מדינת ישראל נ. ירון רייכמן

פסק-דין בתיק ע"פ 5753/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5753/04 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: ירון רייכמן ערעור על גזר-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 3.5.04 בת.פ.ח. 1011/03 שניתן על-ידי כב' השופט ש' שלי טימין תאריך הישיבה: כ"ח בשבט תשס"ה (07.02.05) בשם המערערת: עו"ד תמר פרוש בשם המשיב: עו"ד אלי -ישראל כהן, עו"ד גדי זלברשלג פסק-דין המשיב הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, על-פי הודאתו, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה כהגדרתה בסעיף 329 (3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ובעבירה בנשק ונשיאת נשק שלא ברשות על-פי דין, עבירה כהגדרתה בסעיף 144 (ב) לחוק העונשין. משהורשע כך בדינו נגזר עונשו של המשיב לעונשים אלה: מאסר 3 שנים לריצוי בפועל החל ביום מעצרו; מאסר על-תנאי בן 18 חודשים; ותשלום פיצוי בסך 10,000 ש"ח לארבעה אנשים שנפגעו כתוצאה ממעשיו. הערעור שלפנינו ערעור המדינה הוא על קולת העונש. ואלה האירועים המתוארים בכתב האישום ואשר המשיב הודה בהם: המשיב שירת כחייל ביחידת משמר הגבול, ובשנות שירותו - בשנת 1998 או בשנת 1999 - גנב מהנשקייה של משמר הגבול רימון רסס (מס' 26). הרימון נשאר בהחזקתו של המשיב בביתו. היה זה ביום 11.1.03, בשעות הבוקר המוקדמות, שהמשיב בא למועדון הקרוי "הברקודה" בתל-אביב, שם בילה עם חברים ושתה משקאות אלכוהוליים. בשעה 06:00 בבוקר לערך היה המשיב מעורב בתיגרה עם קבוצת צעירים, אך לאחר שחבריו הפרידו בינו לבין אותה קבוצה נסתיימה התיגרה. ואולם המשיב לא אמר די, ובכעסו כי רב עקב התיגרה נסע לביתו, נטל עימו את רימון הרסס ושב למועדון ה"ברקודה". קבוצת הצעירים עזבה את המקום ועל-כן לא היה המשך לאותה תיגרה. לאחר מכן, בסביבות השעה 08:00 לערך, הגיע המשיב לאיזור מועדון ה"דיפר". אותה עת נערכה מסיבת פתיחה של המועדון ובמקום שהו - במועדון ומחוצה לו - אנשים רבים. בהגיעו למועדון פגש המשיב בחבר ובמתלונן, בעל המועדון. כן ראה המשיב את אחותו, אשר ביקש בעבר מהמתלונן כי לא יתיר לה להיכנס למועדון. המשיב ביקש מהמתלונן כי יתיר לו ולחברו להיכנס למועדון ללא תשלום ואולם המתלונן סירב לבקשה. לאחר חילופי דברים עזב המערער את המקום בריכבו. סמוך לאחר-מכן, בשעה 08:50 לערך, התקרב המשיב בריכבו בנסיעה איטית למועדון, נטל את הרימון בידו, שלף את ניצרתו והשליך אותו על הכביש סמוך לכניסה למועדון, "בכוונה לגרום לאזרחים חבלה חמורה ונזק לרכוש" (בלשון כתב האישום). הרימון התפוצץ לאחר מספר שניות, ואנשים אשר שהו במקום נפצעו בדרך הבאה: אחד מהם נגרמו לו שברים פתוחים בכף רגלו השמאלית, שני נפצע מרסיס בצוואר ומרסיס בכף ימין, שלישי נפצע בכף רגל ימין ורביעי נגרמו לו כאבי בטן עקב הפיצוץ. כן נגרם נזק רב לכביש ולחמש מכוניות שחנו במקום, בעיקר בשמשות מנופצות ובפגיעה בגוף המכוניות. בגוזרו את עונשו של המשיב כתב בית-המשפט המחוזי כי נפלא ממנו "פשר האירוע המיוחד הזה... ופשר התנהגותו של הנאשם". המשיב, כך קבע בית-המשפט, נראה אדם נורמטיווי, דיבורו רך, נעים הוא למראה, אין הוא עבריין הנושא מאחוריו הרשעות מכבידות, ומוקף הוא באנשים התומכים בו ומוכנים לעזור לו. בה-בעת, הוסיף בית-המשפט וקבע, אין לשכוח כי המשיב נקלע כבר בעבר לתיגרות ואף הורשע בשנת 2002 בביצוע עבירות של איומים ותיגרה במקום ציבורי. כן השתמש המשיב בסמים קלים לפני השירות ובסמים קשים (הירואין, קוקאין ואקסטזי) לאחר השיחרור. כמו-כן נהג המשיב לשתות אלכוהול כפי ששתה עובר לאירוע. על רקע כל אלה קבע בית-המשפט כי "בבסיסו הנאשם הוא בעל חשיבה עבריינית לטווח ארוך ודפוסי התנהגות עברייניים, ולא רק התפרצויות רגעיות, על רקע גירוי כזה או אחר, ובעל הרגלים עברייניים של שימוש בסמים קשים ובאלכוהול". באותו הקשר הזכיר בית-המשפט את גניבת הרימון מצה"ל ואת שמירתו במשך זמן עד שהגיע העת לשלוף את ניצרתו כדי שישמש לתכליתו. בית-המשפט הוסיף אף וקבע כי קשה לו להשתחרר ממחשבות על-אודות התוצאות המחרידות שיכולות היו להיגרם ממעשהו "הבלתי הגיוני וחסר האחריות" של המערער, תוצאות שנמנעו, למזלו הרב. כן הוסיף בית-המשפט וקבע כי "אין הבדל גדול בין מה שעשה הנאשם, למעשה של מחבל; ברור שאילו נזרק הרימון על רקע פעילות חבלנית עויינת - הייתה התביעה דורשת למצות עם הנאשם את הדין, כפי הניתן על-פי העונש הנקוב בצידה של העבירה (20 שנות מאסר, ללא העבירה של נשיאת נשק), ואין מקום להיגרר אחר נטיית הלב ולהעדיף את סיבלה של משפחתו (המעוררת אמפתיה) על פני סיבלם של הנפגעים". אחרי דברים אלה הוסיף בית-המשפט וקבע כי המדובר במשיב המסוכן לסביבתו אך ניתן לעזור לו להשתקם ולהקטין את הסיכון, ובשיקלול כל הנסיבות החליט לגזור עליו עונש כפי שגזר. באת-כוח המדינה טענה לפנינו כי בית-משפט קמא נפל לכלל שגגה בגוזרו על המשיב עונש כפי שגזר, הן בבחינת הגמול על מעשהו הרע הן בבחינת ההרתעה. אכן, כך הוסיפה באת-כוח המדינה, נושא השיקום ראוי אף הוא למשקל כבד, אולם בענייננו נסוג הוא שיקול זה מפני השיקולים שלחומרה. בא-כוח המשיב טען לזכות המשיב כל אשר ניתן לטעון לזכותו, בהדגישו כי המשיב הגיע לשני שלישים של המאסר, כי הוחל בתהליך שיקום, וכי תהליך זה יאבד ואיננו אם יחמיר בית-המשפט בעונשו. כן עמד המשיב על ההשפעה ההרסנית על משפחתו של המשיב עקב מאסרו, בהוסיפו כי בהשתחררו מן הכלא מזומנת למשיב לאלתר עבודה ראוייה. נציגת שירות המבחן חזרה על התסקיר שהוגש לנו והמליצה שלא להחמיר בעונשו של המשיב. לאחרונה נתקלים אנו במעשי בריונות שלא ידענו בעבר. שאם בעבר יישבו צעירים, וגם מי שאינם צעירים, חילוקי דיעות שביניהם בסכינים שנעצו בגופו של הזולת - "תת תרבות הסכין" קראנו לתופעה ממאירה זו - הנה כיום עלינו - או שמא נאמר: ירדנו - ברמה ובחומרה; לא עוד יישוב סיכסוכים בנשק קר אלא יישוב סיכסוכים בנשק חם. "סיכסוכים" קראנו לאותם חילוקי דיעות שאנשים מבקשים ליישבם באלימות קשה, אלא שלמרבה התמיהה והצער אין המדובר, ברוב המקרים, בסיכסוכים של ממש אלא בסיכסוכים שניתן לכנותם סיכסוכי-זוטא. סיכסוכי-זוטא אלה מעורבים בהם, על הרוב, אנשים צעירים, ועל דברים של מה-בכך נשלפת סכין וננעצת בגוף הזולת. לאחרונה, כאמור, נשלף כלי ירייה קטלני. תופעה נוראה זו פשתה בחברתנו, היתה כמחלה ממארת, וחובה היא המוטלת עלינו, על בית-המשפט, להעלות תרומתו למלחמה קשה זו. מלחמה היא שאסור לעשות בה ויתורים, שאם נוותר ונסלח תתגבר התופעה ותלך. חברתנו הפכה להיותה חברה אלימה, ותרומתו של בית-המשפט למלחמה באלימות היא בהטלת עונשים ראויים. בבואנו לגזור עונשים על עבריינים כמשיב שלפנינו, שומה עלינו לשוות נגד עינינו לא רק את המשיב ואת צורכי שיקומו; לא רק את משפחתו הסובלת בשל מעשיו; אלא גם את הנפגעים ממעשיו של המשיב ואת הנפגעים ממעשים-בכוח שייעשו אם לא נגיב בחומרה על מעשים כמעשה המשיב. ראשית לכל נזכור את יסוד הגמול שבענישה. אדם העושה מעשה רע, מעשה הפורע סידרי חברה, חייב לדעת כי החברה תשיב לו כגמולו. מעשה רע ייגמל בעונש קשה, מעשה רע מאד ייגמל בעונש קשה מאד. כך הוא אף באשר להרתעה, הרתעת היחיד והרתעת הרבים. יד קלה על סכין, אצבע קלה על הדק, כף יד קלה על רימון יד, כל אלה ייענשו בחומרה להרתעת היחיד והרבים. אין צורך בדמיון מפליג כדי להבין ולידע איזה אסון נורא - נורא מתיאור - עלול היה להיגרם כתוצאה ממעשהו הנפשע של המשיב. אכן-כן: שלא כמחבלים רוצחים לא זרק המשיב את הרימון אל עבר הקהל שנאסף במקום אלא השליך אותו על הכביש. ואולם רימון רסס יכול אדם שידע היכן נופל הוא, אין אדם יודע במי יפגע. והרי הרימון שהשליך המשיב יכול היה בנקל לקפח חיי אדם. המשיב אף ידע זאת, וכדברו של כתב האישום, השליך את הרימון "בכוונה לגרום לאזרחים חבלה חמורה". בא-כוח המשיב הסביר לנו כי אותה "כוונה" לגרום חבלה חמורה היתה כוונה על פי הילכת הצפיות. ואולם מה לי כוונת מכוון מה לי כוונת צפיות, שזו כן זו עלולה לגרום נזקים נוראים לאדם ולרכוש. מבחינה חברתית ומוסרית נתקשה להבחין בין אדם העושה מעשה מסויים בכוונה לגרום חבלה חמורה לזולתו לבין אדם העושה אותו מעשה ביודעו כי קרוב לוודאי תיגרם לזולת חבלה חמורה. המשיב השליך רימון במקום הומה אדם. מעשה מעין זה מעשה חמור הוא עד למאד, ומעשה חמור עד למאד מחייב עונש כגמולו. לצערנו לא הסיק בית-משפט קמא את המסקנה הראוייה ממעשיו של המשיב ועל-כן באנו אנו לתקון את הצורך תיקון. גם כך, לא נמצה את הדין עם המשיב כפי שהיינו ממצים עימו את הדין לו ישבנו בערכאה קמא. אנו מחליטים לקבל את ערעור המדינה, לבטל את גזר-דין המאסר שנגזר על המשיב, ותחתיו גוזרים אנו עליו עונש מאסר בן 8 שנים, מתוכן 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. התנאי הוא כתנאי שקבע בית-משפט קמא. שאר חלקי גזר-הדין יעמדו בעינם. היום, כ"ח בשבט תשס"ד (7.2.05). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04057530_G02.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il אש