבירות כלכליות – כעבירות השוחד, עבירות המס ועבירות הלבנת הון – כבר דובר רבות בפסיקה (ראו: ע"פ 355/88 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 221, 266 (1989); ע"פ 9788/03 טופז נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 245, 250 (2004); ע"פ 624/80 חברת וייס ארנסט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 211, 218-217 (1981)). רק לאחרונה, בפרשת בניזרי, עמד השופט א' א' לוי על חשיבות השמירה על טוהר המידות בשורותיו של המנהל הציבורי: "עובדי הציבור מצווים לפעול בניקיון כפיים, בשוויון וללא הפלייה, כאשר לנגד עיניהם ניצב עניינו של הציבור בלבד, שהפקיד בידיהם סמכויות רבות ותקציבים נכבדים מתוך הקופה הכללית. ציווי פשוט ויסודי זה נהיר וידוע לכל, וחרף זאת אנו נתקלים פעם אחר פעם במי שמתקשים לכבוש את יצרם [...] תופעה זו קשה היא, ומדינה מתוקנת אינה יכולה ואסור לה להשלים עם קיומה" (סעיף 60 לפסק דינו של השופט לוי ור' האסמכתאות המובאות בהמשך דבריו אלה). דבריו של השופט לוי נאמרו אמנם בהתייחס לעבירות שנעברו בידי שר, אך הגיונם יפה ביחס לכל עבירת שוחד שעבר עובד ציבור, עבירה עימה אין להשלים. בפרשת בניזרי, הוחמר עונשו של השר לשעבר בניזרי, במסגרת ערעור המדינה לבית משפט זה, לארבע שנות מאסר בפועל. בענייננו, על כהן הוטל עונש של שש שנות מאסר בפועל, עונש שוודאי אינו עונש קל ובפרט, בשים לב לגילו של כהן. ואולם, בפרשת בניזרי, בית משפט זה התערב בעונשו של המערער וכידוע ערכאת הערעור אינה נוהגת למצות את הדין עם נאשמים. אכן, כפי שציין השופט לוי בעניין בניזרי, כדי להתמודד עם נגע השוחד ולהרתיע את הרבים: "לא די עוד במלל ודברי כיבושין, והגיעה העת לעשות מעשה, על ידי הצגתו של תג מחיר גבוה מזה שהיה נהוג בעבר לצידן של העבירות בתחום זה." כך עשה בית המשפט המחוזי בענייננו, וכך ראוי היה לעשות. אין מקום להתערבותנו גם בעניין הקנסות שהוטלו. על עבירות כלכליות יש להטיל עונשים שיש להם משמעות כלכלית והכל כדי להרתיע את הרבים מפני התעשרות קלה. אשר על כן, בכפוף למה שייאמר להלן בעניין החילוט, דין הערעור על גזר הדין להידחות – כך לגבי כל המעורבים בפרשה: כהן, ריטבלט וחברת אלקטרו חב"ש. נותרה לדיון סוגיית החילוט ולסוגיה זו נפנה עתה. חילוט 85. סעיף 297 לחוק העונשין, אשר בסימן ה' העוסק בעבירות השוחד, קובע: 297. חילוט ושילום (א) הורשע אדם על עבירה לפי סימן זה, רשאי בית המשפט, נוסף על העונש שיטיל - (1) לצוות על חילוט מה שניתן כשוחד ומה שבא במקומו; (2) לחייב את נותן השוחד לשלם לאוצר המדינה את שוויה של התועלת שהפיק מן השוחד. (ב) סימן זה אינו מוציא תביעה אזרחית. 86. בית המשפט המחוזי הורה כזכור על חילוט שתיים מדירותיו של כהן, לאחר שקבע כי בחילוט כספי השוחד לצד חילוט הדירות, כפי שביקשה המדינה, יש משום כפל חילוט וכי הדירות הן בעצם "מה שבמקומו" של השוחד, כלשון סעיף 297(א)(1) לחוק העונשין. על כן, נקבע כי יש לחלט את הדירה בחיפה, שלשם רכישתה השתמש כהן, לפי קביעת בית המשפט המחוזי, ב-500,000 ש"ח מכספי השוחד שהועברו לו במזומן, ואת הדירה בגבעתיים, שלשם רכישתה השתמש, לפי קביעת בית המשפט המחוזי, ב-800,000 ש"ח מכספי השוחד. כזכור, לגבי דירה אחרונה זו, מתוך התחשבות בכך שזוהי דירת מגוריו של הבן, נקבע כי כהן יוכל להפקיד סכום של 800,000 ש"ח חלף חילוטה. באשר לסכום של 330,000$ נשוא עבירת הלבנת ההון, בית המשפט נמנע מחילוטו עקב לשונה של הוראת סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, לפיה: 21. חילוט רכוש בהליך פלילי (א) הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 3 או 4, יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי נוסף על כל עונש יחולט רכוש מתוך רכושו של הנידון בשווי של רכוש שהוא... (ההדגשות הוספו) הנימוקים המיוחדים, על פי קביעת בית המשפט, נבעו מכך שכהן לא הורשע בעבירת שוחד בגין קבלת סכום זה של 330,000$ מאריה פישר. באשר לריטבלט, המשיבה ביקשה לחייבו לשלם לאוצר המדינה את שווי התועלת אותה הפיק מן השוחד, בהתאם לסעיף 297(א)(2) לחוק העונשין. בית המשפט דחה את טענתו של ריטבלט לפיה שווייה של התועלת לא הוכח וקבע כי התועלת שהפיק ריטבלט ממתן השוחד לכהן "שזורה לכל אורכה ורוחבה של הכרעת הדין". גם אם לא נקבע שווייה המדויק של התועלת אותה הפיק ריטבלט, נקבע כי די לציין את היקף מכירותיה של חשמל הצפון לחברת החשמל בשנים הרלוונטיות לאישומים. מכירות אלה הסתכמו בעשרות מיליוני שקלים ומכאן ניתן לשער את התועלת הכספית העצומה שהפיק ריטבלט. המשיבה לא הצביעה על נכס קונקרטי המהוה את פרי התועלת אשר הופקה ממתן השוחד. על כן, נקבע כי יש להורות על חילוט כספי, אשר גם אם אינו עומד בהיקף הכולל של התועלת ממתן השוחד, עדיין יש בו כדי ליתן ביטוי לרצון המחוקק בהוראת החוק אשר מתוקפה מתבקש החילוט. הסכום שנקבע כי יש לחלטו מרכושו של ריטבלט הועמד על סך 3 מיליון ש"ח. ביצוע החילוט, הן לגבי כהן והן לגבי ריטבלט, עוכב על פי החלטתו של השופט ח' מלצר מיום 8.2.2009. טענות הצדדים בעניין החילוט 87. לטענת כהן, בית המשפט החמיר עימו יתר על המידה בכך שהורה על חילוט שתי הדירות ולא איזן את החלטתו זו עם הקנס ה"עצום" שנגזר עליו, כטענתו, בגובה 1,750,000 ש"ח. כהן טוען כי בית המשפט לא נתן משקל להשלכות הקנס והחילוט על בני משפחתו, נוכח הסבירות הגבוהה ל"קריסה כלכלית" של המשפחה ונוכח טענות שהעלה בנו של כהן לעניין מגוריו בדירה בגבעתיים במהלך תשע השנים האחרונות. במישור הדיוני, כהן טוען כי בית המשפט טעה בהפעילו את סעיף 297(א) לחוק העונשין, משום שסעיף זה "לא נכלל ולו ברמז בכתב האישום" והועלה על ידי המשיבה לראשונה בשלב הטיעונים לעונש. לטענתו, אם רצתה המשיבה להפעיל סעיף חילוט זה, היה עליה לציין זאת במפורש בכתב האישום, כפי שעשתה לגבי בקשת החילוט לפי חוק איסור הלבנת הון. כהן טוען כי לא ייתכן שחוק איסור הלבנת הון, על סמכויותיו הרחבות, יחייב את התביעה להודיע על רצונה לחלט מרכוש הנאשם כבר בכתב האישום, בעוד שחילוט על פי חוק העונשין יבוצע "בהפתעה ללא שום הודעה מקדימה" וללא פירוט הרכוש או שוויו. כהן מוסיף וטוען כי מדיניות הפסיקה בנושא חילוט מכוח חוק איסור הלבנת הון מלמדת על חילוט באחוזים נמוכים יחסית משווי הרכוש, וזאת עד 30%, ולטענתו היה מקום להתחשב בכך אף כשהחילוט נסמך על הוראת סעיף 297 לחוק העונשין. 88. ריטבלט טוען כי לא היה מקום להורות על חילוט 3 מיליון ש"ח מרכושו, שכן החילוט התבקש רק בשלב הטיעון לעונש, בלא שהדבר בא לידי ביטוי בכתב האישום. בנוסף, ריטבלט טוען כי המשיבה לא הוכיחה מה התועלת שהפיקה חשמל הצפון ממעשה השוחד ועל כן לא הוכיחה את "שוויה של התועלת שהפיק מן השוחד". לטענתו, בית המשפט קבע בהכרעת הדין כי חשמל הצפון זכתה במכרזים כדין, בלא שכהן או גורם אחר הביא לזכייתה במכרזים בהם לא הייתה המציע הזול ביותר ובלא שיימצא כי נפל בהם פגם כלשהו. ריטבלט מדגיש את הקביעה לפיה מרבית המוצרים אשר במכרזים להספקתם זכתה חשמל הצפון – היו מוצרים של רייקם, ולגבי מוצרים אלה, רייקם הייתה המציע היחידי. לטענתו, בית המשפט לא היה רשאי לשער מה התועלת שהפיקה חשמל הצפון בלא נתונים מדויקים, כך בייחוד נוכח סכום החילוט שנקבע – סכום שהוא גבוה לטענתו. 89. המשיבה דוחה את טענתם של כהן ושל ריטבלט לפיה משלא הודיעה מראש בכתב האישום על כוונתה לבקש לעשות שימוש בסעיף 297 לחוק העונשין יש לבטל את חילוט הנכסים מכוחו. לטענת המשיבה, חוק העונשין אינו מחייב הודעה מוקדמת כזו, בניגוד לחוק איסור הלבנת הון או פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים), למשל, הקובעים חובה זו במפורש. ולטענתה, מכלל הן לומדים אנו על הלאו. באשר לכהן, המשיבה ביקשה, ובכך כבר דנו, להותיר על כנה את הקביעה לפיה כהן קיבל שוחד מריטבלט וטוקאן בסכום של 1.3 מיליון ש"ח. עם זאת, באשר לחילוט הדירה בחיפה, הרי שלפי כתב האישום, כהן שוחד בסכום של 30,000 ש"ח "בלבד" עובר לרכישתה. מאחר שסכום זה מהוה 1/16 מהתשלום במזומן עבור הדירה (500,000 ש"ח) ונוכח ניסוחו של סעיף 297(א) לחוק העונשין בית המשפט רשאי לצוות על חילוט "מה שניתן כשוחד ומה שבא במקומו" – הסכימה המשיבה להפחתת החילוט לגבי דירה זו עד כדי 1/16 משווי הדירה היום. באשר לריטבלט, המשיבה טוענת כי לא ניתן לחשב במדויק את היקף התועלת שהפיק מן עבירת השוחד. בית המשפט ציין כי היקף מכירותיה של חשמל הצפון בשנים הרלוונטיות הסתכם בעשרות מיליוני שקלים (ולפי עדות טוקאן הסכום גבוה בהרבה – 200-150 מיליון ש"ח). מאחר שנקבע כי ריטבלט שיחד את כהן בסך של 1.3 מיליון ש"ח, לטענת המשיבה, ההערכה לפיה התועלת שהפיק מהשוחד היא רק פי 2.3 לערך מהסכום האמור – הינה הערכה "מינימליסטית שאין להקל בה עוד". הכרעה 90. לטעמנו, טוב תעשה המדינה אם תציין בכתבי אישום כי בכוונתה לבקש חילוט אם מכוח סעיף 297 לחוק העונשין, ואם מכוח הוראות חוק אחרות, כפי שהחוק מחייב בהקשרים מסוימים. ואולם, איננו סבורים כי קיימת חובה שבדין לעשות זאת. צודקת המשיבה בטענתה כי בהוראת סעיף 297 לחוק העונשין – בשונה מהוראות חילוט אחרות, כגון אלה המצויות בסעיף 21(ו) לחוק איסור הלבנת הון או בסעיף 36א לפקודת הסמים המסוכנים – לא נכללה הוראה המחייבת לציין בכתב האישום את הכוונה לבקש חילוט ואת שווי הרכוש שחילוטו מתבקש. הוראות החילוט המצויות בדברי החקיקה השונים נבדלות זו מזו והדבר מלמד כי התייחסות המדינה לכוונה לבקש חילוט כבר בכתב האישום – אינה תנאי בלעדיו אין לביצוע חילוט, לצורך עבירת השוחד. על הקושי הנובע ממעשה הטלאים בו נרקמו הסדרי החילוט במשפטנו, כמו גם הקושי ליישב את הוראות החילוט השונות האחת עם רעותה, עמד לאחרונה השופט א' א' לוי ב-ע"פ 1428/08 עו"ד אורי חורש – המנהל המיוחד של חברת דור עדן חן בע"מ (בפירוק) נ' מדינת ישראל, סעיף 6 לפסק הדין (טרם פורסם, 25.3.2009) (להלן: עניין חורש): "לוליינות משפטית ניכרת עלולה להידרש במאמץ – המתחייב – להציע תפישה רעיונית משותפת לכל אותם הסדרים, ולספק בתוך כך מענה לשלל המקרים שמספקת מציאות החיים עמה הם ביקשו להתמודד. מן הפסיקה המתגבשת בעניני חילוט הולכת ומתחוורת המסקנה כי כבר עתה קיים קושי ממשי בביסוסה של גישה קוהרנטית, המקיפה את מקרי החילוט השונים ומציידת עושי-משפט בכלים ברורים לטיפול בהם. כוחה של הפסיקה בענין זה הוא מוגבל. עיקר המלאכה מונח לפתחם של משרד המשפטים ושל המחוקק, וככל שאלה יקדימו ויתנו דעתם לדבר, כן ייטב". לדברים אלה – אין לנו אלא להסכים. ואולם, על פי הדין הרלוונטי לענייננו – הוראת סעיף 297 לחוק העונשין, אין כאמור חובה להודיע בתוך כתב האישום על הכוונה לבקש חילוט. 91. באשר לכהן – קבענו לעיל כי אין זיקה הכרחית בין כספי השוחד שקיבל כהן מריטבלט וטוקאן לבין הסכומים שהושקעו בדירות בחיפה ובגבעתיים. בפרט אמורים הדברים ביחס לדירה בחיפה, לגביה גם המשיבה טוענת כי רק 1/16 משווייה מקורם בשוחד שקיבל כהן מריטבלט ומטוקאן. בצד זה קבענו כי הסכום שקבע בית המשפט כסכום השוחד – 1.3 מיליון ש"ח – הוא בגדר הערכה על הצד הנמוך. בנסיבות אלה, מקובל עלינו כי אין מקום לחילוט הדירות בתור שכאלה, דהיינו אין מקום לחילוט "מה שבא במקומו" של השוחד. עדיין ניתן לצוות על חילוט מה שניתן כשוחד, כאמור ברישא לסעיף 297(א)(1) וכזכור, קבענו לעיל כי סכום השוחד עומד לפחות על 1.3 מיליון ש"ח. ניתן היה להורות על חילוט סכום זה מרכושו של כהן, בלי לייחד את החילוט לדירה זו או אחרת. עם זאת, לא נחמיר עם כהן מעבר למה שביקשה המשיבה בדיון שלפנינו. על כן, נסתפק בסכום של 800,000 ש"ח (שהוא הסכום הזהה לשווי הדירה בגבעתיים) בנוסף לסכום של 30,000 ש"ח, המהוה כטענת המשיבה 1/16 משווי הדירה שבחיפה. באשר לריטבלט – בית המשפט המחוזי דחה את טענתו כי לא הוכח "שוויה של התועלת שהפיק מן השוחד", כנדרש בסעיף 297(א)(2) לגבי נותן השוחד. אכן, אין כל ספק כי התועלת הכספית אותה הפיק ריטבלט ממתן השוחד לכהן, עלתה בהרבה על סכום החילוט אותו קבע בית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה, לא ראינו מקום להתערב בצו החילוט שניתן לגביו. אשר על כן, לגבי כהן אנו קובעים כי יחולטו מרכושו סכום של 800,000 ש"ח ועוד סכום של 30,000 ש"ח ובסך הכל – 830,000 ש"ח. בכך התאמנו את הוראות החילוט לטענת המדינה בדיון לפנינו, תוך המרת חילוט הדירות (או חלקן) בחילוט כספי. באשר לריטבלט – הערעור בעניין החילוט נדחה. סוף דבר 92. הערעורים על הכרעת הדין וגזר הדין נדחים בכפוף לכך שהחילוט לגבי כהן יעמוד על 830,000 ש"ח במקום ההוראות שבפסק דינו של בית המשפט המחוזי. ניתן היום, י"ב אלול תשס"ט (1.9.2009). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08075930_C14.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il